פריזאית מהי? ואיך בדיוק היא תעזור לכם?

פריזאית (ש"ע) 1: אשה חסרת גיל ושופעת אלגנט, שאינה נוקפת אצבע למען יופיה, בעיקר כדי לא לעייף את האצבע או חלילה ללכלך אותה, שמסתובבת בין שוקי המעצבים במארה להיכלות השאנז אליזה על עקבים גבוהים ודקיקים, נודדת כמו ציפור בסתיו מהאגף המסופוטמי בלובר לתערוכה מודרנית מאוד בפאלה דה טוקיו, יושבת לצהריים על שני מקרונים בלה דורה וכוס של שמפניה, משלימה את קריאת החובה שלה בספרות מודרנית ופילוסופיה. לא שוכחת לבדוק מה קורה באיזורים הפחות מוכרים של העיר, לא שוכחת לנשק כל מכר רחוק על שתי הלחיים, ולעולם לא שוכחת להתלונן קצת (הקיטורים בפריז מרזים. זה הסוד של הצרפתיות, אם שאלתם את עצמכם).

פריזאית (ש"ע) 2: שפה סתרים הרווחת בעיר פריז. מזכירה צרפתית, אך מהירה הרבה יותר ממנה, מסוגננת, מכילה המון הנחות יסוד תרבותיות ונפשיות שזר לא יבין, ולעתים קרובות מלווה בעיקום אף או לכל הפחות בהרמתו.

פריזאית (ש"ע) 3: תורת ההנאה המושלמת מהעיר פריז בביקור הקצר ביותר שתוכלו לאפשר לעצמכם או בנסיעה הארוכה ביותר שתצליחו לחלץ לעצמכם. זאת עיר יוצאת דופן בעושר שלה, יש בה אמנות ואוכל ותרבות ורחובות ובתים ואנשים וקניות וילדים וגנים וטבע; אבל השפע מבלבל ומטעה. אפשר בקלות לאכול יקר ורע במקום לאכול טוב וסביר, ליפול לאגף המשמים ביותר בלובר, לפספס את האירועים המרתקים שמתרחשים בדיוק בזמן הטיול שלכם בעיר. ואפשר ללמוד פריזאית כמו שצריך.

בשביל זה אני כאן.

אני יועצת ארגונית, כותבת ומבקרת מסעדות, ועכשיו גם סופרת. ובסוג של מפנה מהפכני בחיים, מ-2007 ועד 2010 חייתי בפריז עם בעלי ושתי בנותיי. כתבתי מכאן טור שבועי לידיעות אחרונות ו ל-YNET על חיינו בעיר הנפלאה והמשונה הזאת, ועשיתי לילות כימים כדי ללמוד את הניב הפרטי של האנשים כאן, של הרחובות כאן, של המקצב הפנימי של העיר הזאת. מנסה וטועה, מנסה ומצליחה, טועמת ורושמת.

הבלוג "פריזאית" מכיל המלצות וחוות דעת של דברים שניסיתי בעצמי. יש בפריז עוד אלפי מסעדות, חלק גדול מהם מצוין, בלי ספק, אבל כאן אני ממליצה רק על אלה שניסיתי בעצמי. לא לכל אחד מתאים כל דבר, הארוחה בגי סבואה היא מפנקת ומסחררת, אבל למי שאוהב את הסטייק שלו משביע ואת הצ'יפס שלו פשוט ומובן, יתאים כנראה משהו אחר. מתוך המילים שלי, התמונות, וחוות הדעת הברורות יהיה אפשר להבין לא רק אם מסעדה היא טובה, אלא במה היא טובה, ולמי ולאיזה אירוע.

דבר אחר שחשוב כאן הוא הקישוריות או הקרבה: אין דרך טובה יותר בעיני להכיר ערים מאשר ללכת בהן לאיבוד. להתחיל ממקום אחד שמתכננים לראות, כמו למשל המוזה ד'אורסיי, ומשם לתת לרגליים להוליך אותך בין הסמטאות. רק שלשיטה הזאת יש שני חסרונות קטנים: אחד, אני אוהבת לאכול טוב גם כשאני הולכת לאיבוד. שתיים, ללכת לאיבוד באיזור כלשהו ולדלג בלי להתכוון על הסמטה הכי קסומה בו? לא יקום ולא יהיה.

בבלוג הזה אני רוצה לתת לכם ללכת לאיבוד מבלי להשאיר אתכם לבד, בלי לתת לכם להחמיץ את האוצרות שבדרך. המפה הפריזאית האינטראקטיבית, כמו גם התוספת שבסוף האייטמים לא רחוק משם יציידו אתכם במלווה בן המקום, מישהו שילחש על אזניכם בשעת הרעב: הלכתם לאיבוד, אבל הנה יש כאן מסעדה מצוינת לצהרים. או שוק. או גלריה שחבל להחמיץ. כנסו כנסו.

אתם מוזמנים להגיב, לתקן, לעדכן, לשאול לפני וגם אחרי, ובעיקר אתם מוזמנים לכאן מאוד, שוב ושוב.

כנרת רוזנבלום