עבודה::אהבה 4 // רון בן חיים, שותף מנהל במשרד פרסום

29 ביוני, 2014

 

פוזה אופיינית מול המחשב. עם הגב לים

מי אתה ומה אתה עושה פה?

שמי רון בן-חיים, 40, נשוי ואב לארבעה ילדים, במבנה קרבי של שני זוגות תאומים (בני תשע ושנתיים), פרסומאי. תל אביבי מלידה ועדיין מאוהב בה. בה ובים. אבל אני לא יודע באמת מה אני עושה פה. אני מקווה שאני חי חיים מלאים ומעניק מספיק למשפחה ולסובבים אותי כדי לעשות איזשהו אימפקט בחייהם.

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

לפני שהפכתי לאבא, היה לוקח לי כחצי שעה רק להתעורר, לפקוח עין אחר עין ולצאת מהמיטה. מחצית השעה שלאחריה הוקדשה לקפה ובעיקר ללא להוציא, או לשמוע, אף הגה. כיום, בהתעלם מקורות ליל אמש, שאת רובו אני ממילא לא זוכר מרוב עייפות, אני מתעורר סופית בסביבות השעה שש וחצי. תוך פחות משעה, אשתי תמר ואני נספיק להתלבש, להלביש ארבעה ילדים, להכין להם ארבעה תיקים לבי"ס ולגן, לעשות כביסה, או לסדר את הסלון, להיפרד, להתפצל ולקחת כל זוג תאומים ליעדו. משם, תמר ממשיכה עם המיניבוס המשפחתי (אתנחתא קומית: כשבישרנו לגדולים על בוא התאומים החדשים למשפחה, הבן הגדול שאל אותי: "אז עכשיו אנחנו דתיים?". אז לא, אבל אוטו כבר יש) ישר לתל השומר לעבודתה כהידרותרפיסטית. בזכותה, אני מאמין, שמור לי מקום בגן עדן.

 

אחרי השחייה ולפני הקפה

מהגן, אני חוזר ברגל הביתה, בדרך כלל לאחר אירוע פרידה קורע לב עם אחד הקטנים, ומרגיש כאילו עבר כבר חצי יום. אני משתדל לרוץ פעמיים בשבוע ישר מהגן כ-5-6 ק"מ על הטיילת, בשביל הנשמה ובשביל המוזיקה. לפחות פעם בשבוע אני שוחה בים, מאחורי שוברי הגלים. כמעט כל השנה. שם, איזה מאתיים מטר מחופה של העיר המתעוררת, יש שקט אמיתי ותחושה של טבע וחופש שלא הרגשתי בשום מקום אחר. עד היום, שחיה בלב ים היא משהו מרגש בשבילי, ואפילו קצת מפחיד.

משם אני עולה על הקטנוע ומגיע למשרד בעשר דקות. לא מסוגל לנסוע ברכב בתל אביב ובטח שלא לחפש חניה. בדירתנו הנוכחית יש לראשונה חניה פרטית, לאחר שעברנו יחדיו כחמש דירות. זה לוקסוס שעושה את החיים, במיוחד עם ילדים, הרבה יותר קלים.

אני שותף-מנהל במשרד פרסום דיגיטלי כבר עשר שנים. לקוחות משלמים לי עבור השגת תוצאות עסקיות מדידות ואני שמח לומר שאנחנו די טובים במה שאנחנו עושים. בלי רעש וצלצולים, בלי כל הגינונים של סטריאוטיפ הפרסומאי, באים לעבוד ולעשות הכי טוב שאפשר.

אחרי שאמרתי שלום לעובדיי, את הקפה הראשון אני שותה במשרדי, כשלוש שעות אחרי שהתעוררתי. זה הרגע שבו היום עובר מפארקינג להילוך שישי בשש שניות. בראיונות עבודה אני תמיד אומר, בשלב התיאום ציפיות, שאתה יודע איך היום יתחיל אבל אתה לא יודע איך הוא יסתיים. וזה ככה. צריך לאהוב את הדינמיות הזו ולחבק את אי הוודאות הזו, אחרת העבודה הזו ממש לא בשבילך.

העבודה בתחום הדיגיטל היא מאוד מורכבת. אם ניקח את המודל הישן של משרד פרסום הבנוי מתקציבאות, פלנינג, קריאייטיב ומדיה, אז אצלנו יש עוד מספר שכבות של טכנולוגיה ומידע שמתלבשות על הכל. כל פעולה מדידה בזמן אמת ובמקום שננסה לנחש מה הפתרון הנכון, הגולשים אומרים לנו מה הם מעדיפים ברגליים, ואנחנו משנים תוך כדי תנועה. זו עבודה שלא נגמרת אף פעם, אבל לומדים ממנה המון. בפחות משנתיים, החשיבה שלי השתנתה מניחוש הצורך של הצרכנים לאיתורו online על פי דפוסי התנהגות במציאות. זהו שינוי מהותי, שעדיין מתהווה, ואני נפעם ממנו ומהטכנולוגיה הנלווית אליו כל פעם מחדש.

על הבוקר אני משתדל לדבר עם לקוחות, לקיים פגישות עבודה קצרות ויעילות, לסיים את המטלות הפחות נעימות כמה שיותר מהר ובשאר הזמן לפתור לא מעט בעיות, במגוון רב של תחומים ניהוליים, מסחריים וטכנולוגיים.

 

ארוחת צהריים. הולכים על קלאסה

 

תפקוד שיא נון סטופ.

כן. אני מתפקד מדי ואחראי מדי. אני כל הזמן בסדר מדי, גם בעבודה וגם בחיים הפרטיים, עד שבסוף לא נשאר זמן לעצמי.  הזמן היחיד שיש לי לעצמי הוא בריצה. שעתיים בשבוע.

 

מה העבודה נותנת לך? מה היא לוקחת ממך?

פרנסה ועצמאות, בראש ובראשונה. לאחר כעשור בו עבדתי כשכיר, בתפקידי תוכן, שיווק ופרסום, ושניה לפני שהמשפחה מתרחבת, הבנתי, באיחור קל לטעמי, שאני רוצה לעבוד בשביל עצמי ולקחת אחריות על הקריירה שלי.

אני מצליח לפרנס, עם עליות ומורדות, משפחה לא קטנה, ואין לי בוס על הראש. אין מחיר לחופש הזה.

אני גם אוהב את מה שאני עושה. אני אוהב לראות עובדים מתפתחים ומקבלים אחריות, אני אוהב ללמד ואוהב לשמוע כל פעם מחדש שלומדים ממני משהו. אני אוהב שעבודת צוות ותהליך עבודה נרקם ומתפתח לכדי מוצר או קמפיין שעולה ועובד ומשפיע על בני אדם בעולם האמיתי, ואני אוהב גם ללמוד ולמזלי, בתחום שלנו, כל יום לומדים משהו חדש. יוצא לי להיפגש עם אנשים אינטליגנטיים ומוכשרים ממני, אני אוהב שלקוחות סומכים עליי ואני אוהב להצליח, אבל מקבל בהבנה גם כישלונות.

אחרי שקראתי את הפסקה האחרונה, קצת קינאתי בעצמי. אבל יש למטבע הזה צד שני, והוא גדול לא פחות. הצד השני טומן בחובו אחריות אינסופית, שלא יורדת מהכתפיים כשאני יוצא מהמשרד, חרדה עסקית מתמשכת ושעות עבודה ארוכות במשרד ולעתים גם בבית. אני צריך לרוץ, לצאת, או לשתות לפעמים רק כדי לעצור את המחשבות. אבל הגרוע מכל, הפכתי בעל כורחי לאבא של סופי שבוע. פעמים רבות מדי חזרתי הביתה לאחר שילדיי נרדמו והם גדלו לי מהר מאוד, בלי שאספיק לעשות איתם מספיק דברים. וממילא, הורות לתאומים היא מלאת אשמה מיסודה.

 

חרטות

אז אני מתחרט שלא פיניתי מספיק זמן למשפחה. הבטחתי לעצמי שאעשה תיקון עם הזוג הקטן, אבל העסק עובר כל כך הרבה תהפוכות, שבינתיים זה לא יוצא לי. ואני יודע שאני אשם. רק אני. מנגד, אני מתחרט שלא יצאתי לעצמאות קודם ושלא ביססנו את מעמדנו בתחום בתחילת שנות האלפיים, מה שהיה מאפשר לי עכשיו, אולי, להוריד טיפה את הרגל מהגז.

 

אכזבות

כשהייתי שכיר, הזדהיתי באופן מוחלט עם הארגון שבו עבדתי. הייתי חרוץ, נאמן, אמין ותמיד עם ראש גדול וחיפוש אחר האתגר הבא. אני כל פעם מתאכזב מחדש מעובד שלא מביא את התכונות הללו כל בוקר לעבודה. אומרים שאחרי גיל ארבעים התמימות הופכת לטיפשות, אבל אני אמשיך להאמין ולחפש אנשים כאלה, וגם להתאכזב.

 

רכבת הכביסה. מי מתנדב לתורנות קיפול?

כשהיית ילד, איך דמיינת עבודה?

אבי הוא עורך דין עצמאי ובחופשים הגדולים הייתי בא לעזור במשרד תמורת דמי כיס. ראיתי אנשים יושבים בחדריהם עם שולחנות מלאי תיקים, ספלי קפה יבשים ומאפרות מלאות. זה מה שהכרתי. סביבת העבודה הנוכחית שלי דומה לדימוי, מינוס המאפרות, והמחשבים החליפו את התיקים ואת מכונות הכתיבה.

 

מה רצית להיות כשתהיה גדול?

קודם כל טייס (כן, גם אני). ממש התכוננתי לזה נפשית ופיזית מילדות – הייתי מנוי על בטאון חיל האוויר, קראתי מלא ספרות מקצועית, בניתי כמעט כל מודל של מטוס, ידעתי לזהות מטוסים שלנו ושלהם רק לפי הצללית וגדלתי על האתוס של מלחמת ששת הימים. ואז, בצו הראשון, החלום נגדע באבחת עין עצלה.

אם לא טייס, רציתי להיות פסיכיאטר או פסיכולוג קליני. בסופו של דבר למדתי פסיכולוגיה ופילוסופיה, אבל סטיתי לכיוון הקוגניטיבי של התנהגות צרכנים. הלימודים נתנו לי המון בחיים ואני עדיין מתגעגע לאוניברסיטה וחולם על תואר שני ושלישי. איך שאלת? כשאהיה גדול.

אירוע מכונן

את רוב שנותיי כשכיר עשיתי ב"טבע". למדתי שם המון על שיווק ועל ניהול, אבל לאחר כחמש שנים התחום נהיה לי קצת צר מדי. לקח לי עוד שנתיים נוספות לעזוב את כלוב הזהב, ועוד כשנה בתפקיד שיווקי בחברה פרטית, כדי להבין שזה more of the same.

לקחתי לי חצי שנה של מובטלות יזומה, שבה ניסיתי לשחרר את עולם השיווק המתגמל, אך הריק מתוכן, ולמצוא עשייה בעלת משמעות אמיתית. הלכתי לשלושה יועצים שונים – שני פסיכולוגים ארגוניים ומכשפה אחת. שלושתם, פה אחד, הגיעו לאותה מסקנה – שאני צריך להיות פסיכולוג או לעסוק בתחום ייעוצי כלשהו. ואז אמרתי לכולם 'תודה רבה, אין לי מה לעשות עם זה עכשיו כשאשתי מבשלת תאומים ויש לנו משכנתא על הראש', וחזרתי לחפש את הצד שעליו מרוחה החמאה.

כמו שאני מספר כל שנה לעובדים כבדיחה פרטית, את השותף היקר שלי מזה עשור פגשתי בפגישה עיוורת ממש במקרה. לא ממש ידענו איך לאכול אחד את השני, אבל גילינו שיש לנו יכולות ואופי מאוד משלימים. הוא כבר יצא אז לעצמאות והשיג לקוח אחד בתחום האינטראקטיב. שכרנו חדר בשכירות משנה בתוך סטודיו קטן, כל אחד הביא את המחשב האישי שלו מהבית והרכישה היחידה היתה מדפסת משולבת, כדי שנוכל לקבל ולשלוח הצעות מחיר חתומות. בסופי שבוע הייתי לוקח הביתה את המחשב (לא מחשב נייד, מחשב ומסך) על הקטנוע, כדי להמשיך לעבוד. חודש לאחר מכן נולדו לנו (לאשתי ולי. לא לעומר ולי) זוג התאומים הראשון. זמן קצר אחר כך השגנו את הלקוח השני והשלישי, גייסנו את העובדת הראשונה שלנו, שלימים הפכה לשותפה, עברנו למשרד משלנו והשאר היסטוריה.

 

אם היה לך אסיסטנט, מה היית מפיל עליו ומה היית ממשיך לעשות בעצמך?

מה שהכי מפריע לי בשנתיים האחרונות הן עבודות הבית הסיזיפיות. עם ארבעה ילדים ושני הורים עובדים, כמות הכביסות, המייבשים והמדיחים היא עצומה. לפחות שעתיים מיומי מוקדשות לעבודות אלה והייתי שמח להמיר אותן לזמן נטו עם המשפחה.

במישור המקצועי, הייתי נעזר באדם שיוכל לסנן עבורי את המידע בשוטף, להגיב עצמאית לנושאים שטוחים שלאו דווקא אני נדרש להם לעומק, ולהציף בפניי את הנושאים החשובים. אני מוצא שעבודת המיון והתעדוף, במיוחד בסביבה דינמית כשלנו, היא קריטית להצלחה כמנהל.

 

געגועים לניו יורק ולזמן עם תמר

איך העבודה הנוכחית שלך מעצבת את מי שאתה?

העבודה לא מגדירה אותי. אני לא חושב שעבודתי הנוכחית שינתה אותי, את תכונותיי, או את צורת התקשורת שלי עם אנשים. העבודה מספקת לי משמעות, אבל היא האמצעי ולא המטרה.

בתחילת הדרך דווקא חשבתי שיש לי פרסונה נפרדת בעבודה, השונה מהותית ממי שאני באמת, נניח עם בת הזוג או עם חבריי. אבל עם הזמן הבנתי שלא כך הדבר והיום אני בעצם מביא את עצמי לעבודה בכל המובנים. אמנם חושיי התחדדו, אני פחות סבלן לדברים מסוימים, אני מסוגל להיות תקיף כשצריך ופחות להמנע מעימותים, אבל בסך הכל, אני עדיין מרגיש ילד, גם בחיים הפרטיים וגם בעבודה.

אני שמח שהצלחתי לעצב את התרבות הארגונית בצלמי ובערכים שעליהם גדלתי. רוב משרדי הפרסום הם מקומות מאוד לחוצים וקשים לעבודה, ואצלנו האווירה הרבה פחות פורמלית, אווירה שמאפשרת לכל אחד ביטוי עצמי, ושאפשר להתפתח בה אישית ומקצועית. קשה לקיים את הדרך הזו ככל שהעסק גדל, אבל אני עדיין מאמין שככל שהעובדים ירגישו שהם חלק ממשהו גדול יותר ויעבדו יחד, שלא לומר בהרמוניה, לכולם יהיה יותר טוב.

במקביל, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שלהיות גם עצמאי וגם פרסומאי הפכו להיות חלק ממני. החשיבה הפכה להיות עסקית, כמעט על כל דבר, העין והאוזן כל הזמן מחפשות הזדמנויות וכובד האחריות, בכל מישורי החיים, הפכה להיות מרכיב מאוד מרכזי ממי שאני.

 

מה לא יודעים עליך בעבודה? מה לא ידעת עליך לפני העבודה?

למרות שאנחנו עסק צעיר והגיל הממוצע בו הוא שלושים, ולמרות שאני מעסיק לא מעט אנשים מופלאים, שהייתי שמח להיות חבר שלהם, או לפחות לנהל אתם מערכת יחסים קלילה שמעבר לשעות העבודה, אני עדיין שומר על הפרדה ברורה ונמנע מכל אלה. אמנם האווירה במשרד חברית ביותר, אבל אני לא חבר של העובדים שלי. התוצאה היא שהרוב לא יודעים עליי יותר מדי במישור הפרטי.

באשר אליי, הייתי בטוח שיש לי יכולת שכנוע מעל לממוצע. בתחום שלי צריך לדעת למכור כמעט בכל שיחת טלפון, מצגת או משא ומתן, וגיליתי לתדהמתי שאני ממש לא טוב בזה. זו אמנות, השותף שלי מבריק בזה, אבל אני עדיין נאבק עם עצמי.

 

רגעי שיא בעבודה

לאחר כשלוש שנים של עשייה בתחום הדיגיטל, זיהינו שאנחנו עומדים בפני תקרת זכוכית. השגנו מומחיות בוורטיקל אחד ספציפי, אך לא היינו מוכרים ולא הצלחנו לפרוץ לענפים אחרים במשק. במקביל, השוק החל במגמה של מיזוגים ורכישות, לאחר שכל משרד פרסום גדול כבר נכנס לזירה. לאחר כשנה של road show בין משרדי הפרסום המובילים, ולאחר חצי שנה של מו"מ, הקמנו שותפות עם JWT (לשעבר טמיר-כהן), והחיבור הוביל לשנתיים של צמיחה והתמקצעות. המחזור גדל פי שלוש, כמות העובדים גדלה בהתאם, ואיתם גדלה גם המורכבות הניהולית.

מעבר לכך היו לא מעט שיאים, רובם קשורים להצלחות מסחריות ובזכייה בלקוח חדש, אבל השיא שאני גאה בו במיוחד הוא ההתפתחות הטכנולוגית שלנו. לפני שלוש שנים פיתחנו, יחד עם אחת מחברות הסלולר, פרויקט חברתי מדהים בווב ובמובייל. זאת היתה יכולה להיות פריצת דרך, אבל אחרי שנה של עבודה, בישורת האחרונה של הפרויקט, הגיעה מהפכת התקשורת וטרפה את המודל השיווקי עליו בנינו והפרויקט נגנז. עם זאת, זה היה תהליך מרתק שלמדנו ממנו המון, ושם אותנו במפלס מקצועי גבוה בהרבה ממה שהיינו, מה שאפשר לנו ליצור מקור הכנסה נפרד אך משלים לעסק.

אנחנו ממשיכים לפתח כל הזמן: אפליקציה לסטודנטים ומערכת לניהול לידים לגופים מסחריים שעוסקים בשוטף בטיפול באלפי לידים נכנסים בחודש.

 

רגעי שפל

השפל מורגש בכל פעם שלקוח עוזב, לא מסיבות פוליטיות או סובייקטיביות, אלא כי לא סיפקתי את הסחורה. לשמחתי, עדיין מספיקות אצבעות יד אחת כדי לספור את הלקוחות שעזבו. עוד דבר שכנראה לעולם לא אתרגל אליו הוא לפטר עובדים.

 

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

הייתי שמח לראות איך העסק יתפתח ויתמודד עם השינויים המהותיים שהמדיה הדיגיטלית עוברת (מדיה חברתית, שימוש גובר במובייל ובטאבלט, ריבוי מסכים מחוברים ומפוצלים וכו'). הייתי שמח להתנתק חלקית מהעשייה השוטפת ולהרים או לנהל מיזמים בתחומים משיקים לשלנו – צרכנות ופרסום.

עם זאת, עדיין לא ויתרתי על החלום הטיפולי. אשתי עובדת הרבה יותר קשה ממני, עם מקרים קשים מאוד מאוד, אך הסיפוק שהיא זוכה לו והפידבק ממטופליה לא יסולאו בפז. אני מחכה לשעת כושר לחזור למסלול הטיפולי ולמצוא דרך לגעת בחיים של אחרים ולהיטיב איתם.


תגים: , , ,
שייך לקטגוריות עבודה::אהבה



תגובות:

  1. מאת עדנה:

    אחד המעניינים, תודה

  2. מאת עמית:

    איש נדיר.

  3. מאת מיכל:

    מרתק. מיותר לציין (או שלא?) שהזדהיתי מאד. ובמבט פרקטי מהצד – יש דבר כזה אאוטסורסינג לכביסה ולמדיחים. קוראים לזה עוזר/ת מטפל/ת מנהל/ת משק בית.. נסה ותהנה. חייך ישתנו מן הקצה לקצה. מבטיחה :)

  4. מאת מתלבטת:

    שאלה שמסתובבת לי בראש בעקבות הקריאה – אם אתה אבא של סופשבוע, מה קורה בשאר הימים?

  5. מאת רון:

    מיכל, יש מטפלת של אחה"צ ויש קצת עזרה נוספת, אבל זה לא מכיל את היומיום. מה-גם שיש לכך עלויות…

    מתלבטת, המונח weekend dad אינו אבסולוטי. לעתים אני מצליח לחזור מוקדם ולהיות נוכח, אבל העבודה חודרת לכל מקום ואני לא פנוי ב- 100% וזה מתסכל. רק בסופשבוע אני מרגיש שאני באמת ובתמים במלוא גופי ורוחי פנוי להיות ולעשות עם הילדים. יש את הזמן בבוקר ויש את הזמן בערב, אבל אלו בעיקר זמנים של התנהלות לקראת (בי"ס/גן/שינה). ויש את אשתי ויש מטפלת לקטנים…

    ותודה על התגובות 😉

  6. מאת סנדי:

    מרתק ומעלה חיוך. תודה.