יומן מסע מצולם / לירוי שופן

27 בינואר, 2014

 

מירב בן לולו מצלמת דוגמן במטרו. צילומים: לירוי שופן

"אני אוהב את פריז בשבוע אופנת הגברים" אמר דידייה גרומבך, נשיא הפדרציה הצרפתית לאופנה, בשיחה שניהלתי אתו לאחרונה בהקשר אחר. האמת היא שהוא צודק. בניגוד לשבוע האופנה לנשים, זה לגברים – האח הקטן לכאורה – מצליח להציף את עיר האורות באופנה גבוהה ורעננה אבל בלי היסטריה מיותרת. במילים אחרות: הפאשניסטות פה, העיתונאים פה, הקניינים פוקדים את 'הוטל אמור' הטרנדי והחנויות מעדכנות את הסטוק עם פריטים קונספטואליים יותר, אבל בלי הכמות הלא-אנושית של המציגים, העקבים השבורים או העדרים שמתרוצצים מקצה אחד של העיר לקצה השני תוך זעקות "שאנל! שאנל!". הכל הרבה יותר רגוע והרבה יותר יפה.

Airb&b נעשה לאופציה המועדפת על רבים שמגיעים לאחרונה לפריז, אבל זה לא אומר שהמלונות מיותרים לגמרי. הוטל מרסו בסטי(ל) הוא מלון 4 כוכבים חדש למדי, שנמצא במרחק קצר מהבסטיליה. למרבה המזל המלון הזה אינו מקדם את הבאים באווירה קלסטרופובית של דלפק קבלה שכל כולו כיסא עם שולחן מתקפל ועציץ (אותו אוחז הפקיד כמובן, מפאת חוסר מקום), אלא עם לובי נינוח המשמש כגלריה וחדר אוכל קטן ואינטימי המקושט בזרים של כותנה ומגיש קפה נעים. גם החדרים חביבים להפליא ומגיעים בגודל אסטרונומי של 17 מטרים רבועים. הנוף החורפי, אגב, נראה לא רע מהחלונות בקומה השישית.

 

העיר באפור. הנוף החורפי מחלון המלון

"לא שולחים מחוץ לעיר, לא מודיעים לפני, ולא עונים למיילים" – זה, כנראה, המוטו המוביל את משרדי יחסי הציבור הצרפתיים בכל הנוגע להזמנות שבוע האופנה. אבל כשההזמנות לתצוגות מגיעות, במיוחד אלה הכתובות בכתב יד מסולסל, זכרונות התלאות הכרוכות בהשגתן נעלמים כלא היו.

הזמנות. הדברים החשובים בחיים בכל זאת מגיעים מודפסים

 

למה ולנטינו מציגים בפריז ולא במילאנו? שאלה פשוטה עם תשובה פשוטה עוד יותר – פה הכל נראה יותר טוב. התצוגה האחרונה של ולנטינו, שהתקיימה בהוטל סלומון דה רוטשילד (לוקיישן שסיוט להגיע אליו, מאחורי השאנז אליזה), וכמובן גרמה לפקקים שהעירו את כל הרובע השמיני, הוכיחה שוב מדוע.

 

ולנטינו. יודע מה שהוא עושה, יודע איפה להציג

אבל מה זה להגיע לרובע השמיני בהשוואה לפארק אנדרה סיטרואן הנידח וחסר הקפה הראוי בשביל התצוגה של לואי ויטון?

הפעם, לפחות היו שלוש נחמות:

1. תפאורה מצוירת ונהדרת

התצוגה של לואי ויטון. שווה להגיע עד לקצה הרובע ה-15

 

2. מעיל הפרווה שהיה תקוע לי מול העיניים כל התצוגה, בתצוגה שהיתה מלאה ממילא במעילים ענקיים

 

צריך לדעת גם מאחורי מי להתיישב

 

 

3. מפגש לוהט עם הצלמת מירב בן לולו, שמקדישה את חייה לצילומים של דוגמנים זכרים על המסלולים ומחוצה להם.


שופן ובן לולו מפריזים

אגב, לראות את מירב בפעולה – והמטרו של פריז בשבוע האופנה, עם הדוגמנים המתניידים מלוקיישן ללוקיישן, מספק לא מעט הזדמנויות לכך – זו חוויה אקסטטית. היא מזהה דוגמנים מקילומטרים ועטה עליהם באלגנטיות גדולה כל כך שאף אחד לא מסוגל לומר לה לא.

 

ערכת הישרדות לשבוע האופנה:

 

1. עוגות:

הויטרינה בקפה פושקין, Printemps. עונג צרוף, מושחת ויקר

 

יין:

בר היין של פרנצ'י. המקום ההו-כה-לוהט של הרגע.

בפרנצ'י אמנם חיכינו שעה ורבע לשולחן, אבל האוכל מקורי, רשימת היין אימתנית והאנשים שעובדים שם באמת חביבים. באמת. Rue de nil 5.

3. קפה ראוי. כעיר עם הקפה הדוחה בעולם (באמת שלא ברור למה, במחיר של כ-5 אירו לכוס באמת שאפשר להתאמץ), בית הקפה טלסקופ, מרחק יריקה מהפאלה רויאל, הוא גילוי ששווה בעוצמתו לתחיית ישו. כן, המקום קטנטן, יש בדיוק שני כיסאות והמון אנשים; אבל הקפה מושלם. 5 rue Villedo.

 

כריס ואן אש. הבנים נדחסים בכיף בתוך מרתף של כנסייה

"אם אפשר לדחוס קהל של תצוגות אופנה במרתף של כנסייה ברובע ה-16, למה שלא נעשה את זה?", נשמעה ההברקה במוחו של אחד ממפיקי תצוגות האופנה. אז כן, התצוגה של כריס ואן אש אמנם הסתיימה במרחץ זיעה, אבל הכל נסלח אחרי מנות הטרטר המעולות והקינוחים של מסעדת Les Fines Gueules שנמצאת בקצה השני של העיר וסמוכה לכיכר ויקטואר. מקום קטן, דו קומתי, עם תפריט מתחלף וקסם.

אחרי אותה מסעדה הגיע שוב מרתף. הפעם זה היה בשביל בר הקוקטייל The Ball Room שממוקם בסמוך. המקום עמוס להפליא בסופי השבוע והדורמן רחב, כעוס ועם כובע פדורה חמוד. מי שמתעקש יכול לשכנע את הברמנים להבעיר לו את המשקה, בטריק ששרד (יחד עם רוטב חמוץ מתוק) משנות השמונים.

ודיור? דיור היו לשם שינוי דיור במיטבם. אלגנטי להחריד, יקר להחריד (מעיל הפרווה בצילום עולה 15 אלף אירו) ועם ים של ידוענים בקהל.

 

דיור. ברוכים הבאים (ופרח של חג הפועלים. מעניין)

 

דיור 2. משכנתה קטנה והמעיל שבצילום שלכם. עכשיו צריך לארגן שלג באוגוסט

אגב, משום מה בפריז ויל סמית הוא המלך. ואותו ויל סמית הגיח גם לתצוגה של לנווין, שהתקיימה כהרגלה בבית הספר המקסים לאמנויות יפות, שנמצא ממש ליד נהר הסן (וגם ליד קפה בונפראטה, שאמנם פופולרי פחות מ"לה דה מאגו" הסמוך אבל אוחז בשוקו חם מוצלח למדי ומנה של המבורגר וגבינה כחולה שמתגלה כיעיל במיוחד אחרי המון תצוגות ורגליים שבורות. 21 Rue Bonaparte).

לנוון בבוזאר

לנוון בבוזאר, וצילום מהשורה הראשונה

 

אגב, מקום בשורה הראשונה באמת עושה את כל ההבדל.

 

 

אין כמו השורה הראשונה. לנוון 3

– לירוי שופן הוא עורך וואלה! אופנה ומי שחייב לי סיפור משלו על מעיל.


תגים: , ,
שייך לקטגוריות טורי אורח



הפוסט הזה סגור לתגובות כרגע.