רשימות לעשות: תת-הרשימה של התקווה הגדולות / עדנה אברמסון

26 בדצמבר, 2013

 

מה פתאום המשימות שלי כתובות בכלל באייפון?

המטלה: לכתוב את הביקורת לשרַי

האיחור: יום אחד

מה צריך היה להיות רשום שם: לשבת לכתוב רומאן, ונובלה, אה, וספר לילדים

רגע, מה פתאום המשימות שלי כתובות בכלל בטלפון הנייד? אני, שרציתי לשבת לבושה בשק ועל ראשי אפר מול לכתה של "אופיס דיפו"; אני שמתעקשת על אותו סוג בדיוק של יומן מנייר וקונה אותו כשספטמבר – ראש השנה לחובבי הדפוס – עוד רחוק מלהיראות באופק; אני שמתפקדת רק עם רשימות מסודרות כתובות בעט כחול, ממוספרות וממורקרות? שלחתי זרוע גם אל הטכנולוגיה, עוד הארכה של מחשבותיי, עוד תזכורת לכך שאני באיחור.

באופן בסיסי ביותר אין אצלי אי-עמידה בדדליין, ואיפשהו בתוך תוכי אני עדיין מאמינה בתפיסה העצמית הזאת, אבל המציאות כבר מלמדת אחרת. זמני היעד נדחסים, נדחקים, השמיכה הקצרה נמשכת מפה ומשם, הכל כדי להצליח להחזיק את כל הכדורים באוויר, להגיש אותם בזמן לזה שעומד בקצה השני של המגרש וגם לא לתת לו להרגיש רע מדי, כי לא איחרתי באמת, רק קצת, רק טיפה. ושרַי מתוקה אמיתית, היא תבין. היא יודעת שאת הביקורת על ספר הילדים הזה אני כותבת מאוחר בלילה, כשהילדים ישנים-או-שלא, שרק עכשיו יצאתי מסחרור של שפעת שהוגרלה לכל בני הבית, כולל אותי. היא יודעת שכתבתי כבר יותר מ-12 ביקורות למדור בשנה החולפת ושלחלקן הגעתי עם הלשון בחוץ, שולחת את הקובץ ב-23:59 ומרוצה מעצמי עד השמים.

אז רק יום איחור אחד למטלה הזאת. לא נורא. היא תסתדר. תמשוך גם את השמיכה שלה קצת למעלה וקצת למטה ותמצא משהו אחר להכניס בינתיים. רגשות האשם אוכלים אותי, אבל אני יודעת שהייתי צריכה להתבשל כמה ימים עם הספר הזה ומה שאני רוצה להגיד עליו, כדי שהכל יישפך ברגע האמת במהירות, בלי אפידורל, בשניים-שלושה צירי לחץ וזהו.

הרשימה הזאת קונקרטית כל כך. הגיונית כל כך, שאף אחד לא יכול לראות את תת-הרשימה הנסתרת של החלומות. את הקרחון העצום של מטלות חיים שמרקדות לי במוח וצועקות "אנחנו! אנחנו עכשיו! תבחרי אותנו כבר!". מה שבאמת הייתי צריכה זה לפנות זמן קבוע כדי לתרגל את שריר הכתיבה, כדי להטיח בכתב לבן על מסך כחול (פטנט נהדר נגד אימת המסך הלבן) את הסיפורים שמתרוצצים אצלי בראש כבר כמה שנים ומבקשים לקבל אותיות, פסיקים, רווחים לנשום בהם. אני מנסה להתחמק ממחשבות על "עוד כותבת מתוסכלת שטוענת שאין לה זמן" ועל "כל המבקרים הם סופרים ממורמרים" ולהסביר לעצמי שאין לי פנאי. כזה מהסוג הנפשי. מתי לדחוף כתיבה שאינה תכליתית לרשימת המשימות? בין להירדם על ספת הדיסני הקטנה בחדר של הילדה ששוב לא יכולה לישון לבד, כביסה, כתיבה בבלוג, קריאת ספרים כדי לכתוב עליהם בבלוג, כביסה, הרתחת מים לבקבוקים לקטן, כביסה, שטיפת כלים, כביסה, האכלת הדג, למרוח לק בארבע בבוקר, קניית מתנה לחברה ומעבר שלב בקנדי קראש רגע לפני שהעיניים נעצמות (טיפים לשלב 86 – לכאן)?

הטלוויזיה כמעט שאינה נוכחת בחיי, ועדיין הימים טסים ומתכלים מאליהם מרגע הישמע הגונג בבוקר (המוקדם, מאוד). אז אשב לכתוב את הביקורת המוזמנת, אקדיש זמן למה שצריך וחובה ונדרש, ובהיחבא אמשיך להשקות ולהזין את תת-הרשימה של התקוות הגדולות, של הקולאז' המדומיין של כל מה שהספקתי לעשות.

עומדת בדד ליין. תמיד

המטלה: לקבוע תור לאורתופד לבכורה

האיחור: שבועיים וחצי

מה צריך היה להיות רשום שם: לייחד זמן לבת הארבע שחושבת שהיא בת 14

הו, זה כבר מסובך. הילדה שצורחת ברגע שאומרים את המילה "רופא" לא תלך מהר כל כך לבדיקת המעקב אצל האורתופד. לפני חצי שנה גררנו אותה – פיזית, כן? – אל המומחה כדי לבדוק עניין פעוט באצבע שלה שחייב הרגעה לנפש ההורית שלנו, ונתבקשנו לחזור כדי לוודא שאין שינוי במצב. הממ, מה שתגיד אדון דוקטור. דצמבר? בטח. רק תן לנו רגע לשדוד את המשאית הזאת של עלית שחלפה פה, כי זאת כמות השוקולד שתידרש לשוחד, פחות או יותר. וגם זה לא יעזור. בסוף הרי נגיע איתה בצרחות ובבעיטות אל המרפאה, הרופא לא יבין למה היא מבועתת כל כך ואנחנו נתמרן בין מילים מרגיעות לבין אחיזה בלתי מתפשרת ברגליים ובזרועות.

אז איכשהו אני לא ממהרת לקבוע יום ושעה ודקה לתענוג הזה, ואז לתהות באשר למועד המדויק שבו כדאי לחלוק את המידע גם עם הילדונת ולהתחיל במסע ההסברה, הכתישה ודיכוי ההתנגדות.

ואולי זה משום שהיא מתנגדת לכל דבר בשבועות האחרונים, מעבירה אותנו בנייר הלקמוס של גיל ההתבגרות ומחכה לראות מי יהיה ההורה השורד האחרון על האי. היא רק בת ארבע ופיפס, אבל בודקת ברגעים אלו ממש את כל הכלים בארסנל כדי לבחון את גבולות השפיות של מי שלא ישן מאז 2009. ויכוחים על אמבטיה, דיונים על התלבשות בבוקר לגן, סימפוזיונים על אכילת ירקות. הקטן כבר זוחל ויושב ומוחא כפיים – והגדולה מנכיחה את עצמה במלוא עוצמתה הילדותית, והמתוקה, והנפלאה, והקשה. רגע לפני שאני רושמת לעצמי ברשימה של מעלה להכין לה את פרס שחקנית השנה של תיאטרון החאן על מחוות דרמטיות והבעות פנים מיוסרות, אני מעבירה עוד סעיף אל רשימת המטלות של מטה, אל אוקיינוס-הימים-שרצים-בהם שנוטה להטביע אוניות משפחתיות, ומזכירה לעצמי שמה שבאמת צריך זה לפנות לה זמן משלה: ללכת להצגה, ללכת לאכול גלידה (רגע, צריך לשמור משהו לאחרי האורתופד!), להזכיר לה ולי שוויכוחים הם החלק הקטן, גם אם המתסכל במיוחד בשבע בבוקר. האיחור לאורתופד – לא נורא, גם כך באמת לא נראה שיש שינוי במצב בינתיים. האיחור איתה יהיה בלתי נסלח.

 

המטלה: לעצב אלבום לופה עם תמונות משפחתיות 2013-2012

האיחור: ארבעה חודשים

מה צריך היה להיות רשום שם: לעצור רגע ולהתבונן בשנה האחרונה

הצחקתם אותי עכשיו, אבל ממש. כאן מדובר בלא פחות מארכי-מטלה. היא דורשת קודם כל למצוא דרך להעביר את כל התמונות מהטלפון הנייד, כי הכבל הטיפשי שמחבר את המכשיר למחשב לא עובד, ואז לחלק את כל התמונות לפי חודשים כדי לעשות סדר, ואז למיין ולסנן, ואז לעצב את האלבום, ולשלוח להדפסה. אתם לא נורמלים, ולכן המשימה הזאת תמשיך להידחות ולהתגלגל לצדי מדף לפתק לטלפון ובחזרה. התחלתי לטפל בסיפור הזה, אני נשבעת, אבל אז גיליתי כל מיני תמונות אחרות שמתאימות בדיוק ליוני 2012 אבל נשמרו בתיקייה אחרת, והתבלבלתי בסדר של קבלת השבת בגן רינה עם הבילוי עם בת הדודה במוזיאון הילדים בחולון – והתייאשתי.

הייתי אמורה לסיים את הסיפור הזה עם התמונות של אוגוסט, החופש הגדול, עד ראש השנה. הייתי אמורה לסגור את השנה הקודמת, כמעט שלשום של השנים, ולטפל בתמונות החדשות שאני צוברת יפה כמו במחברת בימים הראשונים ללימודים – אבל אני נכשלת. נוח לי יותר לכתוב את הביקורת לשרי, ולהאכיל את הדג, ולעדכן את הבלוג, ולקנות בגדי חורף לקטן, ולעשות כביסה ובערך גם לדחוף את ראשי לתנור א-לה סילביה פלאת לפני שזה יקרה.

אבל אני רוצה את האלבום הזה. אני רוצה לשבת ולדפדף ולעכל רגע את השנה הזאת. את מה שהתחיל ב-2012 והנה כבר מסתיים ב-2013. את הלידה. את הרחבת המשפחה. את המחשבות על מעבר דירה. מעבר עיר. את החידוש של קשרים חברתיים מסוימים ונטישתם של אחרים. את המטרות המקצועיות שהתקדמתי לעברן ואת אלה שהבנתי שכבר לא מתאימות לי. או לפחות לא ל-2013.

רשימת המטלות הבלתי נגמרת, המתעדכנת לעולם, היא רק פריטה למעשים קטנים של מה שאני צריכה להעז לעשות ולייחד לו זמן גם מבלי שמישהו יבקש ממני ואז לא אוכל לסרב. הנה משימה ראויה ל-2014: להפוך את הקרחון על פיו, להציף את תת-הרשימות של החלומות – ולהתעורר.

– עדנה אברמסון היא מבקרת ספרים ונשיאת הרפובליקה הספרותית.

לכל הפוסטים בפרויקט "רשימות לעשות" ~


תגים: ,
שייך לקטגוריות פרויקט חג המולד



תגובות:

  1. מאת הרפובליקה הספרותית » הדפדפן 1213: לינקים אחרונים לשנת 2013!:

    […] ובעצמי התארחתי אצל כנרת: בפרויקט סופשנה בנושא to do lists בבלוג הממכר שלה, […]