רשימות: היונה שאינה / קרן זהבי

3 בינואר, 2014

 

ריאן גוסלינג לועג לי מפינת הדף בפנקס הרשימות

שמעתי שאומרים שאלוהים מצוי בפרטים הקטנים. לכן זה לא מפתיע שמה ששבר אותי בשבוע שעבר היתה דווקא היונה עם הכנף השבורה ביום חמישי בבוקר. ליתר דיוק – מוקדם מאוד בבוקר. ואם ממש לדייק – היא לא הייתה ב-to do list  שלי.

חמישי, שבע וחצי בבוקר. ממתינים להסעת הבוקר של הגדולה. אני עטופה במעיל שמכסה על העובדה שלא הספקתי להתקלח ויצאתי בטרנינג (טוב, פיג'מה). הקטן ישוב בעגלה בלי נעליים כי לא היה לי כח/זמן לריב איתו על זה על הבוקר בין ארוחות, שוקו והתארגנויות היציאה בחורף, שמשום מה תמיד לוקחות פי שניים. הגדולה לא מסורקת לבלט, אז לקחנו מברשת למקרה שנספיק לפני שההסעה תגיע. אם לא – לא נורא, מישהי מהכיתה כבר תעזור לה. וכמובן ששכחתי את המשחת לחות במחיר קוויאר לעור הרגיש והיבש של הקטן שעכשיו נראה אדום מתמיד. מה יגידו בגן. כל זה ואני כבר חושבת כמה צעדים קדימה: איך אני מספיקה לשים את הקטן בגן, לחזור הביתה, כדי להתארגן ולרוץ לישיבה המיוחדת שקבעתי להיום עם הצוות. תכננתי לעבור איתם על ההגשות לאיחוד האירופי שהדדליין שלהן מתקרב, ואפילו לא הספקתי להכין את המצגת שרציתי.

לא נורא, הם לא ישימו לב. אני טובה מספיק, ותיקה מספיק ושוחה בחומר, אני יכולה לנהל פגישה כזאת בקלות.

אנחנו עומדים בפינת הרחוב, מחכים יחד להסעה, שצריכה כבר לבוא כדי שאוכל להעלות אליה את הבת שלי ולהתחיל עם המשימות של היום הזה. בזמן שאני מסרקת אותה, הכלבה מחליטה להתנפל על איזו חתולת רחוב. בסופו של דבר החתולה פוצעת אותה, ככה זה אצל החתולות התל אביביות. אני רצה להפריד ביניהן ופתאום רואה יונה קטנה שוכבת פצועה על צידה ולא מסוגלת לקום. התגובה הראשונה הייתה 'איכס' ולהרחיק את כולם. אבל אז הגדולה, האקטיביסטית-ההומנית-בהתהוות שלי, התחילה להפציר בי שצריך לאסוף את היונה ולקחת אותה לווטרינר. האוטובוס הגיע לפני שהצלחתי להחליט מה בדיוק אני עושה, אז נפרדתי ממנה בהבטחה מהדהדת שאחרי שאתארגן אחזור לאסוף את היונה בארגז ולקחת אותה לווטרינר. כמובן שאתקשר לעדכן אותה לשלום היונה.

אז החל מסע הייסורים האמיתי. כי כבר למדתי להתמודד עם המשימות האינסופיות של יומי – כאמא חד הורית, כבעלת עסק, כמישהי שמנסה גם ליהנות מדי פעם מתערוכה או דרינק או טיול. אבל להוסיף מטלה שלא הייתה שם לפני כן – ועוד אחת עם רגשות אשם וסימבוליות שגדולה אפילו עליי – זה כבר היה יותר מדי. וכך מצאתי את עצמי רצה מפינת הרחוב אל הגן, ומהגן הביתה להתארגן, בדרך אוספת ארגז מהמכולת ועוצרת עם הרכב ליד הפינה שבה השארנו את היונה פצועה לפני כחצי שעה.

רק שלא הייתה שם יונה. (אני יודעת. ההשוואה מתבקשת – זה כמו חידוש המו"מ של ביבי – אין פרטנר אבל מדברים, צריך גבולות אבל בונים, משחררים או אופס, אולי לא. מתעתע כל העניין הזה).

חסרת אונים, הבטתי מסביב. אין יונה. נכנסתי לאוטו ונסעתי במהירות למשרד. רק שבדרך, רגשות האשם והתחושה המעיקה הזו, זו שתופסת את הבטן וממלאת אותה בריק, השתלטה עליי. תחושה שהכל עומד להתמוטט, ועכשיו. שהנה – קרה הדבר הקטן שעומד לערער את הסדר המופתי שאני מנסה להשליט בחיי העמוסים. שהנה, המשימות שלי, צבועות בצבעים שונים לפי התפקידים התובעניים השונים בחיי, שאותן אני מנסה להוציא לפועל בגי'נגול בין הגן של הקטן לבית הספר של הגדולה; השיחות עם החברות שלי שלא הספקתי לקיים כל השבוע; המעיל שנמצא בתיקון מתחילת החורף ולא הספקתי לאסוף, פגישת סיכום השנה עם רואה החשבון שלא קיימתי, חצי מחשש חצי מפאת חוסר זמן – כל אלו מאיימים לסגור עליי. שכל הרשימות שלי, שאני שוקדת עליהן בבית ובעבודה, מאיימות לקפוץ מהמחברת עם החיוך השובה של ריאן גוסלינג וללפות את צווארי כמו חוט תייל.

ואז רגע לפני שהדמעות פרצו מהתהייה, איך מרוב רשימות אבדתי בין סדרי העדיפויות ושכחתי כל מה שבאמת חשוב בחיים, ורגע לפני שהאשמתי את עצמי בכישלון השיחות במזה"ת, הגעתי לחניון ליד המשרד. מבלי למצמץ, נכנסתי למקום החנייה הפנוי היחיד ורצתי למשרד. אז מה יש לנו היום?

 

קרן זהבי היא אמא למעיין-סנשיין ולליאם-הלוחם העדין וגייסת כספים עצמאית בעלת משרד עם הנוף הכי יפה לים.

 

לכל הפוסטים בפרויקט "רשימות לעשות" ~


תגים: ,
שייך לקטגוריות פרויקט חג המולד



תגובות:

  1. מאת שלומית:

    דוגמה ומופת לסדר יום של אשה במאה ה 21. אם יש בזה קיצת נחמה – אז העלית על הכתב (בצורה יפהפיה) את הג'אגלינג שלנו הנשים – כולן.
    איכשהוא, בסוף הכל בסדר. ואם זה לא בסדר – אז זה כנראה לא הסוף, עדיין….(The Best Exotic Marigold Hotel)
    אהבתי.

  2. מאת מאיה:

    אישה יקרה ומיוחדת. אני מעריצה. כלום לא גדול עלייך או קשה לך ובינינו זה היה יחסית יום רגוע!