מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ: ליאת אלקיים על קתרין הריסון

25 ביולי, 2013

זה היה פסטיבל הסופרים הבינלאומי ראשון שלנו. ולהפתעתנו הגמורה – ובניגוד לכל תחשיבינו הקודרים, הצבועים באוקר השרוף של החרדה החברתית – היה ממש כיף.

עמדנו על מרפסת רחבת ידיים, נברשות נייר צבעוניות מתנדנדות ברוח ירושלמית קרירה, כוס קאווה ביד. מימין, הבוס, בחולצת תכלת גברית קריספית, משמאל, על עקבים דקיקים ואדומים, הסגנית הראשונה, זאת השפויה יותר והיפה יותר. זאת שדווקא זכרה להביא ליפסטיק "אדום לונה" של שאנל שאותו חלקנו אותו שעה לפני כן, מצחקקות בשירותים של העיתון. עדיין עפות על האדרנלין של סגירת גיליון ספרים של אותו השבוע.

על המרפסת ניקול קראוס וג'ונתן ספרן פויר היו הזוג הלוהט של הערב. כולם ריחפו סביבם כמו פרפרים, כולל שמעון פרס, וסוכם על הכל שקראוס באמת יפה מאוד. לא רק בשביל סופרת. מאחר שהבוס טבעוני ואובססיבי לספרות שואה, שמרנו את דעתנו על הסנדלים של ספרן פויר לעצמנו. אחר כך קראוס והצעיף באטיק הירוק שלה באו לדבר עם הבוס. התעלפנו. גם מהצעיף.

אבל תכל'ס נציגי גיליון הצעירים מתחת לגיל ארבעים של הניו יורקר לא היה בראש מעייניניו. עסקנו בהקפה חשאית יותר ובפרמטר רחוק ורחב יותר של הפאואר קאפל הספרותי הבשל פי כמה והלוהט לא פחות – פול אוסטר וסידי הוסטוורט. על אוסטר היה לנו קראש ספרותי בגיל 15. לפני עשרים שנה בדיוק. עדיין היו לו עיניים שהטביעו אלף ספינות, פעם רצינו להתדפק על דלתות ארמון הירח, אבל הערב הסתבר שהספינה הזאת כבר הפליגה.

אחר כך תהינו אם יואל הופמן הגיע, ואם כן על מה הוא חושב. ואז הם הגיחו פתאום, הסופר הצעיר להדהים והעורכת הסקסית להכעיס, עליצים ומבוסמים. הם התמרמרו שהם לא מצליחים לאתר את את פאולו ג'ורדנו האיטלקי שלפי התצלום היחצ"ני (ואשכול נבו אקסקלודד) היה אמור להיות הסופר הכי חתיך במסיבה. שתינו איתם עוד כוס קאווה. ועוד אחת. ואז כך מישהו חשב שזה יהיה מצחיק להגיד "אתם חושבים שג'ורדנו פנוי למספר ראשוני?". ככל הנראה זו הייתי אני.

מביך, אבל בשלב הזה הבועות והספרות כבר עלו לנו לראש. השתקנו את הקולות שהזכירו לנו שתמיד אנחנו אומרות את הדבר הלא נכון ולכן מוטב לנו לא לצאת מהבית. לרגע, הכול היה נראה לנו אפשרי: הסופרים מעולים, העולם מסביר פנים, הסבל בר חלוף. נקלענו באקראי לשיחה מרתקת עם סופרת פינלנדית ורודת שיער. לרגע שכחנו כמה קשה לנו עם בני אדם, בעיקר עם עצמנו ובדיוק בגלל זה אנחנו כל כך אוהבות ספרים. ספרים לא רואים שהליפסטיק אדום לונה נמרח לנו על השיניים הקידמיות. הפינלנדית דווקא שמה לב.

ואז פתאום ראינו אותה. היא עמדה לה שם לבד ליד הבר מורידה דרינקים. פחות יפה ומרוטשת מבתמונות, ראש גדול יחסית ועדיין עוצרת נשימה. יכולנו לשמוע את אורלי זילברשץ בנאי שרה לנו בראש "וכולם יודעים, שהיא פאם פטאל". שמלה שחורה א-סימטרית, עצמות לחיים בזויות שיכולה לחתוך מלפפון וחיוך דק. הנה היא. הסופרת הכי טובה בחדר. קתרין הריסון.

זאת הייתה הסופרת שיש לה בבירור, בפירוש, ועל פי כל קנה מידה, אבא יותר מחורבן משלנו. זאת הייתה האישה שבניגוד לכל הסיכויים הצליחה לספר לעצמה את הסיפור הטראומטי שלה בלי לצאת קורבן דפוק. שהוכיחה לנו שזה אפשרי. זאת שסגנונה הצונן הבעיר את ליבנו השחור בן העשרים ושתיים שנים, בינואר מנהטני קפוא אחד, בשנת 1997. זאת הייתה הסופרת ששינתה את חיינו.

זה היה ממש מצב אבסורדי. מכל סופרי הפסטיבל דווקא היא עמדה שם לבד. בלי אף אחד שילטף לה את האגו או את הקארה הבלונדיני. בהינו בה כמה דקות. בת העשרים ושתיים הביישנית והנחושה הרימה את ראשה ומשכה בחוטים. וכך, בניגוד לדעתנו הטובה התחלנו לפסוע בכיוון של הריסון. זה לקח שעות, שעות ממש, לחצות את המרפסת. מעטפת העור התכולה שבידינו שקלה אלף קילו. נח בה עותק אחד של "כסא הקשירה" מאת קתרין הריסון. בת ה-22  רצתה חתימה. הגיעה לה חתימה. ועוד יותר מזה, הגיע להריסון שיבקשו.

"היי מי ניים איז ליאת אד איי אם אנ אדיטור אין הארץ בוק ספלמנט (גרופי גרופי, אבל בכל זאת נערה עובדת) אי האוו טו טל יו איי ריליי לאב יור וורייטינג".

"Great", ענתה קתרין הריסון.

" 'The Seal Wife', וואז אמיזינג".

"Good, thank you", ענתה הריסון.

"באט מוסט אוף אול 'The Binding Chair'. יו שוד קנו  'The Kiss' צ'יינגד מיי לייף, מיי קונספשיין אוף סלף. נו סנטימנט. נו מושינס. איט ווז לין אנד מין. מין אין א גוד וואי, איי מין. יס?…". והנה הקול נשבר. והעין, אוי העין, הבת זונה הזאת העין, שתתבייש לעצמה. איך שהיא מטפטפת ככה.

רגע של שקט.

הריסון סיננה: "?Why are you Israelis so emotional".

ואז גדי טאוב הגיע וטפח על כתפה והיא פנתה אליו באנחת רווחה והפנתה לנו את גבה.

היא מלמלה משהו כמו "A lot of people…This event". ואז טאוב לחש לה באוזנה והיא צחקקה.

אנחנו נשארנו נטועות במקום. אצבעות כף יד מתהדקות בחוזקה על הספר שבתיק ואז בסלואו מושן הריסון הסתובבה אלינו פתחה את פיה ואמרה:

"and dear? Could you get me a drink please?"

עמדנו ליד הבר, כאמור.

בת ה-22 אמרה "שור".

ובת ה-35 התחפפה משם, בלי שום כוונה לחזור.

ומאז לא קראנו אף ספר של קתרין הריסון.

חבורה של מטומטמות.

ועכשיו, בת ה-38 תתבגר ותזמין  את "envy" מאמזון.

– ליאת אלקיים היא עיתונאית ומבקרת ב"הארץ".

 


תגים: ,
שייך לקטגוריות כתיבה, תרבות



תגובות:

  1. מאת אלכס:

    יופי של סיפור – תודה רבה. דרינק קטן מול החומות בערב קיץ עם רוח קרירה מתאים במיוחד בין יולי-לאוגוסט בתל אביב שתופסת תאוצת קיץ.

  2. מאת עדנה:

    אוי ויי

  3. מאת נעמי:

    סיפור מצוין!
    אני בטח הייתי מביאה לה את הדרינק שלה, ואחר כך אוכלת את עצמי ימים – איזה ווס אני…

  4. מאת מיקי:

    איזה טקסט נהדר של חלומות ושבריהם בניחוח בריזה ירושלמית.

    תודה!

  5. מאת אנה:

    אני הייתי מביאה לה דרינק פעמיים. ככה זה הערצה. ואז משוויצה בזה שבועות. כתוב מעולה!