~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~

0

מתוך "כיוון קריאה", סיפור גרפי של ענת עינהר שפורסם ב"מסמרים"

שיהיה הלב קטמנדו, אבל ככל שנוגע הדבר בענייני, הכתיבה היא שמורה אינדיאנית בנבאדה: אזור מגודר ברעיעות שהעולם הישן עוד שורר בו, ורק מדי פעם מבקר שם עובר אורח סקרן, מציץ ומיד מתחפף. מה יש לו לחפש שם? הרי אין בשמורת הטבע האומללה הזאת חזיונות ראווה מהממים כמו בטקסי הגראמי ואין שם ריח של כסף כמו בפרסומות למכוניות ואפילו לא פטמה פוטוגנית אחת של סקרלט ג'והנסן. המלים מסתובבות שם פרא, שתויות ומחרחרות ריב ועניות, וידפקו לכם אגרוף אם תכוונו אליהן מצלמה.

(המשך…)

~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~

חלון. אפשרות של

את עומדת בפתח. רואה, כמו בכל בוקר, את השטיח מקיר לקיר, שמספר כתמי קפה מפוזרים עליו כמו איים בודדים, כאילו להזכיר לך מחדש בכל בוקר, שמישהו כבר היה פה לפנייך, היה מישהו שעבר את ערבות השטיח, מישהו חי, ככל הנראה, ובאופן כללי היו פה חיים קודמים, הרבה לפנייך, שהיה בהם קפה ונשפך, והמישהו אולי התרגז וקפא, היה צורך להסתיר, לכסות ולנקות, בלי שאפשר וכך נותר, כפי שנותרו עוד מאז הכיסא, המחשב, השולחן. מכל הזמנים את נכנסת אחת עכשיו לתוך השעות. ולעומק החדר.

אין לך חלון.

(המשך…)

משחקת באש 1

סתם, שתדעו.

ובקרוב עוד כותבים יספרו כאן מה הם עוד, חוץ מכותבים. כן, זאת ההקדמה לפרויקט חג המולד הקרוב של "פריזאית". בשנה שעברה, תבענו את זכות השיבה לפריז, לונדון, שטוקהולם, ניו יורק, בוסטון, אמסטרדם, ציריך, לתל אביב ושוב לניו יורק ולפריז.

לא, לא גמרתי להתגעגע לפריז. אם תכריחו אותי, אני מוכנה להודות שהגעגועים הפכו כלליים יותר: אני כבר פחות מתגעגעת לפריז, אלא יותר לחיים במקום אחר. והשנה, אני מודה, מעסיקות אותי שאלות אחרות. עכשיו, אולי יותר מתמיד, אני עסוקה בקשר שבין הכתיבה לעבודה.

בפסח, אולי בפסח שעבר אפילו, התפרסמה האנתולוגיה ה"הארץ"-ית הזאת, מקבץ חגיגי של משוררים ילידי שנות השבעים (כלומר בני דורי), שנועד לשקף עשור של כתיבת שירה. יש בה שירים נפלאים ומשוררים מרתקים. הם מצטלמים קבוצתית ובשורה ארוכה, ולכל אחד מהם מוקדש תיאור קצר של פועלו, הישגיו וסגנונו השירי. והבטתי בהם, במשוררים העומדים בשורה, שנבחרו מבין רבים שמשוררים בחדרי חדרים ועל פתקים ובתוך מחברות ואולי גם על דפי אינטרנט או על במות בערבי שירה, ותהיתי: במה הם עובדים? איך הם משלמים את חשבון החשמל? האם הם קמים בבוקר אל מסך מהבהב של מחשב שממתין למילותיהם היפות, או שאולי הם צריכים לדפוק שעון בעבודה אחרת, ואת השירים הם כותבים על מפיות נייר מדי יום בדרכם הביתה, כשהם מוצאים מקום ישיבה במטרו?

(המשך…)

סיפור אהבות, פתק צהוב וטיוטה שלישית. אבל מי סופר

לכתוב את הספר**.

(המשך…)

בוא בוא, מחכים רק לך. החתונה הראשונה: בורז'ואה סן סולפיס

סן סולפיס היא לא רק אחת הכנסיות החשובות בפריז, ואחת הכיכרות המפורסמות בה, ולא רק נעץ על המפה שמסמן שממש כאן נמצאת אחת החנויות של פייר הרמה, זו גם זירת התרחשויות חשובה על התפר שבין הפרטי לציבורי, בין הדתי לאזרחי. פעם אפשר לחזות כאן בחבורת ילדים וילדות לבושים לבן, מלווים על ידי הוריהם הגאים, כנראה אחרי הטבלה המונית, ופעם בפרחי כמורה שכנראה עברו שלב בהסמכה וקיבלו חגורה חדשה.

הפעם נתקלנו בחתונה ובחלק החשוב שלה, זה שנותר לנצח ולא משנה לאן יוליכו בני הזוג את נישואיהם: צילומי החתונה.

(המשך…)

ספרי השנה הבאה (והשנים שאחריה). תוכן שיווקי בדרך למטבח

לפני הגשם, את השנה החדשה מבשר עבורי מוסף הספרים של "הארץ".

אני אוהבת רשימות, אני מכורה לקטלוגים, ידיעונים מדגדגים לי את הנוירונים ואפילו ספרי טלפונים יכולים להעביר לי לא מעט זמן (בוודאי יותר מאשר מוספי הספורט, למשל). אבל מוסף "הכינו את הסימניות – ספרי השנה הבאה" מערים לפני ים של הבטחות, מגרה את בלוטות הטעם ומציב לפני סימני דרך: מי כתב כמה ומתי ועל מה כולם כותבים. רק דבר אחד לא כתוב שם: מי עתיד לקרוא את כל הספרים האלה.

(המשך…)

אוהלים מתחת לגשר. פונט מארי

לא זאת התמונה שבה רציתי לפתוח את יומן המסע הזה מפריז.

(המשך…)

משחררות מילים. פשקוויל עברי ברחוב מזא"ה

1. אשה שאני לא מכירה השאירה לי כתב יד בארון החשמל. כתב יד-כתב יד. לא על מפיות, אמנם, מודפס, כרוך בספירלה עם כריכה שקופה מקדימה, אבל עם תיקונים אחרונים בעט על טיפקס, בחיי.

(המשך…)

Nue. צילומים: תמר מושינסקי, מתוך Dénsites Minimales, תערוכת היחיד הראשונה שלה בפריז

אנחנו כבר לא בפריז, טוטו. כלומר אני כבר לא בפריז. עוד מעט יגיע שוב הקיץ, ויסמן ששנה עברה מהרגע שבו עזבנו את פריז וחזרנו לכאן.

פריז – ולא שלרגע חשבתי אחרת – התגברה די בקלות על עזיבתי, לכל היותר פרגנה לעצמה עוד כוס יין לפנות ערב, אולי התנחמה ברכישת סומק חדש, ומיד המשיכה הלאה, להאכיל ולהשקות נערות אחרות שישוררו לה.

והן כותבות, נערותיה החדשות של פריז. עליה. או אותה. וכולן, איכשהו, כותבות לה. את כל אחת מהן פריז תופסת בשלב אחר של חייה, וכל אחת מהן תופסת פריז אחרת לגמרי מזו שלי. והנה אני, מנסה פירגון כטקטיקה לשיכוך געגוע. וחלוקת מגדנות נדיבה, זה תמיד עובד.

(המשך…)

נסים קלדרון צופה לעתיד. או לראש העיר שעושה את דרכו לטקס הסרת הלוט

במוסף הארץ התפרסמה הבוקר רשימה שכתבתי אודות ביקור שעשיתי בנוה ברבור, שכונת ילדותי הזנוחה, לכבוד חשיפת שלט ההנצחה לסופר והמשורר פנחס שדה, שחי וכתב בשכונה, שני בניינים מאיתנו, כך התברר.

וכך היא מתחילה:

לפעמים אלה הפרטים הקטנים שסודקים את התמונה שהיית משוכנע שהכרת, שידעת על בוריה. הפעם זאת היתה ידיעה לקונית בשוליהם של מדורי הספרות. ביום חמישי, היא בישרה, יתקיים טקס הסרת הלוט מעל לוח הנצחה שנקבע על קיר הבניין שבו התגורר פנחס שדה, ברחוב דרך ההגנה 138 בתל אביב, שם, בדירתו בקומה השמינית, חי וכתב בשנים 77′-90′.

לא היה לי מושג. גדלתי שני בתים משם, בדרך ההגנה 142, באותה תקופה ממש. במשך עשר שנים חיינו בנוה ברבור, בין יד אליהו לכפר שלם, לא רחוק משכונת התקוה ומכביש הטייסים.

להמשך הקריאה באתר "הארץ".

יש גם כתבה מעניינת של בועז כהן על פנחס שדה במוסף סופשבוע. וכבונוס לקוראי "פריזאית" – סינרומן באפור לבן:

(המשך…)