קו פרשת המים, קווים למותו / פז הירשמן // קפ"מ 5

25 בדצמבר, 2014

 

Lewis W. Hine, Cotton-Mill Worker, North Carolina, American, 1908, Gelatin silver print. Getty Images

אני, בעוונותיי, דווקא אמריקנופיל, אבל הפריזאית מאלנבי ואני חולקים כמה מקטעי ביוגרפיה. כך, למשל, חלקנו מורה לאנגלית ביסודי, מיסיס דומב. לתקופה מסוימת, במקביל לצמיחת חתימת השפם ושאר הורמונים, מיסיס דומב הייתה הדבר הכי זוהר ומרגש בטווין פיקס שבו גדלנו, הפריזאית ואני. דמיינו רגע את דנה רון מהאח הגדול ביום טוב שלה, באמצע האייטיז, עומדת מולכם בכיתה בחליפה ורודה עם כריות בכתפיים ועגילי חישוק ענקיים אדומים,  ועכשיו תוסיפו passive active pronouns good morning pupils good morning teacher כפסקול לפנטזיה הזאת. Anyway, המורשת של מיסיס דומב כללה גם שיר של פרוסט שלמדנו בעל פה ודקלמנו מולה נרגשים:

 

Two roads diverged in a yellow wood

And sorry I could not travel both

נהגתי להיעזר בשיר הזה לא פעם, כמו גם ב"אל מלא רחמים" של יהודה עמיחי, ועוד איזה אחד של ארז ביטון ואחד של שימבורסקה. ולא בגלל שאני חובב שירה. להיפך. שירה משעממת אותי למוות. אבל מצאתי שלצטט שירה יכול לעזור לי פה ושם, איך נאמר, בקווי פרשות מים שמעבר להם משתרע ערב מבטיח עם מיסיס דומבס' לייקס, או לילה מיותם אבל לפחות עם הרגשה מסוימת של ניצחון הרוח.

נזכרתי בשיר הזה כשהפריזאית כתבה לי במסנג'ר "קו פרשת המים, תכתוב משהו. אם יהיה מעניין נשקול", כי ניסיתי להיזכר מתי בפעם הראשונה חשבתי על המושג "בחירה" ומה הרגשתי אז. לנסות להיזכר "מתי בפעם הראשונה חשבתי ומה הרגשתי אז" זה תרגיל שהפסיכולוג שלי מכריח אותי לעשות כל פעם שאני מתבכיין אצלו על החיים (שזו, מן הסתם, הסיבה שאני הולך אליו מלכתחילה), ובדרך כלל זה נגמר כמו הסיפור עם השיר של פרוסט: "בפעם הראשונה שחשבתי על X הרגשתי עוררות מינית". מודה, פרויד צדק. אבל לא בשביל זה הפריזאית משלמת לי (והיא לא).

אז חשבתי מה אני חושב היום על המושג "בחירה". והיום אני חושב שבחירה זו פריבילגיה של שבעים, ושזה חלק מבניין העל שמטפטפים לנו למוח מכל עבר כדי שנקום לעוד בוקר של עבדות. שרעיון הבחירה הוא כנראה הכלי הכי מתוחכם של הקפיטליזם: ההבטחה שזה בידיך, שאם רק תבחר נכון, אם רק תחליטי כראוי, אז… ואם מ"אז" יצא מלוח, זה באחריותך. ולא חשוב שזה שנולדת בנצרת ולא ברעננה אומר שתמות בגיל 76 ולא בגיל 84. ולא מעניין בכלל שאם את ילדה ערביה אז 68% סיכוי שאת ענייה. שאם אתה סתם ילד או ילדה בישראל, אז 20% סיכוי שעברת פגיעה מינית. שאם את אישה חרדית אז 0% סיכוי שאת יושבת בדירקטוריון עסקי משמעותי. שאם נבחרת לראשות ממשלה בישראל, אז  93% שאתה אשכנזי, ו-7% שאת אשכנזייה. שאם נולדת במחנה פליטים, הדרך היחידה שלך לזכות בכבוד שלך זה לשדוד אותו בחזרה. מרקס צדק. אבל הפריזאית (לא) משלמת לי כדי שאכתוב על "קו פרשת המים".

אבל אני לא יכול. כי אין כזה דבר "קו". יש רק נקודות. בין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד, אבל בין כל שתי נקודות יש עוד נקודה. ועוד אחת. וביניהן עוד קו דמיוני. וככה אינסוף נקודות יוצרות חיים שהם סופיים. חיים שהם רק חיבור של נקודות בין שני אגני ניקוז מימיים, זה שברחם של אמא וזה של אמא אדמה, כשנוזלי הגוף שלך מחלחלים למי התהום ומי  התהום שמהם אתה שותה משפיעים על מי שאתה ומי שתוכל להיות. ואין שום בחירה, בקושי אשלייה של בחירה. ואולי אצליח לשכנע את הפריזאית לרכוש ממני אויר. בשקל אחד בלבד. לפחות שייצא משהו מהסיפור הזה.

– פז הירשמן עובד בארגון "צופן", המקדם את שילוב החברה הערבית ותעשיית ההייטק בישראל, בוגר בית הספר מנדל למנהיגות חינוכית-חברתית, אב לשניים, בן זוג של, גר בתל אביב.

לכל הפוסטים בפרויקט "קו פרשת המים" ~


תגים: ,
שייך לקטגוריות פרויקט חג המולד



תגובות:

  1. מאת ארנסטו:

    מעולה

  2. מאת נעמי וילנר:

    האבחנה לגבי הנקודות, לגמרי נכונה,
    וגם לגבי נקודת המוצא והפריבילגיות (או שלא) שהיא מקפלת בתוכה,
    אבל פה ושם על קו הנקודות יש נקודות שהן יותר…משמעותיות, כאלה שבמבט לאחור אפשר להגיד ששם נבחרה דרך, ששם נעשתה פניה,
    ואולי זה קורה רק בדיעבד

  3. מאת יעל:

    כתוב מצויין, ומעורר מחשבה. אבל למרות הסטטיסטיקה העצובה, יש כל כך הרבה בחירה, בכל שלב, לכולם. אין דבר כזה אפס סיכוי. צריך חשיפה באיזשהו שלב בדרך, בגלל זה העבודה שלך ב"צופן" כל כך חשובה.
    גדלתי כחרדית (ציונית) למשפחה תימנייה. עד גיל עשרים לא הכרתי אף אחד עם תואר ראשון, רב הנשים שהכרתי לא עבדו, ואלו שכן היו מוכרות או מורות. בעצם גם לגברים שסביבי לא הייתה קריירה או השכלה פורמאלית. ובכל זאת עשיתי תואר שני במכון וייצמן, הקמתי חברת הייטק, אני יושבת בדירקטוריון, ועוד (לא שזה באמת מה שמשמעותי בחיים). היו בדרך כמה וכמה פרשות מים דרמטיות, והיא בהחלט הייתה יותר הדרגתית וארוכה בגלל נקודת ההתחלה. אני מוקפת אנשים שבחרו את דרכם, הרבה יותר ממני. חברה שנולדה לאמא מתעללת ונסיבות הכי עצובות שיש ובחרה ובחרה עד שהגיעה לחיים די טובים, במובן העמוק. חבר קרוב שנולד לצד הנכון לכאורה של הסטטיסטיקה, אבל בגיל עשרים כבר היה ציני וחסר תקווה, כמו הרבה אנשים סביבינו, רק שאין לזה מיגדר, צבע ותחזית הצלחה. הוא עשה מהפכה אמיתית בחייו, ולקראת גיל ארבעים הוא כנראה הבן אדם הכי טוב שאני מכירה.
    בחירה ושינוי, זה לא הדבר הכי יפה שיש בחיים? לכן כל היצירות הגדולות עוסקות בזה.

  4. מאת פז:

    תודה ארנסטו, נעמי ויעל. אני מניח שאכן יש נקודות משמעותיות יותר מאחרות, נעמי. אני בטוח שיש נקודות יוצאות דופן, כפי שאת מתארת, יעל. אני, במחילה על חוסר הענווה, ניסיתי לתאר את התמונה הכללית. התמונה שנקודות משמעותיות ויוצאות דופן בה משמשות לעיתים להצדקת מצבם של שאר הפיקסלים, של האחוזים שהצגתי. וחלילה, לא שמי שמצליח לשנות אשם או טועה. כל המשנה ומצליח- סחתיין. אבל איכשהו מי שמשנה ומצליח נשאר נקודה, לא נוצר פה שינוי בגרף, ועל כך אני מתלונן. ושוב- תודה. חיממתםן

  5. מאת כנרת:

    ואני מנחשת, יעל, שלו היית גבר או אשכנזית או חילוני, די היה בחלק מהכישרון ובחלק קטן עוד יותר מהמאמצים להביאך עד הלום. טוב, לא עד הלום, כי העד הלום שלך זה המון, אבל נראה לי שאת מבינה למה אני מתכוונת.

    המקרה שלך הוא מקרה קיצון, נותן תקווה והשראה. אבל אין בו ובדומיו כדי לבטל את מכפלות הכישרון והמאמץ שנדרשים לו מי שלא נולדו בצד הנכון.