מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ: הדס מזרחי על סמי ברדוגו

28 ביולי, 2013

 

סמי ברדוגו מחמיא

כשהייתי בת תשע-עשרה, לא ידעתי מה לקרוא. חיפשתי את היפה, אפילו עשיתי רשימה ובה ספרים חשובים שאקרא בעתיד לפי ההמלצות של החבר הטלפוני מפתח תקווה, ולפי הביקורות בעיתון. נורא רציתי ולא ידעתי איך למצוא. במקומות של הספרים, בספריות ובשבוע הספר, היו הררי ספרים, מי יוציא לי משם ספר נפלא אחד? הלכתי לאיבוד.

עד שקראתי כתבה בעיתון, כתבה קצרה של עמוד וחצי על סופר חדש. לא הופיעה שם תמונתו, אבל היתה לו דמות חזקה אצלי בראש. הספר שלו היה סוד מפני אמא שלו, והוא בא ממקום קטן, הוא היה דחוי, נידח ומודח, והיה איש עצוב, איש שקשה לו לדבר, איש שגאה בספר שלו. היתה בו תשוקה לכתיבה, לספרים, הוא בילה הרבה בספרייה  ושם צמחה בו התשוקה, ומצא נחמה בתוך כל העולם הזה, כן, והוא ישב על גבי ארגזים ובהה גאה בספרו בחלון הראווה. כל כך הזדהיתי עם הבחור המודח והסתקרנתי. סיפרתי עליו לחבר הטלפוני. החבר הטלפוני אמר שהוא בררן בקניית ספרים ושכדאי לקנות רק ספרים שיודעים מראש שהם ממש טובים. איזה מזל: בכל זאת קניתי את הספר של הבחור מהעיתון, "ילדה שחורה". זה היה גילוי שכולו שלי.

חוץ מהשפה שהתפלאתי ממנה והיא הקול הייחודי של סמי ברדוגו, בכל הסיפורים הקצרים הרגשתי שהוא מעניק לי מקום, שהרי כל גיבורי הספר שקופים מול אנשים, אין להם זכות קיום, הם מוזרים, לא מוצלחים, כמוני, שהייתי כישלון גדול, דחויה, מוזרה, שיש לה רק חבר טלפוני אחד. הרגשתי שסמי ברדוגו דובר אמת, "מדבר מדם-לבו" כמו שאומרים, דם-לבו. חיכיתי בקוצר רוח לפרסומים הבאים שלו, סיפורים קצרים במוספי החג, ספרים חדשים, ממש כמו מעריצה של רוקר או של להקת בנים או של דוגמן. מעריצה של מישהו שנותן נחמה, והוא גם מיוחד.

באחד ממוספי החג התפרסם סיפור שלו והיתה מצורפת תמונתו, לראשונה ראיתי את דמותו ולא זכרתי דבר מפרטי התמונה, מלבד ידיו השלובות. הוא עמד בשילוב ידיים והן נראו כל כך נשיות, ידיים של נגן פסנתר, או ידיים של מישהו מאוד מוגן, אבל בעיקר, ידיים של נפש עדינה, ידיים שאחת מהן יכולה להושיט עצמה אליי, ולעזור לי קצת. אחר כך חלמתי שהוא אבא שלי, גם בחלום זכרתי רק את הידיים.

הסיפורים שפרסם במוספי החג טלטלו אותי, תחושה פיסית כזו שעולה גם היא מדם-לבי, "קומי, צאי, לכי" היה כמו סטירת לחי. אחר כך הסיפור על חבורת הנשים שאהבה גבר אחד, כולן רווקות זקנות. הייתי בשנות העשרים המוקדמות לחיי, אבל הרגשתי כמו רווקה זקנה, אחת שהחמיצה את הכל, אחת אבודה. מאז לא השתנה הרבה, אבל סמי נתן לזה את הקול, והמקום, להגיד "זכותי!".

כשהייתי בת עשרים ושלוש התאשפזתי בשלוותה, זה היה התקף פסיכוטי חריף. כששהיתי במיון, ביקשתי מהורי לקנות לי את הספר החדש של סמי ברדוגו, "ככה אני מדברת עם הרוח". לדמות שבספר לא היה שם, היא היתה מחפשת משהו והיא הצילה אותי. התאמצתי לקרוא תוך כדי ההתקף, ונהניתי מהקריאה למרות שהיתה קשה לי.  היא היתה מנחמת והפעילה את המוח הרדום והמשוגע, המוח המתוק שלי שאני סולחת לו, והפסיכיאטר במיון האיץ בי "מה, באמת? עוד לא סיימת לקרוא?" למרות שעבר רק שבוע מתחילת הקריאה. בדיעבד, הבנתי שהפסיכיאטר צחק איתי, אבל בזמנו, זה דירבן את הקריאה. מאז זכרתי את הדמות בספר הזה כדמות מיתולוגית, כחברה מאוד טובה שהיתה לי, כי היא הוציאה אותי משם מהר. אחרי השבוע הזה הגעתי למחלקה מאוד נוחה, מדי יום, ארבע שעות במחלקה, והופה, הביתה. זאת היא! הכל בזכותה!

זכרתי לסמי את החסד הזה.

כמה שנים מאוחר יותר סמי היה המורה שלי לכתיבה במסגרת הלימודים באוניברסיטה. הגוף שלי קפא כשהייתי לידו, לא הייתי מסוגלת להוציא מילה ואני זוכרת שהוא אמר "לא דיברתי, לפני-כן, לא הייתי מדבר" והערצתי אותו עוד יותר על כך שהוא מעז לדבר אלינו, שעה וחצי שלמות לדבר אלינו כל שבוע, אני הייתי מתעלפת במקומו. יום אחד ביקשתי ממנו שיקריא את הטקסט שלי כי לא הייתי מסוגלת לדבר. זה היה קצת מביך, כי הטקסט שלי לא היה ראוי לקולו של סמי המקריא. יום אחד הוא אמר לי לדבר, או שאולי זו היתה אמירה כללית לגבינו: "תדברו!"

הדמות הפיסית שלו לא היתה כמו שזכרתי, זאת אומרת, סמי שהיה ידיים. הפעם הוא היה גבר גבוה עם חולצות מכופתרות, והיו לו משקפיים. אני לא יודעת למה לא ראו עליו את הידיים שלו. הוא היה מורה מעולה, רציתי להיות תלמידה שלו לעד, כי הוא איתגר אותי, הוא הינחה אותי ומצאתי שפה משלי, והוא האמין בי. והייתי קצת כמו סמי, או לפחות ניסיתי. הביקורות שלו, משום שהן היו שלו,  היו המחמאות הכי גדולות שקיבלתי בחיי (צילמתי אחת מהן).

כשסיים ללמד אותי כתבתי לו מייל תודה. רציתי לכתוב לו את כל מה שכתבתי לכם פה, אבל יצא משפט רצוץ, על "אשפוז" ו"עזרת לי", לא כמו שרציתי להגיד באמת. למרבה הפלא הוא ענה "אני מבקש ממך להמשיך לכתוב". אז בזכותו, אני ממשיכה לכתוב. למעשה, הרבה דברים הם בזכותו.

– הדס מזרחי היא סטודנטית באוניברסיטת תל אביב לאמנות רב תחומית וספרות, מתגוררת ברמת גן, כותבת.


תגים: ,
שייך לקטגוריות כתיבה, תרבות



תגובות:

  1. מאת עדנה:

    נפלא ומרגש

  2. מאת איריס אליה כהן:

    זה כל כך מרגש. ובכלל, האיש הזה כל כך מרגש. כגודל כשרונו כך גודל צניעותו. מופלא לגמרי.

  3. מאת סמדר (של פריז):

    באמת תמשיכי לכתוב. הוא צודק.

  4. מאת ענת לוין:

    כל כך קרוב ונכון כתבת על האיש הזה, העדין, המיוחד. אני מזדהה, גם בשבילי הוא אחד המורים הטובים והנדיבים לכתיבה. מאחלת לך הצלחה (והנאה, זה חשוב) מהמסע.

  5. מאת הודיה צדוק:

    תודה לכן, כולכן!
    אני מקווה שכולם אוהבים/מעריצים/שרופים שלו
    הוא ראוי לזה.

  6. מאת אורית אברג׳יל:

    את כותבת בצורה כל כך מרגשת ואמיתית, ממש נדירה.
    הוא צדק, באמת תמשיכי לכתוב וגם לדבר, יש לך כישרון
    יוצא דופן, זה לא המאמר הראשון שלך שאני קוראת,
    ואת מדהימה, באמת באמת מדהימה.
    מאחלת לך עוד שנים רבות של כתיבה. בהצלחה !

  7. מאת הדס מזרחי:

    איכשהו חזרתי לטקסט הזה היום ואני בוכה, הילדה בת התשע עשרה הזו לא דמיינה בחלומות הכי פרועים שלה שיום אחד היא תוציא ספר לאור ותדבר. ובספר הזה היא מציעה ברית עם העולם: שהוא מקבל אותה לתוכו ושהיא מסכימה. והספר הזה זכה בתמיכת קרן קק"ל עוד לפני שיצא לאור. אז העולם קצת מקבל אותה בכל זאת. בא לי לחבק את הילדה הזאת ולהבטיח לה "יהיה לך טוב, אל תדאגי".