שארלוט. 1

נדמה לי שככה מרגישה מדיטציה. מרגע שמשתרר החושך באולם, כולם משפרים עמדות בפעם האחרונה, ואז נשפכים האורות הצבעוניים המעושנים שאני כל כך אוהבת, ומתחילה המוזיקה, לפעמים חזקה מדי, גלגלי המוח שלי מאטים מאוד, כמעט נעצרים. אולי זה דומה למה שקורה בו בעשר הדקות האחרונות של שיעור יוגה, שבו לא הייתי זמן רב מדי.

(המשך…)

טעימות לחם בלי טעימה של גבינות? ספרטנים

זאת דווקא ההידרדרות העצבנית בצריכת הלחם בצרפת, מ-620 גרם לאדם ביום בתחילת המאה הקודמת ועד ל-160 גרם ביום בשנת 1990, שמניעה את עיריית פריז לקיים תחרות שנתית לבחירת הבגט הטוב ביותר. הפרס, לאיש שמצליח לשכנע פאנל מרשים של מביני עניין, ששלו הוא הטוב ביותר, הוא לא רק ארבעת אלפים יורו, אלא בעיקר הכבוד שלא יסולא בפז, להיות האחראי על אספקת הבגטים לארמון האליזה, כלומר לקארלה וסארקו, אם הם אכן אוכלים את הטארטן שלהם יחד, לא שזה עניינו של מישהו. וכמובן, האיש שאופה את הבגט הטוב ביותר זוכה בתהילת עולם, לפחות עד לתחרות של שנת 2011.

(המשך…)

הוטל דה וויל. אחד הטבורים היפים המושכים של העיר

הספר "מפריז אל הירח" של כתב הניו יורקר, אדם גופניק, שכב אצלנו בארון יותר משנה. קניתי אותו באחת מחנויות הספרים באנגלית בגדה השמאלית, לפי המלצה של חבר, בועז גאון. בועז חי כמה שנים בניו יורק, די זמן כדי להתאהב בגופניק ובכתיבתו, די זמן כדי לכתוב יומן מסע משלו, בשם "המקום שבו נגמרת אמריקה". לגופניק נגמרה אמריקה בשנת 1995, אז הוא הגיע לפריז עם אשתו, הקולנוענית מרתה פרקר, ובנם, לוק אודן, מתוך החלטה לחיות בעיר חמש שנים, עד למפנה המילניום.
הקריאה בספר המצוין של גופניק היא בלתי נסבלת, פשוט כי היא מעוררת קנאה אינסופית.

(המשך…)

זאת את, הרקדנית?. ילדה יוצאת משיווי משקל באופרה גארנייה

הסדרן לקח לנו את הכרטיסים, ושאל את הילדה, זאת שלמרבה השמחה מתבררת בכל פעם מחדש כשלי, אם היא זאת שתרקוד עוד מעט על הבמה. לא, היא אמרה לו, מדייקת, וצעדה זקופה, בדרך שפתח לה כששיחרר את כבל הקטיפה מתושבת הנחושת שלו.
חלפנו על פני פסלים של מלחינים, על פני דבוקות של מלאכים אוחזים מנורות, ועלינו בגרם המדרגות המרכזי לקומה השניה. רצפת השיש מתחת לרגלינו התחלפה ברצפות פסיפס ועץ, הקירות שמולנו מצופים בשיש ובמראות ענק שמהדהדות את כל הפאר הזה מיליון פעם, ועוד במסגרות זהב מגולפות. זה יפה מדי, היא אמרה, התרגום לעברית של התרגום לצרפתית של התיאור של כל מה שהוא מ-א-מם.

(המשך…)

אובססיה אהובתי. הכרזה לתערוכה של לוסיאן פרויד במרכז פומפידו

12, 14, 15, 12.

זאת היתה התחזית בתחילת השבוע.

17, 11, 14, 14, 16.

זאת התחזית להמשך. בפועל, אמנם ברגע זה יורד גשם (החיים כאן ניתקו אצלנו את הקשר המיידי שנוצר בין קור ובין גשם), אבל בגדול – חולצה וז'קט. בבקרים אולי קצת יותר קריר. סוודרון. כבר לא צריך לבזבז עוד חמש דקות ביציאה מהבית על איתור שתי כפפות, צעיף וכובע. והרבה יותר חשוב: כבר לא צריך לצאת בחושך. אפילו כשמתעוררים יש אור בחוץ, כשחוזרים הביתה עדיין אור, וזה יילך וישתפר, עד לשעות האור המופרזות של הקיץ (בשמונה בערב סוגרים את התריסים ומודיעים לילדות שלא משנה לנו מה קורה בחוץ, עכשיו לילה).

ובינתיים, גם בחזית האמנותית מתנערים משנת החורף בכמה תערוכות מסקרנות מאוד.

1) פרויד. לוסיאן פרויד. במרכז פומפידו. רטרוספקטיבה כזאת רצינית ומקיפה, שבביקור האחרון שלנו בפומפידו, מתישהו בפברואר, כבר התגלגלו בחנויות המוזיאון מרצ'נדייז של האיש, האגדה, הנכד והפורטרט של קייט מוס.

(המשך…)

האורנג'רי. ציירת מעתיקה את הליצנים של André DERAIN

השאירו אותי לבד בעיר. כולם נסעו: מי לתל-אביב ומי לסקי. כמובן שקצת קשה לקטר על כמה ימי חופשה עצמאיים בפריז – אבל לא בלתי אפשרי. לכן, סוף השבוע הוקדש למנוחה בטלנית ולגיחה רכובה קצרה לכיוון המארה. אך כשהתחיל שבוע חדש הרגשתי שאני חייב לפתוח אותו ברגל ימין. בהתחשב בכך שהעוזרת מצלצלת בדלת בשמונה, חיפשתי מקום נעים ומעניין לבלות בו את הבוקר. אלא שיום שני הוא יום מנומנם במיוחד בעיר שגם כך לא מחבבת יקיצות מוקדמות מדי. למרבה התדהמה גיליתי שדווקא האורנג'רי (Musée de l’Orangerie) מקדים להיפתח כבר ב-09:00. אכן, הפתעה משמחת.

(המשך…)

תפקיד נוקשה המשתנה לפי שעות היום. Fabre d'Eglantine עובר מהבוקר לצהריים

אני מתנצלת מראש על חילול הקודש. סליחה על הכפירה בעיקר. אבל תצפית משתתפת אינטנסיבית, עשרות כוסות קפה הפוך, מאות קפה נואזט (נגיע לזה), עשרות סלטים (נדבר על זה) וכמה כוסות של קיר על בסיס ריזלינג (עזבו. יש דברים שהשתיקה יפה להם) הסמיכו אותי לקבוע: פריז זקוקה לבית קפה תל אביבי. (המשך…)

ולחדשות הטובות בהרחבה (ולקח לי זמן להבין שמדובר ברמז מטרים)

12, 13, 9, 11, 10. נכון שאנחנו מקפידים להקשיב לאתר מזג האוויר של הביביסי, שמציע לנו תמיד את התחזית האופטימית ביותר, אבל הפעם גם המציאות מיישרת קו. כבר קצת פחות קר. בצהרי יום שישי נרשמו במדי החום של בתי המרקחת 10 מעלות, והמבנים היפים של הרובע השני השתקפו בחלונות הראווה שלהם, באדיבותה של שמש גחמנית.

(המשך…)

רסטות. עשר בבוקר, שני מבקרים משקיפים על הערימה של בולטנסקי

ראשית, צריך להזהיר מפני ספוילר. אם אתם מתכוונים לבקר בעצמכם במיצב של כריסטיאן בולטנסקי בגראנד פאלה אל תמשיכו לקרוא.

אני רצינית: אם ייצא לכם להיות בפריז עד ה-21 לפברואר, תקפצו לגראנד פאלה, אבל אז אל תביטו גם בתמונות, אל תלחצו על "לקרוא את ההמשך", פשוט תגללו למטה, יש טור נחמד על אוכל טוב ועל הדרכים הצרפתיות להימנע ממנו.

(המשך…)

קפה וקרואסון וטרטן ומיץ תפוזים. בוקר על השולחן היחיד שתפס שמש בכיכר

השבוע נפל דבר: שבעתי. אכלתי עם חבר לעבודה בקיטשן גלרי בי, מסעדה חדשה ואופנתית בגדה השמאלית. הקגב, כפי שהיא מכונה לפי ראשי התיבות של שמה, היא אחותה הקטנה והמצליחה של זה קיטשן גלרי המפורסמת. גם במסעדת האחות האוכל היה עדין מסקרן ומצוין, משלב, כמקובל בימינו, את קפדנות הבישול הצרפתי המדויק עם התיבול האסייאתי ותוצרת השוק היומית. הראשונות היו מפלרטטות ומקסימות, העיקריות, כדרכן, היו בסדר, ומרק השוקולד הלבן בוואסאבי עם נשיקות מרנג קטנות, היה סיום מוחץ לארוחה. היה אופנתי, היה עדכני, היה ממש טעים. וממש מספיק.

(המשך…)