חצי אייפל, כביש מסוכן לחצייה, גשר פלדה ופנסי רחוב מושלמים

כשכתבתי לחברתי סמדר שפריז הולכת ומתרחקת ממני, היא חשבה שטוב שכך, שאולי עכשיו היא תראה לי פחות זוהרת ויותר אמיתית. ביום שפריז תראה לי אמיתית, עניתי לה, היא תמעל בתפקידה.

((יש לי במחשב עשרות תיקיות של צילומים נבחרים מהחודש ההוא בפריז. בכל לילה של חופשת האוגוסט הפריזאית שלנו ישבתי ומיינתי את התמונות הטובות יותר לתיקיות, כדי למצוא את הידיים והרגליים באלפי התמונות והזכרונות שצברנו, כדי לכתוב עליהם. בסוף, למרות ההקפדה הזאת, החופשה היתה חזקה מהרצון לכתוב עליה, והתיקיות האלה מחכות עדיין במחשב, ממתינות)).

החלק הכי יפה של הנסיעה בקו העילי הכי יפה. קו שש חולף מעל טיילת הברבורים

קו 6 הוא האהוב עלי מכל קוי המטרו. נכון, לקו 1 יש יתרונות, וקו 14 מהיר כקליע, קו 4 מגיע לסן ז'רמן ובקו 9 מקבלים את נאומי הקבצנים המרגשים מכולם. אבל מסלולו של קו 6 הוא הכי יפה, ורק בגלל שאני נחמדה אליכם (ומאותגרת טכנולוגית) אני לא מעלה את סרטי הוידאו המלאים של המסלול המלא שלו, כפי שצילמתי פעם מצד אחד של הדרך ופעם מצידה השני.

לא זוכרת לאן בדיוק התכוונו להגיע באותו יום. ייתכן שירדנו בביר חכים, התחנה של האייפל, ויצאנו מהתחנה מאחת היציאות האחרות שלה. ופתאום הגענו לשם.

Allez! Allée des Cygnes

אי הברבורים הוא סוללה מלאכותית שמפלחת את הנהר באחד הפרקים היפים יותר שלו, במקום שבו  הוא מורד בעירוניות שלו, מתרחב ומרחיב את הלב. אורכו של האי תשע מאות מטרים ורוחבו לא יותר מ-11 מטרים. מתוך הסן צופה אי הברבורים (או טיילת הברבורים. אני מציעה את "משעול הברבורים") על בתיהם האוסמניים בני המאה שנה ויותר של עשירי הרובע ה-15 וה-16 ועל מגדלי משרדים ומגורים שהם מופת של כיעור מודרני, מיטב האופנה של שנות השישים והשבעים.

קוביזם. מגדלי הרובע ה-15 ומגדל צף במאוזן

לאורך האי עצמו נטועים עצים מכל קצוות תבל, ואיכשהו בילינו יותר משעה בין העלים המשוננים של אלון הודי ובין עליו החלקים של אלמון הונגרי. או להיפך. כשיורדת החשכה, כך אומרים שם באינטרנט, האי הזה הוא מקום למצוא בו הומואים לרנדוו קצר בחיק הטבע. טעם טוב יש להם, אלה.

עצים בני כל הלאומים, ורגליים בכל צבעי הסניקרס

ברבורים? דרורים? יונים.

נהר. היו גם כמה ברבורים, אבל הם היו מהירים יותר מצמצם המצלמה שלי

ג'וגינג של אב ובת (לא שלנו. אצלנו אכילת אקלרים בצוותא משמשת כפעילות הורה-ילד)

זו דווקא שלי. וזו גם כן

ופתאום, בקצה האי, צללית מוכרת

במלוא תפארתה

הגשרים יפים יותר בדרך חזרה. סתם, נו

Oui Zazie, ça c'est le métro aérien

מערבה מכאן מתארח מתחת לגשר שוק גרנל. כאן, בין העמודים האלה, התפתח עסק אחר

מראה מתחת לגשר שמעל הגשר. המשך יבוא

ואז חצינו את הגשר.

שומרי האגם, פארק פלוראל * צילום: עידו למפרט

בתחילת אוקטובר הזדמנתי שוב לפאריז הפעם ליום עיון עם חברת HBO במלון ז'ורז' החמישי מרשת פור סיזנס. על המלון עצמו אין טעם להרחיב. אם אתה לא שייחי סעודי, אוליגרך, או נערת ליווי שמבקרת את שני הראשונים, אין ממש טעם לברר את מחירי הלינה. תוכל כמוני לבהות בסחלבים התלויים באוויר בלובי ולשנן את הקפיטל של מרקס.

חומות טירת ונסן * צילום: עדו למפרט

המבצר בלב טירת ונסן * צילום: עדו למפרט

דייר קבע בטירה * צילום: עדו למפרט

סתיו בין חומות הטירה * צילום: עדו למפרט

מבט ממגדל הטירה לכיוון יער ונסן * צילום: עדו למפרט

המטרה האמיתית של הנסיעה היתה, כמובן, לבקר בשני פארקים שמזמן סימנתי כשווים ביקור. פארק פלוראל הצמוד לטירת ונסן ופארק סיטרואן ברובע ה-15. כדי להגיע לפארק פלוראל צריך להמשיך עם קו המטרו מספר אחד עד סופו – תחנת טירת ונסן. שם על שטח גדול פרוסים שני ארמונות, מצודה מרשימה למראה וכמה קסרקטינים צבאיים פעילים. הטירה עצמה, שהתחילה את דרכה כאחוזת צייד במאה ה-12, שימשה כארמון במאה ה-14, כמחסן נשק במאה ה-18 וככלא נאצי במאה ה-20, מהווה כיום אתר סימפטי ומנומנם משהו לשוטטות נינוחה. ניתן לבקר רק במצודה, בקתדרלה השוממת ובמעט מן המבנים. מי שמחפש טירה או ארמון מרוהטים בכבדות, מצויידים בשיריונות אבירים וסממני עושר מן הסוג שעורר פריזאים טובים לטבוח באצולה, ימשיך לוורסאי. בטירת וונסן הבניינים ברובם עירומים מריהוט או קישוטים. אולם נחמד מאד להסתובב בחצרות רחבות הידיים או לטפס לחדר העבודה והשירותים (כן, כן) של פיליפ השישי, שהיה כנראה בחור קטנטן כשבוחנים את גודל החדר בו בחר להרהר על צרכי ההמון בעודו עוסק בצרכיו שלו. בדף האינפורמציה שקיבלתי עם כניסתי למצודה שמחתי לגלות כי המלך הנרי החמישי, שעל שמו נקרא המלון המפואר מתחילת הדברים, מת בטירה מדיזנטריה במאה ה-15, וגופתו הורתחה במטבח המצודה לפני שאושר לשלח אותה הביתה, לאנגליה.

היציאה הצפונית ממתחם הטירה מובילה היישר לפארק פלוראל. היום היה יום חמישי, לפני המולת סוף השבוע, המאפיינת פארקים עירוניים. הפארק היה נטוש למדי, דבר שהוסיף חן מיוחד לשוטטות בו. הפארק אינו מן הפארקים הנראים כפיסת טבע פראית בלב העיר, אלא פנינה פרחונית מטופחת ומתוכננת כגינתו של ארמון. בכל פינה מסודרים ערוגות פרחים צבעוניות, דרכים סדורות בריבועי יער מוקפדים, אגם גדול הנשלט ע"י אווזים אסרטיבים ואין ספור פינות חמד עם מגוון אטרקציות לילדים. ממיני גולף עם מיניאטורות של בנייני פריז, רכבת, מתקני משחק ועד מפלים מלאכותיים ומזרקות.
גם כאן כמו בכל פיסת דשא פנויה בפריז, תמיד אפשר למצוא את הנוהג המקסים של פריזאים, ובעיקר פריזאיות צעירות רבות – יושבות על הדשא, על ספסל, על מדרגות אבן, על החבר – כולן אוחזות ספר או מגזין ומתנתקות לרגע מהעיר שבחוץ. אם פארק פלוראל לא היה כה רחוק מן המרכז הוא ללא ספק היה דוחק את גני לוקסמבורג מתואר הגן המועדף עלי בפריז.

נערת קריאה * צילום: עדו למפרט

שלכת בפארק פלוראל * צילום: עדו למפרט

בקצה השני של העיר – ביום שבת, עברתי לפארק השני – פארק אנדרה סיטרואן. כדי להגיע לפארק לוקחים את קו 10 במטרו ויורדים, כמה מפתיע, בתחנת אנדרה סיטרואן. לפני שנכנסים לפארק כדאי ללכת כמאתיים מטרים ימינה (אם פניכם לנהר) כדי לגלות את אחותו הקטנה של פסל החירות. הפסל שתעתע בהריסון פורד בסרט "פרנטיק" הינו עותק מ1889 של הפסל ששימש כאחד המודלים שקדמו לבניית הפסל המפורסם שנשלח לניו יורק. פארק סיטרואן הסמוך נבנה במקומו של מפעל סיטרואן ששכן שם וכל כולו מהונדס ומעוצב עד מוות.

אולי זה מזג האוויר שהיה אפור וקריר, ואולי ירגמו אותי חובבי הגן ברגבי אדמה מהפארק, אבל פארק סיטרואן נראה ומרגיש כמו גן הנצחה מטופח במיוחד. שבילים נמתחים מנקודה לנקודה, חוצים שישה גנים המתמקדים בחמישה נושאים שאיש לא ינחש (מתכות, כוכבי לכת, ימי השבוע, מים וחושים), עצי נוי כלואים באדניות בטון מוגבהות, עמדות תצפית מוגבהות סביב רחבת דשא גדולה, הכל נראה ומרגיש כמו תרגיל עיצובי מבריק של ארכיטקטים נטולי נשמה. למרות שביקרתי בסוף השבוע. אף אחד לא טרח לשבת ולקרוא שם, או חלילה לשחק עם איזה ילד, או סתם להנות מהחיים. כל המבקרים בגן היו עסוקים בג'וגינג בשביליו המהונדסים. כולם רצו שם. אפילו הברווזים במדשאה רצו. האטרקציה הגדולה של הפארק – כדור פורח ענקי (הגדול באירופה) היה מושבת בשל מזג האוויר הסגרירי. המזרקות פעלו חלקית ושתי החממות הגדולות של הגן היו סגורות.

רצים בפארק אנדרה סיטרואן * צילום: עדו למפרט

פסל החירות * צילום: עדו למפרט

פסל החירות משקיף על הסן * צילום: עדו למפרט

הכדור הפורח (או לא) בפארק סיטרואן * צילום: עדו למפרט

בקיצור, זהו פארק מעניין בשביל מי שמתעניין בארכיטקטורה אורבנית. עבור כל השאר – ובכן, פריז מציעה לדעתי פארקים מלהיבים יותר, ולמי שמחפש להעביר בפארק כלשהו חצי יום לבד, בזוג או עם ילדים – פארק פלוראל מחכה לכם, כולל בונוס מיוחד של טירה ימי ביניימית בסופו של קו אחד של המטרו.

- עדו למפרט הוא מנהל קריאייטיב וחובב צילום מתל אביב, שביקר בפריז ממש לא מזמן, ובטח עוד ישוב.

הגלגל הענק בטיולרי. שווה לאללה

הקיץ מגיע אט אט לסיומו ונכון שמחר (שבת) צופים לנו החזאים 32 מעלות ישראליות כמעט אבל הימים כבר מתקצרים ומדי פעם אפשר כבר לדמיין משבי רוח קרירים ואת הרנטרה של ספטמבר – החזרה מהחופשה, המקבילה המקומית ל"אחרי החגים" שהכל מדברים בה בערך כבר ממאי.  מצד שני, זה בדיוק שיא עונה התיירות הישראלית לעיר ואם אתם כאן בימים הקרובים כדאי שתנסו להספיק לבקר בשתי אטרקציות מקומיות שאו-טו-טו נסגרות: החוף של פריז (Paris Plages) והיריד של גני טיולרי (fête de tuileries).

פיל ומכונית בטיולרי. מי צריך יותר?

בגני טיולרי יש יריד חמוד ונינוח שמציע שלל מתקנים לקטנים, בינוניים וגדולים. גם אם אתם בלי ילדים, סיבוב בגלגל הענק הוא ממש בגדר חובה. הגלגל הגבוה למדי מספק תצפית נפלאה ונדירה על פריז והוא חוויה רומנטית מומלצת. ילדים אמיצים אך מחונכים (המתקן מאובטח בסטנדרט הצרפתי הטיפוסי, קרי כלל לא. בת ה-3 שלנו נשארה על הקרקע כי חששנו שליבנו לא יעמוד בקופצנות היתר שלה ברום הגלגל) יהנו לא פחות. גם שאר המתקנים מוצלחים מאוד, כמו שנכתב כבר כאן (ויש אפילו ברד!). היריד נמשך עד 26 באוגוסט. עוד פרטים כאן (בצרפתית).

החוף של פריז (יוזמת הקיץ המבורכת של העירייה המקומית)  שרובו מתרחש על גדות הסן מציע גם שלל פעילויות חינם לילדים באזור אגן לה וילט. יש שם כדורים ענקיים וכיפיים שצפים על המים ואפשר לקפוץ ולרוץ בהם, פינות אומנות ויצירה שמארגנים אנשי הסיטה דז אנפן, מיני סירות פדלים כיפיות וגם פינות ישיבה נעימות. אם תמשיכו בסיור במעלה התעלה תגיעו בסוף לפארק לה וילט הכייפי מאוד ובכלל זאת הליכה מומלצת מאוד.

גלגל במים. פרי פלז' בלה-וילאט

אגב, הפעילויות לילדים אמנם חינם, אבל כנראה שצריך להירשם אליהן מוקדם יחסית כדי לתפוס מקום. כשאנחנו הגענו אחרי הצהריים כבר הכל היה מלא, בבוקר כשעברנו וראינו אנשים בתור לא התחשק לנו לחכות. עדיין, היה כיף לראות את כל הקרנבל הזה.

(מושיק)

]]> http://parisait.com/2009/08/14/end_of_summer/feed/ 11 http://parisait.com/2009/02/27/jeu-de-paume/ http://parisait.com/2009/02/27/jeu-de-paume/#comments Fri, 27 Feb 2009 14:54:40 +0000 כנרת http://parisait.com/?p=2403

סופי ר. מקיפה את גני טיולרי בקצת הוואי

זה לא שהתערוכות שיש ב-Jeu de Paume לא טובות. לעתים קרובות כן. שתי התערוכות הנוכחיות, אחת של רוברט פרנק מצלם את ארצות הברית של אמריקה ואת פריז, עוד ידובר בה (כלומר, אני עוד מתכוונת לדבר בה), והשניה של Sophie Ristelhueber (סלחו לי על הצרפתית, לכו תעתקו את זה בעצמכם), שיש בה צילום של אדמות פצועות, עירק, לבנון, ואנשים פצועים. שתיהן מעניינות מאוד, שונות זו מזו. אבל מעבר לאמנות שבפנים, הז'ה דה פום (שאינו מיץ תפוחים, כפי שאפשר היה לחשוב בטעות, אלא גרסה עתיקה ומלכותית של טניס, כלומר משחק יד) ניחן בעיקר במיקום נפלא, או כמו שקראו לתכנית בריטית בערוץ הטלויזיה שהיה האהוב עלי בעולם כולו: location location location.

אייפל טובל בערפל ופלאס דה לה קונקורד

הקצה המוכר פחות של גני טוילרי

גני טוילרי מהז'ה דה פום

jeu de paume מבפנים

גברים בחליפות מטיילים בין צילומי האדמות הפצועות של סופי ר.

רוברט פרנק בארצות הברית, רוברט פרנק בפריז

שתי התערוכות מציגות עד ה-22 למרץ 2009.

לא רחוק משם:

גני טיולרי והשוקו החם הנפלא הצמוד אליהן

מוזיאון האמנויות הדקורטיביות

הגנים המלכותיים – palais royale

grand palais – אמנות בתחילת השאנז אליזה

באותו עניין:

אמנות ב"פריזאית"

ברוש ורסאי מגולח למשעי. שימו לב לפרחים הזעירים האדומים המשולבים בקפידה

(קודם טור עם איזו דעה נוקבת ובהמשך פרטים על התערוכה ועוד תמונות מגני וורסאי. אבל הכל קשור).

תגידו לי רגע: מה קורה לכם שם עם האח הגדול, מה?
הבנתי, לא להתקשר אליכם בראשון בערב. הבנתי, זה עניין גדול וסוחף. מדורת השבט, שהתפצלה בשנים האחרונות למיליון ערוצים ומיליארד יו טיובים קטנים, התאחדה סוף סוף למשתה עצום ועולץ.
ראיתי באינטרנט את פרק הפתיחה. הוא היה ארוך מאוד אבל מעניין, אז גררתי למול המחשב את מתלה הכביסה ואת סל הכבסים הרטובים ותליתי אותם יפה יפה ואחד אחד בזמן שכל החבר'ה הנרגשים רצו לווילה להנעל בה עד עצם היום הזה. אז גם הכרתי אותם, את השפרה והצבר והשי והונסה והבובלילים. אנשים מעניינים, חלקם מעורר חשק להרביץ, שזה בדיוק מה שאנחנו מבקשים מהם להיות, והיו גם אסי וארז הציניים והחכמים, וכל הלכה הזאת של הפקה מושקעת והטון המשכנע. רק בגלל שאין לי סבלנות לראות טלויזיה במחשב, לא יצא לראות מאז פרקים נוספים, אבל אני מבינה את פוטנציאל ההתמכרות.

פרח בלון בחצר המלכותית. ג'ף קונס

לפני כמה שנים, צפינו באדיקות בפרויקט Y, האח הקטן והלא חוקי של האח הגדול. היינו אז מיעוט שולי, סהרורי ונרדף, נאלצנו להסביר לחברים שלנו, מרימי הגבה, מה יכול להיות מעניין בלראות אנשים סגורים בבית אחד ימים על ימים. עניין סוציולוגי, בטח. פרויקט Y, כמו "האח הגדול", זה פשוט חומר לימודי בשבילנו. כמו בעצם בשביל שאר בני האדם.
עיני אינה צרה בהצלחה האימתנית של התכנית, ומכיוון שלא ראיתי אותה, גם אין לי טענות לגבי גובהה או נמיכותה. אבל אני קוראת מה שכותבים באינטרנט הציוני, ומדי פעם נשמות טובות במיוחד מבריחות לי עיתונים. איכותיים, שלא תחשבו. ואני מבינה שלא רק הרייטינג של התכנית עצמה מרקיע שחקים, אלא שחלק גדול מהשיח התרבותי, סלחו לי על המילים מלאות התקווה האלה, תופסים בובליל ופרידמן ושיפרה. כלי התקשורת בוחרים מרצונם החופשי, פחות או יותר, להכפיף עצמם לבון טון הכללי, גם אם הם לא משוכנעים שהוא בון טון. וזה – אחרי שגיליתי כזאת רב תרבותיות וסובלנות לרוח העם וכל זה – זה מה שמעצבן אותי. הכניעה של כלי התקשורת, תסמונת שטוקהולם ממש, לנושא-העל הזה. שום דבר לא מספיק מעניין כמו האח הגדול.
אין לי סיכוי לנצח בויכוח הזה. זה לא זמן הפרידמנים. אבל יש ויכוחים, שגם  אם נועדו להפסיד בהם מראש, צריך להתווכח אותם.

כלב בלון בסלון הרקולס. ג'ף קונס

בשנים האחרונות מתחזקת איזו הנחה לגבי תפקיד התקשורת, שעכשיו, אל מול תופעת "האח הגדול" היא צפה במלוא עוזה: התקשורת צריכה לתת לציבור מה שהוא רוצה. כרגע הציבור רוצה בובליל. ובכלל, מי שמנו לקבוע שאמנות פלסטית טובה יותר מריאליטי. ובכלל, כמה מתנשאת יכולה להיות התקשורת שתעניק זמן אוויר לנושאים אחרים מאלה שמעניינים את הציבור.
זה יותר מדיון עקרוני על תפקיד התקשורת בעידן של ריבוי אפשרויות. הוא נובע מחרדה עמוקה ומציאותית: כולנו פוחדים להפוך ללא רלוונטיים. אלא שיותר מכל גורמי האיום האחרים, הפחד מלהיות לא רלוונטי, הוא שעלול להפוך את התקשורת ללא רלוונטית. לחרדה קיומית יש נטיה משתקת, מצמצמת, היא מפחיתה את התושיה ואת יכולת ההסתגלות דווקא כשאנחנו זקוקים להן.
זה לא שהתקשורת (אח, כמה כיף לדבר עלינו בגוף שלישי) קמה בוקר אחד וגילתה להפתעתה אומה אחוזת דיבוק. לא, הסם לא הוזרם לציבור דרך המוביל הארצי, אלא בצינורות המקובלים: טלויזיה, כמובן, עיתונות, האתרים הגדולים. אז גם אנחנו שותפים, אפילו שותפים אסטרטגיים להצלחה המסחררת. ולמרות זאת, העיסוק בתופעה יהיה תמיד חצוי: אובססיבי אבל רווי ציניות, סובל מהקריעה בין המשיכה והדחייה העזים שנוצרים תמיד אל מול ריאליטי מציצנות כזה. מעל כל ידיעה שמשתמשת באח הגדול כקולב להתלות עליה, מרוחה התנצלות ענקית בדיו סתרים: זה לא אנחנו שחושבים שזה חשוב מאוד או מעניין, זה הציבור שדורש.

מייקל ג'קסון והקוף באבלס בסלון ונוס. ג'ף קונס

אני לגמרי בעד הקשבה לציבור; לעזאזל, הציבור זה גם אני ואני דורשת שתפסיקו עם העניין הזה. ואגב, גם הדיווחים על המשבר הכלכלי מפרים את שלוותי ובאמת נמאס כבר. ובאמת, עיתון מוכרח להיות קשוב לקוראיו. במגזרים אחרים קוראים לזה "מכוונות לקוח", ומזכירים שבלי לקוחות אין לעסק קיום. אבל הלקוח לא תמיד צודק. הלקוח של התקשורת זקוק ליותר מאשר תמונות המראה שאנחנו מתפתים לשגר לו. הוא אולי לא יודע, הלקוח, לומר את זה עכשיו; סיפוקים מיידיים זה עניין מאוד מהנה. אבל בקרוב יימאס לו מתמונת המראה הלא מחמיאה (והמעוותת, אבל זה עניין אחר) שאנחנו משדרים, ולא, הוא לא יאשים את העם בזילות ובנומך. לא את העם הוא יבקש להחליף, רק את התקשורת שלו.
בין תקשורת שמספקת תמונת מראה ובין תקשורת מנותקת משתרע מישור רחב של אפשרויות. בנקודה כלשהי על המישור הזה נמצאת תקשורת קשובה, ובה בעת שיפוטית ובעלת טעם וסדר יום, המעיזה לבחור בין טוב לטוב יותר, ולהגיש לצרכניה תמונת עולם רחבה ומגוונת, שבה הם מקבלים יותר מהטוב יותר. ולא, הטוב יותר לא חייב להיות משעמם.
המחשבה שהטוב בעינינו ישעמם את הציבור היא, בהיפוך שקוף ומעליב, ההתנשאות הגדולה מכולם, המרימה חיץ גבוה ובלתי עביר בין תרבות גבוהה ונמוכה, בין פופולרי לטוב, בין מי שמבין למי שלא.

בלונדה בהתגפפות רצינית עם הפנתר הורוד. ג'ף קונס

תקפצו רגע, במעבר חד, לתערוכה של ג'ף קונס בארמון וורסאיי, בשביל לראות דוגמה אמיצה להרחבה של גבולות הדיון, למזיגה בין המוכר לחדש ובין הקלסי למתריס. קונס התפרסם בתור בן זוגה לשעבר של צ'יצ'ולינה, האיש שפיסל אותה עם הנחש, וכיום הוא אחד האמנים המצליחים בעולם. חרף התנגדויות להכניס את תעשיית הכסף הפופ-ארטית והמתגרה של קונס לקודש הקודשים של הקלאסיקה הצרפתית, השידוך האמיץ עלה יפה: העבודות של קונס מרכיבות אמירה מרתקת על דימויים וטיפוחם, עושר, חיי האצולה, אמנות ויופי, והן מצליחות למשוך לוורסאי מבקרים רבים עוד יותר.
הרבה אנשים מזינים את מדורת השבט הישראלית. אין טעם להעמיד פנים שהיא בוערת מאליה, ולהרשות לה לבעור בנושא אחד, אפילו הוא פופולרי ומעניין. זאת לא רב תרבותיות. זה סתם קומזיץ ומישהו צריך לקום ולעשות לו כיבוי צופי מתישהו.

* פורסם ב"מפריזה", הטור שלי ב"24″ של ידיעות אחרונות.

***

התערוכה של ג'ף קונס בגני וורסאי היא משהו מיוחד. לא מדובר בסתם אוסף של עבודותיו שנבחר לו מיקום מרהיב. החיבור בין העבודות המרהיבות, הדקדנטיות, מלאות הבוז והיוהרה והאירוניה של קונס ובין גני וורסאי ההדוניסטיים, היפהפיים, הקלאסיים, המלכותיים, הוא יוצא דופן. הוא מאיר לא רק את גני וורסאי ואת כל פולחן האישיות של מלכי צרפת באור אחר, אלא גם את העבודות של קונס בהקשר היסטורי, חברתי וכלכלי רחב הרבה יותר מצ'יצ'ולינה, האקס שלו, שמונעת ממנו לראות את בנם המשותף או סכומי העתק שהוא מרוויח על העבודות שלו.

לא מסובך להגיע לגני ורסאי מפריז, RER C מגיע מפריז עד לשם, ויש עוד כמה דרכים. עניין של שעה. התורים ארוכים, אז אולי שווה להזמין מראש כרטיסים ברשת (13.5 יורו לכרטיס).

אם לא נורא קר, וגם אם כן, כיף אחרי התערוכה להסתובב בגנים המסחררים ביופיים, להקשיב למוזיקה הקלאסית שבוקעת כאילו מהשמיים באיכות די מצוינת, או מהמזרקות שמשלוש אחר הצהריים דופקות הופעות, למצוא את הקיוסקים הנחבאים ולקנות בהם גלידה, או כוס שמפניה, ולהרגיש מלך לחצי שעה.

החוצה. צאו אחר כך החוצה

ג'ף קונס בטירת וורסאי, עד ה-4 בינואר.

גם האתר מרתק: http://www.jeffkoonsversailles.com/fr/

Angelina. Chocolat chaud et qq crayons

חשבנו מה לעשות ביומולדת ארבע. את יורו דיסני אנחנו עדיין שומרים למשבר הגעגועים הביתה לישראל, בלונה פארק – היינו כבר כמה פעמים, לגנים אנחנו הולכים כל הזמן וים – פשוט אין כאן. הבילוי האולטימטיבי, אם כן, לילדה עם גנים דומיננטיים של חיבה לשוקולד כמו שלה, היה מובן מאליו – ללכת  לשתות את השוקו הכי טוב בפריז.

לפעמים היא יודעת לדחות סיפוקים, הילדה הזאת, בעיקר בעבור סיפוקים אחרים. אז כשיצאנו בתחנת המטרו של טיולרי, היא דרשה ללכת לבקר בטיולרי, למרות שניסינו לקצר תהליכים ולפתות אותה בשוקו חם. היא צודקת, כי שוקו חם טעים יותר כשעייפים.

Jardines de Tuileries

בגני טיולרי היא בדקה מה שלום הברווזים באגם (ואני לא יכולה שלא לחשוב לאן הם יעופו כשהאגם יקפא), ואחר כך עשתה סיבוב על הפוני  (המחיר עלה לשלושה יורו לסיבוב; איש הפונים לא שמע על המשבר העולמי), שיחקה עם אחותה הקטנה במגרש המשחקים המוגן והמשוכלל ורק עוד סיבוב אחד בקרוסלה שמשמיעה תמיד מוזיקה קלאסית שמיימית.

Manege au Tuileries

אנג'לינה, שנוסדה ב-1903, היא אחד מבתי התה הידועים בפריז. היא מפוארת, עם שתי קומות, ציורי קיר ופיתוחים תקרות שולחנות שיש וכורסאות עור עמוקות, אבל כנראה נשחקה מעט מהתנועה התיירותית הערה תמיד, וגם השירות אנטיפתי דיו בשביל להבין שאתם בפריז.

Angelina: passage rue de Rivoli

אז לא נחמדים שם, אבל למי אכפת כשהשוקו באמת כל כך מופלא. שתי כוסות שוקו אנג'לינה עולות 13.80, והן מגיעות בקנקן חרסינה גדול של שוקולד חם, חלק, סמיך וקטיפתי, וקערית קטנה של קצפת מצוינת. לא רק שהשוקו מופלא, הוא גם ממלא כל כך שלא יכולנו לדגום את העוגות (במקרה שתצליחו לארגן מקום, המונבלאן נראה מעולה, עם קרם ערמונים ומרנג ובמחיר של כמעט שבעה יורו).

Angelina. בפנים. יפה ומהודר, אם כי שחוק מעט

לקחנו גם קלאב סנדוויץ' נחמד ומהודק (15.50 יורו), תוספת של צ'יפס לילדות (5 יורו), קפה קר, שהוא לא מה שאתם רגילים אליו, אלא ממש קפה – מוצלח אמנם – על קרח (5.90), ובמקום קצת חלב הביאו לנו כוס שלמה בעוד 2.30 יורו. הילדות היו מאושרות: שילוב של השוקו הטוב בפריז וצ'יפס מוצלח כשלעצמו באמת יוצר את הארוחה המושלמת שהן היו מוכנות להשבע בה בוקר, צהריים וערב.

Angelina. Millefeuilles

סוכריות שוקולד על מקל של מישל קלוזיאל בעוד שלושה יורו לאחת הרחיבו את ההתפנקות עד לשעת השינה.

ואנחנו היינו מאושרים, כי עם כל חיבתן לשוקולה שו, כמה הן כבר מסוגלות לשתות ממנו, מישהו היה מוכרח לעזור להם לסיים את הפרויקט.

- – -

(הוראות שימוש, בכל זאת: ללכת לטיולרי עם ספר, סנדביץ' מבגט וגבינה שתכינו מבעוד מועד, ואז, באנג'לינה להתמקד בגברות הפריזאיות הסועדות בגפן ובשוקו החם ובו בלבד. אפשר גם לתמוה איך פרוסט כתב ספר שלם על עוגיית מדלן ולא על שוקו חם, שהוא הוא השכלול הכי מפנק עלי אדמות לחלב אם (טוב, הוא וגלידה, אבל זה עניין אחר לגמרי).

באותו עניין:

דיוויד לייבוביץ' סוקר את השוקואים החמים הכי טובים בפריז וגם מספק מתכונים למי שאיבד את הדרכון.

גרידסקיפר, לעומת זאת, טוענים שאנג'לינה היא מלכודת תיירים, ומצביעים על המקומות שלהם לשוקו חם בפריז (כולל אנג'לינה הבלתי נמנעת).

ויסטריות נוטפות בפארק בלוויל

אם מחליטים לחרוג ממסלול התיירים הרגיל לכיוון בלוויל, שווה לנוח בפארק היפהפה הזה, שהוא כולו גבעה גדולה נוטפת שיחי ויסטריה (כאן עקרות הבית הנואשות מסתתרות מאחורי התריסים בבתים הגבוהים שמחיריהם מתחילים סוף סוף לעלות). ראיתי מעט מאוד גבעות תלולות שכל כך מזמינות לטפס עליהן כמו הפארק המקסים הזה, שכרגיל מחביא בו שבילים נסתרים וספסלים שלא ברור אם יותר כיף להתבודד בהם יחד או לבד.

מפארק בלוויל יש תצפית מצוינת על כל פריז, מהאייפל עד לסאקרה קר.

לא רחוק משם:

מזון דה מטלו: בית לתרבות אלטרנטיבית.

ברי זברה: בר ומקום להופעות ותערוכות.

קריאה נוספת:

"פריז אחרת", ורדי פרידמן על בלוויל וסביבותיה, "על השולחן".

גני לוקסמבורג. חובה בשמש

אם יש לכם ילדים, אתם מוכרחים להקדיש יום לגני לוקסמבורג, אם אין לכם, תשיגו כאלה וגשו לשם. ואם יש יום שמשי ממש, לכו לשם ולא משנה מהו מצבכם המשפחתי. זה מקום כל כך יפה, מכל זווית שבה מביטים בו, יש בו המון פינות יפהפיות, פסלים שמעטרים אותו בכל מקום, ובעיקר גינון וצמחיה נהדרים, שכמיטב המסורת הפריזאית, מתחלפים תדירות. חוץ מלטייל בגנים, להביט במטיילים האחרים, לראות את מתרגלי הטאי צ'י, ריקוד המניפות וקבוצות תאטרון החובבים, יש המון דברים לעשות שם.

גני לוקסמבורג. פינה

ברביעי, שבת וראשון, ובחופשים אפשר לשכור סירה ולתת לילדים לדחוף אותה עם מקלות במבוק ארוכים מגדה לגדה של האגם הגדול. כיף לראות אותם נהנים משעשוע כל כך לואו טקי. 2 יורו לחצי שעה (שמספיקה בהחלט) וצריך להפקיד תעודה מזהה. כשעולים למעלה, למרכז הגן, אפשר לעשות סיבוב על סוסי הפוני, או בתוך הכרכרה לקטנים יותר.

עוד פנימה, נמצאת הקרוסלה, תאטרון הבובות, שמציג כמעט כל יום, אבל ברביעי, בשבת ובראשון יש לו כמה הצגות ביום אז הסיכוי גדול יותר לתפוס אותו בזמנים.

מתחם המתקנים לילדים עולה כסף, לילדים וגם למבוגרים, יורו ושלושת רבעי, אבל שווה ביותר. אפשר לקנות קפה בקיוסק, לשבת על ספסל ולתת להם ליהנות ממתקנים מיוחדים ויפים, שמתאימים לטווח רחב של גילאים. יש במתחם הזה גם שירותים נקיים, תמיד מצרך חיוני בטיול בעיר.

אפרופו שירותים, בתוך הגן, בדרך לכניסה שליד בולבאר סן מישל, יש שירותים שהכניסה אליהם עולה 40 סנט, והם נעימים ומתוחזקים לעילא, עם ניקוי אחרי כל משתמש ולפני הבא אחריו.

גני לוקסמבורג. גם השירותים מטופחים

אוכל: אם נמצאים עם ילדים, מקדונלד'ס שממול הכניסה של סן מישל, הוא סניף יפה במיוחד, ודי נוח לשבת לאכול בו. גם קוויק שממול הוא פתרון, אבל פחות אסתטי. במקדונלד'ס, אגב יש קפה לא רע בכלל. קפה טוב אמור להיות ב-Lina's שמול הפארק.

ביום יפה ממש, אפשר לקנות דברים ממול, ארוחות במקדו' או בקוויק, קרואסונים או עוגה בדלוויו המרהיב והמושחת וקפה בLina's-, ולשבת על המדשאות המוקצות לכך, וליהנות מהגנים היפהפיים, המטופחים כל כך, ומהנגישות שלהם לכל.

0

באותו עניין:

0

שמש בגני לוקסמבורג (מפריזה)

0