על מה אני מדברת כשאני מדברת על גג דולף? / שפץ נא 4 // ארנה קזין

27 בדצמבר, 2016

 

גג פלסטיק סדוק פלוס פוליגג

גג פלסטיק מוטלא, מאוחה בפוליגג (למצולם אין קשר לטקסט. אבל הגשם האחרון הראה שהוא עדיין סדוק)

לכאורה, אני מדברת על גג מסוים ברחוב הקישון בפלורנטין. גג של דירה בדמי מפתח, שהיתה בחזקתי במשך כ-15 שנים. שני חללים גדולים, מרצפות קרמיקה חומות. חלונות רחבים, תקרות גבוהות. הרבה אבק ופיח של נגריות, של רחובות ללא עצים, של שכונה בבנייה מתמדת ופקקי תנועה עצבניים.

דירה שבה הייתי עוברת עם מטלית ומטאטאת. עוברת עם מטלית ומטאטאת. כל העת. ויושבת ועובדת ליד שולחן עבודה גדול מעץ במרכז החלל שהוא גם מטבח. ושומעת את קולות התקתוק מהבניינים הסמוכים, ובכל פעם בטוחה שאלה שכניי הסופרים, שעמלים על מכונות הכתיבה שלהם, ואני קצת מקנאה בהם, כמה הם כותבים מהר ובהתמדה. ובכל פעם עוברים כמה רגעים לפני שאני נזכרת שאלה תקתוקי מכונות התפירה מהמתפרות הסמוכות, וזה מרגיע אותי לרגע, ואני מביטה סביב, ומחבבת בסך הכל את הבית שלי – הוא קטן ומרווח, וכרגע ניקיתי אותו, והוא שטוף באור חמים.

על מה אני מדברת כשאני נזכרת בגג דולף? לכאורה, אני מדברת על גג שידע זפת שחורה, שריחה עבה וסמיך והיא נמזגת לכל פינה כדי לדחות מפניה את המים. ואני מדברת על אותו הגג בדיוק, שהזפת הכזיבה אותו, והוא כוסה יריעות ביטומניות אפורות, יקרות, שנפרשו ברישול ולא מילאו את הבטחתן. ואולי אני מדברת על התקרה, שבה הלכו והתפשטו כתמי הרטיבות, חורף אחר חורף, במרכזה, ובמפגשים שלה עם הקירות, ובקירות החיצוניים שפונים אל הרחוב. רטיבות שמתכהה ומצהיבה, מתעבה עננים ושלפוחיות. ועל הפחד פן יקרסו תקרות הגבס שנבנו כדי להסתיר את כתמי הרטיבות העתיקים יותר, שפגשתי ביום שבו נכנסתי לדירה. ואולי אני מדברת על הסיוד, שפעם או פעמיים באביב הצליח להעלים את הכתמים, להלבין את הכל, עד שחזרו הכתמים בחורף והזדחלו שוב, ולא הרפו. ועל כל הפעמים שבהם מבול היה מריץ אותי הביתה, לעלות על הגג, עם המגב, ולפתוח את הסתימה במרזב, ולהזיז לעברו את המים, שלא יישבו, שלא יחלחלו.

אבל בעצם לא היה הגג הדולף בשבילי אף פעם רק הדבר עצמו. ולא עליו אני מדברת. במשך סוף שנות העשרים ולאורך כל שנות השלושים של חיי, הגג הדולף היה המחסה הרעוע, הסדוק, שלי. כשאני נזכרת בגג דולף אני נזכרת בשנים ארוכות שבהן פחדתי מגשם. שנים שבהן טפטוף עורר בי חרדה שיתגבר לכדי מטר ומבול. דווקא אני, שגאה ושמחה במקורותי הסקוטיים, ומעדיפה את הקור החורפי עשרות מונים על פני החום הקיצי, למדתי לשנוא עננים אפורים. אני זוכרת את המבט החרד כלפי מעלה, מיד עם הכניסה הביתה. אני זוכרת דליים. ואת נקישת הטיפות בהם. לא חשבתי על מפלס הכינרת. חשבתי על מפלס השלוליות שעל הגג ועל התמוטטות שקרבה ובאה. ייחלתי לשנים שחונות.

אני זוכרת תחושה של חוסר אונים ואוזלת יד.

אלה היו שנים של טיפול פסיכולוגי דחוף וחיוני. הכל היה מייצג ודבר לא היה כפשוטו. הרי את החורים ואת הסדקים אפשר לסתום. זו אינה בעיה חסרת פתרון. אז מה בעצם את משאירה פתוח, למה בדיוק את מרשה לנזול, להתגלות, מה את מסתירה, ממה את פוחדת?

אני זוכרת שבכיתי הרבה באותן שנים. לא בגלל משכורת נמוכה מדי, שדחתה את הזמנת התיקון. לא בגלל השכן שבנה יחידת דיור על חלק מהגג וקרע וחפר וסדק, ופער את האיטום היקר. בכיתי בגלל דברים אחרים. בגלל הדברים שהגג הדולף היה להם כסמל. בגלל התחושה שהגשם הזה מכוון אלי, באופן אישי. ואני צריכה ללמוד משהו ממנו, לתקן את עצמי. הייתי נושאת עיני מעלה, אל התקרה, ורואה בה הרבה יותר מדי.

עכשיו אני כותבת בעיצומם של ימים גשומים בצד אחר של העיר, כעשר שנים אחרי שעזבתי את הגג הדולף ההוא. מתגנבת לה תחושה טובה: הנה, ללא ספק עברתי משהו. אני כבר לא שם. גם היום אני גרה בדירה שמעליה גג חשוף לגרמי השמים. וגם היום אין זה עניין של מה בכך להוציא את הכסף שדרוש לאיטום. ומטריד לגלות רטיבות. ואני עולה לפעמים עם המגב אל הגג. אבל עכשיו זה רק זה: סדקים, זיפות ויריעות והצעות מחיר. הגשם הוא רק גשם. והצמחים במרפסת נראים טוב.

– ארנה קזין היא סופרת, שכותבת בעיקר מסות, סיפורים קצרים ונובלות

שייך לקטגוריות סלון, פרויקט חג המולד, שפץ נא



תגובות:

  1. מאת רונית כפיר:

    אני אוהבת את רוח האופטימיות המתגבשת בפרויקט הזה, בעיצומו של חורף סוער, ואת השלווה שהתלבשה בהווה ומאפשרת להביט אחורה בסקרנות.
    נהניתי מאד לקרוא, אורנה. תודה.