אני הוא. Musée de la Chasse et de la Nature

מוזיאון הציד והטבע מלא פוחלצים ורובים ובזמן כתיבת שורות אלה מוצגת בו תערוכה של צילומים של מלכודות גיאומטריות במיוחד. אפילו ג'וקים אני לא אוהבת לצוד (מסיבות אנוכיות, אינני יכולה לעטות איצטלה של קדושה במקרה הזה), כך שמעולם לא חשבתי שיש לי סיבה טובה לבקר במקום הזה. ביג מיסטייק, היוג'.

Musée de la Chasse et de la Nature הוא מאלף ומרתק, ואחרי הביקור שם, גם שתי מילות התואר הללו נטענות בחזרה במשמעותן המקורית.

מנוחת הלוחם. Musée de la Chasse et de la Nature

באחוזה עירונית מפוארת ויפה, ותוך שימוש באוצרות חכמה, יצירתית ולעתים גם משעשעת, מצליח מוזיאון הציד והטבע לאחוז בכמה קטבים של ההוויה הקיומית, לקרב אותם זה לזה, לבלבל ולערבב את היוצרות. אולמות התצוגה מוקדשים, על פי רוב, לחיות, ומספקים עיון מעמיק בחיה שלה הם מוקדשים. וכך, למשל, בחדר המוקדש לזאב, דרים בכפיפה אחת  פוחלצים וכלי הציד ששימשו ללכידתם, וגם ציורי שמן מהמאה ה-17 אודות החיה הזאת או מסעות הציד שנערכו לכבודה, וגם זאב ממולא, כלומר בובה פרוותית וחביקה, שמוצגת עכשיו בתוך צנצנת פורמלין.

לכמה מהחיות מוקדשת מין שידת למידה, ארמואר נניח, מרובת מגירות וידיות למשוך בהן. בתחתיתה נמצא פוחלץ חמוד של החיה המדוברת, שפן, שועל או זאב. אם גוחנים לעבר העיניות, אפשר לראות את הטבע כפי שהוא נראה מעיניה של החיה האמורה. ואז מבינים שמותר, תופסים אומץ ומתחילים למשוך בידיות.

שידת הלימוד. זאת מוקדשת לארנבים. Musée de la Chasse et de la Nature

מגירה ראשונה: משל של לפונטיין על ארנבים. Musée C&N

במגירה השניה היה שיר על ארנבים (שאיכשהו חמק ממצלמתי).

ובמגירה השלישית: קקי של ארנבים (של הזאב היה יותר דרמטי).

וכך זה ממשיך: פוחלצים מתחת לציור תקרה בן זמננו אבל בסגנון אפעס פרימיטיבי, שלא הושלם, ופתאום אחד הפוחלצים פוצה את פיו ומנסה לומר לנו משהו. מכונית, אולי מיני מיינור, סלחו לי כי לא רק בארנבים אינני מבינה אלא גם בדגמים של מכוניות עתיקות, שהושארה לצד הכביש בוודאי אחרי תאונה קלה בליל הוללות, והצמחיה השתלטה עליה לחלוטין, וכל היצירה הזאת יחד – מכונית וטבע וסיפור שלא נכתב על ליל הוללות איטלקי ועל כל השנים שחלפו מאז אותו לילה – נחפרה והובאה כמו שהיא למוזיאון, מוצגת בינות לציורי השמן המדוקדקים.

וכך ממשיך לו המוזיאון לטלטל את אורחיו בין הפרימיטיבי והחייתי לשיאים של תירבות ואנינות, וכמו שהבטחתי משקשק ביניהם היטב: הרובים בעלי הקתות החרותית הם תכשיטי הרג יפהפיים; פסל, או שמא מיצב, עכשיו כשגם נוסף לו סאונד, של ציפורים מתקבצות על שולחן, זורק אותך לרגע פסטורלי עירוני או לסצנה מסרט אימה, מה שתרצה.

אח, הגרסוניירים של פעם. Musée de la Chasse et de la Nature

השטיח המעופף. Musée de la Chasse et de la Nature

קתות של רובים. תכשיטים. Musée de la Chasse et de la Nature

אחת החצרות הפנימיות. Musée de la Chasse et de la Nature

היצ'קוק?. Musée de la Chasse et de la Nature

ויש גם סאונד. Musée de la Chasse et de la Nature

השומרים במוזיאון, במקום לצוד אותך ואת ניסיונותיך העלובים לצלם בסתר, לוקחים אותך ביד ומראים לך מוצגים שנדמה להם שהחמצת, ומציעים לך לצלם, אם מתחשק לך. עוד היפוך של היוצרות.

כאן אין לקטות. Musée de la Chasse et de la Nature

לראות את המון בלאן והפעם לא מאנג'לינה. טיסת בוקר לפריז

מאחורי כל אשה שנוסעת לפריז, ככה סתם, בלי שום סיבה, עומד בעל אוהב ורב יכולות.

לא נראה לי שזה לא פמיניסטי או בלתי חופשי להודות בזה. אלוף נעוריי הוא באמת אלוף בקרב-רב, הוא יודע לשמור על שתי ילדות במשך שבוע בלי למצמץ (כלומר, עוד נראה), הוא יודע למצוא כרטיסי טיסה מעולים, הוא יודע לזהות גרעין של חשק, לשתול אותו, להשקות אותו, לספק לו תנאי מחייה טובים עד שהוא גדל ומלבלב ודורש הגשמה.

אבל גם אני שותפה. קודם כל, כי יש לי מניות באיש הזה, וכי נדמה לי שבשנים האחרונות אנחנו מקפידים שלא להרוג את החשקים האלה בעודם באיבם, אלא להתיחס אליהם בכבוד הראוי, ושתיים – כי לא התקפלתי מכל הסיבות שבגינן אפשר היה להתקפל. מכל הסיבות שבגינן מתקפלים חשקים תמיד, מתקפלים ונדחסים לארון, למדף שמאחורי המדף שעליו מונחים ענייני היום יום.

אז הנה אני כאן, לבד בפריז, בדירה יפהפיה של חברים ברובע השלישי, האזור שאני הכי אוהבת בפריז (יש עוד אזורים במקרה שיתחשק לכם לתת לי דירה בפריז. אל תתנו לספציפיות שלי להרתיע אתכם), אפור בחוץ וקצת קריר, ויש לי תכניות לחודש ומוכנות* לקבל את העובדה שלא, המדובר רק בשבוע, ובעצם זה לא פריזאי בכלל הדחף הזה להספיק דברים.

קרן שמש נדירה. רחוב ברובע השלישי

כמו שסיכמתי איתו מראש, עם המחשב הנייד הכחול והאהוב שלי, הוא באמת המתין בסבלנות עד שאסיים את העבודה על הספר שלי, ועכשיו הוא די מתפגר (אולי גם הוא רוצה להיקבר בפריז), אז אני מקווה שהוא יואיל בטובו להחזיק עוד קצת מעמד כדי שאוכל לשתף כאן במה שקורה. כדאי גם לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של פריזאית, שם אעלה רשמים בלייב, ככל אשר יותיר ה-wi-fi.

מראש אני מתנצלת שמפאת קוצר הזמן לא אביא כאן את הפרטים המלאים, אני מקווה להשלים את שלב התחקיר בתל אביב. ואולי גם זה יצליח להיות צעד חדש לכיוון העצמאות, לשחרר לאוויר העולם דברים שלא עברו שבעה מדורי גיהנום, סליחה, שבע הגהות.

קוסקוס קפטא (?). בשוק הילדים האדומים, 9.5 יורו כולל תה עם נענע

שלוש תגליות ליום הזה:

1. אני מוכרחה להתחיל לקחת אומגה שלוש. או כל מה שמחזק את הזיכרון, או לחילופין לוותר על האובססיה לדיוק. אני כבר לא זוכרת איך מנהלים שיחה בלי להעזר בגוגל, והנה עכשיו, כשאין לי אינטרנט רציף בטלפון, אני נאלצת להזכר.

2. Gaite Lyrique, וסלחו לי על הצרפתית. זהו מרכז לתרבות דיגיטלית שנפתח לפני שנה בתפר שבין השלישי לשני. יש בו מופעים ותערוכות ובעיקר מין חלל מדהים ויוצא דופן, בעל היסטוריה מרתקת והווה מדליק (עכשיו תסלחו לי על העברית. יש לי מטרו לתפוס).

Gaite Lyrique. יפה, מרתק, חדשני ונשען על העבר המפואר

Gaite Lyrique. בלה בלה, אינטראקציה עם דמויות שטוחות בקומה הרביעית

3. Au Passage. מין טאפאס בר haut de Gamme, כמו שהגדירה חברתי רייצ'ל בפסאז' מתוק ברובע ה-11, שיחת העיר כבר בערך שנה, כיפי ומגניב ואמור להיות גם מאוד חדשני ומעולה קולינרית. השמועות נכונות באופן חלקי, חלק מהמנות (הקטנות! והלא יקרות!) מעולות, היין שמזגו לנו היה ממש ממש טוב (כבר שכחתי כמה יין טוב ולא יקר יש בצרפת) וכיף שם מאוד. מואר להפתיע, אבל גם רועש נורא. וחלק מהמנות היו סתם מוזרות, כמו הקינוחים שהיו משונים יותר מטעימים ואחד מהם אפילו קצת סתמי. היה כיף.

Au Passage. סוג של טאפאס בר צרפתי ומואר להפתיע

Au Passage. בוראטה בשמן זית נפלא

ועוד שני דברים:

4. איחרתי לארוחה ויצאתי מהבית בריצה, על עקבים ובשיער רטוב, שוכחת שזה לא מתאים, וגם מיותר, ובעיקר שעם כל הכבוד לי ולהיכרותי עם הרובע, ולדיסאוריינטציה הגיאוגרפית האיומה שלי – הרי הרגע נחתתי. מצד שני, בדרך חזרה, זוג מתוק עם תינוקת ישנה בעגלה עצר אותי. הם שאלו אותי איפה המטרו, והסברתי להם בפרוטרוט איך להגיע ומה האפשרויות הטובות יותר עם עגלה, ורק כשהם הלכו נזכרתי שכבר יותר מחצי שנה לא הייתי בפריז ושעברו כבר שנה וחצי מאז שעזבנו.

5. ומשהו אחד ללמוד: נראה איך מעלים פוסט בלי לקרוא אותו.

* שום מוכנות. על מי אני עובדת. אבל אני משתדלת, וגם מתגעגעת קצת הביתה.

פריזאית אמיתית לא מגלה את המשקל שלה, לא משתפת במחיר המגפיים שלה ובוודאי שלא חושפת את הטעויות שלה בצרפתית. ולכן לא אגלה לכם שהשנה חזרתי ללמוד צרפתית. פעם בשבוע, אני וקשיי הסובז'ונקטיף שלי, יימ"ש, ועוד עשרה תלמידים אחרים. אלא מה, או אממה, או או לה לה, הפעם בשבוע הזאת היתה באמבטיה. או בל'אמבטיה.

הל'אמבטיה היא מסוג המקומות שנולדו כבר כמוסד ולא רק משום שבכיתת הלימוד יש אמבטיה של ממש. במקרה המסויים הזה, האמבטיה היא מוסד אנטי ממסדי וחתרני להתפרע ובה בעת ידוע בחוגים הנכונים בעיר וסובל ממנות עודפות של מקצועיות וטוב טעם. כזו היא האמבטיה: רבת מעלות ופירכות, ואת האשמה יש לתלות במלך האמבטיה.

אריאל אולמרט, מתרגם ומורה לצרפתית, מארח מדי ערב קבוצה אחרת של תריסר תלמידים. ימי השבוע מחולקים אצלו לפי רמות השליטה בשפה, אבל השיעור הוא רק התירוץ לצאת מהבית בשעות המכריעות מבלי לגלות לאיש שמדובר במסיבת קוקטייל פריזאית, שרק במקרה מתרחשת לה  בקו הגבול שבין נוה צדק לשוק. אריאל הוא המארח המושלם. לא, הוא לא מגיש פטיפורים מופשרים מ-Picard, תודה לאל, אלא כדורי שוקולד ותותים בעונתם ואיזה תה לענה**, אבל הוא מנהל שלוש שעות ותריסר תלמידים בחדות של טייס קרב, חן קוקטי תבונה וידע של איש האקדמי פרנסז ובעיקר בהומור, שמעביר את שלוש השעות האלה מהר מדי*** ובעיקר מקצר את המרחק בין שארל דה גול ובין נתב"ג.

והקהל? אני אחסוך את הניים דרופינג, כי זה לא העניין (נו, טוב. חלק קטן ממנו). די אם נאמר שכבר בערב הראשון גיליתי היכן מתכנסים קוראי "פריזאית". ולמעשה, מתברר, תלמידי האמבטיה היו יכולים להיות כותבי "פריזאית" לולא היו עסוקים מדי באריזות לקראת הנסיעה הבאה לפריז. קולנועניות, שחקנית, צ'לן מחונן, שפית, מורות בדימוס, עיתונאיות, רקדנית אחת לפחות, יועצת ארגונית אחת ומנתחת מוח – זאת לא התחלה של בדיחה, זאת התחלה של שיעור בל'אמבטיה. המשכו כרוך בשיחות על ענייני דיומא בצרפתית מהבלוק המתובלת במילים נרדפות מימי הביניים, ניתוח ספרותי של עלונים פוליטיים שחולקו ביציאה מאיזה מטרו, סרטים של לואי מאל, שירים של אדית פיאף ושל שארל טרנה, ואיכשהו כל שיעור מסתיים באיזו אנחה קולקטיבית ומצועפת של נוסטלגיה, לפריז, למה שהיה ולמה שלא וכולנו יושבים, חבורת גולים בארצם, ומתגעגעים למשהו.

אלא שהאמבטיה אינה מסתפקת בהתבשמות בימי הזוהר ולא קופאת על שמריה, ובסמסטר הבא מובטח שולחן חגיגי חדש, מסך להקרנת סרטי המקור ותחרות כשרונות צעירים שתזכה את המנצח בכרטיס טיסה לפריז ובתהילת עולם, כמובן.

לא נרשמתי לסמסטר הבא. יש גבול כמה אני יכולה לחמוק באופן ממוסד מהמקלחות וארוחת הערב של ימי רביעי (שזאת רק דרכי לומר: תחרות כשרונות צעירים? מול הכשרונות הצעירים האלה?!, כפי שתזכיר לי בתי: Michouchou, Poule Mouillée). אבל אריאל העניק לי laisser passer, מה שאומר, שגם הפעם, אם אצליח להביא את עצמי להוועץ במלתחתי ולשים עלי משהו קטן, ללבוש מחדש את הצרפתית שלי, לעלות על אופניי ולדווש לדרום העיר, בתקווה שגם כשאצא מהשיעור עדיין יהיו שם האופניים אבל יותם ואני שוב נלך בסוף את כל הדרך על רוטשילד ברגל, מתגעגעים אל אמא בסטיליה, ואם, אם יתקיימו כל התנאים האלה, אולי גם אני אבליח לי באמבטיה פה ושם. אבל בלי נדר. פריזאית אמיתית לא מבטיחה דבר, ובוודאי שלא נתפסת במילה.

כל הדרכים מובילות לאמבטיה. סיפורם של גרשון ושמרית

* טוב, בכל זאת, בלי איזה פףףף אי אפשר:

** אז לא לענה. ביגוניה. או פטוניה.

*** השעתיים הראשונות עוברות מהר מדי. באחרונה, בין תשע לעשר, חומקות להן כל הפרעות הקשב והריכוז שהיו ארוזות היטב, מערבלות את הדיון האינטילגנטי שמעל השולחן ומתבלות אותו ברוטב חמוץ-מתוק-חריף. ((סליחה, אריאל)).

**** אריאל: ambatia.fr@gmail.com, 052-3696555. לחיצה על התמונה של גרשון ושמרית תפתח את הסינרומן השלם ואת הפרטים המלאים (תאריכים, מחירים) של סמסטר האביב של האמבטיה.

הפינטרסט שלי. הלוואי שחלקים אחרים בבית היה קל כל כך לסדר

האשימו אותי לא אחת על שאני רואה את פריז במבט מצועף ואי לכך ובהתאם לזאת, אני מעלימה עין מכל פגמיה, מכל אנטיפתיה, מכל ערביה. במקום להביא שלל מובאות וציטוטים והוכחות על שעיני לא טחו מראות את שנאת הזרים, את אטימות הבירוקרטיה, את יוקר המחייה ואת העובדה המכאיבה שכל זה הוא לא באמת שלי – אני מודה ומתוודה: אני באה מאהבה, ומוכנה לספוג את עלויות העיוורון המתלווה לה. ראיה סלקטיבית היא תכונה הישרדותית, ואם כבר – אז צר לי שראייתי איננה סלקטיבית דיה.

(בדיוק יצא שסיפרתי לילדות את סיפורו הנוצרי והנורא של הנסיך המאושר של אוסקר ויילד בתרגומו היפה של ארווין בר. בפעם הראשונה הבת שלי הלכה לישון בוכה, על הנסיך שנתן את כל מה שיש לו, כולל את שתי עיניו ואת ציפוי הזהב שלו, כדי לעזור לאומללים שראה סביבו ממרום מבטו שעל הפודיום בכיכר העיר. בפעם השלישית שהקראתי אותו, לבקשת הילדות, שכנראה זקוקות לפעמים לבכי טוב לפני השינה, הבנתי שהנסיך נתן את שתי עיניו גם כדי לעזור למחזאי הכושל להצליח ולמוכרת הגפרורים הקטנה לחזור הביתה בשלום, אבל גם כדי להפסיק לראות את כל הסבל הזה).

אז הנה פינטרסט, ניגודה המוחלט של תיבת השרצים שמתחזה לעתים לחיי היום יום שלנו. פינטרסט היא אמנם רשת חברתית, אבל מבחינתי היא תרגום טכנולוגי מושלם בפשטותו לפעולה הבסיסית של גזירת הצעטלה מהעיתון ותלייתו על המקרר, כיבוש השטח המת שבין חשבון החשמל וההודעה מועד הבית על ידי משהו אחד יפה. פינטרסט עושה שני דברים: קודם כל, היא כפתור קטן שמצטרף לסרגל הכלים שמאפשר לעמוד על כל עמוד אינטרנט שהוא ולשמור כל תמונה מתוכו שתרצו. ושנית, היא מאפשרת לרכז את התמונות שנשמרו בלוחות בנושאים שונים, ומכיוון שבלי סושיאל מדיה חיינו אינם חיים – גם לעקוב אחרי לוחות של אחרים. זה הכל. מאוד פשוט ומאוד לא מבהיל. אי לכך, וגם הודות לממשק מוצלח לאללה ותפיסת טרמפ על פייסבוק, פינטרסט צמחה במהירות מסחררת ועכשיו יש לה נתונים מרשימים שכוללים כך וכך זיליוני משתמשים, שהם בעצם משתמשות, וכיאה לאפליקציה מצליחה שכזאת, גם לבעליה אין מושג איך להרוויח ממנה שקל.

פתחתי חשבון בטוויטר אחרי שפעם סיקרתי את ועידת Le Web בפריז עבור "ידיעות אחרונות", וג'ף פולבר שיכנע גם אותי שאין ברירה. אבל בטוויטר, לפחות זה שאליו נפלתי (כי זה עניין של מיקרו אקלימים הרי), מחייב כאלו רמות של שנינות וחריפות לשון, שלו היו לי כאלה, הייתי מזמן מתחרה בטינה פיי, הרי משקפיים עבי מסגרת כבר יש לי. אז בטוויטר אני בעיקר פרח קיר, לומדת מקרוב על הנעשה בביצה, כלומר במרחב המשתרע בין הסטריטס למנזר לרדיו, מקריאה לבעל הבית ציטוטים של ג'ודי ולעתים רחוקות בלבד עונה למי שממילא אני מכירה ממקומות אחרים.

פינטרסט, לעומת זאת, לא דורש שנינות וגם לא ברנז'איות, וממילא לא הצלחתי להפנים את הדרכים שבהן מודדים שם פופולריות, אז בהתחלה רק נהניתי מהלגיטימציה ללקחנות: אני רואה משהו יפה, והופ – נועצת אותו באחד מהלוחות שלי, וזהו – עכשיו הוא שלי. לוחות השראה הם תמיד תענוג בעיני, והנה דרך פשוטה וכיפית ליצור לוחות השראה כאוות נפשי, וגם לשאוב השראה מאלה של האחרים, והכל לפי תפיסת הנר: המדליק נר מנר – הנר דולק וחברו אינו חסר" (במדבר רבה, פרשה י"ג; זה לא מפינטרסט, זה מגוגל). עוגות יפהפיות, מקומות יפים שלא רציתי לשכוח, רעיונות עיצוביים מקוריים או סתם יפים, תיק הורס ביופיו שלעולם לא ארכוש אבל הנה הוא נעוץ אצלי ברשימת המשאלות (הפתוחה לכל דיכפין, רמז רמז), צילום שהוא לא זה שרציתי אבל הוא תופס מספיק ממה שכן ואני שומרת כדי לזכור משהו חשוב.

והנה רשימת המשימות הפריזאית הבאה שלי

כל שיטוט אקראי בפינטרסט מחליף בקלות עלעול נטול מחשבה בווג, ומכיוון שפעם הייתי קונה ווגים ואין סטיילים ואיי-די-אים וניילון ומה לא בשדה התעופה כדי לאפשר למוח להמריא עוד לפני שהמטוס מקפל גלגלים, אפשר להבין למה חיבבתי את הפינטרסט הזה מהרגע הראשון. לכאורה, חשבתי בתמימות, הוא גם מסייע לי בהתגברות על היצר שאני כל כך מתאמנת עליה מול מגפיים ומעילים ותיקים חדשים ודירות פנטהאוז מרוהטות ברוש בורז'ואה שפונות לים. כמו כל הידלקות חדשה הוא נראה שהוא טומן בחובו לא רק הנאה רגעית אלא אינסוף אפשרויות להמריא על כנפיו, לשוטט בפריז דרך הפילטרים המרוככים שלו, או להשתמש בו כדי לבנות לוחות נושאיים שיעניקו משמעות חדשה ומרתקת לדימויים מוכרים.

אבל אחרי שמשקיעים במתן כותרות ללוחות השונים (צריך המון מגרות כדי לאחסן את כל היופי הזה), ובאיסוף להקת נעקבים בעלי טעם טוב, משהו בלקחנות הזאת בסגנון: "can I try it? can I have it?" (ציטוט למכורי הסרט "סיפורי ניו יורק" בלבד) מייצר זילות של היופי הזה, כמו שפעם בכבלים היו משדרים את אפרודיטה הגדולה בשידור מחזורי, עד שכבר אי אפשר היה יותר. הדימוי שאך לפני רגע עצר את נשימתך משתכפל לו שוב ושוב, ננעץ בלוח השראה אחד ובלוח "wish list", ובלוח "אוי כמה מתחשק לי" ובלוח "אהובי יקנה לי" ובלוח "לא לשכוח לארוז".

בסוף, כל כך הרבה יופי מרוכז, כמו ציור רנסנס עשיר ונטול גבולות, מרתק ומזמין ומוליך אותך עוד ועוד בשביליו ובגניו הנפתחים זה אל זה, עד שאת שבה וחוזרת אל אותם דימויים, שחוזרים וצצים אצל הנעקבים שלך מפינלנד ומצרפת, וסחרחורת, אולי אפילו בחילה קלה הולכת ומתהווה לה. או שאולי זאת הצפייה בעשרות עוגות קרם בנות תשע קומות, גם אם העוגות עצמן נמצאות בחלקים אחרים של העולם או שהן בכלל תוצר של פוטושופ (הו, הרהורי כפירה!). מה שהיה עשוי להיות פרי של אוצרות מובחנת הופך, בגלל השפע והקלות, ללקחנות בולימית. האם יש מי שמוחקים מהפינטרסט שלהם פריטים פשוט כי זה יותר מדי?

אבל עזבו את הבחילה שלי. היא נפתרת ברגע שאני לוגמת שלוק מהעיתון, מוהלת את כל המתוק, היפה והמוקפד הזה בקצת ריאליה מדממת. פינטרסט, בגלל הכמויות, בגלל הספונטניות וה-laissez-faire של השוק החופשי שהיא מזמינה, בגלל השפע והמהירות, מאפשרת להבין משהו על התפתחותן של מגמות אסתטיות בים הגדול וביובלים שכל אחד סולל לעצמו. כי מה שקרה, בינתיים, בזמן ששמרתי את התמונות שאהבתי והתחלתי לעקוב אחרי האנשים שפרסמו אותן לפני, זאת רגרסיה לממוצע גבוה למדי, קצת כמו שקרה עם השתלטות איקאה על עיצוב הפנים בעולם. כלומר, בעוד הפיד הכללי של פינטרסט נמלא בצילומים בינוניים של חתונות, בקתות שוויצריות מבודדות וציפורניים המשוחות בלק בשלל דוגמאות, הפיד שלי עשוי, כמובן, בטוב טעם. הוא מלא בדימויים שהם בול לטעמי, באיכות צילום מרהיבה, עד כדי שדפדוף בו נראה כמו נישואים בחיק המשפחה. משפחה יפה, כלומר, עם גנים טובים, אין מה לומר, אבל מה עם קצת נישואי תערובת, מה?

וכך, בזכות פינטרסט ודיקטטורת היופי שלו, התברר לי שוב, שעוד יותר מיופי, אני זקוקה למיגוון. ושגם במקום המגוון ביותר בעולם, ההרגלים שלנו – טוב, שלי – מוליכים אותי באותם משעולים שוב ושוב. טאוטולוגיה ולא לטובתי.

חצי אייפל, כביש מסוכן לחצייה, גשר פלדה ופנסי רחוב מושלמים

כשכתבתי לחברתי סמדר שפריז הולכת ומתרחקת ממני, היא חשבה שטוב שכך, שאולי עכשיו היא תראה לי פחות זוהרת ויותר אמיתית. ביום שפריז תראה לי אמיתית, עניתי לה, היא תמעל בתפקידה.

((יש לי במחשב עשרות תיקיות של צילומים נבחרים מהחודש ההוא בפריז. בכל לילה של חופשת האוגוסט הפריזאית שלנו ישבתי ומיינתי את התמונות הטובות יותר לתיקיות, כדי למצוא את הידיים והרגליים באלפי התמונות והזכרונות שצברנו, כדי לכתוב עליהם. בסוף, למרות ההקפדה הזאת, החופשה היתה חזקה מהרצון לכתוב עליה, והתיקיות האלה מחכות עדיין במחשב, ממתינות)).

החלק הכי יפה של הנסיעה בקו העילי הכי יפה. קו שש חולף מעל טיילת הברבורים

קו 6 הוא האהוב עלי מכל קוי המטרו. נכון, לקו 1 יש יתרונות, וקו 14 מהיר כקליע, קו 4 מגיע לסן ז'רמן ובקו 9 מקבלים את נאומי הקבצנים המרגשים מכולם. אבל מסלולו של קו 6 הוא הכי יפה, ורק בגלל שאני נחמדה אליכם (ומאותגרת טכנולוגית) אני לא מעלה את סרטי הוידאו המלאים של המסלול המלא שלו, כפי שצילמתי פעם מצד אחד של הדרך ופעם מצידה השני.

לא זוכרת לאן בדיוק התכוונו להגיע באותו יום. ייתכן שירדנו בביר חכים, התחנה של האייפל, ויצאנו מהתחנה מאחת היציאות האחרות שלה. ופתאום הגענו לשם.

Allez! Allée des Cygnes

אי הברבורים הוא סוללה מלאכותית שמפלחת את הנהר באחד הפרקים היפים יותר שלו, במקום שבו  הוא מורד בעירוניות שלו, מתרחב ומרחיב את הלב. אורכו של האי תשע מאות מטרים ורוחבו לא יותר מ-11 מטרים. מתוך הסן צופה אי הברבורים (או טיילת הברבורים. אני מציעה את "משעול הברבורים") על בתיהם האוסמניים בני המאה שנה ויותר של עשירי הרובע ה-15 וה-16 ועל מגדלי משרדים ומגורים שהם מופת של כיעור מודרני, מיטב האופנה של שנות השישים והשבעים.

קוביזם. מגדלי הרובע ה-15 ומגדל צף במאוזן

לאורך האי עצמו נטועים עצים מכל קצוות תבל, ואיכשהו בילינו יותר משעה בין העלים המשוננים של אלון הודי ובין עליו החלקים של אלמון הונגרי. או להיפך. כשיורדת החשכה, כך אומרים שם באינטרנט, האי הזה הוא מקום למצוא בו הומואים לרנדוו קצר בחיק הטבע. טעם טוב יש להם, אלה.

עצים בני כל הלאומים, ורגליים בכל צבעי הסניקרס

ברבורים? דרורים? יונים.

נהר. היו גם כמה ברבורים, אבל הם היו מהירים יותר מצמצם המצלמה שלי

ג'וגינג של אב ובת (לא שלנו. אצלנו אכילת אקלרים בצוותא משמשת כפעילות הורה-ילד)

זו דווקא שלי. וזו גם כן

ופתאום, בקצה האי, צללית מוכרת

במלוא תפארתה

הגשרים יפים יותר בדרך חזרה. סתם, נו

Oui Zazie, ça c'est le métro aérien

מערבה מכאן מתארח מתחת לגשר שוק גרנל. כאן, בין העמודים האלה, התפתח עסק אחר

מראה מתחת לגשר שמעל הגשר. המשך יבוא

ואז חצינו את הגשר.

משחקת באש 1

סתם, שתדעו.

- – -

שורת כותבים משובחים מספרים כאן מה הם עוד, חוץ מכותבים. כן, זאת ההקדמה (והסיכום) לפרויקט חג המולד הקרוב של "פריזאית".

דקלה קידר מספרת על כתיבה כחלום רומנטי, שהעבודה והפרנסה היא חלק אינטגרלי ממנו.

רועי חן על הבריחה מהתיאטרון אל הכתיבה ומהכתיבה אל התיאטרון ועל החשק פשוט לישון.

חגית גרוסמן על הכסף, צואתו של השטן, שדווקא מאוד מעריך משוררות חרוצות.

עדי עסיס כבר תרם במשרד. את גופו. וברכות על הזכיה בפרס אקו"ם.

ענת לוין (שבינתיים זכתה בפרס אקו"ם) על הפואטיקה של חיי המשרד. וחודשיים אחר כך הפציעה אצלה עם ההודעה המרגשת הזאת.

ענת עינהר, על ההחלטה להפסיק לעבוד ולהקדיש את עצמה לכתיבה גם אם כלום לא יקרה אם לא תפרסם עוד ספר.

ואני – על שתי המחברות שלי בתיק, שתי האונות, שאחת מוקדשת לייעוץ הארגוני ואחת לכתיבה, ולמה חתכתי את האיבר שמחבר ביניהן.

- – -

בשנה שעברה, תבענו את זכות השיבה לפריז, לונדון, שטוקהולם, ניו יורק, בוסטון, אמסטרדם, ציריך, לתל אביב ושוב לניו יורק ולפריז.

לא, לא גמרתי להתגעגע לפריז. אם תכריחו אותי, אני מוכנה להודות שהגעגועים הפכו כלליים יותר: אני כבר פחות מתגעגעת לפריז, אלא יותר לחיים במקום אחר. והשנה, אני מודה, מעסיקות אותי שאלות אחרות. עכשיו, אולי יותר מתמיד, אני עסוקה בקשר שבין הכתיבה לעבודה.

בפסח, אולי בפסח שעבר אפילו, התפרסמה האנתולוגיה ה"הארץ"-ית הזאת, מקבץ חגיגי של משוררים ילידי שנות השבעים (כלומר בני דורי), שנועד לשקף עשור של כתיבת שירה. יש בה שירים נפלאים ומשוררים מרתקים. הם מצטלמים קבוצתית ובשורה ארוכה, ולכל אחד מהם מוקדש תיאור קצר של פועלו, הישגיו וסגנונו השירי. והבטתי בהם, במשוררים העומדים בשורה, שנבחרו מבין רבים שמשוררים בחדרי חדרים ועל פתקים ובתוך מחברות ואולי גם על דפי אינטרנט או על במות בערבי שירה, ותהיתי: במה הם עובדים? איך הם משלמים את חשבון החשמל? האם הם קמים בבוקר אל מסך מהבהב של מחשב שממתין למילותיהם היפות, או שאולי הם צריכים לדפוק שעון בעבודה אחרת, ואת השירים הם כותבים על מפיות נייר מדי יום בדרכם הביתה, כשהם מוצאים מקום ישיבה במטרו?

ואם כתוב באיזו שנה נולדו ובאיזו עיר, הרי שרוצים לספר לנו עליהם. ואם כתוב גם בכמה הפגנות הוקראו השירים שלהם (שיריו של אלמוג בהר הוקראו בשתיים לפחות) ועל אמצעי ההבעה הייחודיים לכל אחד מהם ('האפיפורה ההימהומית של אנה הרמן'. סליחה, לא יכולתי להתאפק; משפטון יפה כשלעצמו, כמעט כמו האפיפורה המדוברת), הלא מן הראוי לכתוב במה הם עובדים?

ואולי לא. אולי השירה, הספרות, האמנות, הן שכבות חיים נפרדות, בדולחיות, שאין ביניהן ובין החיים קרומים חדירים. אולי אסור לה, לאמנות, להתלכלך בשאלות פרקטיות של חשבונות חשמל, של מטלות משרדיות, של רשימות מכולת ופרעון חובות? אלא ששירי הנבחרת, כמו גם חלקה המכריע של הספרות והשירה בנות ימינו, עוסקים בדיוק באלו: בעוולות חברתיות ופוליטיות, בתלאות הגוף והנפש, בבעיות של עובדים זרים, בקשיי פיריון, ואיך לא – גם בדאגות פרנסה: "קום, קום", משוררת אורית גידלי, "עבודת העולם על הדלת מכה וחמה, אם תחזור במזודה מלאה נתחבק, הילה אחוזה בהילה, אם לא מלאה נתחבק, שני אנשים אחוזים זה בזה, אחוזה ביניהם בהלה." (מתוך "הילה אחוזה בהילה").

אורלי קסטל בלום, אחת הסופרות המבריקות, המקוריות והמצליחות בישראל, מבכה את עוניה (היחסי, בואו נעזוב את זה רגע). בראיון העצוב/שערורייתי/אורלי קסטל בלומי שנתנה לשי גולדן (וכדאי לקרוא גם את מה שמנחם פרי כתב על הראיון הזה), היא מספרת שהיא למעשה לא מצליחה להתפרנס. "ההידרדרות הכלכלית של קסטל-בלום", כותב גולדן, "החלה לאחר הגירושים מגדי בלום בשנת 1998. מאז, כדי לחיות, היא נעזרת באימה, לוקחת משכנתאות, מקוששת מענקים מקרנות לסופרים, עושה מעט מאוד הרצאות ("אני לא יכולה. זה חוסם אותך. לשבת שמה, לדבר… אני סופרת. איך אפשר ככה לכתוב? זה חוסם לך את הכתיבה") וסדנאות (כרגע היא מלמדת בבצלאל), אבל גם בכך אינה מצליחה להתמיד ("אוניברסיטת תל אביב. הם מלמדים את הספרים שלי, אבל פיטרו אותי משם. הסטודנטים עשו עצומה, טענו נגדי שאני לא קוהרנטית. אתה מבין את זה? לספרים יש שם מקום ולסופרת אין")".

האם סופרת מוכשרת כקסטל בלום צריכה להיות פטורה מחובת הפרנסה? בהנחה ששוק הספרים ושלוחותיו (סדנאות כתיבה והרצאות) לא מצליחים לספק לסופרים – גם למצליחים שבהם – פרנסה מספקת, כזאת שתאפשר להם להתרכז בכתיבה, האם על האמן לשנס את מותניו ולצאת להתפרנס, גם אם העבודה לא מסבה לו עונג, גם אם הזמן שמוקדש לפרנסה יחסר ליצירתו ואולי יפגע בה? זאת שאלה אישית וגם חברתית. והיא הולכת ומסתעפת: ומה עם החומרים של החיים, שהולכים ומצטברים ונערמים ככל שאתה מתחכך בהם, בחיים? זה חלום, הפטור מעול הפרנסה, אבל יש מי שעבורו הוא עלול להתברר כסיוט.

במציאות רוב הכותבים צריכים לעבוד; לפרנסתם, או משלל סיבות אחרות. בימים הקרובים יפורסמו כאן טורים, מכתמים ושירים של כותבות וכותבים מוכשרים, רבי זכויות, שיעסקו בקשר שבין עבודתם לכתיבתם. וגם אם הפעם השי לחג של קוראי "פריזאית" מגיע עטוף בנייר עיתון ובלי פוטפורי וסרטי סאטן, אני מקווה שעבודה ויצירה, מציאותיות ויומרה ייכרכו בו ביושר שיהיה גם הוא מעורר השראה.

0

בדרך לבאר שבע. ארבע נערות בדואיות הגיעו במיוחד לשבוע הספר עם עותק של "שלומצי" לחתימה # צילום: דקלה קידר

‏דיאנה

עם הלחי בשמשה,

בדרך לסבתא רות,

מחכה תמיד לשלט:

"דיאנה, בית ספר לספרות"

בית ספר לספרות, לסופים והתחלות,

למסתורין ואהבה, והתפתלות של עלילות,

לבגידה וללידה, למלחמה ולויתור, ולנוף, וארצות,

למלים שגם אסור

לרצח ולמתח, ללא ללכת לישון,

לכתיבה ולקריאה עד אור השמש הראשון,

לחרטה ולחמלה, לסליחה ולצער,

והקדשה לאהוּב,

בשתי מילים

בשער.

לא אפריע לה, בעליית הגג האפלולית,

לדיאנה המתקתקת, עם כוס יין מילולית,

בחטף אמצא זווית,

ומעבר לכתפה אביט.

אתפעל מהבריאה, אתפעם מהדמיון,

ואם יהיה לי אומץ,

אולי אציע רעיון.

הלחי נפרדת הפעם מהשמשה,

עומדת בפתח, עט ביד ומחברת חדשה,

ולבי מהבהב כמעט כמו השילוט -

הבית ספר של דיאנה

בית ספר לספרות.

"שבי שם חמודה", היא קוראת לי בקול רם,

"אני מדגימה פן וגוונים, או או – או גם וגם!"

מספריים בידי,

תלתלים על הרצפה,

עד שלא תגיד היא די,

אני גוזרת עוד טיפה.

מרוצה הלקוחה,

אני עושה לה הנחה.

את השיר הזה כתבתי לפני עשרים שנה בערך, בסוף התיכון.

כלומר, לא בדיוק אותו. מפאת כבודם של קוראי הבלוג של כנרת קיצרתי כשני שליש מאורכו המייגע, ותיקנתי את רוב החרוזים המביכים. אבל אז הייתי בטוחה שהשיר מושלם, שאני חורזת בחסד, ושכנראה אהיה יהודה אטלס של דורנו. לדבר אחד בטוח לא הייתי מודעת: לכך שאני למעשה מתארת את המצב הקיומי שמולו אעמוד, מרגע שאבחר לעסוק בכתיבה כמקצוע. שכל עוד ארצה לכתוב סיפורים, תמיד אצטרך גם לעשות קצוות בהנחה, וכנראה שגם אם לא אהיה חייבת, בכל זאת אבחר לעשות זאת.

כתיבת ספרים מעולם לא נראתה לי מקצוע של ממש, כמו ביטוי של צורך עמוק ופרטי שלי. איני יכולה שלא לכתוב. ההתבוננות, הניסיון העיקש לפענח את נפש האדם, למצוא משמעות ולנסות לעשות סדר בתוך עולם אפור ואלים, ואולי יותר מכל לדבר עם העולם בשפה שלי – הם תכלית הקיום שלי. ימים שבהם אני לא כותבת הם ימים דהים. ומשום שהכתיבה מזינה צורך כל כך אישי, כפייתי, שבכל ביטוי אחר כנראה היה זוכה לשם של מחלה – מעולם לא היו לי ציפיות שתפרנס אותי ואת בני ביתי, לפחות לא כזו שאוכל להסתמך עליה.

כשאני מרוויחה כסף מספריי, אני יודעת שעשיתי זאת בכבוד (ואני אף מגיבה במסע שופינג מיידי) אבל גם חשה פליאה עצומה.

מבלי לדון בסופרים ובמשוררים של דור החלוצים בארץ, שעבודת הכפיים היתה גם אג'נדה פוליטית עבורם, אריך קסטנר היה פקיד, לואיס קרול היה מתמטיקאי, לאה גולדברג הרצתה באוניברסיטה, ויהושע קנז הנערץ, עבד במשך שנים – ואולי עדיין, בדסק של "הארץ". אולי גם דיאנה, הספרית מהשיר, כותבת ספרים בלילות. מבלי להעמיד את עצמי בשורה אחת עם כל אלה (כולל דיאנה!), כך גם אני מתייחסת גם לכתיבת ספרים. בבוקר אני יוצאת לעבודה במספרה, גם אם המספרה שלי כל כולה עוסקת במילים. אני מתפרנסת מעבודתי כתסריטאית ועורכת תסריטים לטלוויזיה ולקולנוע, ממפגשים על ספריי בבתי ספר, עבדתי שנים ארוכות בדסק של "דה מרקר", שימשתי כקופירייטרית במשרדי פרסום, ערכתי עד היום לפחות שלושים טקסי חתונה אזרחיים, וגם היום, לקראת סיום כתיבת ספרי החמישי, אני כמעט ולא אומרת לא לעבודה – גם אם היא לא הולמת בדיוק את דמותי הספרותית המדומיינת, כמו עבודות עריכה לשונית או כמו בימים אלה, כתיבת תסריטים קומיים. ובלילה, בשעות גנובות במשך היום, או במעברים בין פרויקטים, אני כותבת סיפורים.

גם לו יכולתי לזכות בפטור מעול פרנסה, כנראה שלא הייתי עושה זאת באופן מלא. מפעל ההזנה הרגשי שלי פועל במיטבו כשיש לו כמה מפלסי חיים לשאוב מהם. עבודה, משפחה, כתיבה, עולמות תוכן ועולמות רגשיים מנהלים בחיי שיחה ערה. וכשיש לי מה לומר, תמיד יימצא לי הזמן לכתוב אותו, גם אם התהליך איטי יותר. כשאין לי מה לומר, שום זמן או שכר לא יסייעו, לצערי.

בעבודה אליה אני קמה בבוקר, המספרה שלי, אני יודעת לעמוד על זכויותי, על תגמול הולם לזמני ולהשקעתי. בכתיבת ספרים, השכר שלי הוא הידיעה שאין דבר חשוב ממה שאני עושה כעת. ואחרי פרסום הספר, שכרי הוא השיחה המתמשכת והעמוקה עם הקוראים שלי. המקדמה הכספית שאני מקבלת על ספר שיראה אור, היא לא התשלום לגן של בתי, כמו סמל לכך שמישהו מחכה לי בזרועות פתוחות אי שם בסוף הדרך.

זו גם כנראה הסיבה לכך שאיני עומדת בחזית המלחמה במבצעים של ספרים על המשקל, ואולי אפילו להיפך. אם עלי לבחור בין רווח גבוה לספר מול קהל קוראים רחב – אני בוחרת בקוראים, ולכן 25 שקלים נשמעים לי כמו עסקה הוגנת בין כותב נלהב לקורא חשדן.

גם אני, כשאני חוזרת מיום ארוך במספרה, רק רוצה להיכנס למיטה עם ספר חדש, שלא העליתי בדעתי שאקרא, ולשקוע בו. ואחר כך לכתוב עד אור שמש ראשון.

0

- דקלה קידר היא סופרת ותסריטאית. השנה יצאו ספריה "משהו פשוט מסובך" ו"אמא נשארת בגן".

~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~

0

האדום האדום הזה / מערב פתיחת התערוכה של אריאלה שביד וריבי ברגר

"אני שונאת כסף," צעקה אֵלְבָּה על הפקידה בבנק. "אני שונאת בנקים וכסף עושה לי בחילה."

"את יכולה לחיות בלעדיו?" שאלה אותה הפקידה ותלתליה החלודים זקופים מעל ראשה כאנטנות שיגעון שקלטו את הטרוף שלה.

"למה את זורקת עליי את הכספומט שלך?" נבהלה הפקידה.

"כי אני שונאת כסף."

"לכי מכאן, עלי למעלה לקומה העליונה, דברי עם לוציפר."

לוציפר חיכה בשירותים למנקה שתבוא ותאסוף את שטרות המאה שרוקן ממעיו. אחר כך באו המאבטחים וניקו מהרצפות שלוש מאות מטבעות כסופים בנוסף לחבילת שטרות סגולה.

"זה הכול להיום אדון לוציפר?" שאלה המנקה.

לוציפר ניקה את אחוריו במגבת לבנה ושטר ירוק אחרון נשר על הרצפה. הוא שב למשרדו וקיפל את זנבו על כורסת עור חומה. על השולחן עמדה תמונת אביו, מפיסטו, שחור השיניים ואדום האישונים לצד נכדיו מסולסלי השפם ואשתו מחודדת הגבות.

"לוציפר מחרבן שטרות ירוקים," צחקו הילדים בגן, "לוציפר מחרבן מטבעות, תראו מה יוצא לו מהתחת," צחקו הילדות. רק הגננת הייתה מרוצה מלוציפר והפקידה את צואתו בארנקה. לוציפר התנדנד על סוס העץ, נשך לו את האוזן וירק לערוגת העגבניות. הוא ידע שנקמתו תבוא.

"מי הילד שחתך לארנבת את הבטן?" רתחה הגננת.

"לוציפר," צעקו הילדים.

עכשיו הוא יושב במשרדו שבראש מגדל דיסקונט וכל הילדים מבקשים ממנו הלוואות.

לוציפר יושב וסופר את שטרות צואתו הכתומה, מריח את הצואה הסגולה, החומה, האפורה, המצלצלת. ומתמוגג. אלבה ישבה מעבר לחלון הדלפק וחשבה לעצמה שרק שטר אחד היה מסדר אותה. שטר כתום אחד. לצד הפקידה של לוציפר ישב גבר אפור שיער עם ידיים שעירות מאוד ופרק ידו כמעט נשבר מדפדוף בחבילות הצואה, האיש העביר בידו ערמות של חרא רענן וריחני וליקק את אצבעו ושוב ספר וליקק את האצבע.

אלבה הרגישה כל כך ענייה ובנוסף לכך מסונוורת מעוצמת הפלואורסצנט. היא חשבה לעצמה כמה חשמל הם מבזבזים. "לא חבל?" רצתה לשאול את הפקיד, "לא חבל לך על כל החשמל שמתבזבז?"

הפקיד שישב מולה היה העבד הראשי של לוציפר. קודקוד ראשו הצעיר מקריח ובמצחו אלפי קמטי לחץ. חוטמו כבר היה רגיל בריח הצואה. למעשה זה היה הריח האהוב עליו ביותר. הפקיד רחרח את קצה אצבעותיו, אחז בטלפון הפתוח ורחרח.

אלבה שאלה אותו: "כמה חרא יש בחשבון החיסכון שלי?" הפקיד הקיש במקלדת את מספר החשבון ואמר שהוד רוממותו לוציפר חרבן לחשבון שלה ארבעת אלפים שקלים חדשים וכל זאת במשך שלוש

שנים וחודשיים בדיוק.

אלבה רצתה לבקש ממנו להגדיל את סכום החרא לחודש אבל הפקיד נשאב לתוך שפופרת הטלפון. אלבה יצאה מהבנק ועלתה על האופניים שלה. היא הרגישה כל כך ענייה. היא חשבה שזה חייב להפסק ושהחרא הזה לא מעניין אותה.

ואז הגיע יום כיפור והיא נסעה לבית של אמא שלה. ברגע שנכנס יום כיפור, בשעה חמש ועשרים בדיוק, אימה צרחה עליה שלא תבוא שוב להתארח אצלה.

זה היה לאחר שבתה לא הפסיקה ליילל אמא אמא אמא ואלבה רצתה לנוח והילדה המשיכה אמא אמא אמא ואלבה צעקה על הקטנה: "די, אין אמא יותר!" ואז איבדה את אמה.

היא צעדה עם אחותה הגדולה בכבישים הריקים.

"תשמעי," אמרה לה אחותה, עורכת הדין, "המשפחה שלנו, ואני לא מחשיבה את עצמי ככזאת, עצלנית מאוד. במשפחה שלנו אין אנשים חרוצים, כל אחד רוצה לנוח. אם תפנימי את זה, זה יעזור לך ולאמא, ולא יהיו ביניכן עוד פיצוצים."

יומיים לאחר יום כיפור חזרה אלבה למשכנו של לוציפר כדי לאסוף את פנקסי הצ'קים שהזמינה. משכנו הממוזג בשמונה מזגנים המה מצלצולי המתחננים לתשומת לב כספו. הפקיד לבש חולצת אסירים מפוספסת בפסים לבנים על רקע צבע תכלת ובקצה השרוולים שני אזיקים לבנים חפותים בחפתי זהב. אלבה המתינה לו מעבר לשולחנו המרובע וצלצולי הטלפון לא פסקו מליילל, אף אחד לא הרים את הטלפון. הראייה של אלבה הלכה והיטשטשה ככל שהתעצמו הצלצולים. היא ראתה על הדלפק קנקן צהוב מלא בנוזל ירקרק שהגביר את היובש בגרונה. הפקיד הופיע ונתן לאלבה את שני פנקסי הצ'קים. אלבה אמרה לו שקיבלה בדואר את המספר הסודי שלה אך ללא הכרטיס.

"המספר הוא 666," אלבה אמרה והפקיד חייך ואמר שזה מספר המזל של לוציפר ושהכרטיס יגיע בדואר בעוד שלושה ימים.

על דופן הדלפק הייתה מודבקת תמונה של שני קומיקאים שכרתו ברית עם לוציפר ואחזו בידם את המפתח לבנק שלו ומתחת לחיוכם המפוברק היו חרוטות המילים: "גם לחסוך וגם ליהנות." באותו רגע אמרה אלבה לפקיד שהיא רוצה להגדיל את סכום החרבון של לוציפר לתוך החשבון שלה ולעלות אותו ממאה ועשרים לחודש, למאתיים.

"זה בשביל ההשכלה של הבת שלי," אלבה אמרה והפקיד הקיש במחשב. אלבה ישבה מולו מטושטשת מהאור המסנוור. היא נאנחה וחיכתה לאישור ההגדלה והפקיד ענה בינתיים לטלפון הסלולארי שלו והפקידה הראשית בשמלת אסירות כחולה וחגורה מוזהבת עברה לידו ושאלה: "כמה קילו נולד הילד?" והפקיד אמר: "חמישה קילוגרם" והיא אמרה: "אפשר כבר לקבל אותו לעבודה בבנק של לוציפר." והפקיד צחק ואמר: "כן."

לאחר שהלכה הפקידה, הפקיד אישר שכעת הוגדל סכום החרבון למאתיים.

"תודה" אמרה אלבה ועמדה ללכת.

"תגידי ומה קורה איתך?" שאל אותה הפקיד.

"ומה איתי?" אלבה נבהלה. "מה קורה איתי?"

"את סופרת, לא?"

"כן, איך אתה יודע?"

"אני יודע."

"איך אתה יודע? אני לא סיפרתי לך."

"נכון, את לא סיפרת לי," הפקיד חייך.

"אז איך אתה יודע?"

"אני קורא עיתון. קראתי את כל הביקורות על הספרים שלך."

"הפתעת אותי מאוד."

"כל הביקורות היו טובות."

"הפתעת אותי. אני רגילה לאנונימיות."

"הלקוחות שלי לא אנונימיים. ראיתי אותך בעיתון, את עוקבת אחרי הביקורות, לא?"

"כן, אני עוקבת אבל אני לא רגילה שמזהים אותי."

"אני ראיתי אותך וזיהיתי אותך, ראיתי מיד שאת לקוחה שלי. אם את צריכה אותי אז אני תמיד פה בשבילך."

"תודה," אלבה השיבה ויצאה החוצה, עלתה על האופניים וחישבה את סכום החרא השנתי שיצטבר בחשבונה לאחר הגדלתו. מולה נעמד איש מלוכלך ורזה במכנסיים מופשלים. הוא הרים אותן בשתי ידיו המטונפות ואז שוב הפשיל אותן עד מתחת לברכיו, עמד בדופן הבנק והשתין שתן צהוב על הקיר, ואז כרע וחרבן חרא חום ומסריח. לא היה לו הקסם של לוציפר. לא היה לו אפילו חשבון בנק אצל לוציפר. גם הרבה חרא לא היה לו. הקיר הצהיב והוא ניגב את אחוריו בקרעי עיתון.

כבר שבע שנים שהיא הולכת ברחוב הזה, יורדת לפינת הרחוב לקנות סיגריות ועולה בחזרה לחדר החשוך לכתוב. היא הולכת ברחוב עוטה משקפי שמש חומים שמזהיבים את האור המעוור. היא הולכת ברחוב הזה כבר שבע שנים שחמש מתוכן היא אישה נשואה. אבל תמיד הייתה נשואה למילים. כל כך איטית המלאכה הזאת.

כבר שבע שנים היא אוספת את המטבעות של לוציפר, משליכה אותן על הדלפק בחנות ושבה הביתה עם מקלות הרעל. מציתה אותן אחת אחת, לוגמת קפה, חושבת: "איזו עצלנית אני." שונאת את עצמה שאין לה עבודה שלוציפר מכיר בה ומעניק עבורה תלוש משכורת.

היא לא מאמינה בלוציפר. היא מאמינה שהאהבה קדושה. היא מאמינה באלוהים. אותו היא פוגשת לפעמים בחדרה ואז נולדת שירה. כולם רצים אחרי החרא של לוציפר. מוצאים את סדר היום שמתאים לו, מתעוררים בשעות שהוא מכתיב להם. משכירים את הקול שלהם, את הנשמה והגוף. קוראים לעצמם חרוצים ונהנים מהערכה עצמית על פי גודל הסכום שניתן להם בסוף החודש.

משוררים הם בטלנים רק בגלל שלוציפר לא אוהב שירה. לוציפר מעדיף גיטרות חשמליות ומוסיקאים רכים, נגני בלוז כמו רוברט ג'ונסון שמכר לו את נשמתו. להם הוא מעניק הרואין. להם הוא נותן הרבה חרא בשביל להזריק את החומר לוורידים ולמות צעירים. וזה גורם ללוציפר לשלשל. לוציפר אוהב את הוליווד. הוא טס לשם כל שבוע לחרבן מיליונים.

האמת היא שלפעמים לוציפר מתפנה גם לשירה. לעתים רחוקות מאוד, אבל מתפנה. היום לדוגמא הוא עומד לחרבן עבור אלבה מאתיים ושלושים שקלים חדשים לקריאת שירים מתוך ספרה האחרון, בספריה של כפר סבא.

*

איזו מסכנה את אלבה, עד שהצלחת למכור שלושה ספרים, השטר חמק מכיסך וחזרת הביתה בלי פרוטה. היית כל כך עייפה ורצית לחסוך, אז לא לקחת מונית. ובסוף השטר צנח החוצה מהכיס. בטח זה קרה כשקנית שקית שוקו לילדה. איזו מסכנה את אלבה, אף פעם לא תהיה לך פרוטה. את עייפה, רוצה לישון, הולכת ברחוב עם עשרים קילו ספרים על הגב. תפסי מונית, זה רק שתי מטבעות. ככה תצילי את החמישים הנותרים. איזו מסכנה את אלבה, חזרת הביתה עם שלושה מטבעות במקום שמונים. זה לא נורא אלבה, את בסך הכול חיית רוח קלילה, הגעת לכאן לבשר את הבשורה. יש חיים אחרי המוות. פגשת באלוהים. השירה היא האמנות הגבוהה ביותר. אל תעשני הרבה, שמרי על הראות. אסור לך ליפול באמצע הסלון ולמות. את חייבת להישאר בחיים אלבה. את חייבת לחיות. לפחות עוד ארבעים שנים. את חיה רק למען אהבה. שפת אמך אומנותך. נזקקת שאביך יעזוב כדי להשתמש בשפתה. היא ביתך תמיד. אביך הוא המאבק. היית חייבת להיאבק בו כדי לכתוב. בזכות עזיבתו הצלחת לכתוב שירה. אחרת היית חייבת להיות מישהי אחרת, אולי אשת מחשבים. את נקשרת לדפים, לא מעזה לזרוק אף נייר. היו משוררים ששרפו את שיריהם. הם היו משוגעים. יום עמוס אהבה היה לך היום. מלא שירה. את מרגישה שלמה ומפחדת רק מכמות הסיגריות שאת מעשנת ומהלב שהחסיר פעימה בבוקר כי גופך הערום נחבט בקור הזריחה.

- חגית גרוסמן היא משוררת, סופרת ומלמדת שירה וכתיבה. ספרי השירה "תשעה שירים לשמואל" (הוצאת פלונית) ו"לווייתני האפר" (הוצאת קשב) זכו לשבחי הביקורת. הרומן "היכן שאינם" ייצא בקרוב בהוצאת "ידיעות אחרונות". הסיפור שמובא כאן הוא אחד מתוך אחד עשר פרקים של הסיפור "התעללות העלילה".

0

טרוף טורף. מתוך "חנות קטנה ומטריפה"

0

הַמִּשְׂרָד מְחַכֶּה לִי. הַמִּשְׂרָד

פּוֹקֵחַ אֶת עַפְעַפַּי וְשָׂמֵחַ

לְגַלּוֹת שֶׁאֲנִי עֲדַיִן.

הַמִּשְׁרָד כּוֹסֵס אֶת צִפָּרְנַי

בְּתִקְוָה דְּרוּכָה שֶׁאֶתְאוֹשֵׁשׁ.

הַמִּשְׁרָד בּוֹדֵק בְּמַדְחֹם זוֹל

אֶת טֶמְפֶּרָטוּרַת הַפוֹרְמָלִין

בּוֹ אֲנִי שָׁרוּי.

הַמִּשְׁרָד סָבוּר

שֶׁבְּהִתְחַשֵּׁב בַּנְּתוּנִים שֶׁלִּי

גּוּפָנִיִּים וַאֲחֵרִים

אֲנִי מְסֻגָּל לְיוֹתֵר.

הַמִּשְׁרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי

הַרְבֵּה יוֹתֵר.

הַמִּשְׁרָד מַנִּיחַ

אֶת הַיַּשְׁבָן שֶׁלִּי

עַל רִפּוּד כִּסֵּא קָרוּעַ.

הַמִּשְׁרָד מְפַשֵּׂק רָחָב

אֶת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלִּי

עַל הַמִּקְלֶדֶת.

הַמִּשְׁרָד מְגַלְגֵּל

אֶת הָעַיִן שֶׁלִּי

עַל מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב.

הַמִּשְׁרָד מְסַמֵּן מַטָּרָה עַל הַלּוּחַ

וּמֵטִיחַ בָּהּ אֶת רֹאשִׁי.

הַמִּשְׁרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר.

הַמִּשְׁרָד מַצְמִיד לְצַוָּארִי קוֹלָר

לְזַהוֹת אוֹתִי.

מְכַדְרֵר שְׁטָרוֹת כֶּסֶף

לְתוֹךְ הַפֶּה שֶׁלִּי.

הַמִּשְׁרָד מַדְבִּיק לִי זָנָב

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְכַשְׁכֵּשׁ בְּעֹנֶג.

הַמִּשְׂרָד שׁוֹלֵחַ אוֹתִי הַבַּיְתָה.

הַמִּשְׁרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר.

- עדי עסיס עובד כאיש מחשבים בבנק. ספר שיריו "הנשק החם" ראה אור בהוצאת "הליקון" ב 2009.

משתרגים. פסיפלורה צומחת על עץ אלמוני, בעורפו של בניין המטה של בנק הפועלים

לא מזמן התקשר אלי מנהל משאבי אנוש שלא הכרתי, ועוד לפני שסיפר על המנהל בחטיבה באחריותו שזקוק לייעוץ, הוא פתח ואמר שהוא אהב את הטורים שלי, אוהב את הבלוג, קרא אפילו את מדור ביקורת בתי הקפה ב"עכבר". התרגשתי, כי כיף לקבל מחמאות וגם טיפה נבהלתי, כי לרגע קצר שני העולמות שלי התנגשו. נפגשו, התכוונתי.

בימים כתיקונם נדמה שאין שום חיתוך בין קבוצת הייעוץ שלי (לקוחות, קולגות, מנהלי משאבי אנוש או אנשי פיתוח ארגוני, אלה שא.ב טרם כתב על שליחותם) ובין קבוצת הקוראים שלי (או הבריכה המילולית, העיתונאית, הבלוגרית או הספרותית, שבה אני טובלת רגליים).

עבדתי בבית הספר לפיתוח מנהיגות בצה"ל, כשיצא לאור ספרי הראשון. במוסף "7 ימים" התפרסמה, אפרופו יציאתו לאור של ספרי, כתבה של גפי אמיר על ספרי הדרכה למתבגרות. ובשבוע שלאחרי אותו סוף שבוע הנחיתי, כרגיל באותם ימים, סדנת מנהיגות לצוערים בקורס קצינים.

חוץ מריח של דשא קצוץ וים (בית הספר לפיתוח מנהיגות יושב על צוק נתנייתי מול הים) מסדנאות המנהיגות של הימים ההם, זכורים לי בעיקר ריח הזיעה ושמן הרובים. ולא בכדי: סדנת המנהיגות סוגרת בחדר אחד לשלושה ימים, חמישה עשר בחורים רגע לפני קבלת דרגת הקצונה, אוקיינוסים של שאיפות מנהיגות והשפעה, מוטיבציות, קנאה ותחרות של אריות צעירים, חרדת כישלון ופחד מהצלחה כשל מתמודדים במקצה אולימפי, וכל אלה מבוצרים היטב, בהגנות של גדוד שיריון פלוס גיבוי של כוחות נ.מ. מיומנים. על אלו נוספת ההיסטוריה המשותפת, הקצרה אך העשירה במטענים ובדוגמאות, שהספיק הצוות לצבור במהלך הקורס.

כל מה שנותר למנחה לעשות הוא להשתמש בכל החומרים האלה כדי לעזור למשתתפים לפתח את מה שבאותה תקופה הוא כנראה המימד החשוב ביותר של חייהם – כישורי המנהיגות שלהם; בסך הכל לקחת את הפקעת הצוותית הזאת, של רגשות, הרגלים והנחות יסוד, ולפתוח את הקשרים שבה עד שנבין מה מניע את מי, מי מניע את מה, ולמה בעצם. ואז, לעזור לצוות לשזור את החוטים אלה באלה, כדי שיחד ייצרו – במקרה של סדנת מנהיגות למשל – קבוצה של יחידים, שכל אחד מהם מצליח לשמור על הייחוד שלו, ועדיין נרתם לטובת העמיתים שלו ולטובת ההתפתחות האישית והמקצועית שלהם.

היינו קוראים לסדנאות "עבודה מתחת לניאונים", להבדיל מההתפתחות הטבעית שבשטח, בחיים האמיתיים. אבל הרגשתי שאנחנו עובדים דווקא בתוך קופסה שחורה או קמרה אובסקורה: סגורים מן העולם, עוצרים לכמה ימים כדי להתבונן בכל החומרים שהחיים מגישים, ושהתוצר הסופי שיופק בסופו של דבר – תכנית עבודה, או סיכום קצר שכל אחד מהמשתתפים ירשום לעצמו על פתק שייכנס, במקרה הטוב, לכיס ליד התחבושת האישית וחסם העורקים – יוכל לתפוס רק את קצה קצהו של מה שהתחולל שם בפנים.

מדי שעה וחצי יצאנו מהחדר הדחוס להפסקה, וכמו היינו דוחפים ברגליים לכיוון פני המים, עולים לשאוף אוויר צלול וריח דשא וים, כדי לחזור בעוד חצי שעה ולצלול מחדש למעמקים. באחת ההפסקות האלה, כשהלכתי לבדוק מה מצב החדרים למחר אצל האדם החשוב ביותר ביחידה – הפקידה שמחזיקה את המפתחות, כמובן – תפסתי אותה באמצע קריאת הכתבה על הספר שלי, במוסף המקומט של סוף השבוע שעבר, שהתגלגל כנראה בלשכה. היא הרימה את ראשה ממנו, הודיעה לי שמחר אאלץ להסתפק בחדר קטן יותר, ואמרה בקול מהורהר: "מוזר, כתוב כאן על איזו כנרת רוזנבלום אחת שכתבה ספר לנערות בגיל ההתבגרות". "באמת מוזר", הסכמתי, ופניתי לשנות את רוע הגזרה, הרי ממש לא לעניין לעבור חדר באמצע סדנה.

*

כבר תקופה ארוכה, ארוכה מדי, שאני רוצה לכתוב על הייעוץ הארגוני, שהוא חלק חשוב בחיי המקצועיים ובחיי באופן כללי, ומשום מה, מתקשה לעשות את זה. יש התחלות של פוסטים בלתי גמורים, יש סקיצה לאתר, יש עלון שאותו ניסחתי במשך כמיליון שנה פלוס מינוס, ועדיין אני לא שלמה איתו (אבל העיצוב מהמם, תודו). אבל טקסט-טקסט – אין.

וזה משונה, כי אני אדם של מילים, כי בייעוץ המילים והדימויים הם כלי עבודה ממדרגה ראשונה, וכי העבודה הזאת, המרתקת, מייצרת הררי סיפורים מדי פגישה. ובכל זאת – אני מתקשה.

כי שנים רציתי להפריד. בכלל, שנים חשבתי שצריך לבחור. את מדור ביקורת בתי הקפה ב"עכבר העיר" כתבתי במשך שנתיים וחצי בלי אישור של ממש מהמפקדים שלי. הייתי אזרחית עובדת צה"ל בימים, וכותבת בלילות ומפרסמת בסופי השבוע. ואמנם פעם התקשר אלי אחד מתתי האלופים שאיתם עבדתי וביקש עצה מקצועית חשובה, המלצה למסעדה ליום הנישואים שלו ושל רעייתו, אבל בדרך כלל ההפרדה נשמרה באדיקות.

אולי כי סברתי אז, בטעות, שזה לא מאוד רציני להיות גם וגם. שרציתי כל כך להיות יועצת ארגונית רצינית ומקצועית לעילא, שחששתי שהכתיבה שלי, שהיא במידה מסויימת אישית, חושפת את טעמיי ודעותיי ורצונותיי ולבטיי וקשיי, עלולה לקרוע חורים בארשת המקצועית שלי. אולי כי הייתי גם שבויה בפנטזיה להיות לוח חלק, מסך לבן להשלכות של הנועצים, ואילו הכתיבה מגלה עלי טפח וטפחיים. רק שכחתי אולי שהייעוץ גם הוא חושף אותי, במידה רבה, בפני הנועצים שלי. ושכחתי שמי שאני מביאה לייעוץ זו לא רק ההיא עם התארים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה ארגונית וההכשרה בהנחיית קבוצות ובייעוץ תהליכי ומערכתי, אלא גם ההיא שכותבת. ושאנחנו, אני והיא, הן אותה אחת בדיוק.

ואולי קשה לי לכתוב על הייעוץ, כי אני נבוכה לדבר עליו במונחי ההשפעה שלו. אני קושרת כתרים לפריז בלי בושה, גם לתל אביב או לערים אחרות, מסוגלת לתאר מסעדות עד לאחרונת מנותיה והנידחת שבפינותיה, וצוללת בלי קושי רב לפנים רבות של החיים, שלי ושל אחרים. אבל לכתוב על הייעוץ, על עצמי כיועצת, על המקום של הייעוץ בחיי, אני בעיקר מתחילה.

כי זה אף פעם לא מספיק מדוייק. או מכיל הכל. ואם אמשיך להתעקש שהפסקאות שמתארות כאן את המתרחש בסדנת המנהיגות יהיו מדוייקות, הפוסט הזה לעולם לא ייכתב.

כי הסודיות המקצועיות היא רק אחת המסגרות ששומרות על הייעוץ, שהופכות אותו למקום המוגן שבו כל כך הרבה דברים יכולים לקרות.

ובעיקר, כי אלו הם החומרים שלהם. של הנועצים. הם חומרים מעניינים, לפעמים מרתקים. ובאופן משונה, למרות שאני מלקטת סיפורים, מבטים, מחוות גוף, מצלמת (במצלמת האייפון או במילים או בזיכרון) סצנות קטנות שמתביימות להן מאליהן סביבי, אני אף פעם לא עושה את זה במהלך העבודה. אלו הם הסיפורים שלהם. אולי הם מצויינים, אבל אני, אני אוהבת לעשות בעצמי, ושונאת לקנות מוכן.

יש לי שתי מחברות בתיק. אחת של הייעוץ, אחת של הרעיונות שקשורים לכתיבה. למרות שיש לי (ראו הוזהרתם) קובץ שנקרא "שוד בתי הקפה הגדול", אליו אני אוספת משפטים או שברי שיחות שמרחפים מסביבי כשאני יושבת לעבוד בבתי קפה על המחשב, כשאני בתפקיד היועצת, אני כמו מקפידה שכל החומרים יחזרו תמיד לתוך הייעוץ עצמו. מעולם – רק עכשיו אני מבחינה בזה – מעולם לא יצאתי מפגישת ייעוץ ופתחתי את המחברת ההיא, כדי לרשום בה הערה, תזכורת, רעיון, ציטוט, באותו כתב יד נחפז שממילא אף פעם לא אצליח לפענח ממרחק הזמן.

לא מזמן אמר לי מישהו חכם (וזה רק אחד התענוגות בעבודת הייעוץ. יש במקצוע הזה לא מעט אנשים חכמים), אפרופו משהו שכתבתי, שגם ייעוץ הוא פרשנות של המציאות מהקומה השמינית. ואני מסכימה, וחושבת שכמה חשוב שיש אנשים שזה תפקידם, וכמה כיף שזאת העבודה שלי. אבל עדיין, כשיש משהו שחשוב שאזכור, תמיד אוציא את המחברת המסוימת הזאת בצאתי מבנייני המשרדים.

אני מביטה בכל, במושאי הייעוץ שלי ובעולם סביבי, באותן עיניים, אלה שאינן יכולות להימנע מלראות בכל דבר את הפוטנציאלי ואת הסדקים בכל מה שנראה מושלם, אלה שרואות את התשתיות המבניות, המשפחתיות, המעמדיות, הארגוניות, האישיותיות, התפקידיות ואת האופן שבו הצורה משפיעה על הפעולה, האופן שבו השפה משפיעה על התודעה. אותן עיניים.

מלתחות כבר איחדתי. פעם הייתי מנסה ללבוש את הבגדים הייעוציים-מספיק לעבודה. היום אני משתדלת להדחיק את השאלה הזאת מדי בוקר וללבוש מה שבאמת מתחשק לי. ובכל זאת, שתי מחברות.

אצל חולי אפילפסיה קשים, מנתקים בניתוח את הקורפוס קולוסום, החלק שמחבר בין החלק הימני של המוח ובין זה השמאלי. כשאני חושבת על זה (כשאני כותבת על זה, כלומר), אולי זה בגלל המעורבות העמוקה שלי בכל מה שקשור לעבודה. אצלי הקורפוס קולוסום כנראה עדיין מנותק, אולי כדי שהסערה החשמלית המתחוללת באונה אחת של המוח לא תתפשט לחלקים האחרים. אז בכל זאת, שתי מחברות.