אינן בנות / אחת שיודעת

10 במאי, 2015

יש אמיתות, שמרגע שנגלו לעיניך, כבר אי אפשר להכחיש. כשאני קוראת עיתון, אני כבר לא מצליחה שלא לראות שכולו עוסק כמעט אך ורק בגברים. בפוליטיקה – גברים, בתחום הבטחון – גברים-גברים ובמדורי הפלילים – גברים בתפקידי השוטרים וגברים בתפקידי הגנבים.

משלחת חיפוש, שתתחקה אחר עקבותיהן של נשים בעיתונים, תוכל למצוא כמה מהן במדורי הכלכלה, מעטות אך בכירות, מזדהרות על הרקע הגברי השליט. רק במדורי התרבות נשים משתלבות כאחת האדם, כיוצרות, אוצרות ומבקרות (אם כי בכל התחומים, גם בתחומי התרבות והאקדמיה, נשים זוכות ב-10 אחוזים מהפרסים).

נשים אינן הנעדרות היחידות מהזירה הציבורית. בשבוע שעבר פורסמה רשימה של מאה משרדי עורכי הדין המובילים. כמה, למשל, מתוך מאות השותפים אינם גברים אשכנזיים? אז אם אתם אתיופים, מזרחים, ערבים או רוסים, זה הזמן לכתוב טור לעיתון. ונשים, כמה מעורכי הדין המובילים בארץ הם נשים?

This is a man's world, מה חדש. הזירה הציבורית, זאת שמשתלם להיות בה, שמעניין לדווח עליה, היא גברית ואחידה כמו חדר אוכל במוצב על גבול הצפון.

בחיים האמיתיים, לעומת זאת, בעולם העבודה – כולנו בנות. במפעלים, במשרדים, בחנויות: "בנות" "בנות" "בנות".

ז'רגון הוא דגימה מהזרמים התת קרקעיים של עולם העבודה, פיסה מהתת-מודע הארגוני. מעניינים במיוחד הם הביטויים הנודדים ממקום למקום וצוברים ידידים והשפעה. אחד האהובים עלי הוא הביטוי "לשחרר" כשמשמעותו היא דווקא "לפטר". אבל המילה "בנות" עלתה על כולנה.

"בנות", מתברר, היא שם עצם קיבוצי כל יכול. "בנות" הן הטירוניות, כמובן, הן נציגות השירות במוקד הטלפוני, הן הקופאיות בסופר, הן מנהלות המחלקה ומנהלות בתי הספר, הן המתכנתות ומנהלות הפרויקטים, הן הכלכלניות, הן החתמות, הן מנהלות התיקים ונשות המכירות.

לכלכלנית יחידה במשרד יתייחסו לפי מקצועה או תפקידה. אבל אם אתרע מזלה ותצטרף אליה כלכלנית נוספת, והופ – בשיח המשרדי, יהפכו שתיהן ל"בנות". זה מתוך קרבה, זה מתוך דאגה, זה אבהי, זה אמהי, זה בשביל הכיף, זה כדי שיהיה נעים; יש שלל הסברים לבחירה הלשונית המעניינת.

מעניינת, כי במקומות עבודה כמעט ואין "בנים". לגברים מקפידים להתייחס לפי המקצוע או התפקיד, והם לא זוכים לאותה מטריית הגנה מתיילדת שלה זוכות הנשים.

אז תודה, נחמד מצדכם ויפה מצדכן, אבל באמת אין צורך. השם הקיבוצי הזה מפשיט מנשים את התפקידים שלהן, מוחק את ההשכלה שלהן, את ההבדלים ביניהן, את ניסיון החיים שלהן. הכינוי "בנות" מחזיר את העובדות לעולם של ילדות, שיכולות לשחק, לחלום, להתקוטט, ללבוש חצאיות ולקלוע צמות, אבל בשום אופן לא לשחק במגרש של הגדולים.

השפה המרב מיכאלי-ת, שמציעה שברירת המחדל תהיה בלשון נקבה, היא מוזרה ומטרידה, וזה בדיוק מה שהיא אמורה לעשות. אני מציעה מעשה פשוט של דיוק: בואו נקרא לילדה בשמה. כלומר לאשה. כלומר לכלכלנית, או לפקידה, או לעורכת הדין, או לזבנית או לרופאה המתמחה. לא די בזה כדי לנפץ את תקרת הזכוכית העבה והמכבידה ולאפשר לנשים לעשות את דרכן לעמדות משפיעות. אבל ויתור על הכינוי הקיבוצי המקטין הזה ימיס ממברנה אחת, דקיקה ועכורה, שאוספת את הנשים בעדרים של אבחנה מגדרית, ויאפשר להן מעט יותר חופש תנועה.

– המאמר פורסם לראשונה בעמוד המאמרים של "הארץ", ב-23.6.2014 (ותעשו מינוי, במטותא. זה חשוב, לבת, לבן ולמי שמתעניין)

 


תגים: , , , , ,
שייך לקטגוריות כללי



תגובות:

  1. מאת הודיה צדוק:

    מאמר מחזק! תודה. אני עדיין לומדת לדרוש דברים. לא צריכה להיות "קטנה" ולא מטפלת של אף אחד, הצעדים הראשונים במגרש של הגדולים תמיד מפחידים' אבל לאט ובבטחון אפשר לרכוש מקום של כבוד, לא?

  2. מאת נעמי:

    צודקת!
    בשנים האחרונות נהייתי חסרת סבלנות לפאנל של שופטים (בתוכניות ריאליטי כמובן) שבו 3 גברים ואישה, ואלרגית לחלוטין לפאנלים גבריים ונוטפי טוסטסטרון שממלאים את אולפני הטלוויזיה בעת מלחמה ופיגועים…
    זה מאוס, זה מגוחך, וכשאנ שואלת 3 מחברותי הקרובות אם הן מגדירות עצמן כפמיניסטיות ונענית בשלילה זה אפילו לא מפתיע, רק מבאס!

  3. מאת שרון:

    כל כך מדויק, שזה מכאיב