החיים בהווה הארעי / שפץ נא 2 // רונית כפיר

25 בדצמבר, 2016

 

הרצפה, כולל הפוגות ברצפה, המרחבים שקשה למלא, הקיר הירוק, צילומים: טל סיון-צפורין

הרצפה, כולל הפוגות ברצפה, המרחבים שקשה למלא, הקיר הירוק, והטפט שבכל זאת ולמרות           צילומים: טל סיון-צפורין

המעבר ממרכז תל אביב ליישוב מוקף יער ושדות, מדירה לבית פרטי, מ-90 מ"ר ל-240, הפך אותנו גם מבעלי בית לשוכרים.

הדירה שלנו בתל אביב היתה הפרויקט הכמעט ראשון שלי בעיצוב פנים. והיא היתה שלי כל כולה. עיצבתי בה כל מעבר ופינה, כל מפסק ומגירה, כך שתתאים לצרכים ולטעם שלנו. במשך שנים, כל כניסה לבית היתה גל של התרגשות מאוהבת, במיוחד אחרי היעדרות של יותר מיומיים. הבית הזה מילא אותי שמחה, גאווה ואהבה.

כשהתחלנו לחפש בתים מחוץ לעיר, מתוך הסכמה להרפתקה שאולי בכלל לא תתממש, חיפשתי בית שאוכל להרגיש בו טוב גם בלי לשנות את כולו.

כשפתחנו את השער לחצר שלנו, נגלה מולי חלום שאפילו לא ידעתי שיש לי ("אין גבול לכמות האנשים שאפשר לארח כאן!" היתה המחשבה הראשונה שיצאה מראשי אל פי). רק נכנסת לראות אם זה נורמלי מבפנים, אמרתי. ואכן, התכנון הבסיסי של הבית היה מוצלח, ולעומת זוועות אייטיז אחרות בהן ביקרנו ביישוב בשבועות הקודמים, הבית גם היה כמעט טאבולה ראסה: גוונים נייטרליים של רצפה, חלונות, ארונות וקרמיקות – כל מה שאי אפשר לשנות בבית שכור. ההחלטה התקבלה באותו הבוקר.

התלבשתי על הבית, התחלתי צובעת בו קירות, מחליפה גופי תאורה וקונה עוד ועוד שטיחים שיכסו את הרצפה והתחלתי להכיר את התסכולים של חיים בבית שכור.

עושה גם פאנלים?

צילום אילוסטרציה. המציגה אינה עושה חלונות ו/או פאנלים

החורף הראשון היה הכי קשה. לקח לי כמה חודשים להבין שקשה לי לא רק כי עזבתי את החיים שלי בתל אביב ועדיין לא מצאתי חברות חדשות במועצה החדשה, אלא פשוט כי קר לי; הבית גדול, מלא חלונות כיס, מבודד זוועה עם מזגן אחד שלא סוחב, והטמפרטורה כאן נמוכה בארבע מעלות מזו שבתל אביב.

את הרצפה שנאתי, לא רק בגלל הגודל והגוון שלה, אלא בעיקר בגלל הטקסטורה שלה ועוד יותר מכך, בגלל הפוגות הרחבות; אותם חריצים בין המרצפות, שבמינימום יהיו היום ברוחב של 2 מילימטר וכאן הם בערך חמישה. ועד כמה שהאסתטיקה הפריעה לי, הבעיה האמיתית היתה שטיפת הרצפה. כי פוגות רחבות הן גם עמוקות, וכמעט בלתי אפשרי לייבש את המים שנקווים בחריצים האלו. הו, כמה פעמים חישבתי כמה תעלה למינציה ממש זולה. זה תמיד התחיל בחמש ספרות ונגמר שם.

היחסים שלי עם הבית גדלו להיות יחסי אהבה-שנאה. תסכול כפול. במישור אחד בגלל פרטים מסוימים, קטנים כגדולים, כמו מדרגות גבוהות או מפסק במיקום לא נוח או שקע חסר היכן שזקוקים לו. במישור האחר, דווקא מפני שאני יכולה לתקן את הדברים האלו אבל זה פשוט לא משתלם.
מלבד התסכול הזה, שמוכר מן הסתם לכל מי ששוכר, כמעצבת פנים נוספו לי שניים אחרים. כל היום אני מתכננת לאנשים בתים שיתאימו להם בדיוק; שיהיו חדשים דנדשים, עם כל הנוחות והשפצורים החדשים, עם מחשבה על כל פרט, עם הטעם שלהם והטעם שלי, ואז חוזרת הביתה לבית ישן, בן שלושים, שלא אני תכננתי ולא לי תוכנן ועוצב.

שנית, כשעברנו לכאן חזרתי לעבוד מהבית. המשרד ממנו עבדתי בתל אביב נמכר (אפרופו חוסר הוודאות של שוכרים) ואילו כאן, בבית בכפר, יש קומה שלמה עם שני חדרים, שחבל לא לנצל. גם הנסיעות לתל אביב לא נראו הגיוניות, ואפילו לשכור משרד במרכז המסחרי של היישוב נראה כמו הוצאה מיותרת כשיש בבית שני חדרים בקומה נפרדת.

רונית כפיר, במשרדה. מאות פנטונים על אפור אחד

רונית כפיר, במשרדה. מאות פנטונים על אפור אחד

אלא שהיא אינה נפרדת: הכניסה אליה היא מתוך הבית; בית של מעצבת פנים, אבל בית שכור. גם את זה למדתי לומר ללקוחות שנכנסים, וחושבים שהם בודקים את כרטיס הביקור שלי. לקח לי לא מעט שנים להפסיק להתנצל ולדעת, שהערך שלי לא באמת נמדד על פי איך הבית שלי נראה או עד כמה הוא מסודר.

חיפשתי דרכים לגרום לבית הזה להרגיש פחות ענק וריק. לתת בו את סימניי ואת צבעיי ואופיי. עם השנים (בקיץ התחלנו כאן את שנתנו החמישית!) התחלנו גם לחוש שחרור מסוים. הצורך לשייך את הבית אלי ולהרגיש בו שייכת היה חזק מהשיקולים הכספיים או הרגשיים. הבנתי שהחיים שלי קורים כאן ועכשיו.

אורלה. אורלה קיילי

השם הוא אורלה. אורלה קיילי

את קו פרשת המים סימן הטפט של פינת האוכל, הטפט הצבעוני הקלאסי של המעצבת הבריטית אורלה קיילי, שקולע לנפש העיצובית שלי יותר מכל דוגמא אחרת. זה טפט שחיכיתי לו שנים, ובנתיים הדבקתי אותו אצל לקוחות רבים. טפט מודבק נשאר שם, גם להוריד אותו יהיה סיפור לא זול. אבל החלטתי: החיים שלי קורים עכשיו, כאן ממש.

לבד מהקור, שגם עליו אנחנו מתגברים בכל אמצעי חימום שקיים, למדנו לחיות עם מפצלי חשמל לאורך הקירות, שיש מנוקד וכיריים באלכסון.

המקומות שפעם הכי הטריפו אותי הפכו לחביבים עלי ביותר. כשאני מכינה צהריים ליד הכיריים האלכסוניים שתקועים בפינה, דבר שאני מזהירה מפניו בכל הזדמנות, אני יכולה להרים מבט ולראות את הילדים נכנסים בשער החצר ומתקרבים בשביל אל הבית. אני אוהבת את החלון שמעל לכיריים ואת הנוף שנשקף ממנו, מתה על אור הזריחה שעולה ממנו בבוקר, ומוכנה לסלוח על הכיריים ב-45 מעלות.

השכירות גם משחררת אותי מהחלטות כבדות משקל ומאפשרת לי להיות קשובה יותר למה שמרגיש נכון עכשיו, למה שבא לי. דווקא חוסר המחוייבות הזה גרם לי להיות יותר קשובה למה מתאים לי עכשיו, ולא, למשל, מה מייצג אותי הכי טוב או מה שיהיה הכי נכון לבית.

הבית הלך וצבר חיים וסיפורים, ואחרי כמה שנים הצלחתי להגיע גם לפינות הכי רחוקות שלו ולהשמיש אותן. היום אין פינה בבית הגדול הזה שלא חייתי בה, אולי אפילו יותר מאשר בתל אביב. בגלל ששנינו עובדים מכאן, ונמצאים כאן יום יום, כמעט בכל שעה ובכל עונה, והיותנו בתוך הטבע היפהפה הזה מדגישה יותר את העונות, השינויים והזמן החולף.

לפעמים חברים מדברים איתנו על הרגע שבו נחזור לעיר. אבל החיים בהווה הארעי כל כך השפיעו עלינו, שאין לנו מושג היכן נהיה אחרי הבית הזה. אנחנו אפילו לא חושבים על זה.

– רונית כפיר היא מעצבת, כותבת ומרצה והאשה היחידה שהפכה שגיאת הקלדה לשם חיבה (בשבילי)

– טל סיון-צפורין היא צלמת, בעלת הבלוג ChocolateSalt והיהלום שב(מועצת) גזר

שייך לקטגוריות סלון, פרויקט חג המולד, שפץ נא



תגובות:

  1. מאת מיכל:

    קראתי בשקיקה. הזדהיתי עד אימה. התייאשתי. התעודדתי. ואני בכלל לא מעצבת פנים אבל עמוק בשנה הרביעית בבית השכור בכפר, שברגעים לו מהדהד בו הקור החודר. כמה טוב לדעת שאני (שוב) לא לבד. ואיזה כיף שאת לא מוותרת על פרויקט סוף שנה/חג מולד. עוד מתאוששת מהפוסט שלך עצמך על סדרת השיפוצים… מחזיקה אצבעות ליום שבו תוכלי להסתכל על כל אלו במבט מחויך ולהפטיר, אה, זה כן. כבר שכחתי.

  2. מאת שרית:

    הלו, לא להשמיץ את הבית בתל אביב. גם לו יש רגשות. ואני אומרת, אם לא הבית השכור שלך, לא היה לנו את הבית השכור והמושלם שלנו, שבו, נולדה המשפחה שלנו בעצם. הפכנו בה מזוג (לא) צעיר ומבוהל עם ילד בן חצי שנה למשפחה עם קיצ'ן אידד כתום, שני ילדים מגניבים וחתול שונא אדם. זה הצד שלי בסיפור של הבית השכור שלך ואם לזה לא קוראים win-win אני לא יודעת למה כן.

  3. מאת גילי:

    המרווחים ברצפה! אני יודעת בדיוק על מה את מדברת.
    שונאת לשטוף את המרצפות המחוספסות והמים שנקווים
    ביניהן.
    יש טיפים או פשוט להשלים עם הזוועה?