רשימות לעשות: אם כל הרשימות / טובה רוזנבלום

1 בינואר, 2014

 

מאמרים שעוד ייכתבו, ילדים ונכדים שכבר יצאו לאור. הלוח המחיק בחדר העבודה של אמא שלי

מאז שאני זוכרת את עצמי, רשימות תמיד שלטו בחיי. רשימת משימות אחר הצהרים בתיכון עם זמנים המוקצים לכל משימה ומשימה, רשימת ציוד שיש לארוז לטירונות. אפילו כל ארוחת ליל שישי מתחילה ברשימה של מה אבשל, ממשיכה ברשימה של מה לקנות ומסתיימת בריחות הממלאים את הבית. עד היום. רשימות כנראה עושות לי שקט נפשי, מארגנות את חיי ומייצרות את הדחף לפעילות. לא זוכרת את עצמי יוצאת לפרויקט משמעותי בחיי ללא רשימות מקדימות. פעם הן היו נרשמות במחברות, אחר כך במחשב והיום על פתקים בסמארטפון או על הלוח בחדרי, מצולמות בסמארטפון ונישאות איתי לכל מקום בעולם. לא עוזבות אותי לרגע.

אין תענוג גדול כמעט מלסמן V ליד משימה ברשימה, או טוב יותר, למחוק אותה בקו, כך שתמיד אוכל לראות מה היה רשום שם אבל גם להיות בטוחה שהיא מחוקה. אח, רשימה שלמה עם ויאים זאת בכלל אורגזמה.

רשימות to do מביאות אותי לחשוב על כך שאני אדם של doing, בשונה מטובים מחברי, אלה שיודעים מה טעם החיים, אצלם שולט ה-being, שמוערך כל כך הרבה יותר. אנשי ה-being יודעים את מה שאני לא אדע אף פעם: שאין תכלית לעשייה קדחתנית ושדומיננטיות של עשייה נועדה רק להבריח ולהדחיק חרדות קיומיות או למלא את הריק בחיים בקצת אקשן. החכמה, כך יודעים אנשי ה-being לומר, היא פשוט לחוות את החיים, לא תמיד לרוץ לעשות אלא לעצור, להקשיב, לחשוב, להרגיש את הזולת וליהנות מהחיים.

שמעתי על זה. ובכל זאת, הרשימות והמשימות הן חלקים חשובים בחיי. פעם חשבתי שזה מה שיעשה אותי לאדם חשוב. לאדם חשוב יש הרבה משימות. אלא מה, עם הזמן הבנתי שלאנשים חשובים באמת יש אנשים אחרים שעושים עבורם רשימות וגם מבצעים אותן.

אחת ההנאות המוזרות שלי היא לדפדף במחברות ישנות, בנות חמש או עשר שנים, ולראות אילו רשימות הופיעו שם, מה או מי העסיק אותי, מה תיכננתי ומה ביצעתי. כלום לא משתנה, כמובן. הכל חוזר על עצמו בשינויים טכניים קלים. במקום סידורים לנסיעה לפריז מופיע סידורים לנסיעה להודו, במקום חוגים לקחת אליהם את הנכדים מופיעים חוגים של הילדים. אין הבדל גדול. פעם זה פסנתר ופעם זה קלרינט. יום כיף עם הנכדה האהובה מתרחש בחוף הים ויום הכיף, עם הבן, כשהיה בן גילה, התקיים,  הפלא ופלא, באותו חוף ים ממש. הכל נשאר אותו דבר. זה כנראה עושה לי טוב, אך מצד שני מפיל עלי דיכאון כבד. את אמורה להתפתח עם השנים, לא? תמיד להיות תקועה באותם ענינים? תמריאי כבר.

האובססיה הזאת עברה גם לילדים. לבן שלי יש תיקייה שנקראת "סטטוס לימודים" ובתוכה קבצי אקסל עם רשימות קורסים והמטלות הנילוות ומועד השלמתן. כל שבוע שנינו יושבים לעדכן סטטוס לכל משימה, כולל מועדי ב'. מחלה חשוכת מרפא.

גם לרשימות יש משפחות וילדים. למשימה ברשימה יש תת משימות, תינוקות שנולדים וצריך לטפל בהם. נדמה שזה אף פעם לא נגמר. אם כי משתכלל: יש לי רשימת סופר במחשב שכל שבוע אני פותחת, מעדכנת ושולחת לבעלי באי מייל. בעלי פוחד פחד מוות מהרשימה הזאת. הוא אוהב להדפיס אותה, לעבוד לפיה בסופר, אבל כשהוא חוזר הביתה עם עשרות שקיות הוא פוחד מהרגע בו אשאל אותו "מה, לא הבאת כרובית?", שכמובן התנוססה בראש הרשימה.

שאלת מיליון הדולר היא, כמובן, מה יקרה ביום בו כל הסעיפים בכל הרשימות יסומנו ב-V. לא יהיו משימות לביצוע. איזה פחד. זה, כנראה, לא הולך לקרות כל כך מהר. כי אם כל הרשימות היא של כל מה שאעשה כשאגדל. יש בה את כל מה שאני חולמת לעשות כשיהיה לי פנאי. בגילי המתקדם אני מתחילה להבין שכל שורה חדשה שנוספת לרשימה הזאת מוסיפה לי חדווה ומבטיחה שלעולם לא אצליח לסיים לבצע את כל המשימות ולהגיע אליה. מזל גדול.

– טובה רוזנבלום היא פרופסור במחלקה לניהול בבר אילן, סבתא לשלושה נכדים ואמא לחמישה ילדים. ואם לרגע היה מקום לספק – היא אמא שלי.

לכל הפוסטים בפרויקט "רשימות לעשות" ~


תגים: , ,
שייך לקטגוריות פרויקט חג המולד



תגובות:

  1. מאת סמדר (של פריז):

    אין מה לומר, אמא שלך היא משהו משהו. וח"ח על הכנות הישירה (סוף סוף)

  2. מאת ענת מרוק כפן:

    תענוג צרוף!! תודה על כל השיתופים החשובים וממלאי ההשראה. ודרך אגב – כשמיה הוציאה את היומן שלה ובטבעיות ובמיומנות פתחה אותו והקריאה רשימה מסודרת של שיעורי בית ומטלות לדורה החולה בבית הבנתי שמדובר בפסיכוגנטיקה הנובעת ממסורת משובחת של סדר ואירגון.

  3. מאת כנרת:

    ענת, פסיכופתולוגיה!