רשימות לעשות: The Time is Now / עמית כנעני

25 בדצמבר, 2013

 

Cherchez le chat. הרשימה של עמית כנעני

למעשה, מה שהייתי צריכה לכתוב בכותרת זה "להרים גרביים מהרצפה" – אני חושבת שזה מסמן את כל מה שאני צריכה לעשות ביקום, בערך ואת כל מה ששובר אותי בחיים האלו, מרובי המשימות. הגעתי למשרד מלאת מחשבות, רשימת הטאסקים הצהבהבה (הרשומה על בלוק צהוב) חרותה במוחי, לא תחזקתי אותה בסופש, מה שאומר שהרשימה שלי צימחה בנתיים חיים משלה וסביר מאוד להניח שיש לה כבר שלושה ילדים, ארבע-עשרה ראשים וכלב. רשמתי אותה על הבלוק הצהוב שלי, על הבלוג הצהוב שלי.

תמיד כשמדובר על פרודקטיביות אני נסוגה להרהור משועשע על ימים עברו (שבהם מישהו עוד נטל לעצמו את הזמן לחשוב על הזמן).

פעם, במקום עבודה אחד, נקרא לו ק., בו שררו נורמות ניהול זמן טיפוסיות, הובאה פעם הרצאת אורח, לשיעשוע וחימום האווירה (זאת אחרי שבפעם שעברה הביאו טיפוס משונה שהסתבר כשייך לסיינטולוגיה, הקריא לנו מספר שדמה באופן חשוד לתנ"ך, אחרי שיפצור וקיצרור, נתן הרצאה בת שעתיים, שהסתיימה בקתרזיס הגון: מזמן, אבל מזמן לא  צחקתי ככה, שלא ברצונו של הסיינטולוג הדביל. זה היה נפלא). בכל מקרה, ההרצאה הזאת היתה של אחד מלקוחות החברה, שלפתע ראה את האור. כל ימיו הוא היה פקיד/מנהל שהתהדר בשם האפור ל`במקום מסויים ולאחר המפץ הגדול, הוא עדיין היה פקיד במקום ההוא – אבל הוא היה אחר, הוא היה מואר.
השוס הגדול היה שהוא למד כיצד לשלוט בזמנו במקום שהזמן ישלוט בו. כתוצאה מכך הוא היה נרגש מאוד בבואו ללמד אותנו, הבורים, כיצד לעשות כן. כדי להדגים לנו תיאוריה נפלאה זו בזבז את זמננו במשך כשלוש שעות של מצגת מעייפת להחריד, בו נראו הוא, בני משפחתו, בתו החמודה ומפל הפנג שוואי במשרד שלו, מבצעים פעילויות שיחסכו את זמננו. ביקשתי לחסוך את זמני וללכת להוציא את הילדות, וננזפתי במבט חמור: זמן, כך גילה לנו איינשטיין עוד לפני הפקיד ל`, הוא עניין יחסי.
היו לו עצות שונות ומשונות, שכללו בעיקר להטוטי אימייל (אל תקראו דואר זבל בעבודה, שלחו אותו לעצמכם הביתה!) והקצבת זמנים קשוחה (אל תענו לאימיילים ברגע שהם מגיעים, הקציבו לעצמכם כמה דקות בכל שעה למענה לאימיילים!). מיותר לציין שזו היתה חברה שעבדה מול לקוחות שעבדו מול משרדי פרסום בלו"זים רצחניים (לרוב הופעלה מערכת חיוב שמנתה את שעות העבודה שהושקעו בכל לקוח, כמו במשרדי עורכי דין). מיותר לציין שכל עובד שהיה נוהג כעצתו של המרצה האורח, היה מפוטר במיידי על ידי הבוס הזועם שישב בפינה בזמן ההרצאה והנהן משל היה מקשיב למפל פנג שוואי פרטי משלו.

בניגוד להרצאת הסיינטולוגיה, בהרצאה הזאת, אחרי שעתיים כבר לא התחשק לי לצחוק. התחשק לי להרוג. לצאת לשם ולבזבז את זמני!! (אל תהרגו, זה בזבוז זמן! הרגו את חברייכם באימייל!). אני מקווה ששלום לו, לל' היקר, מזמן לא חשבתי עליו.

 

Now, אמרתי. עמית כנעני ושתי הילדות שחוגגות ימי הולדת

עוד לא מצאתי את הדרך האידיאלית לנהל זמן, משימות ומורכבות של משימות בו זמניות. עוד לא מצאתי את השיטה שתחליף באמת את שיטת הבלוק הצהוב הפרימיטיבית ואת הסיפוק שנובע ממחיקה, ואת שיטת הקיטלוג הפשוטה שלי הגורסת שחץ ימינה עוד דורש עבודה, כוכבית אומרת שזה ממש חשוב, וכשהדף מתמלא אני כותבת רשימה חדשה. עוד לא מצאתי mind map שבאמת תמפה ותארגן לי את החיים, עוד לא מצאתי אפליקציית פרודוקטיביות שתעודד בי משהו יותר מהרצון למחוק אותה. עוד לא נוכחתי ששיטות GTD באמת יכולות לעשות שינוי, אבל אני מודה שלעיתים קרובות כשיש לי יותר, נניח, מעשר משימות בו זמנית, כולל כמה שכוללות את בית הספר, הילטון מוופלים, או פיקניק שאליו אני אמורה להביא ארבעים ביצים קשות, אני נוטה לדלג ביניהן בצורה שלעיתים יכולה להתפרש כלא יעילה. אני קוראת כמויות של חומר כל הזמן, ובמקביל, בגלל שהמקצוע שלי דורש למידה ובגלל שאחרת אשתעמם מהחיים. באופן עקרוני אולי היה עדיף לסנן – אבל אז אני מוצאת את עצמי עצבנית ומנותקת, אז אני מעדיפה להמשיך לקרוא. קריאה מבחינתי היא צורך – בדומה לשתייה, קימה מדי פעם, והעברת בדיחות גרועות עם המתכנתים מסביב. נערה הייתי וגם בגרתי, ולעבוד מסודר לא למדתי. מה שכן למדתי הוא שמוטב שאפסיק לייסר את עצמי על שיטוט ברחבי הרשת או בכל מקום אפשרי, כי אני עדיין יעילה ועדיין מספיקה יותר מרוב מי שאני מכירה. אולי יכולתי להיות יותר טובה אם לא הייתי עוצרת למסביבים כל הזמן, אבל אני מכירה את עצמי – פשוט הייתי מפסיקה לתפקד. וודי אלן אמר את זה יפה: "אף אחד לא עומד ביני לבין הגדולה, חוץ ממני".

ומה עניין הרמת גרביים להר סיני? מייד. כי כשמצטרף על כל אלו גם משהו אחד נוסף, ולו קטן, ולו זעיר, כל העסק מאיים לו בהתמוטטות, מאחר וכל העסק כרוך בכל כך הרבה יותר מעבר לבניית הילטון מוופלים או להרמת גרביים.

הילטון מוופלים. אדריכלית וקבלנית מפתח: עמית כנעני ולהקתה

כרגע, זאת עליכם לדעת, אני מתמודדת בנוסף להשקת המוצר החדש שלנו, המתקרבת בעוד פחות מחודש, עם שתי ילדות שחוגגות ימי הולדת, מכונת כביסה וטלוויזיה ששבקו חיים, והעובדה שכבר חודשים לא לקחתי דואר מהדירה הישנה שבה גרנו ולא העברתי את הכתובת בדואר ובטח מצפה לי שם עיקול על החיים ומכתבים מאירי עיניים ומחממי לב ממס הכנסה וביטוח לאומי שנזכרו לפתע שאני חייבת להם מיליונים, כמו בכל חודש. אני עובדת קשה, שעות ארוכות, אני נמצאת במקום שטוב לי בו, יש לילדות שני הורים (ושני בתים) ויש להן את האבא הכי נפלא שאי פעם יכלתי לייחל לו, ואני יודעת שיש וויתורים, מכל הכיוונים, ועדיין, אני לא מסוגלת להפריד בין אחריות למשימה לרגש ולתחושת מועקה. משימה היא אף פעם לא רק משימה, היא גם כל ההערכה העצמית שנלווית אליה (או ניטלת בעקבותיה).

אחד שיודע להפריד

אני יודעת שיש לא מעט שמבקרים (ומבקרות?) אותי בצורה בלתי מתפשרת, כולל אלפי שנות ציוויליזציה ומאות שנות דעות מוקדמות, לכאן ולכאן, אף דעה מגיעה לקרסוליה של הביקורת שיש לי על עצמי, אבל בכל מקרה – אני לא מסוגלת להפריד בין המשימה כשלעצמה לבין המטען הרגשי שהיא נושאת איתה. אני חושבת שכמוני, גם רוב הנשים בטח מתמודדות עם כל המסלולים הפרללים שרצים להן במוח, שבהם הן לא רק מתכננות מה יקרה, אלא גם מתוות ארבעה-חמישה תרחישים אפשריים לכל דבר. גם הן לא מסוגלות להפריד.

אני חושבת שגם גברים צריכים להיות לא מסוגלים להפריד, אני חושבת שגם להיות אבא זה טבע, וזה בטח תפקיד להיות הורה, אין פה שום קסם ואפילו אם יש נקודות בחיים שבהן האינסטינקט חושף שיניים, והטבע משתלט, קח את הילד וברח, הרי שעדיין הורות היא תפקיד, הורות היא מחוייבות, החיים מורכבים מצלעות צלעות, צבעים צבעים, שטחות שטחות. אני חושבת שאני לא מסוגלת להפריד בין טבע לתרבות להיסטוריה ליום יום, לביולוגיה ולמעשה, אני רציונלית וגם אמוציונלית, אני  – לא   –  מסוגלת  – להפריד. וזה, מעבר להכל, מה שמקשה עלי. אז אם אני רואה גרב אני צריכה להרים אותו, זה בלי ספק ישפר את החיים שלי במידה ניכרת ויסלק את יתר המורכבות שאני מפילה על הגרב, כי אחרי הכל, לפעמים גרב הוא רק גרב.

 

לא מפספסת אור טוב. הכי חשוב

– עמית כנעני היא יזמית הייטק, אמא לתמר ולדורון וצלמת.

לכל הפוסטים בפרויקט "רשימות לעשות" ~


תגים: , , ,
שייך לקטגוריות פרויקט חג המולד



תגובות:

  1. מאת ליאת ורדי בר:

    לא זוכרת מה היה קודם: שהתאהבתי באינטרנט או בעמית כנעני. בכל מקרה בשניהם אני מאוהבת עד היום! רשימה מכמירה ומצחיקה ומעולה. בואי שוב ושוב!

  2. מאת עמית:

    תודה ליאת! נשיקות

  3. מאת סמדר (של פריז):

    קראתי בהנאה ובמסגרת ההלקאה העצמית הנשית הידועה של כולנו, לדעתי אם רוצים להיות יצירתיים אסור להיות עבדים ליעילות. זה מסרס.

  4. מאת כנרת:

    איזה כיף! תגובות!

    אז תודה, קודם כל.

    מסכימה עם שתיכן. ליאת, שעמית היא העלמה אינטרנט (אבל כשהוא במיטבו), וסמדר (בונז'ור, ז'וויו נואל!), על המתח בין יצירתיות ויעילות. דווקא עמית בעיני כותבת על זה יפה, כשהיא מקבלת את הצורך הכמעט פיזי שלה לדלג מדבר לדבר, במה שנחשב לפי הספר לא מסודר ומאורגן, בזה שלמרות שהיא באמת אחת הנשים העסוקות שיש, תמיד יש לה זמן לעוד הילטון מוופלים, סוףשבוע בכפר ותמונות אינסטא יפות נורא.

    בכל אופן, נדמה לי שבמתח שבין יצירתיות ליעילות עוד נדון השבוע.

  5. מאת ליאת זנד:

    מצאתי אפליקציה ועוד אחת. עכשיו יש לי קלאנדר ורשימת קניות שאני מקפידה לעדכן בזמן, כל הזמן.
    הבעיה היחידה שאף פעם איני מציצה בהן ואת ה-push מהן אני סוגרת מבלי להסתכל.

    מאחר ואני נמצאת בעיצומו של שיפוץ אותו אני מנהלת לבד לחלוטין, אדווח לכן ב-1 בפברואר אם זה עובד.
    (רשימה נהדרת עמית)

  6. מאת ליאת ורדי בר:

    אני החלטתי להיגמל מלנסות לייעל ולהתייעל בסופ אני עבד של אפליקציות ממואים ויומנים – בינתים אני משמתמשת ב״ אני אחרי לידה״ שמעתי שזה תופס גם אחרי שנים

  7. מאת מיכל קרייטלר:

    ומהממת! שכחת לכתוב שהיא גם מהממת!

  8. מאת Riky Cohen:

    עמית, כתוב היטב, מעביר באופן מרגש את הקונפליקטים המוכרים ועדיין אישיים מאוד. רעיון יפה.

  9. מאת אלכס:

    זהו, הגיע השבוע בו לא צריך לקרא שום עיתון, מספיק פרק אחד ביום בסיפורי פריזאית לקראת 2014 כדי למלא את מכסת הפרוזה. תודה לך עמית נהנתי מכל דקה של קריאה ולך כנרת שדואגת שנרחיב אופקים במסגרת איסוף הגרביים האינסופי. והכי אהבתי: "החיים מורכבים מצלעות צלעות, צבעים צבעים, שטחות שטחות. אני חושבת שאני לא מסוגלת להפריד בין טבע לתרבות להיסטוריה ליום יום, לביולוגיה ולמעשה, אני רציונלית וגם אמוציונלית" נהדר.

  10. מאת עמית:

    תודות רבות לכולם, שמחה שאהבתם.

  11. מאת אימי:

    פוסט מקסים ומעציב. מזדהה עד שורשי שערותי וקצות ציפורני

  12. מאת מיכל רום:

    וואו, רשימות. זה הפטיש של חיי מאז ומתמיד. ועוד לפתוח עם עמית החד פעמית. או כמו שאומר הנוער אצלנו "אין דברים כאלה". באמת שאין. כתבתי מקסים עמית, נשאבתי לתוך הכאוס בזרימה לגמרי שוצפת, והכל מוכר עד כאב. ברכות כנרת על שלא נפלת בפח ההתנהלות היעילה והמאורגנת זו שלא משאירה מקום לפרויקטים חד פעמיים כי יש דברים אחרים חשובים יותר עכשיו. אז זהו, שלא. חג שמח ושנה טובה. עוד כמה דקות כבר מחר ואז יהיה עוד פוסט בפרויקט, נכון? אני אחכה לו כאן.

  13. מאת פאשה:

    הו!
    זו הרי הדילמה הנצחית של כל מי שהרהיב עוז וראה איזשהו נצנוץ של אור באשר לדבר הזה אשר אך בטעות נקרא "ניהול זמן": להפוך בעיני מעטים או רבים לבן דמותו של הפקיד ל'.
    די בבדל קטן מהמחשבה הזו כדי לגרום לו להחריש לעד ולקחת את המוזיקה, שאך החלה לנגן בקרבו, אל הקבר, לא פחות ולא יותר.
    והגרב הזו – אל תחשבי, עמית יקרה, שלא שמנו לב – היא הרי מוטיב חשוב ביותר – המוטיב של החופש האישי, שאליו אנו נושאים את עינינו. בהרימנו אותה מהרצפה, הרינו מעניקים לעצמנו גרב (כמעשה הארי בדובי), ואת החופש המיוחל.
    שנה טובה ומעשים טובים!