שדה תעופה בבריסל. המדרכות עצובות עצובות. צילומים, איורים וגרפים: עמיר מרקסמר
יש לציין שפחות מיממה לאחר מתקפת הטרור בפריז, הסבתי לארוחת צהריים רבת-משתתפים. השמיים בחוץ היו צהובים וישראלים מאוד, והסמול-טוק נסב סביב אירועי הלילה המחרידים. באתרי החדשות (הצצתי מתחת לשולחן) עלה ועלה מספר המתבוססים בדמם, זה בלתי נתפס, ועל השולחן המאורך הצטברו צלחות קטנות עם חצילים, כרוב, סלטים במלרע, ולבּנה. ופיתות. הרבה פיתות. מצחי מונח על השולחן, עיני נעוצות במסך הקטן המרצד (אנדרואיד גרסת איוֹב), שפתי ממלמלות "בטקלאן" ו"רובע 11, פאק", ולפתע יצתה בת קול קטנה מצידו השני של השולחן ואמרה: אולי הם יבינו עכשיו עם מי יש להם עסק, הצרפתים. ובכלל! באירופה! תמימים. אולי הם יחלימו עכשיו מהתמימות שלהם!
הרמתי ראשי והנה הדובר מחייך. יחלימו מהתמימות. לא חיוך גדול, לא כל-כך רואים שיניים, זה לא חיוך מהסוג הזה, אבל כבר יש זיק בעיניים, חוכמה של אחד שהיה שם וחיכה שישאלו אותו. אז הנה, שאלו למרות שלא שאלו והוא מחייך ועונה.
רציתי לקום ממקומי ולהקיף את השולחן וללחוץ את ידו של הדובר המחייך והלועס ולהודות לו על התעוזה. זה הניין-אילבן של הצרפתים, או הַנֵף-אוׁנְז. הרעף עלינו מחכמתך.
שבוע לאחר מכן כבר זחלתי בפאתי בריסל, אחרי שהוקאתי משדה התעופה שהפך לבסיס צבאי של זכוכית ופלדה ושוקולד מצויין וכומתות מנומרות. לילה של גשם קפוא ומצליף. הרחובות היו ריקים-ריקים-ריקים ורטובים ופנסי הרחוב היו גחליליות דומעות. הכל סגור ואין איפה לאכול והמדרכות עצובות. בריסל ריקה אבל עצבנית: אלפי שוטרים וחיילים תמימים מחפשים טרוריסט שאולי מתחבא כאן ואולי לא, ובכל מקרה ברור כבר עכשיו שההווייה האירופאית התמימה הובסה וניגפה בפני התחכום האיסלמי. נזכרתי בידידי המחייך.
רציתי לחבק אותו ולהגיד לו שהוא טוקבק. טוקבק עם פיתה, אחד שיודע, אחד שהיה בצבא, אחד ששירת עִם והכיר את, אחד שחס וחלילה לא מצדיק אבל, אחד שיסביר לנו עכשיו מה צריך לעשות, אחד שבדיוק חזר מגרמניה או הולנד או בלגיה והזדעזע כי המוסלמים, אחד שהוא תיאולוג כי האיסלאם ככה והנצרות אחרת, אחד שרוצה שנתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי, אחד שרוצה שהאירופאים יתעוררו, אחד שיודע שהאמריקאים התעוררו, אחד!!!1 אבל בעיקר – אחד שפשוט משתגע מהתמימוּת של האירופאים. תמימים.
ועוד כמה ימים לאחר מכן, עכשיו כבר באמסטרדם בתחנת הרכבת, פגשתי שתי נשים צעירות תמימות-עד-שהדעת-נטרפת-מרוב-תמימוּת, שתיהן בחיוך הולנדי תמים ובכתום הולנדי ועם שלטים בכמה שפות, מציעות עזרה לפליטים. שאלתי אם אפשר לצלם והן שמחו ושאלתי מה פשר השלטים והן הסבירו בסבלנות שיש הרבה פליטים והן מפנות אותם לגורמי רווחה ורפואה במקרה הצורך ויש צורך והן חייכו ואני חייכתי אבל בפנים רתחתי ורציתי לקרוע מהן את השלטים ולצעוק עליהן: תמימות! (ל"ת) אין לכן מושג איפה אתן חיות! (ל"ת) מתי תתעוררו! (ל"ת) מתי תבינו עם מי יש לכן עסק? (ל"ת), מתי תחלימו מהתמימות! (ל"ת).
ידידי הטוקבק, ריגשתה. כמעט פקחת את עיני והצלת אותי (ועוד מיליונים רבים) מתמימות ממארת, אבל לא תודה. אתה טועה,וצו השעה בכלל הפוך: הֱיֵה תמים. מחוק את החיוך השמח-לאידם של אומללים, הנח מידך את הפיתה ונגב את זויות פיך, ובעיקר: הֱיֵה תמים. חזור בדיוק אל אותה נקודה שאיבדנו כל כך מזמן. הבט בעולם בהשתאות ובסקרנות של ילד. שדה התעופה אינו לש"ביה, הנח לאחרים לקבוע את סידורי הבטחון.
שמור על עצמך, המשוטט המשתאה: המבט נח על היופי העירוני ומתקשה להכיל אותו. השדרה, הנהר, האדריכלות המתפתלת. חשוב על פריז בסוף המאה ה- 19 או על ניו-יורק בתחילת (אבל ממש בתחילת) המאה ה-21. התודעה מחפשת עוגן להיאחז בו, ואין. וטוב שכך, כי היופי מוחלט, מקיף ומציף. אין לו תכלית והוא תכלית הכל. ובא הטרור ומקלף את שכבת היופי, חושף תשתית מכוערת; מצמצם את המבט כך שכל נקודה הומת-אדם היא זירה פוטנציאלית ללחיצה על המתג של חגורת הנפץ, קרן הרחוב והדק הרובה, הקפה השכונתי נמדד במספר השולחנות שפולשים למדרכה, גורדי השחקים באופק, המטרו ותחנת האוטובוס. השדרה היא נתיב מילוט בכיוון אחד, וציר תנועה לאמבולנסים בכיוון ההפוך. אל תיכנע לכל אלה. חזור לשוטט ברחוב ללא פחד וללא מטרה.
ר
27 דצמ 2015שנון. אירוניה דקה נוסעת איתך.
ענת מרוק
27 דצמ 2015היה נכון! נכון תמים!! – פוסט מעורר, נכון, תמים ויפיפה. תודה.