בית בשבע מערכות / שפץ נא 3 // עמית כנעני

26 בדצמבר, 2016

 

פרק ראשון ובו

היה היה                                                                                                       צילומים: עמית כנעני

פרק ראשון ובו יסופר: בית

בית הוא המקום שבו דבקים הזכרונות והופכים לממשות, המקום שאליו תשאף לחזור כשקשה. לפחות ככה זה אמור להיות.

הסיפור הזה מתחיל לפני הרבה שנים, בבית שהיה שייך לסבתא של יוסי. היינו נשואים, ובהריון, והבית היה מבוך פולני עתיק של מסדרונות צפופים, גומחות שברי היה לך שתמצא בהן קריסטל משתקף במראה זעירה, ספרי קודש, טפטים מתקלפים בצבעי זוועה ואמבטיה בצבעי גועל. עד שהגעתי, יוסי היה ישן בסלון בגלל שחדר השינה היה עדיין כולו סבתא.

השיפוץ ההוא היה שיפוץ של תקווה, בניית בית לנו ולילדים שיבואו, בית לספרים של שנינו (ולספרי הקודש), וכשסיימנו אותו ישבנו ביחד בסלון הבהיר שבו לא הייתה אף גומחה וציפינו לילדה שתבוא. כשהבאנו את תמר הביתה בפעם הראשונה הנחתי אותה על הספה ונשבעתי לה שיהיה לה בית.

 

פרק שני ובו יסופר: אבדנו של בית

כמה שנים ושתי ילדות, והבית מתפרק. כל מה שלא דמיינת שיכול לקרות – קורה. הכאב שלנו כאנשים תמיד נובע מהתרסקות הציפייה וממה שיכול היה לקרות. אבדן בית היה אבדן חלום על משפחה שחשבתי שיכולתי לו. בפעם הראשונה זה הכי כואב. תחושת הראשוניות לא תחזור עוד: אין עוד משפחה ראשונה, אין עוד אהבה ראשונה, תינוק ראשון, בית. ארזתי עוד ועוד ארגזי ספרים, בכולם היה נדמה שמסופר על אהבת אמת, כל שיר ברדיו דיבר על אהבת אמת, או על אבדנה.

העברתי דברים לבד. ביום המעבר הייתי חולה, 39 מעלות שהתחרו בהצלחה רק ב-40 מעלות שהיו בחוץ. אני זוכרת שניסיתי להלחם בהכל, לא להזיע, לא להשבר. ובאיזשהו שלב נכנעתי לתשישות ולזיעה ופשוט נכנסתי לאותו מצב חלום היפנוטי אינסופי, שבו אתה מוותר על הכל תוך כדי עשייה. כבר לא תתגבר על הזיעה, כבר לא תתגבר על הכאב, כבר לא תתגבר על הדמעות, ועדיין יש מאות ארגזים, כל כך הרבה ספרים. קודם כל לסדר את הספרים. שכבתי על המזרון רועדת בבית הזעיר ששכרתי אחרי שהעברתי לבד את המקרר. בשלב מסויים הוא נחת על פרק היד השמאלי שלי, ויכלתי להישבע ששמעתי איך הכל מתנפץ.

 

פרק שלישי ובו יסופר: בתים שאינם שלי

עברנו, הילדות ואני, כמה בתים. בכולם הבעתי עניין מנומס שאינו שלי. אף פעם הם לא היו ממש מסודרים או ממש יפים או ממש רציתי לקנות עבורם רהיטים מיוחדים. הם היו מקום להיות בו. הספרים קיבלו מדף. הילדות קיבלו מיטה. החיים קבלו על היותם נטולי בית, המורכבות של התמודדות עם המושג 'בית' רק העמיקה, כי לא היה כזה, לא בעבר, לא בעתיד, אבל הילדות עדיין גרו חלק מהזמן בבית שבנינו עבורן, והזכרונות שמרו על רצף.

 

פרק רביעי ובו יסופר: אבדנו של בית אב

לפני שנה יוסי נפטר. מותו היה אלים ומהיר ופתאומי. אף אחד מאיתנו לא ציפה לכך ולא היתה לנו דקה להתכונן. אחד הדברים הברורים היחידים היה שאני והילדות נחזור לגור בבית. הוא היה במצב מזעזע, מתפרק לחלוטין. דורות של חיות חרבו לאט ובהתמדה את הבית שבנינו בכל כך הרבה תשומת לב. הקירות מקושקשים, והכל מלא ספרים וניירות. כשיוסי היה בבית חולים וחשבתי שיחזור, הבאתי אנשים שינקו היטב ויסדרו מעט. כשהוא לא חזר, היה לי ברור שצריך לשפץ.

אבא, בית

אבא, בית. אבא כנעני והבית שעוד אין לו רצפה

 

פרק חמישי ובו יסופר: שיפוצו של בית, שיפוצם של חיים

התחלתי לעבור על הדברים. התחושה הבלתי נסבלת של כפילות של חיים ומוות, מוקפת בחיים של מישהו אחר שקרוב אלי כל כך, איך ייתכן שהיה פה ועכשיו אני אחראית על כל נייר שמצאתי בספר. יוסי שמר הכל, מבדיקת ההריון שלי ועד ציורים מכל שלב של הילדות בגן, עותקי משכורות מ-1988, מכתבים, אלפי מחברות, תמונות, כל חומרי העבודה והלימודים. ממיינת וזורקת כל כך הרבה דברים. עבדתי עד שהגעתי לאותו מצב היפנוטי של לפני שנים, שטוף זיעה. אם מתאמצים ממש, אפשר לשמוע איך הכל נשבר.

ובמקביל, להתחיל להבין איך אפשר להמשיך, ולהבין שבניגוד לכל מה שחשבתי עד כה, בחיים יש רק דבר אחד חשוב והוא לגרום לילדים שלך להאמין שהחיים יכולים להיות טובים, בניגוד לכל היגיון. אם החיים צריכים להיות טובים, הם יכולים להיות כאלו רק בזכות ציפיות שיתגשמו, רק באמצעות זכרונות שיווצרו וינחמו, משמע – הן צריכות בית.

זכות השיבה

חרסינות וזכות השיבה

 

פריקה מחדש

פרקט חדש, פריקה מחדש

 

 

25605547254_25905f194c_b

מחווה לגוסטאב קאיבוט

 

פרק שישי ובו יסופר: החיים כקלסר ורשימת משימות

כמו ילדה שרוצה לקנות פוני, ניפצתי את כל תכניות החיסכון בפטיש ואספתי את המעות הנדרשות. אין לי הרבה מה להגיד על הקבלן שלקחתי, הוא שיפץ את המשרד שלנו, הוא נראה בסדר, הוא הבטיח שהבית יהיה מוכן. התחלתי להסתובב ולקנות מה שצריך, לוקחת איתי את הבנות כדי לתת להן להחליט (התוצאה: מטבח שחור/אדום וחדר אמבטיה שחור/כחול).

האפליקציה השימושית ביותר בטלפון נהייתה הפתקים, ובה רשימה אינסופית של כל מה ששנוא עלי בעולם, בירוקרטיה. מאות דברים שצריך לעשות. מיליון סידורים טריוויאליים שכל אחד מהם קורע חתיכה אחרת בנפש שאותה צריך יהיה אחר כך להחזיר למקום (למישהו יש קבלן טוב לזה?): תעודת פטירה, צו ירושה, הזמנת מטבח מאיקאה, קניית אריחים, פנסיה, מעמד לנייר טואלט, תכניות חיסכון לא קיימות, החזר חובות שאיש לא ידע על קיומם, עוד ועוד שברים נופלים וקולות הניפוץ של פירוק המטבח לא מצליחים לכסות על קולם. במסווה של בנייה מחדש הכל התפרק, וכל החלטה שקיבלתי לעסה שוב ושוב את אותם החומרים. ובמקביל – כל לילה נישקתי את הילדות וחזרנו יחד על המנטרה ״ושיהיו חיים טובים״.

 

הילדות

ושיהיו חיים טובים

 

פרק שביעי ואחרון

שלא במפתיע, כמו חוט שנמשך מאריג שנפרם, כל תיקון גרר אחריו תיקון נוסף, המטאפורה מביכה כמעט. כמובן שלא חשבתי עליה תוך כדי כי למי יש כוח. הרגשתי תחושה משונה של הסחפות, כאשר השליטה בכל מה שקורה התחרתה בחוסר הצלחה בחוסר השליטה הפנימי, הכוח שהרגשתי, של אחיזה בכל המושכות כמו בן חור על המרכבה, מחזיקה בעשרות דברים ששועטים קדימה, היה משונה. במקביל בניתי גם סטארטאפ, ונו, החיים.

השיפוץ הסתיים די מהר בסך הכל, הפיזיות הפשוטה של בנייה ומסירה. והסידור של הספרים, מרגע הוצאתם מהארגזים הטחובים במקצת וסידורם על המדפים. חלקם התחילו שם את מסעם ועכשיו, אחרי שנים ובתים, חזרו לנוח על אותם מדפים בדיוק, בטח תוהים ומשתוממים מה ולמה. סיימתי להניח את הספרים על המדפים, סיימתי לגרד בשפכטל לכלוך אחרון מהרצפה, וציפיתי לילדות.

היום הראשון בבית

הילדות. היום הראשון בבית

 

– עמית כנעני היא יזמית, צלמת ואמא לשתי ילדות. יוסי נחמיאס היה צלם, חוקר ומורה ואב לשתי ילדות. ב-11 בינואר תיפתח במכללת הדסה בירושלים התערוכה "Elsewhere" מעבודותיו של יוסי ולזכרו. אוצרות התערוכה: ורד מימון, ספיר הוברמן ועמית כנעני. 

שייך לקטגוריות סלון, פרויקט חג המולד, שפץ נא



תגובות:

  1. מאת רונית כפיר:

    עמית, כתבת חשוף וסוחף, ונגמר ממש בהתחלה חדשה. ושיהיו חיים טובים

  2. מאת בתיה בר און:

    וואוו עמית, ישיר, נוקב ואמיתי כמו שאת. נשאר רק לאחל שיהיו חיים טובים, ואחר כך עוד יותר טובים.

  3. מאת מיכל מנור:

    עמית, השארת אותי ללא מילים. רציתי לכתוב שאת כותבת כל כך יפה ומרגש, אבל זה הרבה יותר מזה, זה מטלטל ונוגע וכואב וגורם לדמעות לרדת גם מעצב וגם מקתרזיס.
    אגב, אני זוכרת את הבית שלכם עוד מפרק א' שלו,כבר אז מאד אהבתי אותו.
    מאחלת לכם שלווה ואהבה בבית המשופץ.

  4. מאת ח ל י:

    פרקת והרכבת ופרקת והרכבת. גאון. לב.

  5. מאת אפי:

    מרגשת ונהדרת כתמיד. אבל עכשיו אני מבינה קצת יותר. וצובט.
    והכי חשוב. יש בית.

  6. מאת תמי בצלאלי:

    קראתי, זה מקסים. והתבוננתי שעה.
    זה תמיד אותו הבית שנחרב, ונבנה מחדש. לוקח זמן עד שהוא מתיצב, ותמיד הוא מתייצב בתוכנו, מוצא את מקומו בין קירות הלב וחדריו.
    אנחנו יכולות לעבור דירות וסטודיואים לאורך כל החיים, לשפץ ולבנות מחדש, להשתמש ברשימות, חומרים, אישורים, תכניות, ובתקציבים ששוב ושוב מתפרקים ונפרצים, רק בשביל שנשב לבסוף בשקט מול הספרים שלנו, על הספה, ושתהיה הכי נוחה בעולם, ולפתע תנחת עלינו התובנה הקלישאתית מכולן- שכל זה שווה לבערך כלום. ושהבית האמיתי, הכי משופץ בעולם, הכי מושקע הכי נוח, הכי יפה, הכי הכי בטוח- הוא את.
    תשאלי את היפהפיות האלה, הילדות.

  7. מאת דקלה קידר:

    עמית, כתבת כל כך יפה. וכל כך מיישיר מבט אל החיים, על מלוא יופיים ואכזריותם ומלאותם.
    וחוץ מזה, התמונה שלכן מפעימה. לא בגלל התמונה כמובן, אלא בגללכן.

  8. מאת דניאלה:

    היי
    כך כך הזדהיתי עם מה שכתבת ב"בתים שאינם שלי..". גם ילדיי ואני עברנו כל כך הרבה בתים…
    וגם..שתהייה לכל אחד מיטה..ולסדר את הספרים …:)
    כתבת כל כך יפה.
    מצטערת על המוות…
    אגיע לתערוכה.
    תודה:)

  9. מאת עמית:

    תודה על כל התגובות – מרגש כל כך וחכם. תודה לכם

  10. מאת מיכל דורון:

    כתבת יפה ונוגע . כשפרקנו את הבית שהיה שלי , ומכרנו כי היינו חייבים , נדדתי עם ילדיי ….וזוכרת מילים נוקבות של אחד שהכרתי , לעולם לא תוכלי להעניק לילדים – בית ….עשה לי קווטש בבית החזה .
    והיום – אין לי בית משלי ,אבל הילדים מרגישים בית וזה מה שחשוב .לא? :)

  11. מאת שרון:

    וואו עמית, מחפשת את המילים. קוראת שוב ובעיקר בא לי לחבק אותך (וגם את הילד שלי) !