טארטין, רוזלין ודלפין בפריז האחרת / שירה פנקס

15 בפברואר, 2015

 

וכל היופי עשה איתי אהבה. צבעונים, צילומים: שירה פנקס

חופשה בפריז, פברואר 2015. חצי מהזמן גרתי בפריז הקלאסית, באחד מרחובותיה הנחשיים, מסתלסלים תחת הפנתיאון, יושב כפטמה מכובדת על גבעת ז'אנבייב הקדושה. לצד אוניברסיטאות, גנים, חנויות ספרים ופרחים הלכתי כמקומית ונתתי לכולם. לזרי צבעונים שפיתו אותי, למגפיים שלחשו לי לבוא אל תוכם, למכנסי הסקיני שנצמדו אל התעגלות שוקיי, תחילת ירכיי, לעליוניות קשמיר מתקמרות כקטיפה, לסן שחציתי והיללתי את זרימתה, קימוריה, וכל היופי עשה איתי אהבה עד שעברתי אל חציה האחר של העיר, אל המקום בו הדימוי הפריזאי מתחיל להתפורר, בזהויות שונות שמפוררות את לב הקרואסון הטהור ומסמיכות את נוזל המציאות. המדרכות נעצרות. החנויות משתנות. השפות מתערבבות. מול בית הכנסת ברחוב דה לה רוקט עומדים שני חיילים חמושים. במלחמת עזה האחרונה עמדו, רצו, הרביצו, זרקו, מפגינים פרו-פלסטינאים, קבוצות פרו-ציוניות ויחידות מיוחדות של המשטרה.

הגעתי לשם בזמן אחר. כבר לא היו מהומות. עזה הרוסה אבל המלחמה נרדמה לרגע ועל בית הכנסת שמרו החיילים בדממה, כדי לא להעיר את המפלצת הישנה. נשקים מונחים על גופם, קצוצי תספורת הם מתחלפים בדומיה, דומים אחד לשני עד אימה. אני עוברת. מביטה אל פתח בית הכנסת. חייל מחבק את האפוד כי קר, מינוס 2 מעלות, חייל שני לוגם אספרסו בכוס מפלסטיק, עוצר במילים קבצנית שרוצה לבנות לה שם בית מבלי להבין שהחזית שמחוררת במשולשים משולשים, מגני דויד כמו משהרביות מוסלמיות אל עולם יהודי, היא זו של בית כנסת שמור. מבודד. היא צועקת והם נדרכים כי מפלצת המלחמה ישנה. והם מבקשים שתלך, שזה מקום מוגן, והיא אוספת את כל מה ששיך לה בעולם והולכת משם.

בבית קפה ליד אני שותה אספרסו כפול, מורחת שכבה עבה של חמאה על באגט. טארטין הם קוראים ללחם עם החמאה שטובלים בבוקר בקערת הקפה. ואני מורחת אותה, טארטין שמצלצלת כמו שם של אישה, כמו רוזלין או דלפין, טובלת, נוגסת ומביטה ברחוב שבזמן המהומות הדהד בצעקות ובקללות בן של זונה, לך תמצוץ, והמתפרעים שועטים ברחוב סוחפים אחריהם כיסאות ושולחנות בתי קפה, כדי לנפץ על אדם, על אספלט שחור, על שוטר בן זונה, כי הכעס מתערבב בשנאה על ישראל, על עזה, על אין עבודה, על אפליה, ואני בזמן אחר מורחת שכבה עבה של חמאה ומטביעה את טארטין כאישה רכה באמבטיית קפה שחור של אי צדק של פה ושם, כי הרי כל אותו דבר, טובל בכובד בחיים ומתפורר אליהם.

 

עד שעברתי אל חציה האחר של העיר. שוטרים

וכשאסיים מה תקרא מגדת העתידות בכוס הקפה שאני שותה? את פסי שריטות ליבי שחורות על ספל חרס לבנה? את זהותי היחידית מתפוררת אל קרקעית כוס, באלפי פירורי "אני" בין תל אביב לפריז, בין עיר הולדת לעיר הגירה? את עקבות הקפה כנחשים מתלפפים בקשרים והקשרים בין שני מקומות שונים עם קונטרסטים דומים בין מקומיים למהגרים, חילוניות ודת, עוני ואושר, צביעות וכנות, מתלפפים אחד בשני בטבעות וגורלות, בעוד העיניים נשואות מעלה אל הצורף הגדול, אל-הטבעת הגדולה, בעיניים מלאות חרדה, כי מה אתה מתכנן לנו? אפלה? שנאה? אחווה? מה יהיה החישוק הבא?

ולעומת הפחד, החשק תמיד נמצא איתנו, פשוט, הוא מבקש לו גלידה. סטייק עם צ'יפס, פיצה, אהבה, השראה, ליקוק, סיפוק, כי מה לנו ולכל מתחי השלשלאות הללו, מעמיסים על חיינו היומיומיים בכוחות הפוליטיקה שלהם המתוסבכים, נארוז מזוודות ונחזור לחצי השני של העיר, אל הדימוי הקלאסי של פריז, נצלם צבעונים כתומים, גשרים פותחים רגליים מעל הסן, ארובות בתי העיר נוגעים בשמי פריז בצלילי אקורדיונים, אותו ואותי מתנשקים על רקע חזית ארמון מארי אנטואנט, עליו תלויה כרזה עם בקבוק קולה ירוק מאוד כי ללא חומרים משמרים ומופחת בקלוריות, ואז נשלח את שלל התמונות לקבוצת המשפחה בווטסאפ, כדי להזרים נוזלים פשוטים לערוץ החיים הטובים, כי אני בחופשה בפריז, פריז של קרואסון. לא סהר ולא סערות, רק קלילות המחשבה ואומה אחידה כצרפתייה יפה.

ובערב נלך למסעדת לה-קופול לאכול גבינות וחלזונות, ובצק ספוג ברום, נקנח בטארט-או-פום, נשתה יין אדום בקבוק קוט-דו-רון, מתענגים כילדים שמוצצים את שאריות הסוכר ממרירות החיים, ואז נירדם תשושים ומרוטים כמו שני שיכורים, אחרי שכל היופי נמחק מגופותינו העייפים, וזה מבלי לעשות אהבה כי המתחים כמו שלשלאות בין גבר לאישה, ואז במיטה הקטנה מדי נפצח בשירת חלומותינו שמתגשמים אבל רק בחלקם, ובדואט נחירות שמנסרות בתסכול אחד את אוזנו של השני נחריד את הדממה שבינינו, עד שבייאוש נורא ארצה לקום אל פריז האפלה, אל הנהר שמבתר אותה, ולהטיל עצמי אל שחור מימיה הקפואים עד אימה, אבל קר בחוץ והשמיכה כה חמה, וגופו כה רחוק אבל מפיץ להבה, ומחר שמש קרה תביא את זוהרה כאילו כלום לא היה, וארד להביא לנו באגט וחמאה, ואפגוש שוב את החצי השני של עולם מלא במשאלה, ואלטף את טארטין בהרבה חמאה שמנה ואהיה שוב אישה יפה, כמו רוזלין ישבניה גדולים, או דלפין שדיה זקורים, אכין קפה שחור מתל אביב, ואלגום בשפתיים אדומות בתקווה נושנה.

– ספרה של שירה פנקס, "אוריאן", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים.

 


תגים: , ,
שייך לקטגוריות טורי אורח



תגובות:

  1. מאת מונית:

    מרתק ומשאיר במתח עד השור האחרונה אהבתי מאוד.