רשימות לעשות: לפרק את הלא-נודע / רונית כפיר

27 בדצמבר, 2013

בימים שלפני הווייז, אבא שלי היה יושב עם מפת תל אביב רבתי ומודד על גביה בעזרת חוט תפירה את הדרך מביתנו אל עבודתו. כך למד אחת ולתמיד מהו המסלול הקצר ביותר (בקילומטרים, לא בזמן) אל בית IBM בו עבד. לפעמים, כשהייתי מבקשת ממנו להקפיץ אותי לחברה, הוא היה עונה משהו כמו: "אם אני אסיע אותך זה ייקח לי שלוש דקות לכל כיוון. אלו שש דקות שלי ועוד שלוש דקות שלך. את רוצה שאני אבזבז תשע דקות זמן אנוש כדי לחסוך לך ארבע?". הציטוט אולי לא מדויק, ואולי גם את הסיפור על המפה והחוט קצת המצאתי, אבל את הנקודה הבנתם: אבא שלי הוא איש מחשבים מבטן ומלידה, שמבזבז את חייו בנסיון לחסוך זמן.

כמו גברים אחרים במשפחתי גם אבא שלי מאורגן לעילא: הוא אורז מזוודות ביעילות מטרידה, חוסך מקום כאילו הוטל עליו להבריח את תכולת ביתו במינימום נפח. יש לו אפליקציה לרשימת קניות, הוא הכין עמוד בית קישורים לכל האתרים החביבים עליו ממוינים לפי נושאים, ואחי הקטן ואני גילינו שירשנו את השריטה שלו של לסדר כלים בכיור בסדר מופתי, כך שיתפסו כמה שפחות מקום ויהיו מוכנים להתארגן יפה יפה במדיח. ("אחותי! גם את לא מסוגלת לראות כיור בו מונחת צלחת על סכ"ום על כוס על צלחת??" שאג אחי בהתרוממות רוח של גילוי אמיתי בטלפון לפני כעשרים שנה. רווח לו לדעת שלא מדובר בסטיה אישית, אלא משפחתית).

שולחן לא ערוך

לתוך המשפחה הזו נולדתי, ובמקום לקבל את היעילות והאנליטיות של אבא שלי, קיבלתי ממנו רק את הפרעת הקשב. ביג טיים. ובעולם כזה בו אני יורדת שניה למטה כדי לקחת משהו מהתיק, ומוצאת את עצמי שעתיים אחר כך מסיימת לבשל צהרים ולא זוכרת מה רציתי, אני נמצאת במלחמה תמידית בין סדר לבלגאן.

הראש שלי כולו בלגאן. כך גם שולחן העבודה שלי. העבודה שלי? לעשות לאנשים סדר בבלגאן. נחמה פורתא היא שעד היום, בכל אחד ממאות הבתים בהם ביקרתי, שמעתי התנצלות על הבלגאן. למדתי שכולנו, ממנתחות לב שבביתן משטחים בוהקים מנקיון ועד נשים מפוזרות ששולחן האוכל שלהן נראה כמו עגלת סופר ופנים הארונות כרצף אסוציאציות חופשי – כולנו בטוחות שאנחנו לא מספיק מסודרות, ואת כולנו מביך שמישהו רואה את זה.

בקשת הרחבה של ההפרעות בהן אני פוגשת אני ממקמת את עצמי, אלא מה, בתחום הנורמה. פנים הארונות שלי מאד מאורגן, ואני שואפת כל הזמן להפחית עד למינימום, ובחוץ נוצרות ערימות, שמחכות לרשימה או משימה שתארגן אותם.

ללקוחות שלי אני מכינה רשימות מבוקר ועד ערב. בעיקר "רשימות פינישים", ובשמן האנגלי המקסים Snag lists. אני מארגנת אותן לפי חדרים, לפי נמענים, אחראים וכתובות. אני בונה תקציבים מפורטים ומנהלת פרויקטים מורכבים בהם דומינו בלתי נגמר של בעלי מקצוע וספקים.

 

המון מטלות שמתחבאות תחת שם חמוד. Snag list

אבל את המשימות שלי אני בשום אופן לא מצליחה למלא בצורה מאורגנת. פשוט הפסקתי לנסות.

קראתי ספרים על ניהול זמן. במשרד אני מנסה להשתלט על מגוון הפרויקטים שלי באמצעות MS פרוג'קט. הורדתי אין ספור תוכנות שהבטיחו לי לעשות פרייוריטיזציה של המטלות שלי, המיילים שלי והחיים בכלל; אלא שבדיוק כמו הפרדוקס של אבא שלי, למדתי על בשרי, שהבעיה המובנית של הכנת רשימות והתארגנות שיטתית, היא הזמן הרב שהן גוזלות.

ובכל זאת, בתגובה לתעוקת חזה של יום ראשון, אני מתיישבת במשרד ומכינה רשימה של לקוחות. משימות. החלטות שיש לקבל, שרטוטים שיש לשרטט, טלפונים שיש להחזיר. רושמת ורושמת. ניגשת למשימה הראשונה. ואז מגיע טלפון. או מייל. או לייק ממישהו. ואז אני מניחה את הנייר באיזו פינה, ליד אחיו ובני דודיו, ושוכחת אותו שם, עד שברגע אימפולסיבי אחר של סידור וארגון המשרד – אאסוף אותו ואזרוק.

מבולגנת פרא; מסודרת בצורה מפחידה. הכל באותה אישה

מול הקוטב המפוזר והלא מרוכז בצורה חסרת תקנה שלי ישנו הקוטב השני, המאורגן בצורה מפחידה: הבגדים שלי מסודרים לפי צבעים ותלויים יפה יפה על קולבים תואמים, והנעליים כולן בקופסאות המקוריות עם מדבקות ושמות. אבל גולת הכותרת של הפרעת הארגון שלי, אותה חשפתי בעיקר בפני חברות, ולאחרונה גם בבלוג שלי, היא רשימת הארוחות. אני מאד אוהבת לארח. בהרכבים שונים וכמויות שונות חברים ומשפחה ושכנים וחברים של הילדים. פעם בשנה, למסיבת יום הולדת משותפת לשני הילדים, אנחנו מגדילים עשות, ומארחים את המשפחות שלנו. ויחד – הורים ואחים ובני אחים ואחיות אנחנו מגיעים לכדי 35 אנשים. פעם כמויות כאלו היו מלחיצות אותי.

אז הכנתי רשימה, הראשונה מני רבות, וכולן עזרו לי להשתלט על הלא-נודע, לפרק אותו למנות קטנות ומוכרות. אחרי הכל, אני הבת של אבא שלי. כך שבמקום להיבהל מכמות האנשים ישבתי וחישבתי מה צריך אדם שיהיה לו בצלחת כדי לשבוע. כמו אבי, גם אני שונאת בזבוז, ומבאס אותי לזרוק אוכל או לגלות שטרחתי והכנתי יותר מדי. אז נניח מתאבן או שניים לנישנוש, ואז שתי פרוסות פשטידה, שלושה סלטים, אולי מנת לזניה או פסטה, ולסיום מנה אחת של קינוח, אולי שתיים. הכפלתי את זה בכמות האנשים והכנתי רשימת מנות. חילקתי לטורים של הכנות מקדימות, הכנתי עמוד נוסף של מצרכים לקניות ועוד עמוד של נוכחים, והנה המטלה "להכין אוכל לשלושים וחמישה אנשים" הפכה לשורות שורות, משבצות משבצות, של דברים ממש פשוטים.

למותר לציין שהארוחה הראשונה עברה בהצלחה, וכך שיחזרתי את החגיגה ואת הרשימה בשנה שאחריה. עכשיו כבר ידעתי מה הכנתי בשנה שעברה, והשתדלתי לא לחזור על עצמי יותר מידי, אלא בלהיטים. אחרי כמה שנים הוספתי את העמודה החשובה מכל, הרי היא ה"פוסט מורטם". משנה לשנה שמרתי את הרשימה, וניתחתי את הטעם המשפחתי. כך היתה לי הוכחה שגם אם נחשוש ברגע האחרון שאין מספיק אוכל אין טעם להעמיד סיר עם המון קלחי תירס – הם לא נוגעים בהם!.

עכשיו, לארח 35 איש זה סיפור נורא קטן. מאז שאנחנו גרים בבית עם חצר גדולה והמון ארונות יש לנו מערכת שלמה להסעדה המונית שכוללת המון כוסות יין, קראפים למיצים וקערות ענק שנשלפות בשניה, מערך חירום של תבניות בורקסים מהשוק לכל רגע נתון ותרכיז לימונדה. יצא לנו כמה פעמים לארח עשרות אנשים, שרק בדיעבד הבנו שמדובר היה בחמישים ולא ארבעים איש. אין לי ספק – בזכות האקסל ניצחתי את הפחד. אז איפה אתם בשבת?

– רונית כפיר היא פסנתרנית חובבת, תופרת חובבת ומעצבת וכותבת.

לכל הפוסטים בפרויקט "רשימות לעשות" ~


תגים: , , ,
שייך לקטגוריות פרויקט חג המולד



תגובות:

  1. מאת עמית:

    כל כך מזדהה!! כבת למשפחה חצי גרמנית ייקית אני מגלה תמיד שלא ירדתי שמץ מהארגון והסדר וכן ירשתי את כל האובססיות (;
    מקסים!

  2. מאת עמית:

    ירשתי…

  3. מאת ליאת זנד:

    אנחנו שני ילדים להורים מסודרים באופן יעיל ואחראי. אמא בשלנית-על לעשרות אנשים, ללא הודעה מראש ואבא מאורגן ויעיל. התוצאה – אני נלחצת מארוחה לשלושה, אחי מצליח לאבד ולשכוח הכל.
    מעניינת התאוריה על הקשר ההורי לחיי הסדר והבלאגן שלנו. אעמיק במורשת שלנו

  4. מאת דפנה:

    נפלא. מעורר הזדהות וכתוב יפה.

  5. מאת רונית:

    הוריי! בזכות הפוסט קיבלתי הצעת נישואין מדניאלה לונדון דקל! זוהי נקודת השיא של חיי. אני פורשת לתכנן לנו ארוחות רבות משתתפים. :)

  6. מאת קרן אבני:

    מקסימה כתמיד. אך משהו במוד המתארחת היה שונה וקסום במיוחד. :)

  7. מאת רונית:

    תודה קרן. אני מופתעת כל פעם מחדש, ולא שהיו לי המון נסיונות, כמה מרענן זה לכתוב פתאום בתור אורחת, בבלוג של מישהו אחר. ובאמת, דברים קצת שונים יוצאים בכל אכסניה כזו. :)