על העיוורון / מסביב יהום הסער // פרויקט חג המולד 2015

25 בדצמבר, 2015

 

we'll We?

we'll We?

 

נכון, חדשות רעות נפוצות במהירות, אבל כשז'אן לא סימנה וי בפייסבוק, לא ענתה לווטסאפ ולא לטלפון, דאגתי. לאט לאט כל החברים והמכרים שלי בפריז נתנו סימני חיים ורק ז'אן טרם.

כשסוף סוף ענתה לטלפון, היא נשמעה לי קלילה במיוחד. "אני לא יודעת מה קרה היום", אמרה בעליזות. "הרגע קמתי ואני רואה שהמון חברים שלי מכל העולם השאירו לי הודעות. מה העניינים?".

"אז את בסדר", אמרתי.

"כן, בסדר גמור, ירדתי לקנות לחם. מאוד שקט כאן היום. שניה, כל הזמן מתקשרים אלי, תיכף חוזרת אליך".

מעבר לעובדה מעוררת הקנאה שיש אנשים שקמים בבוקר ויורדים לקנות בגט לפני שהם בודקים את הטלפון, מהממת היתה ההבנה, שז'אן הלכה לישון בפריז אחת וקמה בפריז שותתת דם.

כבר בתחילת השנה הזאת, ביום שישי ה-13 בינואר, פריז שלי נחטפה ועונתה; כבר אז נסדקה לי האקסיומה We’ll always have Paris. אבל הפיגוע האחרון, למותר לציין, היה גדול יותר, אכזרי יותר ופחות ספציפי. כבר לא עיתונאים ויהודים היו על הכוונת, אלא הפריזאים באשר הם, בדגש על היפסטרים צרפתיים, מלח הארץ שלהם, כלומר ה-fleur de sel, אוהבי מוסיקה ובילויים, ברובע ה-11, שהוא קרטייה פופולר, עממי כמו שכבר לא נהוג לומר כאן, תוסס ומתחדש.

פיגועי טרור, כמו שהיטיב לאבחן דב אלפון, אינם זרים לפריז. נהפוכו: המילה "טרור" היא צרפתית במקורה, תוצר לוואי של המהפכה הצרפתית. מועדון בטאקלאן עצמו הוא כמעט קלאסיקה של אתר פיגועים. זו יכולת ההדחקה המשוכללת של הפריזאים (ושל העולם ביחס לפריז) שבגללה פיגוע טרור אכזרי בפריז נראה כמו אוקסימורון מסרט אימה גרוע.

אחרי תל אביב, פריז היא העיר שבה יש לי הכי הרבה חברים. דיברתי עם לא מעט מהם בנובמבר (אגב, דיברתי-דיברתי, לא ווטסאפ או מייל או צ'ט; אם כבר מאורעות היסטוריים). במילים ובשתיקות ניסינו לשכך קצת את הכאב והפחד, וגם להבין את החדשות ואת משמעותן. מה זה אומר? איך נשמרים לנפשותינו? אולי הגיע הזמן לעזוב את העיר? ולעבור לאן? אנשים עם יותר דרכונים ויותר שפות אם משלי חשבו איתי בקול רם על מקומות אפשריים לחיות בהם, אבל המשחק הזה, יותר עצוב מהרפתקני, נגמר במהירות, כי הבנו שלמתקפות הטרור האלה אין שום קשר לפריז. פריז הועלתה על המוקד כי היא סמל לתרבות מערבית הומניסטית ונהנתנית. הפיגוע הבא יכול לקרות בכל מקום שבו שווה לחיות. חתיכת קונפליקט.

צובע את הסדקים באדום. מעניין אם הם מגייסים עובדים

צובע את הסדקים באדום. מעניין אם הם מגייסים עובדים

שמעתי שצריך לקרוא את יובל נוח הררי כדי להבין שלמרות כל הדאעש הזה, האנושות מצויה בעידן הכי מתורבת ומעודן אי פעם. יכול להיות. נשמע לי הגיוני. אחרי הכל, אני מחבבת חלק גדול מההמצאות של העת הזאת, כמו נייר טואלט או החוק שאוסר הטרדות מיניות.

ובכל זאת, לעתים קרובות אני שוכחת שבתקופת הדינוזאורים הכל היה הרבה יותר אלים ודורסני, ועומדת משתאה מול הרעת התנאים ההולכת ומתמשכת שלנו: במישור הבטחוני, במישור הכלכלי, במישור השלטוני. אני והאובססיה שלי לדמוקרטיה; מה רע בתאוקרטיה? "הכל מאלוהים", אמר לי אתמול הבחור שתחב ראשו דרך חלון המכונית, אחרי שנכנס בי מקדימה כדי לשפר עמדות לרגל חניה שהתפנתה בהמשך הרחוב.

לאוטו שלום, גם לי. זאת היתה מכה קטנה בפגוש, זה הכל, ובשביל זה הוא שם, הפגוש. אבל זה מרגיז.

יותר קל כשזה מרגיז.

 

דקלים נופלים שדודים. מעצבן אותי ברמות + עוד מאמר שטרם נכתב

דקלי אבן גבירול מרכינים ראש בדרכו האחרונה של קולגה. מעצבן ברמות + עוד מאמר שטרם נכתב

הסער הזה, שהומה סביב, הוא מרגיז כשהוא לא מטיל אימה, כשהוא לא מעציב, כשהוא לא זורע ייאוש. עם "מרגיז" אפשר ללכת למכולת; אפשר לצאת להפגין, אפשר לכתוב מכתבים או מאמרים, אפשר להצביע אחרת.

אבל מה עושים עם כאב הלב, הפחד, חוסר האונים?

בניגוד לפריז, ל"פריזאית" אין שום יכולת הדחקה.

אני לא מדברת רק על הפעם הזאת בשנה, שבה יש לנו חודש או חודשיים איומים של טילים, אזעקות, מלחמות והרוגים לכל הצדדים; אז החדשות תוקפות אותי, את כולנו, מהאוויר, מהים, מהיבשה. אבל דווקא בימים כתיקונם החדשות הרעות דוקרות אותי בנון שאלאנט.

פוך ברחובות הוא מראה שובר לב. היום ראיתי קבצן אחד, מכווץ כל כך בשמיכתו הקטנה, כמו משתדל בכוח להיות ילד, בלי שום אחד שמוכן להיות המבוגר האחראי שלו.

כשפתאום חולפת על פני מכונית ומתוכה בוקעים מוזיקה חזקה וחצי גוף ודגל גדול צהוב מתנפנף ברוח,  שמכריז שכהנא חי.

כשאני עוברת במאפיה אופנתית פחות מהמקובל באזורנו, אבל טובה, נתקלת בקילו של קמח כוסמין, ונזכרת שמזמן החלטתי לנסות, ואז, כשאני משלמת אני רואה שהאריזה מתהדרת ב"עבודה עברית", כלומר גזענות ממוסדת וממותגת לעילא. ואני לא יודעת מה לעשות: החזרתי את הקמח וקיבלתי את הכסף. אבל לא הסברתי למוכרת האתיופית (רלוונטי) למה החזרתי ולמה לא כדאי לה להיות שותפה במכירה של קמח כזה, לא ביקשתי לדבר עם הבעלים; רק יצאתי משם עם השאלה הזאת בלב: האם ביודעין הוא משתף פעולה עם האפרטהייד היומרני הזה? ואם כן – מה התפקיד שלי מול כל זה?

***

ככל שנפקחות העיניים ונפרשת מניפת החמלה, כך גם מעמיקים תהומות הצער. נדמה לי שאת המשפט היפה שלעיל, אודות הידע שמוביל לסבל, חיבר משורר אחד, נחמד מאוד במפגשי פנים אל פנים ותוקפני בטבעונותו. פעם, בדיון פתוח יחסית, שבו עלתה התהייה האם פרה וצדפות סובלים באותה מידה או שבכל זאת יש מדרג של מודעות ושל סבל, הוא כתב, אולי אפילו לי: "אם כך, בשביל השרימפסים את נאצית". זה היה משפט מבעית, מגוחך ומצחיק באותה מידה, וגם הוביל אותי לחסום אותו או לבטל את חברותנו או איך שלא נקראת הפעולה הזאת, שלפחות בפייסבוק מסמנת מחאה שקטה, נסיגה ובחירה בעיוורון סלקטיבי.

אבל הוא צודק. לא בעניין השרימפסים והנאצית. בעניין חוסר יכולתה של הנפש לספוג את כל מה שהדעת ערה לו.

IMG_2203

תשכחו מזה. מוכרח להיות משהו בין אמפתיה ואפתיה. מתוך פנזין שהתקבל במשרדי זה עתה

אחת ההגדרות לאמפתיה היא "היכולת לחוש את כאבו של האחר". והרי זה בלתי נסבל; לאדם יש די והותר כאבים משל עצמו מכדי שיחוש גם את כאביו של הזולת. ובכל זאת, שני הדברים שאני עושה בחיים, גם הייעוץ וגם הכתיבה, מושתתים על עיניים פקוחות ועל יכולת אמפתית.

וזה עצוב. עצוב וקשה ומייאש לראות את הסבל, גם של מי שגורמים סבל לאחרים; את המעגליות, את חוסר התוחלת. אבל יותר מכל אלה, זה כבד, כבד ומנג'ס, לעצמי וגם לסביבה שלי. אני טיפה מתביישת מפני עצמי ומפניכם, לספר בכמה מאבקים (או מהלכים, אם תרצו) אני שותפה ברגע זה, ברמות מעורבות שונות: מחתימה על עצומה באינטרנט (ברור שכתבתי את המכתב מחדש, לא חותמת על אוטומט), דרך הפגנות, מאמרים, פניה ישירה וניהול שלם של מערכה סמי-משפטית שמתבססת על כישורי הקיבלו-אותי-למשפטים-ובסוף-הלכתי-ללמוד-פסיכולוגיה. ומילא הזמן שזה גוזל; הרי שאנרגיה של ריב היא אנרגיה מחורבנת; וממילא בהפגנות השמאל כבר שנים שאין את התנופה של פסטיבל ערד. ולא שלא ניסיתי לסגל לעצמי טמפרמנט מסדרות עורכי הדין, חיכוך ידיים בהנאה לקראת מאבק; אבל האמת היא שאני יותר מרוטת עצבים מריבים מאשר ששה אלי קרב.

אבל גרוע מזה – העיניים הפקוחות עושות אותי קוטרית ונודניקית. קשה לשתוק את כל זה, וכמו כן; אני מרימה ניירות מהרצפה. בלי הפגנתיות, בדרך כלל, בלי פאסיב אגרסיב, פשוט מרימה. פשוט מפריע לי שהם שם.

אנשים כמוני נשמעים ביקורתיים ושליליים, אם למישהו יש עוד כוח להקשיב להם. אבל זאת הטעות הגורלית והיסודית. אנחנו האופטימיים האמיתיים; כי כנגד כל הסיכויים ונגד כל ההוכחות – אנחנו עוד מאמינים שיש טעם למאמצים.

והטרגדיה היא, שלפעמים, לעתים רחוקות, אבל לא רחוקות מאוד – משהו מכל זה מצליח; עובד, קורה פתאום. זה יכול להיות הסכמה של העיריה להגביר את תדירות הניקיון בשכונה; או שמישהו צילם מאמר שלי מהעיתון והפיץ בעבודה, ופחות ופחות אנשים יקראו "בנות" לפחות ופחות נשים; או ש – אומרת בזהירות – אחרי עשרות שנים של תחנונים והתעקשויות ומאות מכתבים הבניין שלנו בדרך להשתפץ; ופעם – בחיי – פוסט שלי בפייסבוק גרם למישהי לצאת מהבית וללכת להצביע.

ואז אני יודעת: מזה כבר לא אצליח להיגמל.

 

*לכל הפוסטים של "מסביב יהום הסער", פרויקט חג המולד 2015*

*לכל הפרויקטים של חג המולד*

 

שייך לקטגוריות מסביב יהום הסער, סלון, פרויקט חג המולד



תגובות:

  1. מאת yaelila:

    זה מאותם הפעמים האלו, שאחרי שאני נמצאת בעניין כלשהו, פתאום אני קוראת במקום אחר טקסט שמכיל בתוכו תשובות לשאלות שעלו. הגבתי למישהי בבלוג שלה על פוסט בו כתבה למה היא לא כותבת על פוליטיקה – כתבתי שאצלי זה ממיעוט כוחות ומעצלנות, שכן אני חושבת שיש לי (ולאנשים) אחריות חברתית. אני לא רואה את היותי ב'בועה' מצומצמת של חיי כדבר טוב. אבל כרגע אין לי כלל משאבים לאקטיביות כלשהי. מאידך, אולי גם תגובה כזאת, מול אנשים שבעד פסיביות מתוך סיבות כמו חוסר טעם וחוסר משמעות בפעילות, היא חשובה. להשמיע גם קול שאומר שאלה בעיקר תירוצים, לפעמים טובים יותר ולפעמים פחות.