פרויקט חג המולד 2016 / שפץ נא // כנרת רוזנבלום

24 בדצמבר, 2016

 

מקדחים, אשוחים, מטוטלות: אף על פי כן נוע אנוע

מקדחים, אשוחים, מטוטלות: אף על פי כן נוע אנוע

את הסיפור הזה אפשר היה להתחיל ולגמור בשני אריחי קרמיקה. ובזריקת טטנוס אחת קטנה.

או שאפשר להעביר קו בין כל עבודות השיפוצים שאליהן נקלעתי בשנים האחרונות:

הפעם הראשונה שהחלטתי לתקן את הבאגים ב"פריזאית" (הריווחים הקפריזיים בין הפסקאות, לבטל את לוח השנה שיצא מכלל שימוש) ולהוסיף כמה דברים קטנים וחיוניים (רספוניסיביות, נניח). הרגע שבו הבנתי, מאוחר מדי לתוך הפרויקט עם מתכנתת וורדפרס נבונה, שלנוכח גילו הטכנולוגי של האתר והפרפקציוניזם האובססיבי של אמא שלו, לא תהיה ברירה אלא להקים אותו מחדש.

הפעם הראשונה שבה, עם כל האומניפוטנציה שלי כוועד הבית, הבנתי שאני לא יכולה יותר לטפל בבניין המתפורר בעיה-בעיה, נזילה-נזילה, תלונה-תלונה. לילדה הזאת אין מספיק אצבעות לתקוע בחורים שמהם נוזלים המים. מוכרחים לבנות אותו מחדש, או לכל הפחות לשפץ יסודית.

הפעם הראשונה שהבנתי שאם כבר אני שקועה עד קצות שערותייי בבוץ השיפוץ הבנייני הזה, קונסטרוקטורים ואנשי קידוח בטון, אולי כדאי שנמתח עוד טיפה את האפשרויות הטמונות בדירה שלנו, ונארגן לעצמנו עוד שנה-שנתיים כאן, ברחוב האהוב שלנו, בשכונה האהובה שלנו.

הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה חמצמצה הכניסה לסטודיו, כשהוא כל הזמן מחייב התנצלות כזאת, לפעמים לפני הבאים בשעריו, אבל בדרך כלל בפני עצמי. שלא, השטיח מקיר לקיר לא יצליח להתנקות לעולם, ולא, המזגנים שמרעישים ומרטיטים את החדר לא באמת נותנים תחושה של מטוס ממריא וריחות של דיוטי.

כן, הבנתם נכון. אני מודה בעובדות ובאשמה: בשנה האחרונה שיפצתי את הבניין שלנו, את הדירה, את הסטודיו שבו אני עובדת, ואת "פריזאית". לא, את זה עוד לא ראיתם, כי כאילו אני יודעת להפעיל שיקול דעת ולפעול לפי סדרי עדיפויות, עצרתי את העבודות באתר האחד שאפשר היה להשאיר בו את הפיגומים בלי להזיק דרמטית לאף אחד (חוץ למעצבת, שמתה כבר להסיר את הפרגוד. סליחה, מיטל, ותודה בעד הסבלנות).

כל אלה ופרויקט השיפוצים החמישי שאליו נקלעתי בעל כורחי, חוג השיניים השבועי: עקירות, מבנים ועוד כהנה וכהנה עניינים.

סימונים לפני קידוח. יהודה הלוי

סימונים לפני קידוח. בניין (אחר) ביהודה הלוי. רואה עליו שיהיה מהמם

אבל נניח שהייתי מחברת את כל הנקודות האלה, הנקודות שבגללן יצאתי לשיפוץ, איזה כתם היה מסתמן בין הקווים שבין כל הנקודות האלה?

אי שביעות רצון כרונית? אופטימיות נאיבית? ההתמכרות שלי לפוטנציאלים? התעלמות עיקשת מדף החשבון? הבהלה לבית, לבית שייראה כמו שנדמה לי שאמור להראות בית? שארגיש בו, כמו שאני רוצה להרגיש בבית? מרדף מרתוני אחרי אידיאלים של יופי או נוחות או נאותות? סובלימציה של תיקון במקום שבו תיקונים אמיתיים גדולים מכפי כוחי?

אולי פשוט ערימות של אבק. ערימות על ערימות על ערימות של אבק.

חיזוקי בטון. סימונים על בניין ביהודה הלוי שעומד להשתפץ

חיזוקי בטון. סימונים על בניין ביהודה הלוי שעומד להשתפץ

אבק של שיפוצים הוא לא אבק רגיל. לעתים הוא דק יותר, יודע להתנחל בנקיקים של אחרון המעילים בארון החורף הסגור, באבזמי המגפיים, במערות האף. לפעמים הוא גס כמו גרגירי זיפזיף, שלא יכול להם גם השואב התעשייתי שנרכש במיוחד לרגל המשבר המתמשך הזה (אה, אמרו לכם שביפנית המילה 'משבר' היא גם המילה 'הזדמנות'? נסו איסלנדית. בה המילה 'שיפוץ' נשמעת בדיוק כמו המילה 'משבר', כשמפרקים אותה לחלקיה ובונים אותה מחדש, רק ביוקר ומשאירים כבל חשמל חשוף וחי לזכר בית המקדש).

ותקלות. כחול אשר על שפת הים. והוצאות. כגרגרי זיפזיף במרפסת הכביסה במהלך השיפוץ. וחיכיונות לבעלי מקצוע. ומשאים ומתנים. ורעש. אלוהים כמה רעש. וכוסות קפה שהכנתי במאות, לא, באלפים, לבעלי המקצוע שאירחתי. והעסקתי.

***

אין כאן אחרית דבר, כי שיפוצים, כידוע, היא מילה שקיימת רק בהווה מתמשך ואין לה סוף או גבולות. אבל האמת היא, שאני מחייכת לעצמי, מדושנת עונג, כשאני נכנסת למשרד ועכשיו הוא מפורקט לעילא ונעים ויפה. צריך לעשות משהו עם הדלת שיש עליה כוויות של מסקינג טייפ חום, ויש בעיה חמורה עם לוח החשמל שבשבילה אני צריכה להזמין חווט לוחות ונאלצת בכלל לדעת שיש בעל מקצוע כזה, והחלונות ימשיכו להיות מתפוררים וארעיים כמו חלונות של פריקסטים, כאלה שצריך להחזיק ביד אחת כשפותחים כדי שלא יקרסו לרחוב. וחדר המדרגות, וגרוע מזה – גם השירותים – מלוכלכים נצחיים. אבל אני נכנסת למשרד ומשתמחת מיד.

יוסי דלל, החשמלאי המהולל, משאיל לי את המקדחים לצרכי צילום

יוסי דלל, החשמלאי המהולל, משאיל לי את המקדחים לצרכי צילום. לא תשתמחו מכחול כזה?

 

את הכחול של המשרד בחרתי מתוך סרט ספרדי, שעליו סיפר לי מנהל שאני מייעצת לו. ארבעה מייסדים של חברת סטארט אפ משגשגת מנסים להחלץ מצרה צרורה באמצעות מגשר ששכרו. כל הסרט מתנהל בין ארבעה קירות המשרד שלהם. כמעט אפשר היה לצלם את הסרט בטייק ארוך אחד. סרט יפה, שאפשר ללמוד ממנו המון על דינמיקה בין שותפים ועל תפקידו של היועץ, או המגשר. גם על כתיבת תסריטים זולים להפקה: לוקיישן אחד, חמישה שחקנים. אני לקחתי מהסרט שני דברים: קריז למשקפיים של סמנכ"לית הכספים ואת הכחול של הקיר. זה כחול שמייפה הכל.

אפילו השיפוצניק (הקבלן, כלומר), שהתחיל את הצביעה בהעדרי, אישר שזה לא כחול של ערבים. הייתי אומר לך, הבטיח לי.

אלה גם יוסיפו מעלית. הלוואי עלינו

אלה גם יוסיפו מעלית. הלוואי עלינו

מזל, כי אחרת מה.

במשך כל חיי המזרח תיכוניים, מעודי לא הכרתי בשמותיהם, ולמעלה מזה, נדמה לי שלמעלה מזה, כל כך הרבה ערבים כמו בתקופה הזאת. ולא שלא ידעתי, ששיפוצים הם עניין מעמדי ומגדרי ומגזרי. אבל עד כמה ובאיזו מידה עמוקה ומסוכסכת, וגם מעניינת, שיפוצים מעמתים אותך לא רק עם התקציב ועם השכנים, אלא גם עם כל קבוצות השייכות שלך. כל הזמן לבחור צד, וכל הזמן להשתדל לא לפעול לגמרי מתוכו.

***

רציתי נורא לעשות מסיבת סיום לבניין, לכל העושים במלאכה, להזמין את הפועלים, את מנהלי העבודה, את אנשי המקצוע, את הדיירים ואת בעלי הדירות, את השכנים שקילוף הטיח הרס להם את החיים במשך כמה ימים טובים. חשבתי לעשות את זה על גג הבניין, חלמתי על גרלנדות שנמתחות לרוחבו ומאירות אותו באור יקרות, אבל התקבלה החלטה מדכדכת של כל בעלי הבתים, שאוסרת על השימוש בגג, כדי לא לפגוע באיטום. אז לא על הגג. אז איפה? בחצר האחורית, בדרך אל הפחים? ומה מגישים? והאם מישהו בכלל יגיע?

בלי מסיבת סיום, או גזירת סרט חגיגית, סוף השיפוץ נפרם לקצוות-קצוות. שלוש פעמים החלפנו את הכתובת על הגגון שמעל לכניסה לבניין. החלפנו את הקוד בדלת הכניסה החדשה, אבל תמיד יש מישהו שמשאיר אותה פתוחה. נשארה עוד חתיכה של הגינה של הבניין שצריך להשלים. השמועות גורסות שעוד תהיה פה גינת צמחי מאכל.

 

חתול מחשב את קיצו לאחור: שיפוץ!

חתול מחשב את קיצו לאחור: שיפוץ!

 

הזמנו חברת ניקיון למחות את סימני הצבע והאבק מחדר המדרגות, סימסתי לשותפי לועד הבית – בלעדיו לא היינו מגיעים עד הלום – נראה לי שאפשר להכריז על סוף השיפוץ. אבל אחרי הניקיון היסודי של הרצפה נבעו ממנה כתמים של לובן, ואני עוד צריכה לדבר עם חברת הניקיון, כלומר עם האדם שהוא גם חברת הניקיון וגם מנקה בעצמו, ולומר לו או לתבוע או לנזוף או לבקש. אז נגמר או לא נגמר?

***

לפחות בדירה אנחנו מתקרבים לכמעט ונגמר. גופי התאורה האחרונים נבחרו ואפילו הותקנו, עוד כמה פינישים וביקורים חוזרים של בעלי מקצוע לצורך תיקונים, ואוטוטו ועוד רגע נגמר.

עד שלפני שבועיים נפל דבר. שניים, ליתר דיוק. שני אריחי חרסינה נשרו פתאום מהשורה הכי גבוהה בקיר האמבטיה. בזמן שהתקלחתי. "נשרו", נשמע אולי קצת רך ורומנטי, כמו עלים מצהיבים בשלכת. בפועל האריחים הנושרים (חפשו בגוגל, זאת תופעה מתפשטת), התנתקו מהקיר, צנחו והתרסקו ברעש גדול. דילגו על העיניים, על הפנים בכלל, על החלקים הרכים שלי, ונחתו ברוב רושם על כל חדר האמבטיה. חרטו סימנים באמאייל של האגנית, ברצפה, ורק אחד מהם הרהיב עוז להינעץ בכף הרגל שלי.

דם ודרמה ומשחה אנטיביוטית וטטנוס ועניינים אחרים. וצלקת. נראה איך תראה בקיץ. ותנועה לא לגמרי רציפה באצבעות הרגליים. נו מילא, מאז שהפסקתי לטפס יחפה על עצים, אני לא באמת זקוקה לפעולה וירטואוזית שלהן.

אבל שני האריחים האלה החסרים. ומילא הם; עשרות אחיהם, צופני הסכנה. בארשת מקצועית ואחראית אני מקישה עליהם באצבע, כמו שלמדתי ממנהל העבודה. אלה ואלה רופפים, אני קובעת, את האחרים אפשר להשאיר במקום. מצאנו בבוידעם – כשמשפצים גם עושים סדר – שמונה אריחים שאפשר להחליף. אבל הרי בחיים לא ייצאו בול שמונה ממקומם. ועוד בעל מקצוע – אני כבר לא שותה קפה של בוקר בלי בעל מקצוע לשתות איתו קפה של בוקר – מזהיר: אין סיכוי שתצליחי להחליף רק חלק מהאריחים. יש לי שמונה, אני משוויצה. שמונה ששמרתי שש עשרה שנה בדיוק בשביל רגע כזה. לא רק שמרתי, אני אפילו יודעת איפה הם. שמונה, הוא מגחך. בחיים זה לא ייגמר בשמונה. בסוף תצטרכי להחליף כאן את כל הקרמיקה.

לא יודעת אם זה ייגמר בשמונה או ביותר. מה שברור, בחיים זה לא ייגמר.


תגים: , ,
שייך לקטגוריות סלון, פרויקט חג המולד, שפץ נא



תגובות:

  1. מאת יפעת:

    את כותבת כל כך יפה שעל אף התוכן המורכב אני משתמחת (מילה מתוקה)
    ואחרי שקראתי את הכל הבנתי פתאום שגם אני בשיפוצים אבל כאלה של הבית של הנפש

  2. מאת דניה:

    את נראית פורצלן, אבל יש לך עצבים מברזל
    (קצת קלישאתי,אבל, השימוש בחומרים התבקש)

  3. מאת שני ו:

    מדהים שאת מצליחה. גם לכתוב ככה ולשרוד כל כך הרבה שיפוצים.
    מתרשמת מכוחותיך ושיישארו לך עוד המון לשפע הטוב בחייך.

    והסרט, נראה מקסים. איך אפשר להשיג אותו, והאם שווה צפות בו, למי שלא דובר ספרדית?

  4. מאת כרמית:

    אחרי הפוסט הזה אני מכריזה סופית שלא רק שאת כותבת גאונית ויועצת ארגונית, את גם הכי אמיצה שיש. הכי אופטימית והכי בעלת מקצוע. לפי דעתי את סתם מתבזבת, הגיע הזמן להכריז רשמית שאת קבלנית שיפוצים עם נסיון!

  5. מאת נעמי:

    אני כל כך מזדהה!
    3 וחצי שבועות לתוך שיפוץ שאמור לקחת חודשיים, ואני עמוסה עד מעל האוזניים בכל כך הרבה קשקושים לא חשובים ושאי אפשר בלעדיהם.
    החיים נפרטים לעשרות שיחות טלפון, למחברת עם מיליון משימות ששוב ושוב מועתקות לרשימה חדשה ונוצצת שגם היא תמחק סעיף אחר סעיף, ולבסוף תנדוד (או לפחות השאריות שלה) לרשימה חדשה.
    סבלנות, אני אומרת לעצמי בכל בוקר, בסוף יהיה בסדר, רק סבלנות…

  6. מאת דניה:

    את נראית פורצלן, אבל, יש לך עצבים מברזל
    (וסליחה על השימוש הקלישאתי בחומרי בנין, זה התבקש)
    כתבת מקסים!

  7. מאת מיכל מנור:

    איזה פרוייקט מקסים סדרת לעצמך באתר לחג המולד/חנוכה. קראתי בשקיקה את תלאות השיפוצים וממרומי שש וחצי השנים בהם הבית שלי נמצא בשיפוצים שכנראה לעולם לא ייגמרו, אני מאחלת לך שבמקרה שלך הסיום יהיה יותר מהיר והחלטי.

  8. מאת עינת:

    באיזה קלות את כותבת ״אישר שזה לא צבע של ערבים״. איכסה. והכל בהפוך על הפוך כאילו ברור שאת לא מכירה בזה וזה בא ממנו. לא שיכנעת

  9. מאת משלוח אורגני: קישורים וחדשות ברשת, דצמבר 2016 + סיכומי שנת 2016 בבלוגים ואתרים עצמאיים | אינטרנט, טכנולוגיה ושינוי חברתי | מעין אלכסנדר:

    […] פרויקט חג המולד 2016 של "הפריזאית" מוקדש לנושא שיפוצים. […]