עבודה::אהבה 6 // שירי*, מזכירת מנכ"ל**

14 בדצמבר, 2014

 

משלח יד: מחפשים זהב / מנקים את הים. צילום: מישל רודוב michurra@

מי את* ומה את עושה פה?

אני בת 37, מהמרכז. למדתי מדעי ההתנהגות, ניהול איכות, אקופונקטורה וקידום בריאות. עבדתי כמנהלת איכות בחברת תוכנה וכמנהלת הדרכה בחברה גלובאלית.

הייתי עוזרת אישית למגוון מנכ"לים, בעלת קליניקה בתחום הרפואה המשלימה, יזמית בתחום התחבורה, חולמת.

שמחתי מאד על עצם קיומו של השאלון, כיוון שהרבה זמן מטריד אותי חוסר תשומת הלב ואדישות ההמונים לעולם העבודה: עולם עם חוקים וסטנדרטים משלו. עולם שמתקיים באין מפריע ובמקביל למכלול אמונותינו, מאוויינו ותקוותינו.

רוב בני האדם לא מרוצים מהתפקיד שלהם, ממקום עבודתם ומהתנאים. את ה"לא מרוצים" אפשר למקם על סקאלה. יש מי שמתנהג לפי תאוריית ההוגנות הידועה. יש נרקסיסטים שמה שלא יהיה, אף פעם לא יהיו מרוצים עד הסוף. אבל להערכתי, יש שכבה עבה, חלק הארי של אוכלוסיית העובדים בעולם, שפיתחה גמישות קיצונית. אלו יכולים להתכופף ולהתכופף, לנטות לכל כיוון שאליו תנשוב הרוח, אבל להישבר זו לא אופציה בשבילם, כל אחד מסיבותיו הוא.


למקום עבודתי הנוכחי הגעתי מתוך ברירת מחדל עגומה. הגעתי לגיל שבו הייתי חייבת לשים הכל בצד (עם אהבה או בלעדיה, עם פרטנר כלשהו או בלעדיו) ולהתפנות למעשה הקודש – ילודה. הייתי מובטלת חצי שנה (אחרי תקיעת סכין חדה בגב בג'וב שהתאמצתי להשיגו במשך שלוש שנים) ולא ראיתי את האור. בשלב ההוא אמרתי לעצמי: עכשיו את לוקחת את העבודה הראשונה הנקרית בדרכך. העיקר שתהיה לך עבודה, תשתית בסיסית הכרחית לגידול ילדים. שכנעתי את עצמי שטייטל הוא רק טייטל ושזה שולי נורא איך קוראים לג'וב, מה בדיוק אעשה בו, ולגמרי לא קריטי אם הוא לחלוטין לא נמצא על מסלול הקריירה שדמיינתי לעצמי. "נעשה מהלימון לימונדה!", אמרתי לעצמי. מביך להודות במימדי הטעות שנמשכת לה אז ווי ספיק**.

יש לי כל כך הרבה מה להגיד לצעוק ולזעוק לעולם על המושג המכובס הזה שנקרא "עבודה". כל כך הרבה פוליטיקה, אינטריגות, מלחמות, כוחנות, רוע, אי צדק, ניצול וניצול מיני, ישיבות אינסופיות שלא מובילות לשום החלטה מעשית, לצד כל כך מעט חיוניות, מעשיות, מטרה משותפת, תחושת שייכות, יושרה, נאמנות, הכרה. החזקים במערכת הם אלו המיטיבים לשווק את עבודתם ולייחצ"ן אותה. אין צורך באמת לעבוד. מי שעובד, תורם, מגויס, מחויב, מסור, עושה מעבר – טרף קל, הראשון להינזק.

 

מה את עושה כשאת קמה בבוקר?

07:30 קמה. מתארגנת. יוצאת עם הכלבה. משחדת בממתק לירידה חלקה ומהירה במדרגות. מחשבת מסלול, צועדות. פוגשות כלב ענק/משאית זבל קולנית/ גננים חרוצים מידיי על הבוקר, מחשבת מסלול מחדש. מחישה צעדיי. אין זמן. טיול בוקר הוא ענייני (אני מסבירה לקטנטנה, אין זמן להרחות). מסיימות מהר. אם יש זמן, מכינה לי אוכל לעבודה, אם אין, רק תה וצפי קנס של 20-30 שח בהמשך היום. טאצ' אפ אחרון, נעליים משלימות הופעה ויאללה. מנשקת ומברכת את הכלבה ויוצאת את הבית. נושאת בליבי תפילה ליום טוב.

08:30 אני באוטו. תה חמים. רדיו. אם טל ואביעד משמיעים קול תמיד טוב ומשעשע, אם לא אז גלגלצ, 102 או דיסק טחון כלשהו בצר לי. מכירה כל נתיב באופן אישי, יודעת מי מהיר ועצבני, מי עצל ומי הרע במיעוטו, איך שלא יהיה את הפקק שמתחיל 150 מטר מהעבודה לא ייקחו לי לעולם.

בדרך מתעדכנת במיילים מהעבודה, למניעת הפתעות. אם יש בדרך משהו קצת חריג/שונה/מעניין/מצחיק – מצלמת ומעלה לפייס. קורה אחת לשנה. מגיעה לעבודה, מעבירה כרטיס. גם כן אקט מחפצן, שתלטני של חוסר אמון בעובדים. אין תגמול על שעות נוספות, רק סנקציות במידה ולא עמדת במכסת השעות הנקובה. עולה במעלית להתחיל את היום.

מגיעה למשרד ומסתערת על….כלום. דרוכה ומוכנה לפניות סתמיות, חוזרות על עצמן, פעולות שכבר עשיתי, מנסה ליצור לעצמי עבודות יזומות, לראות קדימה, להכין דברים מראש. אין שיתוף פעולה. מוותרת, העיקר לא להתעמת ולא לריב עם הבוס. סופרת את הדקות לאחור. חולמת על הרגע שבו אכנס לאוטו ופניי הביתה. חושבת מה אעשה הערב, איך אחזיר את הרוז' ללחיים. מחפשת מי פנוי לסרט, לארוחת ערב, לסתם שיטוט נעים בשכונה? לפעמים מוצאת, לפעמים לא, לפעמים למה לא.

17:30-18:00 (איזה כייפ, בקיץ עוד אור:) מגיעה הביתה ושוב הלו"ז צפוף. מחליפה לנעלי טיול, שקיות, ממתק. יצאנו. בהתחלה מאיצות מתוך הרגל, אח"כ מתקנות ומאטות. הולכות רגוע. יש זמן. נושמות. פעם נעים והרוח ממש מלטפת ומרוממת נפש, פעם לחות, חם וקשה. הטיול נבנה מעצמו. בדרך פוגשים פרצופים מוכרים ואהובים. טיפה טיפה חוזרת לעצמי. בשכונה שלי אני מוכרת, מוערכת ואהודה. תמיד חיוך. תמיד "איזה מותק, אפשר ללטף?" או נפנוף לבבי מעבר השני של הרחוב. חוזרות הביתה עייפות ומרוצות.

בימים הטובים, תוך כדי שטיפת הידיים כבר מתארגנת לספורט, לובשת בגדי קרב נאים ויוצאת לדרך הכייפ והריפוי. בימים הפחות, מתעלפת על ספת הטלוויזיה ופלוס מינוס נגמר היום. חשבון נפש, רואה שטויות בטלוויזיה. חושבת על היום שהיה בדמעות של אכזבה ותסכול.

22:30 מאיצה בעצמי להתכונן לשינה, לא מצליחה.

23:00 כבר עם רגשי אשם.

23:10 מופתעת איך הזמן טס. כבר לילות רבים מדי הולכת לישון בתחושת ריקנות צורבת.

 

מה העבודה נותנת לך?

העבודה נותנת לי פרנסה. תעסוקה. העברת זמן. סטטוס: מועסקת. היכרות עם אנשים, חלקם טובים, חלקם בוגדים מדופלמים.

העבודה מספקת הזדמנות ללמידה והתבוננות ממושכת על אופיו ומידותיו של האדם, האגואיסטי, הדורסני, התבוסתני. הכרה באזלת ידו של הארגון. ידע מקרוב על תהליכי קידום מושחתים, על איך הדברים עובדים. מראה קיצונית מדי על החיים.

העבודה הנוכחית יצרה לי גם קשרים טובים מאד עם מעט מהקולגות שלי.

 

מה העבודה לוקחת ממך?

את מרצי. את שארית כוחותיי. את ה-well being שלי. את תמימותי. את חדוות היצירה. את היוזמה. את האופטימיות. את החשק לקום בבוקר. את שמחת החיים. את הכבוד העצמי.

 

מה רצית להיות כשתהיי גדולה?

שופטת. אדריכלית. שמאית מקרקעין. בוררת-מגשרת. מטפלת. יזמית. מפיקת כנסים ואירועים. מנהלת. פרוייקטורית. בעיקר אישה עצמאית שמתקיימת יפה מאד בזכות עצמה.

חלק מהרעיונות נגנזו עם הזמן, חלק ירדו מהפרק עקב פסיכומטרי לא מתאים, חלקם נוסו בפועל ולא הצליחו מי יודע מה, וחלק הצליחו תקופה ארוכה.

יש לי ביקורת על עצמי בכל נקודת זמן שנבחן. אם רציתי נורא (ורציתי!), להגיע לאדריכלות או רפואה או לסיים תואר בעל ערך הרי שהייתי צריכה להפוך את העולם ולהגיע לזה. לא עשיתי את זה. היה לי קשה. נכנעתי, חיפשתי מעקפים, חיפשתי קיצורי דרך. היו לי חורים באמונה העצמית. לא מקבלים אותי לאוניברסיטה – אלך לפתוחה. לא מקבלים אותי לפיזיותרפיה, אנסה את כוחי בעבודה.

פעם אחת זה דווקא עבד – קיבלתי קידום בכמה רמות, לתפקיד מרתק ונחשב. יצאתי ללימודים מטעם התפקיד, גדלתי, צמחתי, האמינו בי ויצרתי יש מאין. שמחתי מאד בחלקי. ממש שיחקתי אותה. בגיל 25 היו לי תפקיד, משכורת ומעמד בחברה של בני 50 בדרך כלל.  נתתי את כל כולי, הצלחתי בכל מבחן חיצוני בציון הגבוה ביותר. עמיתה לעבודה, מומחית בתחומה, שהעסקתי כיועצת מקצועית, מבוגרת ממני ב-20 שנה, החלה לחתור תחתיי בשיטתיות ואח"כ גם בגלוי. במקום שאתן פייט עד הסוף, נכנעתי. היו לי את כל הסיבות בעולם להילחם (ולנצח) אבל כנראה לא את כל הכוחות בעולם.

בחיים, בסוף אתה מתגלגל. לא מתנגד, לא נלחם – זורם. לימים, אחרי הקטיעה החדה הזאת, שיניתי כיוון, הכרתי והתאהבתי במקצוע טיפולי. עקב לצד אגודל הקמתי עסק קטן והייתי מאושרת. זה מאד התאים לזמן ההוא.

 

מה את לומדת על עצמך בעבודה?

בעבודה הנוכחית, דברים די מבישים: כמה נמוך אני יכולה לרדת בעבור כסף. איזה השפעה משתקת יש ל"בטחון כלכלי" לעומת ה"אי-ודאות הכלכלית".

למדתי שבינוניות, ריק, דיכוי, הפחתה שמישהו עושה לך על בסיס יומי עלולים לחדור ולחרב כל חלקת אגו בריא ועמוד שדרה שהיה יציב. מתבוננת בעצמי ושואלת איך עדיין, ממרומי גילי ונסיוני אני לא מסוגלת להפסיק מטחים של אלימות המופנים כלפיי באסרטיביות, בקור רוח ובמיידי, אלא באינסטינקט הראשוני לשתוק, לקבל מן שיתוק כזה, להתמלא כעס אכזבה ועצב אבל לא להחזיר אש.

זה גם מתכון טוב בליפול להרבה בורות שוב ושוב. קל נורא לחזור על טעויות. אין תהליך של למידה וצמיחה. נכנסתי למוד "רצפה". הורדתי סטנדרטים לגובה אפס, הנמכתי פרופיל, לא מספרת כבר כלום לאף אחד, לא בוטחת כמעט באיש. אכזבה גדולה מעצמי שהגעתי למקום הזה. בכל ארגון וגם בזה הנדון, יש אנשים בשני הצדדים. בצד החזק ובצד החלש. אני מן הסתם, בשני. לא הצלחתי לפענח למה, וגם לא הצלחתי לצאת ממנו עדיין. על כך תחושת הכישלון שלי כפולה ומכופלה.

 

מה לא יודעים עליך בעבודה?

כלום בעל ערך. בעיקר שקרים. שמועות. בעיקר שאני משהו שלילי. מושא לשנאת חינם. משהי שלא מרוצים ממנה. אפפעם. שום דבר מהם לא נכון: הבוס שהעביר אותי מתפקידי מתחנן עכשיו שאחזור. אבל הבוץ, גם אחרי שנופל מהקיר משאיר סימן.

 

מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

לא אכפת לי בדיוק מה. בעיקר מתפללת להגיע לרגע בו אהיה חופשייה מדאגות פרנסה קיומיות בסיסיות. הייתי רוצה לעבוד במקצוע חופשי שימלא אותי, שאפרח בו, שאצמח ואתקדם בו. בסביבת עבודה חיובית. איכותית. תומכת משהו. תפקיד או מקצוע שאעמיק ואצליח (הלוואי גם שאצטיין). שארגיש גאווה וסיפוק לעשותו ובעיקר אהבה. שאוהב לעשות אותו.

 

ללמוד לקום וללכת

0

* כמה מהפרטים הביוגרפיים שונו

** זהו. שירי החליטה לקום וללכת ועכשיו היא מחפשת עבודה טובה

 

לכל שאר הפוסטים בפרויקט "עבודה::אהבה"

שייך לקטגוריות עבודה::אהבה



תגובות:

  1. מאת דנה:

    לצערי מצאתי את עצמי בכמה וכמה מהדברים ששירי אמרה, במיוחד בכל מה שנוגע לצורך במרפקים, בהעמדת פנים, במחיר הגבוה שמשלמים על נאיביות, לויאלויות, אכפתיות…
    הזדהתי במיוחד עם השיתוק שהיא חשה לנוכח תגובות אגרסיביות (או פאסיב-אגרסיב), גם אותי רוע משתק.
    פעם אחר פעם אני מחליטה להיות ביץ', וזה לא הולך…לא בא טבעי… והתוצאה – אכזבה מאנשים, גם מעצמי, עיפות, חשדנות, לפעמים אפלו בדידות…
    החדשות הטובות (לא רוצה לסיים את התגובה עם טעם מר), שיש עולמות נוספים – חברים, יצירה, ילדים…

  2. מאת שלי ג:

    השורה האחרונה מאירה את כל הפוסט הופך הקרביים הזה באור אחר. כל הכבוד לה! (והיא כותבת כל כך יפה)

  3. מאת מיק:

    עצוב. לפעמים נדמה לי שרוב הפעילות האנושית היא מיותרת, אנשים פועלים בגלל אגו, לחץ חברתי, כללים ארכאיים ועוד סיבות לא רלוונטיות.

  4. מאת שרון:

    מרגש ומעציב ומכאיב ומעורר תקוה ואמונה

  5. מאת ר.:

    כל כך הזדהתי עם הכתוב.
    לדעתי, המתנה הגדולה שאדם יכול להעניק לעצמו, היא לקום בבוקר ולעשות מה שהוא אוהב, ולהיות בסביבה חיובית וטובה!
    חזקי ואמצי שירי, בקרוב אצלי…

  6. מאת ליnur:

    הייתי שם. כל מילה שלך 'שירי' הפכה לי את הקישקע.
    הגעתי לנקודה הזו שהפחד למות מבפנים גבר על כל הפחדים האחרים- על חוסר הוודאות הכלכלית, על הפחד מכישלון, על חוסר האמונה בעצמי, על ההישרדות היומיומית ועוד ועוד.
    עזבתי ויצאתי לדרך חדשה. הדרך שלי.
    זה לא פתרון קסמים, יש דרך לעבור, פחדים והתמודדויות- אבל הם שלי!!! (לא של איזה בוס עלוב).
    הקו הישר התחיל שוב לרצד. חזרתי לחיים.
    מאחלת לך גם. מגיע לך לחיות ולהרגיש חיה.

  7. מאת נטאלי:

    בא לי לחבק אותך.
    שמחה שיצאת לדרך חדשה, מאחלת לך בחודש הניסים והנפלאות, שהכנות, התבונה וההבנה שלך יצרו לך ניסים ונפלאות.