עבודה::אהבה 2 // יריב חדד, מנכ"ל חברת סטארט אפ

15 ביוני, 2014

 

לא עבודה לאינסטגרם. צילומים: יריב חדד ושלי גרוס

מי אתה ומה אתה עושה פה?

אני יריב חדד, בן 45, נשוי לשלי גרוס, ואבא ליותם בן ה-11 וגוני בן ה-8. (וחצי, אבא!)

מתישהו בעבר למדתי מדעי המחשב בטכניון, ואחר כך, במהלך עבודה במשרות פיתוח שונות בהיי טק, הוספתי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. ממנו אפילו נהניתי.

לפני שלוש שנים הקמתי יחד עם עוד שלושה שותפים מוכשרים במיוחד את הסטארט-אפ, שם אני בתפקיד המנכ"ל. בדיפ אופטיקס אנחנו מפתחים את הדור הבא של המשקפיים האופטיים – משקפיים המבוססים על עדשה אקטיבית שמשנה את עוצמתה האופטית באופן דינמי ואוטומטי. אם הכל יקרה כמו שאנחנו מתכננים, המשקפיים האלו יחליפו את משקפי המולטי-פוקל בעוד שנים מעטות, ואת כל המשקפיים כולם, כמו שהמצלמה הדיגיטלית החליפה את הפילם.

מעבר לארבעתנו, הפעילות של החברה כוללת עבודה עם אנשי מקצוע רבים מתחומים הנדסיים (חשמל, מכניקה, תוכנה, ייצור), מעצבי מוצר, מומחי אופטיקה, רופאים ואופטומטריסטים, פיזיקאים, יועצי פטנטים, מומחי שיווק ופיתוח עסקי, וכמובן גם לקוחות ושותפים עסקיים מתחום המשקפיים ותחומים משיקים, ועבודה מנהלית עם הנהלת חשבונות, רואי חשבון ועוד דברים מרתקים שכאלה. אז בזמן שחברי המוכשרים (באמת) עסוקים בלהמציא את הדבר הבא אחרי הפטנט של גלילאו גליליי, אני מטפל בעיקר באימיילים, טפסים, פגישות, וניסיונות למצוא שוב סיסמה זכירה לאתר של בנק לאומי.


עוצר להריח את הקפה

 

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

הבוקר הוא באמת החלק השגרתי היחידי ביום שלי: אחרי שלושה סנוזים לשעון אני מצליח לקום, יחד עם שלי, וביחד אנחנו מקדישים את רוב השעה הראשונה של היום לשתי פעילויות מרכזיות: להעיר את הילדים בזמן, ולהאיץ בהם אחר כך כי הם לא קמו בזמן.

העובדה שאני חצי עצמאי, וששלי היא free spirit מלידה מאפשרת את החלק הבא של הבוקר שבו אני חוזר מהסעת הבוקר להכין לנו את הקפה ההפוך הטוב בעיר (רעננה, צריך לזכור) כדי שנוכל לצקצק ביחד במרפסת מעל העיתונים ועדכוני הפייסבוק בטלפונים.

מכאן הכל פתוח. המקום הוא אותו מקום – המשרד הדי צנוע שלנו ברעננה, מרחק הליכה מהבית (יש פרווילגיות למנכ"ל) אבל התוכן מאוד משתנה. לפעמים צפוי יום מעבדה אם הגיעו רכיבים חדשים מהרכבה בטיוואן, או שעלה רעיון חדש שצריך לבדוק. אז אנחנו מרכיבים את מכשיר הלייזר, ומחברים מצלמות למחשבים, והמשרד נראה לרגע כמו קומה בבניין אוסקורפ. לפעמים פגישת פיתוח עם דיונים הנדסיים, או עבודה צמודה עם יואב, הטכנולוג הראשי, על סימולציות או פטנטים. לפעמים פגישות והדגמות למשקיעים או לקוחות פוטנציאליים, ולרוב שילוב של כל אלו ועוד קצת. העובדה שמדובר בפרויקט רב משתתפים שלא בהכרח יושבים באותו מקום משאירה הרבה גמישות לעשות חלקים ניכרים מהעבודה, בעיקר אלו שתלויים רק בי, בבית או בכל מקום שאהיה בו, כל עוד הלפטופ והאייפון גם שם.

זה נכון גם לגבי זמנים. היום שלי לא ממש מתחיל או נגמר. זה קשור גם בתפקיד וגם בבעיית גבולות ששלי תמיד טענה שיש לי. ככה זה. אני ממשפחה (חצי) מזרחית. אנחנו לא טובים בגבולות.

 

אחראי ארוחת בוקר

 

מה העבודה נותנת לך? מה היא לוקחת ממך?

אם להתעלם רגע מהצדדים החומריים והטכניים של העבודה, אפשר, לדעתי, לתאר את כל המשרות בעולם כגרף דו מימדי. ציר אחד מציג את מידת העניין והריגוש, והשני את האחריות, הדאגה, המחויבות. ברוב המקרים, אם לא בכולם, שני הצירים האלו מחוברים די חזק, וכך, אתה יכול לבחור איפה אתה רוצה להיות על הסקאלה של עניין וריגוש שכמעט תמיד יגיעו עם אחריות וכאב ראש.

במקרה שלי, לשמחתי, מדובר במיקום די קיצוני על שני הצירים האלו. יש לי המון חופש לבחור במה אני מתעסק, לאן החברה תפנה. יש לי סיפוק מכל הצלחה, עניין בהרבה תחומים שאני נוגע בהם, עם הרבה אנשים שעובדים איתי.

הצד השני של זה הוא שהעבודה הולכת איתי כל הזמן ולכל מקום. הצרות של החברה הן הדאגה שלי.

אנדי גרוב, המנכ"ל האגדי של אינטל, אמר שהמוטו שלו זו פרנויה. אני לא חושב שהוא התכוון לאותה פרנויה שאני מדבר עליה, אבל נחמד להתלות באילנות גבוהים. לאורך השנים, כשהפרנויה איימה להכריע אותי והתחלתי לפנטז על תפקיד של פועל כפיים נטול דאגות, היה תמיד את מי שהזכיר(ה) לי, שיעברו בדיוק יומיים עד שאציע למנהלים שלי כמה הצעות לשיפור או שאתרגז מאיך שהעניינים מתנהלים שם.

 

בדרך לעשות את העולם טוב יותר

חרטות, אכזבות?

כלל בסיסי באסטרטגיה של חברה הוא להיות טוב כמו כולם בהכל, אבל להיות טוב יותר לפחות בדבר אחד. למשל איקאה עם המחיר והעיצוב. או זארה עם זריזות התגובה ותכיפות הקולקציות, או אפל עם העיצוב וחווית המשתמש וכו'.

בקיצור, זה בטח גם טיפ טוב לאנשים.

בהינתן הכיוון שבחרתי בו, מחשבים, התגלגלתי או הגעתי למקום שבו באמת יש לי יתרון מסוים. אני טוב כמו כולם, אם להיות נדיב עם עצמי, בצדדים הטכניים. ישראל ועולם המדע לא הפסידו מהנדס או חוקר דגול. אני לא רע, אני חושב, בקשר עם אנשים, וביכולת לזהות אנשים טובים ולבנות צוות וסביבת עבודה פורייה ואפקטיבית.

מצד שני, אם הייתי שוב בן 20, לא הייתי בוחר היום במחשבים או בהיי טק. אמנם תמיד היתה לי אהבה לעולם הזה, אבל גם היה בי להט אמיתי לנושאים פוליטיים וחברתיים ולכל מה שקשור לאנשים בכלל. עם ההבנה שיש לי היום, שלא רק הנדסה או נגרות הם מקצועות, הייתי הכי שמח לבחור – עזבו משכורת רגע – בתחום התקשורת: בכתיבה, הגשה, תחקיר.

עם זאת, אני לא ממש מתחרט. אני מרגיש מסופק מאוד היום, וכבר מספר שנים מתעורר בשמחה וציפייה ליום העבודה שלי. זה הרבה מאוד בכלל, ואפילו עוד יותר במקרה שלי.

את האספירציות האחרות שלי אני משביע במעקב אחרי כל אושיות התקשורת המקומית בפייסבוק. שם אני מרגיש חלק מהברנז'ה.

 

כשהיית ילד, איך דמיינת עבודה?

באחד הפרקים של "משפחת סימפסון" עורכים לילדים בבית הספר את אחד מאותם מבחני הכוונה מקצועית. קצת לפני שמודיעים לבארט שהוא יהיה drifter והוא מגיב ב"coooool" הכי מגניב בטלוויזיה, המצלמה מתמקדת במרטין,  החנון של הכיתה, שממלמל לעצמו במצוקה "systems analyst, systems analyst". הבוחן פונה אליו ומודיע לו על ממצאי המבחן: "systems analyst".

את שנות ילדותי ונערותי ביליתי כגרסה ישראלית מדברית של מרטין. אותם הכיסופים, ואותם הממצאים באבחונים המקצועיים.

בדמיוני כיכבו אז, לסירוגין, שתי דמויות:

אחת: אני המהנדס המומחה, הטוב בתחומו, ספון במשרד אפלולי, שלפיתחו מגלגלים את הבעיות הקשות באמת. אני יושב שם ומקדיח את מוחי ואת כישוריי התיכנות יוצאי הדופן שלי, בדרכי להפוך את העולם, כמו שאומרים בסדרה סיליקון וואלי, למקום טוב יותר.

בשניה: אני, ובכן, מנתח מערכות – איש-עם-תיק (ככה כינה אותי בהתפעלות חבר שפגש אותי זמן קצר אחרי השחרור והתרשם מהג'וב הרציני שתפסתי) שמגיע לארגונים מיושנים ומסורבלים, נפגש ומראיין את כל הדרגים המקצועיים והניהוליים, ממפה את זרימת המידע ודרכי קבלת ההחלטות, מנתח צווארי בקבוק ובעיות תהליכיות, ובונה תוכנית מקיפה ומאלפת לארגון מחדש של התפקידים, התהליכים וחלוקת האחריות. הבסיס, כמובן, הוא שילוב מערכת מחשב חדשנית שמבשרת, יחד עם השינויים האמורים, את צאתה של החברה המאובנת לדרך חדשה של שגשוג ויעילות.

 

כמעט איש עם תיק

 

מה רצית להיות כשתהיה גדול?

כילד וכמבוגר צעיר לא היה לי פנאי לחלום. הייתי עסוק בליישר קו עם השביל הדמיוני שחשבתי שנסלל בשבילי. גדלתי על הרעיון שצריך ללמוד קשה, לרכוש מקצוע מועיל ואז לעבוד קשה.

מצד שני, המחשבים האישיים, שרק נבטו בשנים ההן, הסעירו אותי מאוד. כשהייתי בכיתה ז' הצלחתי לשים את ידי על סינקלייר ספקטרום נוצץ, ולהעביר איתו ועם שכמותו שעות ארוכות לאורך כל שנות התיכון.

שנים אחר כך, כשהשתחררתי מהצבא ומתאילנד, בחרתי במדעי המחשב, לא כי מאוד רציתי את זה כמו שלא ממש רציתי משהו אחר. האפשרות לא ללכת לאוניברסיטה לא הייתה על הפרק, וכך כשסיימתי את הלימודים, גיליתי שיש לי מקצוע די מבוקש. בדיוק כמו שלא חלמתי.

 

מה אתה לומד על עצמך בעבודה?

לפני למעלה מ-15 שנים היה לי ולעוד שני חברים רעיון לסטארט-אפ: מערכת שעוקבת אחרי שחקני כדורגל בזמן משחק, ומפיקה בזמן אמת סטטיסטיקות מעניינות. היו לה עוד יישומים ופיצ'רים מעניינים אחרים, אבל זה בהזדמנות אחרת. בכל אופן, היינו מאוד נרגשים מהעניין. החיבור בין אהבת הכדורגל שלנו, בעיקר לצפייה בו, ובין האפשרויות האינסופיות שהיו למערכת שתכננו היה מסעיר ממש.

ההתרגשות הספיקה לכמה ימים, שכן אז גיליתי בחיפושים ביאהו (גוגל עוד לא קמה!) שסוני, בשיתוף עם חברת טלוויזיה קנדית, מפתחת משהו דומה לשידורי ההוקי בקנדה. זה הוציא לי את הרוח מהמפרשים ועצרנו שם. מאז, סוני פרשה מהתחום, אבל חברות אחרות (שתיים מהן מישראל, כמובן) הגיעו והקימו את החזון שלנו לחיים.

היום זה לא היה קורה. כנראה שלהיפך: אם הייתי שומע שמישהו אחר עובד על הרעיון שלי, זה היה מעודד אותי שאני בכיוון הנכון. סוני, במקרה כזה, הייתה מסומנת כרוכש עתידי לטכנולוגיה העדיפה שנפתח.

 

אף פעם לא מאוחר ללמוד לגהץ

 

אם היה לך אסיסטנט, מה היית מפיל עליו ומה היית ממשיך לעשות בעצמך?

הרבה לפני שסטיב ג'ובס הגה את סירי, דיוויד לינץ' המציא את דיאן, העוזרת האישית של דייל קופר מטווין פיקס: טייפ מנהלים קטן שאליו היה קופר מהגג את מחשבותיו. מה שבשביל לינץ' היה פתרון תסריטאי מבריק, היה בשבילי סוג של הארה. מאז אני מחפש את הדיאן שלי, לשווא. כל בדל מחשבה שיעבור בראשי, כל action item שיעלה בפגישה, כל כרטיס ביקור שאקבל. הכל יטופל, יקוטלג, ויעלה במקום ובזמן המתאימים.

עד אז אני ממשיך לחפש פתרונות ארציים יותר. תזכורות באאוטלוק, סטיקי נוטס, קובץ אקסל מתעדכן, אימיילים לעצמי ומה לא. משימות וחובות ממשיכות לנשור מבין חורי הרשת של יכולת הארגון המוגבלת שלי. ביום שיהיה לי עוזר כזה, אשאל אותו בזהירות איך הוא בכתיבת מסמכים ובעבודה מול הנהלת חשבונות, משימות שלוקחות לי פי עשר זמן ויזע מהממוצע. כשגם זה יירד ממני, אוכל להתפנות לכתיבת ספרי הדרכה למנהל המצליח.

 

איך העבודה הנוכחית שלך מעצבת את מי שאתה?

יש בי חלק שמרגיש עוד ילד. לא במובן הרומנטי של יצירתיות או ספונטניות אלא במובן הזה שקשה לי להיות "איש" עד הסוף, בלי להרגיש שהילד הביקורתי שבי מגחך מהצד. או מבפנים. ללבוש חליפה למשל. או להשתמש בז'רגון עסקי ולשמור על ארשת רצינית. זה חלק שקשה לי לשחרר. אני מאמין שהוא עוזר לי לשמור על צניעות ופרופורציות, אבל גם מפריע להתקדם למקומות שאליהם אני שואף. זה מתח דומה לזה שמתקיים גם בין תפקידים שונים שאני מבצע, כמו בין המהנדס שנותן תשובות מדודות ומסויגות בדיון פנימי, לבין איש השיווק שמוכר חלום ללקוח או משקיע.

היומיום שלי מצריך להיות בכל הצדדים ולהציג את כל הדמויות: להיות הייצוגי והמכירתי, וגם הנגיש והמעורב. להיות גם מנכ"ל החברה וגם חלק מהצוות. הרבה פעמים, בעיקר כשהמעברים חדים, קשה לי להרגיש אותנטי בתוך הסיטואציה, או החליפה.

מהבחינה הזאת, אני לא מרגיש שהעבודה שלי מעצבת את מי שאני, כי עיצוב נשמע לי כמו תהליך מתכנס. אני דווקא מרגיש סוג של התפתחות, כשהעבודה דוחפת אותי לפתח צדדים נוספים באישיות שלי.

ותמיד חוזרת השאלה האם אני מתפתח או מתברגן? איך אני שומר על ההומור ועדיין מאפשר לעצמי להתנהג כמו גברי האלפא הלא מודעים האלו, כשצריך?

 

כמה חופש יש לך בעבודה?

המון. בכל היבט של העבודה. מתי לעבוד? על מה? עם מי? כמה? מתי זה מספיק? לפעמים נדמה כאילו זה יותר מדי חופש.

בכל רגע אני יכול לבחור על מה לעבוד וכמה, וזה יכול להיות מתיש אם נותנים לזה יותר מדי מקום. כך שהאתגר הגדול שלי, הוא לייצר את אותן שגרות שהן חיוניות לעבודה טובה שלי ושל החברה, וגם, בעיקר, למלא את כל החלל החופשי הזה בהחלטות הנכונות.

תחושת החופש הזו שאני חווה היום היא אחת המתנות היותר גדולות שקיבלתי כאן. אמנם תפקיד המנכ"ל מאפשר מטבעו הרבה חופש, אבל ברור לי שגם לתפקידים אחרים שאגיע אליהם, גם אם יהיו בתוך מערכת, כבר אביא דרך חשיבה והתנהלות יותר חופשית ומשוחררת.

 

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

לראשונה בחיי, מזה כמה שנים שאני מרגיש שאני כבר גדול, במובן הזה שאני נמצא בתוך משהו שאני מרגיש בו במקום. אני אמנם מסתכל קדימה בציפייה וגם בדאגה, אבל משתדל באמת, כמו שלימדו אותי כמה אנשים חכמים לאורך הדרך, להתרכז בעשייה, ולתת לדברים הטובים לקרות מעצמם.

 

רגע של מפנה.

בתפקיד הקודם שלי הייתי מנהל פיתוח בסטארט-אפ. העבודה הייתה מאוד אינטנסיבית ותובענית. מאוד הערכתי את המנכ"ל, אבל הקשר שלי איתו לא עבד טוב, והגענו לחיכוכים רבים שהתישו וייאשו אותי והתפקוד שלי הדרדר בהתאם. בשלב מסוים התחלתי תהליך של קואוצ'ינג.

המאמן שלי הציג את מטרת התהליך: להסדיר את ערוץ התקשורת עם המנכ"ל ולאפשר לי ולכולנו להגיע לתוצאות טובות יותר. "יש לך הנחה כאן", אמרתי לו, "שאני מנהל מוצלח ומתאים לתפקיד, ושיש כאן רק כמה נקודות שצריך לכוונן. אבל אולי אנחנו מבזבזים כאן את הזמן? אולי בכלל אני לא מספיק טוב בשביל התפקיד הזה?"

"ואולי כן?", הוא ענה לי.

זו אחת התשובות המטלטלות שקיבלתי. יש בה את ההסתכלות על חצי הכוס המלאה כגישה עקרונית. אין ויכוח על האם הכוס מלאה וכמה, אלא רק התכווננות מלאה לחלק המלא שלה. ובעיקר, אין חשש מהכישלון, אלא התמקדות בתסריט החיובי. לאנשים מסויימים, כמוני למשל, אם זה תופש אותך ברגע של קשב, זה יכול לשנות את החיים.

זה נכון לכולם, כמובן, אבל חשוב לי במיוחד בעולם הסטארט-אפ המסוכן, ובטח כמנכ"ל. סטארט-אפ הוא הבטחה ובמקרים רבים, הוא חתירה כנגד הזרם. בדרך עולים הרבה ספקות ושאלות, וברגעים כאלה צריך לזכור בעיקר את השאלה הפשוטה הזו: "ואולי כן?"

 


תגים: , , ,
שייך לקטגוריות עבודה::אהבה



תגובות:

  1. מאת מושיק:

    טקסט נהדר, מ(ת)רגש ואופטימי וגם טיפ מוצלח (למרות שלצערי שההצטיינות שלי היא ב-2048. ואולי כן יש לזה ביקוש?)

  2. מאת עמית:

    אהבתי מאוד מאוד, את הנחות המוצר ואת ה"אולי כן", אבל למען האמת, הכי את טוסט הזעם!

  3. מאת יפעת:

    יריבי:)
    כמה כיף ומרתק, מחכים,אופטימי,חמוד ומצחיק היה לקרוא אותך.
    אתה נהדר וכותב(עונה)נפלא. מהר מהר שלחתי קישור ליונתן
    כנרת, איזה יופי של פרוייקט, את מתנה.

  4. מאת יריב:

    מושיק,

    אני ממש שמח שאהבת!
    ואתה בטח יודע שתעשיית המחשבים מבוססת על כל מי שיטדע את החזקות של שתיים.
    בוא אלינו!

  5. מאת יריב:

    יפעתוש (את מרשה לי, נכון?)
    איזה כיף לפגוש אותך גם פה. ולשמוע ממך מילים כ"כ יפות. תודה גדולה והצלחה ליונתן!

  6. מאת יריב:

    עמית, טוסט הזעם זה למביני דבר. ריספקט :)

  7. מאת יריב:

    כנרת,

    תודה גדולה על ההזדמנות להסתכל על עצמי קצת ולהגג על אחד הנושאים החביבים עלי. ועל השאלון שהוביל ולימד אותי והעריכה החכמה והרגישה שהוסיפה צבעים מחמיאים. ועל הבמה הנכבדה שלך. הכי כיף להופיע על במה שמישהו בנה ורומם הרבה קודם :)
    שמחתי כשהזמנת, ועכשיו עוד יותר.
    כיף גדול וכבוד גדול

  8. מאת שרון:

    מקסים ומעניין.
    כיף לקרוא מילים של מי שבדרכ לא כותב אלא כנראה מחשב, יש בהן קסם אחר