כל המאמרים בנושא "תרבות"

"צחור המטפחת", או ביקור הגברת הקטנה-גדולה

יום רביעי, 23 בנובמבר, 2016
סטניה ורוצלבסקי, בת עשרים בערך

סטניה ורוצלבסקי, בת עשרים בערך

1.

סיפור המעמקים של התערוכה "צחור המטפחת" הוא סיפור של מוות וסיפור של חיים, לא פחות. בסיפור הזה יש שתי שבעות. הן שונות בתכלית, אבל בסופו של דבר, שבעה היא שבעה, עם רוגעלך וקרובים, ורחוקים שמציגים את עצמם פתאום, וצחוק ובכי.

בסופה של השבעה האחת, כסאות הפלסטיק נערמו בחזרה בחצר, מחכים להזדמנויות משמחות מאלה, כלי ההגשה הועלו לארונות הגבוהים, ושאריות האוכל, שהובאו באהבה ובנחמה, אופסנו בקופסאות פלסטיק לארוחות העתידיות. ימים מעטים קודם לכן, מלאני, האשה-מטפלת-כוח טבע, עוד סחבה והאכילה והשכיבה ולחלחה שפתיים ובעיקר ישבה בסמוך, שעות על שעות, בידיעה ובבטחון. עכשיו, בשעות הספורות שהבית עמד לרשותה הבלעדי, היתה לסופת ההוריקן מלאני, והחזירה את הבית לקדמותו, ביסודיות, ביעילות ובתבונה. משונה היה לחזור מהקבר הביתה, כאילו דבר לא קרה. אבל ברווחה הארעית שסדר וניקיון מעניקים, אפשר היה לנצל את ההזדמנות שהתקבצנו מכנפות תבל ואת שמש החורף הנעימה, ולצלם את הנכדים בצילום השנתי של ט"ו בשבט, שמסמן את כמה שהם גדלים, אלה, וכמה אנחנו משתדלים לא לקטון לצדם.

כשחזרנו לאותו הבית, בהרכב מצומצם בהרבה, מהעליה לקבר בשלושים (פינת הגאון: קבורה חילונית והסתופפות בחיק המנהגים היהודיים החכמים כל כך), כבר היו שני ארגזים בסלון, פרוקים למחצה. שאריות מהחנות שנסגרה, שאריות מהמפעל שנסגר עוד קודם, שאריות מהשבעה הקודמת. היו כמה דברים שהוא ביקש להראות לי, הרי הילדות תופרות, אולי ירצו סרטי תפירה, או קישוטי בד מסולסלים. (more…)

פעם שלישית, אופרה: 3e Scène

יום רביעי, 11 בנובמבר, 2015

 

אם כבר להיות בצומת. אופרה גרנייה, הבמה הראשונה

קווים מקבילים שנפגשים בנקודת המגוז, עולמות שמתקפלים לצורה חדשה, פלטפורמות שמתאחדות לרגע. כן, אלו דברים שאותי משמחים. ב-1875 נבנה פאלה גרנייה, משכנה הראשון של האופרה בפריז. בניין האופרה בכיכר הבסטיליה נחנך ב-1989 (ומאז היה שנים בשיפוצים). והנה עכשיו, האופרה של פריז פותחת את הבמה השלישית, 3e Scène, ממש כאן באינטרנט.

(more…)

מילת ההתלהבות: יומיומי

יום שלישי, 8 בספטמבר, 2015

 

יומיומי; מיו מיו; מילה אינסופית, מושלמת, מתפתלת וזורמת. אקג

 

ובאור

 

"לא", היא אומרת לי לא שמשמעותו איננה 'לא', "אני פשוט קרועה מזה שאת מפשירה עכשיו שרימפסים לארוחת ערב. כמה יומיומי מצידך".

דיברנו בטלפון, ואני קיפדתי את זנבותיהם של שרימפסים מופשרים, תוך שאני מחשבת את היתפסותה העתידית הוודאית של הכתף שלי, מגלה לה ששרימפסים קפואים קונים בחמישים שקלים לשקית שמספיקה לכמה ארוחות ערב, פלוס חמאה ואורז ולימון (ואם אפשר גם כוסברה), ומנמקת למה "יומיומי" היא מילת ההתלהבות שלי. מולטיטאסקינג.

(more…)

וברובע השלישי, פעמיים כי טוב

יום שישי, 7 באוגוסט, 2015

 

חם היום, תוציאו מים ליוני הרחוב. פריז, הרובע השלישי, אוגוסט

ידוע להווי, כלומר לי, ולמי שעוקב באדיקות אחרי "פריזאית", שהרובע השלישי הוא הטוב ביותר בפריז. כלומר ב"פריזאית". מארה, אבל לא של הצרפתים הבורגניים. אופנתי, אבל לא של רשתות, האנשים הכי יפים שאפשר לראות, אבל לא אורחי שבוע האופנה הנצחי של הרובע הראשון. ושוק הילדים האדומים, מרסי, השוקולד והקרמלים של ז'ק ז'נאן.

אז אתמול בילינו יום שלם, בהרכב מלא, על בערך חצי ק"מ רבוע, שכולו ברובע השלישי בלי לעבור בשוק, בלי שוקולד, בלי מרסי, בלי לשבת אפילו רגע בגינה הנהדרת של Square du Temple, ובלי – ועל זה אני מצטערת – לאכול Bobun באחד החורים ב-Rue Volta.

(more…)

עזבו אותי רגע מחוק הספרים

יום רביעי, 3 ביוני, 2015

 

Cinq mille kilomètres par seconde de Manuele Fior

הייתי רוצה לדבר על ספרים.

על פי רוב, אני אוהבת לשקוע בתוך רשימות הספרים החדשים. זה דפדוף סקרני ופלרטטני, שמתפתח צ'יק צ'ק לתסכול: שהרי אין סיכוי שאגיע אליהם, לכולם, לכל הספרים הבאים של הסופרים שאני אוהבת ולאלו שאני כבר ממש רוצה להכיר.

(שלא לדבר על צירוף המקרים של הוצאת "2666" ו"החוחית" עטורי השבחים באותו זמן. לדעתי זאת מזימה של איגוד הפיזיותרפיסטים והאופטומטריסטים).

השנה, לעומת זאת, מתחשק לי לכתוב קצת על הספרים שכן קראתי. כי הערימה שמתגבהת לצד מיטתי, כך הבחנתי, כוללת לא רק ספרים שמחכים לי, אלא כאלה שאהבתי מאוד ונעים לי שהם עדיין שם. כמו למשל, "Cinq Mille Kilomètres par Seconde"רומן מאויר יפהפה של Manuele Fior, סופר ומאייר איטלקי, שקניתי בטעות לבת שלי. כשהתחלתי לקרוא כדי לאשרר לפני שהעברתי אותו אליה, הבנתי שייקח עוד שנים עד שהוא יתאים לה והיא תתאים לו, וגם כמה עומק יכולה להיות בגרפיות של רומן.

(more…)

על מסעות ויומנים: פרולוג

יום ראשון, 17 במאי, 2015

 

טיול באלפים. כן, עם נעלי הליכה והכל

אם מתמזל מזלי, מגיע הרגע הזה בשנה שבו כבר אני יודעת משהו על החופשה שתהיה, ויכולה להתחיל לתכנן אותה, לאסוף לקראתה רצונות, רעיונות, כתובות, חומרים. ובאותו הרגע ממש אני נזכרת, שמה לי העבודה הזרה הזאת, כשבעצם טרם הצלחתי לאסוף לכדי אלבום את זכרונות הטיול של הקיץ שעבר.

(more…)

ללכוד פרפר במעופו / על ג'ף קונס, אן המילטון וקימסוז'ה

יום ראשון, 11 במאי, 2014

 

והלב, הוא רוצה לאמא. ג'ף קונס עושה את וורסאי, 2010

כשהזמינו אותי להציג את סרטיהם של שלושה אמנים מתוך רשימה של 121 אמני המאה ה-21, גיליתי שאני וטעמי האמנותי נשארנו עמוק בתוך המאה הקודמת. כל האמנים האלה קונספטואלים לי מדי. הם פילוסופים או סוציולוגים שפורשים את משנתם בשפה אחרת, וזה חשוב בעיני ומעורר מחשבה, אבל לא כל כך מענג. הם מוותרים מראש על שני אלמנטים שחשובים לי באמנות: יופי ואיזו יכולת, שכן, אני יודעת שלא פופולרי לדרוש את זה, אבל בכל זאת תבדיל בינם ובין בנותיי הצעירות. תנו לי קצת את המבט חודר העור של לוסיאן פרויד ואת טכניקת הציור העיתונאית המעורפלת של גרהארד ריכטר, או את הפיגמנטים האלה שאפשר לטבוע בהם של אניש קאפור, ועזבו אותי מחיקויים מודרניים של דושאן. דושאן כבר הבנתי.

ובכל זאת, הראשון שצד את עיני ברשימה היה ג'ף קונס.

(more…)

מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ: הדס מזרחי על סמי ברדוגו

יום ראשון, 28 ביולי, 2013

 

סמי ברדוגו מחמיא

כשהייתי בת תשע-עשרה, לא ידעתי מה לקרוא. חיפשתי את היפה, אפילו עשיתי רשימה ובה ספרים חשובים שאקרא בעתיד לפי ההמלצות של החבר הטלפוני מפתח תקווה, ולפי הביקורות בעיתון. נורא רציתי ולא ידעתי איך למצוא. במקומות של הספרים, בספריות ובשבוע הספר, היו הררי ספרים, מי יוציא לי משם ספר נפלא אחד? הלכתי לאיבוד.

עד שקראתי כתבה בעיתון, כתבה קצרה של עמוד וחצי על סופר חדש. לא הופיעה שם תמונתו, אבל היתה לו דמות חזקה אצלי בראש. הספר שלו היה סוד מפני אמא שלו, והוא בא ממקום קטן, הוא היה דחוי, נידח ומודח, והיה איש עצוב, איש שקשה לו לדבר, איש שגאה בספר שלו. היתה בו תשוקה לכתיבה, לספרים, הוא בילה הרבה בספרייה  ושם צמחה בו התשוקה, ומצא נחמה בתוך כל העולם הזה, כן, והוא ישב על גבי ארגזים ובהה גאה בספרו בחלון הראווה. כל כך הזדהיתי עם הבחור המודח והסתקרנתי. סיפרתי עליו לחבר הטלפוני. החבר הטלפוני אמר שהוא בררן בקניית ספרים ושכדאי לקנות רק ספרים שיודעים מראש שהם ממש טובים. איזה מזל: בכל זאת קניתי את הספר של הבחור מהעיתון, "ילדה שחורה". זה היה גילוי שכולו שלי. (more…)

מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ: מאיר גולדברג על קורין אלאל

יום שישי, 26 ביולי, 2013

הייתי בן עשרים וחייל, טנקיסט בגלות בבסיס נידח של חיל החימוש, אחרי שנזרקתי באותו סופשבוע גם מקורס מפקדי טנקים וגם ע"י החברה הראשונה שלי. בבסיס החימוש, לפחות בהתחלה, לא דיברתי עם אף אחד. היו לי שניים-שלושה ספרים, מחברת שירים וטרנזיסטור. זה קרה אי אז, ב- 1979. לילה אחד, כשהקשבתי לגלי צה"ל, שמעתי שיר חדש – "כסני בשמיכה אינדיאנית" מתוך המחזמר "שפנים בחלל". שרה אותו זמרת אלמונית דאז עם קול מיוחד במינו. דוקר, מרדני, אחר. חשבתי לעצמי שהיא מיוחדת כמו השירים שאני כותב, והקפדתי לזכור את שמה (מאז אני גם טוב בזכירת שמות). זאת היתה כנראה הפעם הראשונה שחלמתי לפגוש מישהו שאני מעריך. אז חלמתי.

(more…)

מחבב/אוהב/מעריך/מעריץ: ליאת אלקיים על קתרין הריסון

יום חמישי, 25 ביולי, 2013

זה היה פסטיבל הסופרים הבינלאומי ראשון שלנו. ולהפתעתנו הגמורה – ובניגוד לכל תחשיבינו הקודרים, הצבועים באוקר השרוף של החרדה החברתית – היה ממש כיף.

עמדנו על מרפסת רחבת ידיים, נברשות נייר צבעוניות מתנדנדות ברוח ירושלמית קרירה, כוס קאווה ביד. מימין, הבוס, בחולצת תכלת גברית קריספית, משמאל, על עקבים דקיקים ואדומים, הסגנית הראשונה, זאת השפויה יותר והיפה יותר. זאת שדווקא זכרה להביא ליפסטיק "אדום לונה" של שאנל שאותו חלקנו אותו שעה לפני כן, מצחקקות בשירותים של העיתון. עדיין עפות על האדרנלין של סגירת גיליון ספרים של אותו השבוע.

(more…)