החזרה (פלוס קפה Delmas)

29 ביולי, 2015

 

עולם חדש, עולם ישן. העיתונים המונחים מול דלתו של הגרדיין בבניין

לקח לי נצח למצוא דירה להחלפה. הלא יהודיים, שעד כה השתוקקו לגלות את ישראל ולחגוג את תל אביב, השנה, אחרי צוק איתן, כבר שינו כיוון למדינות מתפתחות אחרות, ולא מיהרו להשיב להודעותיי שפיזרתי בשפע. עד שאשה אחת, מבית חלומי בדרום צרפת, גאלה אותי מייסוריי וכתבה לי, זמן קצר אחרי היוודע תוצאות הבחירות: "שלושים שנה אני רוצה להגיע לישראל, השנה, אחרי שבחרתם שוב בביבי, אני פשוט לא יכולה לעשות את זה".

וגם בקרב היהודים התברר שהשלוש קומות בלי מעלית שלי הן להיט הולך וקטן, וגם המשפחות שלהם הולכות וגדלות, או שהילדים שלהם גם כן, ומתבגרים לא יכולים לישון במיטת הקומתיים של הילדות שלי. נדמה היה שהשיטה שלי, נסיעה באמצעות חילופי בתים, שפיתחתי שנים, שהתמקצעתי בה, שהפכתי להיות מטיפה נלהבת לה – קורסת.

עד שבסוף הגיעה פ., והציעה לנו דירה ענקית מול הפנתיאון. עד הרגע שבו נכנסנו לדירה לא הייתי משוכנעת שאכן זה אפשרי, והנה, אכן. פנתיאון משתפץ לנגד עינינו ואפילו קצה האייפל מנצנץ לנו פעם בשעה עגולה.

 

זה אף פעם לא היה האיזור שלנו, הרובע החמישי. נתרגל

זה מעולם לא היה האיזור שלנו. הייתי אומרת שאנחנו אנשי הגדה הימנית, מה שהיה נכון פעם, ובמארה, באזור נסיון והבסטיליה ורפובליק אני שוחה כמו דג במים, אבל ברובע ה-14 בילינו כמה קייצים נהדרים. אם כך, אנחנו כנראה אנשים של quartiers populaires, והרובע החמישי (והשישי והשביעי) הוא בכל זאת קצת של עשירים אמריקאיים מדי בשבילנו. לא נורא, נשלוף את יכולת ההסתגלות המפורסמת שלנו, פלוס את מעילינו הטובים ונסתווה לאנשי הרובע החמישי.

מתרגלים די במהירות לעובדה שגם המוכרים בסופר הם, ככל הנראה, סטודנטים בסורבון, כמו שהסתגלנו מחדש בן רגע לקנות בגט טרדיסיון מצוין במאפיה מול כיכר קטנה ברחוב פוסה סן ז'ק, ביורו וחמישה עשר סנט. אתמול קניתי בבוקר שניים ובצהריים הלכתי לקנות עוד אחד, שיהיה, ליתר בטחון. כל כך מהר התרגלנו, שמהנגיסה הראשונה התחלנו להיות מודאגים, מה נעשה עוד כמה ימים, כשהמאפייה שלנו תצא לחופשת הקיץ.

בשנה שעברה בחרתי מראש מסעדות, והזמנתי מקומות וגם חברים קבעו איתנו במסעדה האהובה עליהם, ואיכשהו יצא, שבניגוד לכל הכוונות, בשבעה ימים אכלנו בארבע מסעדות מסעדותיות, כאלה שיש מה לכתוב עליהן הביתה. אבל לא כתבתי על אף אחת מהן הביתה, כי אמנם הגענו בשבוע הנכון של הסיילים**, אבל זה גם היה הזמן האומלל הזה, שבו התבשל בעבע הקדיח הצוק האיתן, ומה אפשר כבר לכתוב על ריזוטו זעפרן עם פילה של סרטן, גם אם הוא הטוב ביותר שאכלתי מסוגו עד היום, כשאתה מבין, בחושים מבוגרים ממך פי אלף, שאתה עומד לחזור לארצך כדי להיות בה במלחמה קשה, אכזרית ולא יעילה.

 

גם השוקולטייר סוגר. יודעים לפרוש בזמן אלה, כל הזמן

בכל אופן, מילה על פריז לא כתבתי, לא על פריז של הגבינות והיין והפארקים והסיילים והתערוכות, רק על פריז של שפיות לכאורית, של בית לכאורי (קרע ביחסים בינינו שהלך והחריף בהמשך השנה). השנה הילדות דרשו לחזור לפריז, ולחזור לצרפתית, וכמעט בלי לחשוב ניסינו לחזור לאוטומטים ישנים ואהובים. וכאמור, היה קשה נורא למצוא חילופים, וכאמור בסוף מצאנו, ואפילו כרטיסי טיסה במחירים מפתיעים (תפקידו של ה-מ.) והננו, בדירה שדומה להפליא לדירתנו, עם פרקט אדרת הדג הישן והממורק, אותו מעקה ברזל מחושל, אותם עיטורי תקרה וקירות ואח בכל חדר, רק גדולה יותר מזו שהיתה לנו והרבה יותר מרכזית, יימח שמה.

הגענו מורעבים.

ציינתי כבר שהשנה לא הזמנתי מקום באף מסעדה אחת? (לא שדילגתי על שלב התחקיר, הו לא. יש גבול למידה שבה אפשר להחלים מהפרעות ותיקות). גביתי גם המלצות מהמארחים שלנו, המחליפים שלנו, שבטח אבדוק אותן בהמשך, ואף אחת מהן לא כללה מסעדות מכוכבות או מדוברות. התחילו להסביר לי על פלאס דה לה קונטרסקרפ, ברו מופטר, חמש דקות מהבית. הה! נחרתי בלב פנימה, לשם הייתי מגיעה, גם לשם, עד לשם!, כשהייתי משוטטת בפריז, לפטופ על גבי, מחפשת מקום לכתוב בו. בחורף זה אחד המקומות היפים בעולם כשהעץ הרחב שבכיכר (הפעם שמתי לב שיש כמה) מנצנץ משלג ומאורות חג המולד. זה זיכרון שאני לא מאמינה עד עכשיו שהוא שלי באמת, וחבל שאני לא מוצאת את הפוסט הנכון כדי להעמיד אותי על צדקתי.

 

Delmas. חורפי מבפנים גם בסוף יולי

"אבל!", הם התריעו, המארחים שלנו, כל אחד בנפרד, "כשאתם מגיעים לכיכר, לא לקונטרסקרפ, אלא לדלמס". זוכרת, זוכרת, אמרתי. דלמס היה הקפה שבו יכולתי לכתוב שעות באין מפריע, ולמעשה היה הקפה שבו בפעם הראשונה פגשתי את העורך שלי אחרי שקרא שמונים עמודים ששלחתי לו. שם הוא אמר לי, ביום חורף קר מנשוא: "יש ספר".

אז הלכנו לדלמס. מלצר צעיר (הנה משהו שהשתנה: המלצרים הפסיקו להיות אותם אנשי מקצוע מכובדים והפכו להיות סטודנטים, ובכן, מהסורבון, מן הסתם) קיבל אותנו ב"ברוכים הבאים לפריז", ולא היה אכפת לי שזה בטח קוד ההתנשאות שלו על זרים לעומת מקומיים ושבטח גרתי כאן לפניו. באמת התברכנו בבואנו לפריז.

היו שלל סיבות שבגינן לא הזמנתי מקום לאף מסעדה-מסעדה. אחת מהן קשורה בשובע מלהטוטי מטבח. לא שאני לא אוהבת ריזוטו זעפרן מושלם עם בשר סרטנים, אבל כבר אכלתי אותו בשנה שעברה. גם כשחיינו כאן, הביסטרונומיק סקרנו והצהילו אותנו וגם שמחו אותנו, אבל תמיד היה חסר לנו ביסטרו מקומי טוב, כזה שאפשר לאכול בו אוכל צרפתי קלאסי, אבל טוב. ביסטרואים או בראסרי מחורבנים יש בשפע, גם – או בעיקר – אם יש להם ויטראז'ים מרהיבים.

 

ההמבורגר, גאוות המקום, וארוחת פוסט-טיסה פרה-פריז הולמת

בדלמס פנימה יש אווירה חורפית גם בסוף יולי, ותפריט קלאסי. היין, המלצת המלצר, היה Pic St. Loup הנחמד תמיד, פלטת הגבינות והשרקוטרי היתה טובה ממש עם בגט מצוין שקיבל את פנינו בכל מה שבגטים מצוינים יכולים להציע. האנטרקוט היה מצוין, ושני ההמבורגרים, גאוות המקום (בכלל, המבורגר הוא אופנת השנים האחרונות בפריז, והם לומדים לעשות אותו פחות ופחות גרוע) היו מוצלחים. לא יודעת אם מידת העשייה היתה בול, אבל הבצל המטוגן והמושקה ביין לכדי ריבת בצל כמעט, בקרקעית הכריך, והמיונז הצהוב, וקצת ירוקים מפתיעים (תרד ורוקה? מתפרעים כאן!) והצ'יפסים הבול כמו שצ'יפסים צריכים להיות, נו, וזה שהילדות הזמינו בעצמן בצרפתית, כולל אלור בפתח דבריהן – לא יכולתי לבקש יותר לארוחת פתיחה של הטיול הפריזאי שלנו. היתה גם מנה אחת, של זה שמשתדל לאכול בריא יותר, של שרימפסים בלימון על אורז, שהיתה סבירה ולא יותר.

בסופה של הארוחה המשביעה הזאת, והלא זולה בכלל (110 יורו) גם הזכרנו לעצמו שלא רק שאין צורך בראשונה ובעיקריות, גם בעיקריות – כדאי שנסתפק בשלוש לארבעתנו. אם כי כאן אנחנו מסתבכים עם הנוקשות הצרפתית, כי להזמין שלוש מנות לארבעה אנשים – לא יעלה על הדעת וכבר גרם לנו (פלוס נטיה אנטישמית מוקדמת של בעל הבית) להסתבכות גיאופוליטית רצינית באחד מביקורינו הקודמים כאן.

ממש ליד נמצאת אמורינו, שאיכשהו מצליחים (ואני מקווה שזה בסדר שאני כותבת את זה) לא רק לעשות גלידה מצוינת ולשמח את הילדות שלי בפרחי הגלידה שלהם, אלא גם להעסיק את העובדים – והעובדות – הכי חמודים ויפות שאפשר. כלומר חמידות ויופי פנימיים, התכוונתי.

ועכשיו היופי החיצוני של העיר הזאת קורא לנו, ואנחנו ננסה להענות לו. לינקים והשלמות ותמונות – אחר כך (זאת אני, מנסה להיות פרגמטית. ונזכרת שצריך להעמיד מכונת כביסה גם!).

** (לקח מעכשיו, שלא אשכח אחר כך: השבוע האחרון של הסיילים כבר לא נחשב שבוע של סיילים. ב-H&M חיסלו את כל הסחורה בשלושת השבועות הראשונים).


תגים: , , , ,
שייך לקטגוריות אוכל, המסעדות השוות, מסעות



תגובות:

  1. מאת ליאת זנד:

    צינון אירופאי ביולי פינת אוגוסט, תל אביב.
    אני על זה הקיץ. על הבלוג, הכוונה. מבטיחה.

    בפעם האחרונה שהייתי בפריז שכרתי דירה ליד הפנתאון וזה היה נחמד ונעים מאד

    תיהנו

  2. מאת ח ל י:

    כשאת כותבת על פריז אני שמחה. קיץ, חורף, סתו, אביב

  3. מאת הגרגרנית:

    הרובע החמישי הוא הבית שלי (לא "הרובע הלטיני". פיחס). תמיד הצחיק אותי סניף הפיקאר בככר הפנתאון – כאילו הכי לא מתאים. כמה שאני מתגעגעת לפארי!

  4. מאת כנרת:

    גרגרנית יקרה, הידעת, שאצל הצרפתיות פיקארד זוכה למקום של כבוד, לפחות כמו המצאת הגלולה? אפילו במטוס, מי שישבה לידי, צרפתיה עם רקע ישראלי עשיר, כששמעה שאנחנו ליד הפנתאון, הצטעפו עיניה בגעגועים: יש שם סניף של פיקאר!