יומן מלחמה, פרק 1: פריז

12 ביולי, 2014

 

אפשרות של אי. קרצה לי כבר בדרך הלוך

היום, לפני שבוע, הזמנתי את המונית שתאסוף אותנו מדירתנו הזמנית בפריז. הנהג, ישראלי אדיב ומסביר פנים, שנקלע לצרפת בנסיבות שבשני המפגשים שלנו – שארל דה גול-פריז ובחזרה – הוא לא הספיק לפרוס עדיין. בכל אופן, את ווייז שלו הוא הנחה לנווט בעברית, והיה מצחיק ש"בכיכר פנה שמאלה", התייחס הפעם לכיכר הבסטיליה.

מבט מהרציף בבסטי

זאת היתה נסיעתנו החגיגית לכבוד יום הולדתי הארבעים הממשמש ובא. וזאת היתה נסיעה מושלמת. כמעט. הדירה, שהחלפנו עם חברות במארה, היתה מוארת ונהדרת, ובמרחק יריקה מכל המקומות שאנחנו אוהבים, הגשם והאפרוריות פינו לכבודנו מקום לשמש נעימה, הסיילים היו בעיצומם, ולמרות סוג של בצורת אמנותית, הצלחנו לתפוס שתי תערוכות טובות ממש. למרות שכבר עברו ארבע שנים מאז שעזבנו את פריז, ושעברה שנה מאז הפעם האחרונה שבה ביקרתי בה, התמצאתי ברחובות כמו דג במים, מובילה אותנו בין הסמטאות, בין החנויות, המסעדות והגלריות שאנחנו אוהבים ומותירה די מרווח ביניהם כדי שתגליות חדשות יצוצו. זה היה שבוע מתפנק, של מסעדות וקניות ורחובות, וחברים טובים ואוכל טוב ושמש נעימה ונסיונות עיקשים שלא לפתוח את אתרי החדשות הישראליים או בכלל.

חוץ ממנה מושלמת של ריזוטו בקארי עם סרטן ב"Taillevent" וטרנץ' קואוט קלאסי שהתווסף לארוני בזכות הסיילים, מה שהיה כל כך מספק בנסיעה הזאת היא התחושה שפריז היא בית. שפריז היא מולדת שניה, שנולדנו בה בשנות השלושים שלנו, שנעים לנו ונוח לנו בה, שברחובותיה אנחנו פוגשים, במקרה, מכרים ותיקים, שאת הלחם שלנו והגבינות אנחנו יודעים לבחור היטב, ואיזו זכות נפלה בחלקנו, היכולת לדלג משם לכאן ובחזרה, וליהנות מכל העולמות.

התמקחתי קצת על השעה עם נהג המונית. הוא רצה לבוא בשבע וחצי, אנחנו חשבנו שמספיק לצאת מפריז בשמונה. "שבע ארבעים וחמש", עדכנתי בחלל הבית, קובעת את שעת המוות. אולי ראיתי יותר מדי סדרות בית חולים כדי לבנות את הרגע הזה, אבל זאת לא אני האובר-דרמטית, זאת המציאות.


המקום שלו קראנו בית. הדירה שלנו במארה

 

במשך כל הטיול ניסינו לסגור מדפים ולא לאפשר לידיעות מהארץ לחדור אלינו, לדירתנו המופזת במארה, ששקיות של קניות נערמו בה בחוסר אחריות כלכלי בולט. אבל אדי המוות, בפעפועם הנחוש, חדרו את הקרומים שלנו. ככל שנהנינו יותר, ככל שהצרפתית שבפינו השתפשפה והמקומיוּת האפשריות שלנו התעוררה לחיים, ככל שהתענגנו על התפארות הפריזאיות הקטנות, כמו קפה בינוני ומקרונים שאינם בשיאם, בגינה היפהפיה בפטי פאלה, כך לא יכולנו שלא לחוש, באופן המוחשי ביותר, פיזית, איך בבית הראשון שלנו הולכת ומתגבשת לה השואה.

ביל ויולה. הרגשתי שאליי הם מדברים, המזועזעים

אני לא יודעת להרפות בטיולים, או בחיים, כלומר להודות באפשרות להפסיד משהו, ואפילו שלוש שנים בפריז לא לימדו אותי להשלים עם מה שעוד לא אספיק לאכול, לקנות, לראות, לעשות ולהיות. אבל בכל זאת, אני כבר עוד מעט בת ארבעים, ומנסה להתנהג בבגרות, ולכן היה יום אחד במהלך הטיול שבו הסכמתי להפוגה קצרה של אמצע היום, וחזרנו הביתה לנוח.

שלאף שטונדה. נרדמתי תוך כדי קריאת ספר מצוייר יפהפה שגיליתי במקרה כשקניתי קומיקסים לבתי, ספר מרגש, שצבע לי את החלומות בצבעי מים. התעוררתי קצת לפניו, ועשיתי את הדבר הזה שצריך להיגמל ממנו בלי כל קשר לשום דבר: דפדפתי בפייסבוק. וכך, שוב המציאות הסכרינית הזאת, כשברו ריבולי צפרו מכוניות בשמחה ובגאווה על ניצחון נבחרת צרפת במונדיאל, בפייסבוק שלי דיווחו על הימצאותם של שלושת החטופים מתים ועל הפצצות, מילוליות בינתיים, של גזענות ואלימות רצחנית.

אני כותבת על הרגע הזה, שכבר סיפרתי עליו פעם או פעמיים, ושוב הבטן שלי מתהפכת. לא כי החטופים נרצחו. מלכתחילה, עם היוודע חטיפתם, חששתי שזה מה שעלול לקרות, למעשה, שזה מה שכבר קרה, ושלא מספרים לנו. לא העליתי בדעתי, שאפשר להפעיל את הציבור הישראלי בציניות מרושעת כל כך, ולקרוא למבצע השבת החטופים "שובו אחים", כשהיה ידוע כמעט שאין אל מי לדבר. אז הקריאה על רצח הנערים החטופים היתה מכה של אבל, על מותם, ועל מה שהסתמן במהירות מסחררת כמו וידוא ההריגה של הדמוקרטיה הישראלית שלתוכה נולדתי ובה בחרתי להמשיך לחיות.

ניסיוני התסריטאי הקצר וניסיוני הישראלי העמוק הבהירו לי מיד לאן אנחנו הולכים. פרעות, אלימות מילולית ופיזית, אובדן הדמוקרטיה והערכים ההומניים שעליהם מושתתת המדינה וגם היהדות, כפי שאני מפרשת אותה, טילים על ישראל, כתישה של עזה, התבצרות של המחנות, העמקת הקרעים בין יהודים לערבים, בין שמאל לימין, בין מתנחלים לכל השאר, אסון כמו כפר כנא שיגרום לעולם לאנוס אותנו להפסיק, הפסקת אש, נהי הימין ודמעות התנין על זה ששוב לא נתנו לצה"ל לנצח בגלל השמאל, ליקוק הפצעים, זמן מה של שקט, וחוזר חלילה.

זוועה כמו הרצח של מוחמד אבו ח'דיר לא יכולתי להעלות אפילו בדמיוני המפותח.

 

מחשבות על פליטוּת. ביל ויולה

כל יום נראה לי עכשיו ארוך ומעיק כמו שבוע, קשה לי לתפוס שרק לפני שבוע עוד היינו בפריז, רצים לקנות את השוקולדים והגבינות שמרככים לנו תמיד את הנחיתות בארץ, אז אני לא בטוחה בדיוק באיזה יום זה היה כשפגשנו את ז'אן, חברתי הציונית מאוד, אבל זה היה לפני מציאת החטופים המתים, לפני היום שבו נגע הגפרור בחבית אבקת השריפה.
נפגשנו ליד האודאון ומצאנו ביסטרו קטן וחמוד לאכול בו צהריים. ביסטרו של ארבעה שולחנות צפופים, ובאחד מהם ישב במקרה גם בן הדוד הניו יורקי של של ז'אן, כך שבאמת, שוב, הרגשנו בבית.

מתיישבים, נשיקות וכל זה, והשאלה הראשונה שז'אן שואלת אותנו: "נו, אז אתם עוזבים?".

את ישראל? שאלנו אותה בפליאה, לא מבינים.

תהיה מלחמה, היא קבעה. לא תהיה מלחמה, אמר ההוא, המדחיקן (על מחירם הזוגי של פערים בתפיסת חומרת המצב תחת אש – בהזדמנות אחרת). תהיה, אמרתי אני. ומה אם תהיה? אפשר לחשוב שמישהו מחכה לנו כאן. אפשר לחשוב שקל לעזוב הכל באמצע החיים, שלנו, של הילדות, של ההורים שלנו. אפשר לחשוב שבפריז, או באירופה, יהודים חיים בהשקט ובבטחה.

ופתאום שמתי לב מה היה שונה בכל הנסיעה הזאת לפריז: בניגוד להרגלי, ובניגוד חריף לתנאים, לא שאלתי את עצמי איך נארגן את חזרתנו לשם. לחיות שם.

 

 


תגים: ,
שייך לקטגוריות כללי



תגובות:

  1. מאת זאב:

    יותר מכל, אהבתי את המשפט האחרון.
    קצת אסקפיזם: משהו על Taillevent?

  2. מאת יפעת:

    איזו פריז ואיזו מציאות..
    והכתיבה שלך שלוקחת למקום אחר ונשארת פה
    והיופי..והעצב הגדול מאוד

  3. מאת אורנה:

    שלום כנרת,
    כתבה יפה, כרגיל.
    שאלה של "לאחר המלחמה" – האם ניתן לקבל שם ו/או טלפון של נהג המונית הישראלי?
    ארגיש בנוח לבקש הסעה מנהג ישראלי לכשנגיע לפריז.
    בתודה,
    אורנה

  4. מאת לי עברון-ועקנין:

    שאלת בשולי הדברים – מה מקור הביטוי "לסגור מדפים"?

  5. מאת שרון:

    שלום כנרת, מתענגת על דבריך. נוסעים בעוד כמה ימים לפריז האהובה, נסיעה שתוכננה כבר מזמן והגיעה בול בזמן לנוכח האירועים.
    נשמח לקבל את פרטי הנהג הישראלי. אפשרי גם למייל.
    תודה וימים שקטים עלינו.