דנמרק, אוגוסט 2014: יומן מסע / אני נמצאת כאן

8 בנובמבר, 2017
10561162_910393512307838_1396733537_n (Medium)
ובכן, ארזתי. מבקשת לציין בפרוטוקול שעזבתי אתכם בהפוגה הומניטרית. עם חזרתי, מצפה לכל הפחות להפסקת אש פלוס טיוטות מתקדמות להסכם. שלום, פשרה, פירוז. שמרו על עצמכם.

10549707_744495042260675_1827808410_n (Medium)
מתברר שיש אינטרנט בטיסה הזאת, אבל אני לא ממהרת להתחבר. מגזין חברת התעופה מפתיע לטובה בעיצוב ובתוכן איכותיים, ומכיוון שהשער שלו מוקדש לאיזה דג משומר שהוא, לטענתו, ככל הנראה המאכל המסריח ביותר בעולם, אפשר להאמין לו כשהוא מעדכן בכל מה ששווה ולוהט עכשיו בקופנהגן, מסעדות שלא הצלחנו להזמין אליהן מקום, ושבוע האופנה שעליו בכלל לא ידעתי. עמוד שלם מוקדש לאנריק ויבסקוב, מעצב־כוריאוגרף־בעל בית קפה, שעומד להציג את הקולקציה שלו בבריכה זמנית שיקים בנמל, עם רקדני להקת הבלט של בית האופרה הנורבגי.
מזה שנים, התצוגות של ויבסקוב מרעישות את שבוע האופנה הדני, ואני אוסרת על עצמי להתרגש מההחמצה. עם כל המלחמה הזאת וסגירת השמיים, עד לפני יומיים לא ידענו אם בכלל ניסע, ועכשיו אני מעזה להצר על זה שלא הספקתי לארגן לי כניסה לתצוגות האלה.
אני פותחת את האינטרנט, בכל זאת, רק כדי להעלות בזמן אמת, בפעם הראשונה בחיי, את תמונת האינסטגרם הראשונה שלי מטיסה. ביג מיסטייק, היוג׳, ועוד פעמיים: אחת, האינטרנט האווירי מגיע בטפטופים קלושים, ועד שאני מצליחה להעלות את הצילום הולכת לי חצי מהסוללה. ושתיים: הפסקת האש מהבוקר, מתברר, חוסלה בחטיפת קצין צה״ל ובהמשך הלחימה מכל הכיוונים.
10561018_843223705708175_1953518338_n (Medium)
מעולם לא חלמתי על טיול תרמילים ארוך. כשכל החברים שלי נסעו לדרום אמריקה, אני הלכתי לעבוד בעיתון. גם בעיתון, מעולם לא התפתיתי לנסיעות היחצ״נות המפנקות. במקומן, אני נזכרת עכשיו, חלמתי להיות מסוגלת לנסוע מדי שנה למקום אחד לחודש שלם, לספוג אותו ולהיספג בו, ושיהיו לי סיבות טובות לכתוב על הנסיעה הזאת, על השהייה הזאת.
לפעמים חלומות מתגשמים, ואני בכלל שוכחת שחלמתי אותם.
המשפחה הדנית שאיתה סגרנו על חילופי דירות (והם יבואו לישראל אחרי המלחמה), השאירה לנו את דירתה המתוקה בטבורה של קופנהגן. חדרון השירותים מזכיר את זה שהיה לנו בפריז וסצנות מסרטים אירופאים של שיחות בוקר שמתנהלות בין היושב במטבח והיושבת על האסלה. חדר המדרגות שלהם גורם לנו להרגיש בנוח עם המחשבה שייאלצו לטפס את כל הדרך מהים לדירה שלנו, דרך חדר המדרגות המוזנח שלנו.
אין בדירה ספרים רבים, וממילא כל דבר דפוס שכבר מסתובב שם כתוב בדנית, אבל חלון המטבח, שפונה לחצר הפנימית המשותפת לכמה בניינים, מאפשר לצפות סביב השעון בסרטים דוקומנטריים על החיים הקופנהגניים בעיר, הקרנה של 24 שעות כפול כל המרפסות והחלונות שניבטים אלינו. רווקים, רווקות, משפחות, זקנים.
בבניין ממול, השכנה בקומה העליונה, מדי בוקר מוציאה למרפסת שמשיה גדולה, ואז מגלגלת החוצה עגלת תינוק, שאותה היא מזיזה ימינה־שמאלה כל היום. בקומה הראשונה מצד ימין חי איש זקן, שכל היום מסתכל, כמוני, לגינה של הבניין, מוקף בערימות של עיתונים ישנים.
בחצר המשותפת, בינות לעשרות זוגות האופניים, מרוכזים תחת סככה אחת כמה עשרות פחים, מיועדים לזבל מסוגים שונים, ויש כמה שולחנות גדולים שעליהם נערכות ארוחות ערב אינטימיות לאור נרות, וימי הולדת של שבת בבוקר נערכים על פיסת הדשא המרכזית. וכולם יודעים להתקפל תוך שניות ברגע שמתחיל לרדת גשם.
10570128_1446851652246755_1697000446_n (Medium)
זאת לא חוכמה, כי היה קיץ, וכי המצולמת היא בת ארבע עשרה בערך, וכל הסצנה התרחשה בגני טיבולי, שהוא הפתרון ההומניסטי לאנשים שלא סובלים לונה פארקים ולא סובלים המונים. אבל כן, האושר הוא השחור הבא, וכולן בדנמרק בלונדיניות, לובשות שחור ומבסוטיות.
10593353_1449524101977351_692362164_n (Medium)
בכל זאת, סימנים לפאשן וויק. ואולי צהוב הוא השחור החדש.
copenhagen (500) (Medium)
קופנהגן היא עיר שקצוותיה פרומים, אפויה למחצה, מדיום רייר, כולה פיסות של יבשת שזרוקות בין ימים ונהרות. על אחת מהן, לא רחוק מכריסיטיאניה, יש שורה של האנגרים. בשניים מהם פועל האקספלורטוריום, מוזיאון ילדים חוייתי, שבילינו בו שעות. בהאנגר הצמוד, Papirøen, פועל שוק אוכל חדש. דוכני האוכל שלו נתונים בתוך מכוניות ישנות או בקתות מקושטות, שולחנות פיקניק ארוכים מתוחים לרוחבו וכיסאות הנוח שמחוצה לו צופים אל המים. די ג׳יי מנגן בלייב מוזיקה טובה, ועל הכל נמסכת שכבה דקה של שמש, רוח ים ואחוזי אלכוהול מספקים.
ובכן, כשאת מתלבטת בין נקניקיות מעצבים ובין פסטה עבודת יד, ושומעת הדים חשודים של באלאנס מההאנגר הצמוד – אל תלכי על הפסטה. לכי לבדוק מי עושה באלאנס ולמה. אולי תיפלי על החזרה הגנרלית של גולת הכותרת של שבוע האופנה: המופע/תצוגה של אנריק ויבסקוב, בכיכובם של רקדני להקת הבלט של בית האופרה הנורבגי.
copenhagen (174) (Medium)
השתכללתי מאוד באמנות ההליכה לאיבוד (מקצה עירוני, לא כולל דיבור עם זרים). אני אוהבת ללכת לאיבוד ויודעת גם למצוא מלוכה: פריים טוב, מבנה חריג או מאפה יוצא מן הכלל.
בטיולים בהרכב משפחתי צריך לקחת בחשבון יותר מדי צרכים ורצונות מכדי לסגל את ההליכה לאיבוד כפרקטיקה יומיומית. אבל באורח פלא, היכולת הזאת לא נעלמת גם כשאנחנו ברביעייה. בדרך לגן החיות (הנהדר) של קופנהגן, עצרנו לפיקניק ארוך בפארק Søndermarken, שיכול לקרוא לעצמו ״פארק״ עד מחר, אבל בחלקים מסוימים הוא ממש יער עירוני. כשהתקפלנו ופנינו לעבר גן החיות, ראינו שני מבנים של ברזל וזכוכית בוקעים מהדשא הירוק. התפתינו פנימה, ונכנסנו לתוך מאגר מים עתיק שריחו מעיד עליו שהוא מייצר נטיפים. צעדנו, כמו במעמקים, בינות לשלוליות ובעלטה כבדה. במרחקים הבהבו נרות וקול אלט נשי משך אותנו אליו והתרחק ככל שהתקרבנו אליו. חלפנו על פני נברשות ענק של נרות נוטפי חלב, והרטבנו קצת את הנעליים, אבל בסוף תפסנו אותה, את מה שחשבנו שהוא תעתוע שיצר האמן, כריסטיאן למרז, והתברר כתיירת הצרפתייה ששיחקה בקולה עם ההד כדי לאמוד את גודלו של המקום.
copenhagen3 125 (Medium)
קופנהגן לא שוצפת הפגנות או כתובות מחאה אנטי ישראליות, לא המון, ובכל אופן – לא אלימות. את האלימות נשאנו איתנו. היום שלנו טוב או רע, מתוח או עייף, או רגוע ונינוח בהתאם למה שמתחולל בישראל באותו זמן. לפעמים היו הפסקות אש, לפעמים דיברו על לדבר עם האויב, פעם אחת, קצרה מדי, אפילו דיברו איתו. העזנו לקוות. אבל אני מקדימה את המאוחר.
כמקובל כאן, גם המחאה הדנית נגד המלחמה מסוגננת ויעילה. בכיכר העיר נפרשו אלפי קופסאות קרטון לבנות, ועליהן, בשחור, פרטי ההרוג, שמו, גילו ונסיבות מותו המשוערות. לצד גופותיהם הסימבוליות המוטלות שורה ארוכה ארוכה, רכנו ילדים על פלקט לבן כדי לשרבט עליו את משאלות השלום שלהם, לצייר את קריאות המחאה שלהם.
איננו נושמים.
10611001_275368662665068_126002169_n (Medium)
10522205_495730087228646_1088126695_n (Medium)
בשל צורך דחוף לשבש לי את תפיסת הזמן והמרחב, עלינו על מעבורת לאוסלו. התנודות מבחוץ משקיטות את התנודות מבפנים. שרדתי.
10535007_691366160940914_402473490_n (Medium)
אחרי שעזבנו את קופנהגן לא היו לי עוד שום ציפיות. לכן גם אוסלו לא אכזבה אותי (מה גם שהגענו במקרה למוזיאון אסטרופ פרנלי המהמם, שתכנן רנצו פיאנו). אחרי עוד לילה במעבורת (הילדות הלכו לבזבז כסף במכונות מזל, אני ישנתי בתא), עגנו בפרידריקסהאוון בשבע לפנות בוקר, ואני נשלחתי לחפש לנו קפה טוב.
אין קפה טוב מחוץ לקופנהגן, ולמעשה ההברקה של הטיול היתה המקינטה שלקחתי איתנו, אבל בפרידריקסהאוון (כל החלק שלפני ה־האוון הוא הברה אחת, כן?) מצאתי בית קפה שערכו עולה על סך כל מה שהוא יודע להגיש. בבית הקפה הזה, שכל תכליתו היא להשביע את רעבונם של נוסעי המעבורת, מבשלים שני גברים ארוחות בוקר נחמדות בתפאורה פסיכדלית סבנטיזית אקלקטית והרמונית באופן משונה. והארון הכחול שבעומק התמונה – הו, הוא בהחלט מוביל לאנשהו, אבל תצטרכו לעגון בפרידריקסהאוון כדי לגלות לאן.
10593393_836163736404930_940743787_n (Medium)
אני שונאת לעזוב את העיר.
את העיר אני מבינה. בעיר אני יודעת ללכת לאיבוד, ויודעת תמיד לחזור.
מחוץ לעיר משתרע היקום של הלא נודע, הכל יכול לקרות שם, וב״הכל״ אני לא מתכוונת לשום דבר חיובי: חרקים, חנויות סגורות, מיכל דלק ריק, רעב נורא, שיעמום או אבדון.
כשנחתנו בבית הראשון ששכרנו מחוץ לעיר בצפון דנמרק, קודם כל עשיתי מה שאני יודעת לעשות, כלומר התלוננתי שאין כאן שום דבר ומה זה החור הזה, ואיך זה שמשכירים בית בלי שקיקי תה אפילו, ואז יצאתי עם המצלמה לבדוק מה יש מסביב לבית. וזה מה שמצאתי. עשב ים וחוף אינסופי, שאין לו קצה.
המפות לא שיקרו, והבית, כמובטח, היה במרחק מאתיים מטר מהים. אבל מעודי לא הייתי בים כזה, בחוף ריק שבו האופק מקיף אותך משלושה כיוונים, לא רק ניבט מעבר למים, אלא גם מימין ומשמאל. דנמרק היא ארץ שטוחה כמו קרש, כמו פנקייק, הדגישו המארחים שלנו, שלא נצפה לגדולות.
השטיחות הזאת משביעה את העין בשמיים שאין להם סוף, בחוף שאין לו קצה, באוויר שאיש לא מתחרה איתך עליו. הארץ שטוחה כל כך, שדבר אינו מסתתר מהעין, כשסופת גשמים מתקרבת לעברך, תראה את ענני הגשם עושים את דרכם.
את דנמרק בחרתי בשיטת האלימינציה. צרפת ואיטליה צריכות לנוח קצת מאיתנו, אמריקה רחוקה מדי. דנמרק נראתה לי דומה למה שאני אוהבת, רק קצת אחרת. אירופה הקלאסית פחות.
בחרתי בארץ הזאת מבלי דעת עד כמה היא מיטיבה, ועד כמה חריף יהיה הצורך שלנו בטוב. המחוץ לעיר הזה העניק לנו בדיוק את מה שהיינו זקוקים לו, ארץ קטנה ונוף משונה שמשליך אותנו הרחק מכל מה שאנחנו מכירים. והיה שם גם מעט מאוד אינטרנט.
10601882_619624448156118_824015860_n (Medium)
10601758_609138299199171_1087401891_n (Medium)
Hvide Sande הוא כפר דייגים קטן, שנמצא על רצועת אדמה חולית שמפרידה בין הים ובין אגם. הרוחות שם עזות ועיקשות כל כך, שבכוחן להזיז את הדיונות 20 מטרים בשנה. כפרים שלמים נקברו תחת מטרים של חול, עד ששתלו בהם צמחים אזוביים זיפיים שידביקו אותם. מזג האוויר שם קפריזי כל כך, שלרגע אחד הרוחות והגשמים הופכים אותך, זאת עם העצמות הכבדות, לעלה נידף וספוג עד לשד העצמות. כל מה שלא מחובר לאדמה מתנודד ונוקש בקול גדול ומאיים להתמוטט. ואז יוצאת השמש, והקשתות – כן, ברבים – נמתחות בשמיים.
10561119_307472322757288_1026697494_n (Medium)
יש עוד המון נופים יפהפיים מהדרך הארוכה שעשינו בדנמרק, אבל אלו זמנים שבהם יש צורך דחוף בטוב לב.
מחליפי הדירות שלנו, שלרגל המצב הפכו למארחינו, הציעו לנו לשהות בימים האחרונים לטיול בבית הקיט שלהם, בשכונת בתי בובות בשולי קופנהגן ובסמוך לשדה התעופה. כבר שכרנו בית אחר לימי הטיול האחרונים, אבל הם זכרו שאנחנו טסים לפנות בוקר, והפצירו בנו לא לנהוג מרחקים גדולים בלילה, אלא להתארח בבית שלהם.
כשהגענו לכאן ומצאנו את המפתח שהשאירו לנו מתחת לשיח העגבניות, חיכה לנו בית מתוק, מצויד בארוחת ערב מלאה, ובפתקים מסבירי פנים ומאירי עיניים בכל מקום שבו אנחנו עלולים להזדקק להסבר.
בבוקר גילינו שאנחנו גרים בעוד פלא טבע שיצרה האנושות הדנית. כפר קטן, חמוד וצנוע, חמש מאות מטר על חמש מאות מטר, מחולק לחלקות זעירות, בכל אחת מהן בית קטן וגינה מטופחת, מין פרא מטופל של עצי תפוחים ושזיפים, וחמניות וגמדי גינה ופריזמות תלויות.

Kastrup Søbad. לא יודעת מה זה עושה, אבל כמה זה יפה וחכם

בדנמרק אין שום מקום שהוא לא חמש דקות מהים. עוד מעט ניסע ללואיזיאנה, המוזיאון שאת הביקור בו תיזמנו לסוף הטיול כדי להספיק לבקר במיצב של אולאפור אליאסון, ובמקרה גילינו שבאותו יום בדיוק מתקיים בו פסטיבל ספרות חשוב, מה שיגרום לכך שנעמוד בתור שעה וחצי כדי להיות בשיחה נחמודת וקולחת עם מרגרט אטווד.
אבל קודם לכן, עצרנו בים. בחלק שאמור היה להיות שומם ומוזנח, הרווח שבין העיר לשדה התעופה שלה, שמעליו ממריאים מטוסים ונוחתים, וליד גשר (ההוא מ״הגשר״), גילינו את Kastrup Søbad, חללית האם שלנו – מין מזח עץ ספירלי שנמתח מהחוף לעומק הים: לוקיישן מושלם לצילומים, לשיזוף, לקריאה על המים, לקפיצות ראש אל המים.
מתוך RiverBed של אולאפור אליאסון בלואיזיאנה

מתוך RiverBed של אולאפור אליאסון בלואיזיאנה

כמה קפריזית נדמיתי לעצמי כשהתעקשתי לשנות את כל מסלול הטיול כדי שנבקר בלואיזיאנה יום אחרי פתיחת המיצב של אולפאור אליאסון, אמן גרנדיוזי וצנוע. ב-״RiverBed״ הציב אליאסון נחל לכל אורכו של האגף הדרומי של המוזיאון, והמים שקלחו בו בעדינות שטפו את חלוקי הנהר השחורים מאבק וולקני. לפעמים נדמה שפשוט כל כך לעשות אמנות נהדרת כל כך. החבר שלי, לעומת זאת, חשב שזה פשוט פשוט. אחר כך הוא הציץ בצילומים שלי, ואמר שאצלי זה נראה הרבה יותר טוב. אתם יכולים לקרוא את זה כשוויץ או כגילוי נאות. לשיקולכם.
10533138_243214145888434_628163938_n (Medium)
– יומן מסע שפרסמתי על בסיס הצילומים שלי מהאינסטגרם באסופה הראשונה של "אתה נמצא כאן", שיזמו וערכו גיא חג'ג' ויובל סער


תגים: , , ,
שייך לקטגוריות מסעות, עולם