אבל אז התמוטטו התאומים / ורדית גרוס // קו פרשת המים 4

24 בדצמבר, 2014

City of New York / by David H. Burr

כמה דקות לפני תשע בבוקר, שעון ניו יורק, והטלפון לא מפסיק לצלצל. רגע אחרי סיום התואר השני, יומיים אחרי שהתחלתי לחפש עבודה. מי שמנסה להתקשר אלי לפני תשע בבוקר כנראה לא באמת מכיר אותי.

אני מתעלמת, אבל הטלפון ממשיך לצלצל.

"הלו? זאת ורדית?"

"כן"

"ורדית גרוס?"

"כן"

"את נמצאת עכשיו בניו יורק?"

"כן."

"זאת הדס מגלי צה"ל. את מוכנה לעלות לשידור ולדבר על מה שקרה?"

אין לי מושג מה קרה. הזדמנות נדירה להצצה לתת המודע – מאות דימויים של אסונות משפחתיים, מוות, תאונות, רצח, שוד מזוין. תוך פחות משלוש שניות אני מצליחה לייצר עשרות תרחישים מבעיתים. אבל אפילו המוח ספוג סדרות המשטרה שלי לא מצליח לדמיין את ההמשך.

"לא שמעת? מטוס נכנס באחד ממגדלי התאומים. את יכולה לעלות לשידור ולדבר על זה?"

"לא. אני גרה לא רחוק, אבל לא – אני לא יודעת על זה כלום."

"טוב, אז לכי תפתחי טלוויזיה ואני אתקשר אליך שוב עוד כמה דקות."

הדס מנתקת והולכת לחפש עיתונאי אחר, ערני יותר. בדרך לסלון אני חושבת שכשהיא תתקשר שוב אני אומר לה שטלוויזיה גם היא יכולה לראות בעצמה. אבל היא לא התקשרה. למעשה זו היתה אחת השיחות האחרונות שקיבלתי מישראל באותו יום, רגעים לפני שהמרכזיה הבינלאומית בעיר קרסה.

פתחתי את הטלוויזיה. שדרנים מבולבלים ניסו לספק חלקי מידע, רגע לפני שכולנו צפינו ביחד במטוס שני נכנס לתוך מגדל תאום ענק ושברירי.

עד ספטמבר 2001 הספקתי להיות עורכת דין, מבקרת מוסיקה במעריב, עיתונאית תרבות בידיעות אחרונות ואשת טכנולוגיה בצעדיה הראשונים בעולם הסטארט-אפים הניו יורקי. רוב חברי לתואר השני ב NYU, בתוכנית שמשלבת אמנות וטכנולוגיה, התחילו להשתלב בסצנת הטכנולוגיה המקומית, וגם אני החזקתי כבר בזמן הלימודים בכותרת, ששכר לצידה אין, של מנהלת תוכן בסטארט-אפ וידאו בינלאומי שהקדים את זמנו. הפגישות הראשונות שהיו לי עם חברות תוכן אינטרנטי הבטיחו פגישות המשך, מגרש המשחקים של הווב היה עדיין ירקרק, רענן וטרי.

אבל אז התמוטטו התאומים. האמריקאים טובים במסרים מדויקים, בהתנסחות שלא משאירה מקום לספק. הממשלה הכריזה על zero tolerance policy בנוגע לכמעט הכל; חברות הטכנולוגיה בעיר הכריזו על no hiring policy. אני לא יודע מה יהיה איתי עוד חודש, הסביר לי מנהל בחברה שכמו נועדתי בשבילה, איך אני יכול לקחת אחריות על עוד מישהו. Just keeping your head above water, just keeping your head above.

חוקי ההגירה של לפני 9/11 אפשרו לבוגרי האוניברסיטאות להשאר לשנה נוספת בארצות הברית גם אם לא מצאו מקום עבודה מסודר, אבל ניו יורק של אחרי נפילת התאומים לא חייכה לאותם בוגרים. אירועים גדולים בוטלו. שומרים הוצבו בכל פינה. היסטריה חדשה מאנתרקס גרמה לרכבת התחתית להעצר לבדיקות ארוכות בכל פעם שמישהו שכח שקית אבקה לבנה על הרציף. שקלתי לחזור להיות עורכת דין (אני חושב ללכת לסרט היום בצהריים במקום להשאר במשרד, התוודה בפני השותף הנחמד שנפגש איתי לשיחה על משפט וטכנולוגיה. זה באמת נושא חשוב, הוא הסכים, אבל אין לנו עבודה, והכרזנו על no hiring policy). שקלתי ברצינות להצטרף למשלחת סיוע הומניטרי באפריקה (אבל שוכנעתי להשאר בניו יורק עד סוף הויזה). כמעט ולקחתי את תפקיד עורכת "מעריב אמריקה" (אבל ציפור קטנה שעמדה על קו פרשת המים צייצה בתוכי ללא הרף: "צעד קדימה בכיוון שאין לך שום ענין ללכת בו" ואילצה אותי לסרב).

אנחנו כמעט האחרונות מהכתה שנשארו בלי עבודה, אמרה לי ברנדה, לילה אחד בתחילת דצמבר במסעדה עמוסה בצמחי קריסטמס בצבעי אדום וירוק. בואי נחליט שבינתיים אנחנו עושות משהו כייפי, משהו מעניין, אנחנו צריכות להתנדב איפה שהוא.  Holiday spirit, עוד ביטוי אמריקאי מצוין שמבקש ממך, מה זה מבקש – כמעט דורש, שתשתף פעולה, שתחייך, שתצא מאזור הנוחות שלך ותחשוב על האחר.

האם אתה בוחר את מסלול חייך, או שמסלול חייך בוחר אותך? האם ההחלטות שלנו באמת מושכלות או שהן תלויות צירופי מקרים אקראיים? היה מאוחר, שתינו הרבה יין, וברנדה התעקשה שנחשוב על מקומות להתנדבות ממש עכשיו, לפני שהאלכוהול ורוח החג יתפוגגו. המקום הראשון שעלה במוחי היתה עמותה שעושה אמנות במרחב הציבורי. לא ידעתי עליהם הרבה, אבל תערוכה שהם ארגנו באותו הקיץ בתוך גשר ברוקלין היתה אחת מתערוכות האמנות הכי מסעירות שהייתי בהן אי פעם, ובאותו שבוע הבחנתי שוב בלוגו שלהם – עיגול כתום עם המילים Creative Time כתובות בתוכו –  בשירים שהיו תלויים בסאבווי כחלק מפרויקט שירה ברחבי העיר. לא ידעתי הרבה, אבל ידעתי מספיק כדי להסכים שמחר, בלי התלבטויות מיותרות, אני כותבת להם.

קלי מקריאטיב טיים התלהבה מיד – הם היו תקועים עם פרויקט אמנות מבוסס טלפון סלולארי שלא היה להם מושג איך לפצח. המשרד היה מלא ברהיטים אקראיים, שולחן הישיבות הורכב מפלטת עץ גדולה ולא מאד יציבה, ההיפך הגמור מחברות ההיי טק שהתראיינתי בהן בחודשים האחרונים. אבל כל שבעת העובדים במקום היו לבושים נורא יפה, והפרויקט, שמעולם לא יצא לפועל, נשמע מעניין.

היום הראשון לעבודה נקבע לשבוע של קריסטמס. הם מתנצלים, אבל חוץ מהפרויקט הטכנולוגי כמובן שהם צריכים עזרה בעוד נושאים, והיום, בבקשה, צריך להכניס ל-4316 מעטפות שקופות ציורי צבעי מים של פרחים, לזכר כל אחד מהרוגי 9/11, מחוות חג שתחולק לעובדים בדאונטאון. במשך יומיים הרגשתי מטופשת ומשועממת במיוחד. ישבתי על הרצפה במשרד עם מתנדבת נוספת, כשברוס ספרינגסטין, הדיסק היחיד שמצאנו במשרד, מתנגן ברקע, והכנסתי ציורים למעטפות. סגרתי כל מעטפה במדבקה כתומה עגולה, וקיללתי את עצמי שלא לקחתי את העבודה במעריב.

יומיים לפני קריסטמס נפגשנו ליד וול סטריט בשבע בבוקר, וניסינו לחלק לעוברים ושבים את מתנת החג שלהם. היה קר, ורוב הזמן גם מיותר – למעט כמה אנשים שהתרגשו מאד, רוב האנשים חלפו על פנינו בריצה. Morning Rush, עוד ביטוי מצוין, הוא לא זמן טוב לאמנות. ובכל זאת – הקסם התחיל לעבוד. בסופו של יום ארוך הוזמנתי להצטרף למסיבת החג של המשרד – אוטובוס עמוס בעשרות נורות צבעוניות שנסע לברוקלין לראות בתים שקושטו לכבוד החג. הערב התחיל עם משחק Secret Santa – גרסה מקומית ופופולרית לגמד וענק בה כל אחד צריך לנחש ממי קיבל מתנה. ישבתי מהצד והתבוננתי בחבורת האנשים המאושרים שפתחו מתנות יצירתיות ומצחיקות, ופתאום ממש רציתי להיות חלק מהמקום הזה. שנה אחר כך, כשכולם יהיו עייפים וירצו לוותר על משחק הסנטה, אני אתעקש ואארגן אותו בעצמי.

מעט מאד ימים הוקדשו בסופו של דבר לחקר טלפונים סלולריים, ומהר מאד היה ברור שהטכנולוגיה היתה רק התירוץ שהביא אותי לכאן – בחודשים לאחר מכן, ובשנים בהן נשארתי לעבוד שם כאוצרת, עבדתי על פרויקט פוסטרים של אמנים על 9/11 ברחבי העיר, פיתחתי אפליקציה של שומר מסך שמבוססת על העדרם של בניני התאומים, חקרתי את דפוסי נדידת הציפורים כדי להסביר למה זה בסדר להעמיד שני עמודי אור כחול ענקיים כמחוות זיכרון מונומנטלית למגדלים שנפלו, ועבדתי עם טובי המוסיקאים בעולם על עבודות סאונד לפתיחה מחדש של "גן החורף", פארק מקורה שנהרס גם הוא בהתמוטטות הכללית. אפשר לומר שאסון התאומים לא רק הביא אותי אל תוך האמנות, הוא גם שלט בהרבה מהפרויקטים שעשיתי בחמש השנים שלי כאוצרת בגוף שרואה ברחובות ניו יורק גלריה אחת גדולה.

אבל עוד משהו חשוב קרה שם באותם חודשים – התאהבתי. התאהבתי בקריאטיב טיים, התאהבתי בתערוכות, התאהבתי באמנות. לא מקרי בעיני שבאותה שנה התאהבתי גם במי שבקריסטמס 2002 עמד איתי תחת החופה. שנים של חיפוש – תואר במשפטים עם חלומות לשינוי חברתי, תואר בפילוסופיה עם תקוות להעמיק מעבר לשכבת היום יום, תואר בטכנולוגיה ושנים של כתיבה בעיתון, התנקזו פתאום יחד למקום אחד והתיישבו זה עם זה ללא סתירות. חיפשתי מקום עבודה ומצאתי משמעות. ויתרתי על התוכניות, ומצאתי אהבות.

– ורדית גרוס היא עיתונאית, אוצרת ומנהלת ארטפורט.


לכל הפוסטים בפרויקט "קו פרשת המים" ~


תגים:
שייך לקטגוריות פרויקט חג המולד



תגובות:

  1. מאת אלכס:

    מאוד נהניתי, ולמי שלא מכיר את ורדית מהתקופה הזו, פיסת ביוגרפיה זו זה קצת מרגישה כמו המיוסיקל WICKED

  2. מאת ח ל י:

    כתוב נהדר, ורדיתי, קו פרשת מים מעניין ומשיק להרפתקאות וזכרונות אישיים של כל מי שגר בניו יורק בתקופה זו או אחרת שקרה בה משהו גדול (למרות שכלום לא מתקרב לזה שמוזכר בפוסט) וחוץ מזה, הג'סטה המתוקה אל כנרת עם המילה האחרונה פשוט נ פ ל א ה :)

  3. מאת נילי:

    הפוסט הכי מקסים בעיני בינתיים בתוך רבדי הפרויקט השואב הזה.הכי דלתות מסתובבות.איזה כיף לך ורדית שמצאת אהבה משמעותית כזאת.

  4. מאת ענת מרוק:

    אני חושבת שיש לנו פה גם פוסט נפלא לסדרת עבודה::אהבה
    שתי ציפורים המצייצות יחד על קו פרשת המים :)
    צידה לדרך מצוינת לשנה החדשה!!

  5. מאת רונית כפיר:

    הכי כיף להתאהב.
    תודה!

  6. מאת שי:

    \איזה מזל שהתאהבת באמנות ,מזל גדול ,אחרת לא הייתי זוכה להכיר אותך

  7. מאת צביה:

    מרתק. תיארת כל כך טוב ומעמיק את התהליך שהתנקז לבסוף לקו פרשת המים שלך.עם עמוד הבריח של אסון התאומים שבעקבותיו הגעת לקריאטיב טיים שם ממתנדבת הפכת לעובדת מן המנין כשעבודתך המשמעותית הראשונה הייתה בהקמת פארק החורף באתר המרכז המסחרי שהתמוטט! עולם האמנות הרוויח.את הרווחת וגם מי שבא להתייעץ איתך על הלימודים בNYU הרוויח…מתחת לחופה איתך..נהדרת!