כל המאמרים בנושא "תרבות"

ואחד לשנה הבאה / "סיפור אהבות"

יום שלישי, 27 בספטמבר, 2011

 

ספרי השנה הבאה (והשנים שאחריה). תוכן שיווקי אצלי במטבח

ספרי השנה הבאה (והשנים שאחריה). תוכן שיווקי בדרך למטבח

לפני הגשם, את השנה החדשה מבשר עבורי מוסף הספרים של "הארץ".

אני אוהבת רשימות, אני מכורה לקטלוגים, ידיעונים מדגדגים לי את הנוירונים ואפילו ספרי טלפונים יכולים להעביר לי לא מעט זמן (בוודאי יותר מאשר מוספי הספורט, למשל). אבל מוסף "הכינו את הסימניות – ספרי השנה הבאה" מערים לפני ים של הבטחות, מגרה את בלוטות הטעם ומציב לפני סימני דרך: מי כתב כמה ומתי ועל מה כולם כותבים. רק דבר אחד לא כתוב שם: מי עתיד לקרוא את כל הספרים האלה.

(המשך…)

ר-בו-לו-סיון / לחם עם מחאה

יום שלישי, 2 באוגוסט, 2011

 

אוהלים מתחת לגשר. פונט מארי

אוהלים מתחת לגשר. פונט מארי

לא זאת התמונה שבה רציתי לפתוח את יומן המסע הזה מפריז.

(המשך…)

קרואה, לא קרואה / שבוע הספרים שטרם ראו אור

יום רביעי, 22 ביוני, 2011

 

משחררות מילים. פשקוויל עברי ברחוב מזא"ה

משחררות מילים. פשקוויל עברי ברחוב מזא"ה

1. אשה שאני לא מכירה השאירה לי כתב יד בארון החשמל. כתב יד-כתב יד. לא על מפיות, אמנם, מודפס, כרוך בספירלה עם כריכה שקופה מקדימה, אבל עם תיקונים אחרונים בעט על טיפקס, בחיי.

(המשך…)

כותבות מפריז (פחות או יותר)

יום שני, 20 ביוני, 2011
Nue. צילומים: תמר מושינסקי, מתוך Dénsites Minimales, תערוכת היחיד הראשונה שלה בפריז

Nue. צילומים: תמר מושינסקי, מתוך Dénsites Minimales, תערוכת היחיד הראשונה שלה בפריז

אנחנו כבר לא בפריז, טוטו. כלומר אני כבר לא בפריז. עוד מעט יגיע שוב הקיץ, ויסמן ששנה עברה מהרגע שבו עזבנו את פריז וחזרנו לכאן.

פריז – ולא שלרגע חשבתי אחרת – התגברה די בקלות על עזיבתי, לכל היותר פרגנה לעצמה עוד כוס יין לפנות ערב, אולי התנחמה ברכישת סומק חדש, ומיד המשיכה הלאה, להאכיל ולהשקות נערות אחרות שישוררו לה.

והן כותבות, נערותיה החדשות של פריז. עליה. או אותה. וכולן, איכשהו, כותבות לה. את כל אחת מהן פריז תופסת בשלב אחר של חייה, וכל אחת מהן תופסת פריז אחרת לגמרי מזו שלי. והנה אני, מנסה פירגון כטקטיקה לשיכוך געגוע. וחלוקת מגדנות נדיבה, זה תמיד עובד.

(המשך…)

לוח הנצחה / מסע למזרח הקרוב, לעבר הרחוק

יום חמישי, 9 ביוני, 2011
נסים קלדרון צופה לעתיד. או לראש העיר שעושה את דרכו

נסים קלדרון צופה לעתיד. או לראש העיר שעושה את דרכו לטקס הסרת הלוט

במוסף הארץ התפרסמה הבוקר רשימה שכתבתי אודות ביקור שעשיתי בנוה ברבור, שכונת ילדותי הזנוחה, לכבוד חשיפת שלט ההנצחה לסופר והמשורר פנחס שדה, שחי וכתב בשכונה, שני בניינים מאיתנו, כך התברר.

וכך היא מתחילה:

לפעמים אלה הפרטים הקטנים שסודקים את התמונה שהיית משוכנע שהכרת, שידעת על בוריה. הפעם זאת היתה ידיעה לקונית בשוליהם של מדורי הספרות. ביום חמישי, היא בישרה, יתקיים טקס הסרת הלוט מעל לוח הנצחה שנקבע על קיר הבניין שבו התגורר פנחס שדה, ברחוב דרך ההגנה 138 בתל אביב, שם, בדירתו בקומה השמינית, חי וכתב בשנים 77′-90′.

לא היה לי מושג. גדלתי שני בתים משם, בדרך ההגנה 142, באותה תקופה ממש. במשך עשר שנים חיינו בנוה ברבור, בין יד אליהו לכפר שלם, לא רחוק משכונת התקוה ומכביש הטייסים.

להמשך הקריאה באתר "הארץ".

יש גם כתבה מעניינת של בועז כהן על פנחס שדה במוסף סופשבוע. וכבונוס לקוראי "פריזאית" – סינרומן באפור לבן:

(המשך…)

הונג. בינות לבניינים

יום חמישי, 28 באפריל, 2011
הונג1

הונג קונג, מבט מלמעלה; אחד מהם. הערפל מרכך את תוקפנותו של השפע

לקח לי כמה דקות להבין מה יש להם אלה, עם אמצעי המניעה בכל מקום: מתקן שמפיק ג'ל לטיהור הידיים לפני הלחיצה על כפתורי המעלית בקניון ענק, היפהפיה האסייאתית המדוקדקת, שאוכלת בשולחן לידינו בתיאבון גדול כשידיה עוטות כפפות חד פעמיות וכמובן – מסכות המנתחים בכל מקום ועל כל אחד.

כן, גם סארס, בסדר. אבל בעצם, כל ההפרדות האלה ואמצעי הטיהור והסינון והפיקוח הם ניסיונות נואלים לרסן את היצר ההונג קונגי, הרעב לטעום מכל העולמות שבצומת ביניהם היא מצוייה. כאילו לולא מעטפות הניילון ההרמטיות האלה, חוומרי החיטוי ואמצעי הפיקוח הנוקשים, תעלה העיר הזאת על גדותיה מרוב תאווה, תציף את העמק הרחב, תחדור דרך חלונות בנייני המשרדים ותמלא את בורות הענק שמחכים להצמיח בתוכם את המגדלים הבאים שיימכרו כמפוארים והיקרים ביותר ועם הנוף היפה ביותר בעולם.

(המשך…)

עונג שישי

יום ראשון, 6 במרץ, 2011
תכלת. בלונים שיצאו לרגילה ביום שישי

תכלת. בלונים שיצאו לרגילה ביום שישי. ובועות, ראיתם את הבועות?

ככה זה. רגע זכרונות ממסעדה נהדרת מפריז הקפואה, ובמשנהו, תל אביב בפלח הזמן הכי טוב שלה.

(המשך…)

סין סין / ואני מי אני איפה אני

יום שבת, 25 בדצמבר, 2010
ליד נאן פו טו

קטורת ומרצ'נדייז. ביציאה ממנזר נאן פו טו

מוכרחים להודות שנשמנו לרווחה כשנחתנו בשנית על אדמת הקודש של שדה התעופה של הונג קונג. סוף סוף אנחנו לא האטרקציה ברחוב הראשי, אנחנו לא אטרקציה של אף אחד. ואני מנסה לנצל את הזמן שנותר עד העליה למטוס ואת הסוללה שנותרה כדי לזכור משהו מהמרק הדחוס שבו טבלנו בשלושת הימים האחרונים. נתחיל מהסוף, כי שלושה הימים בהונג קונג גם ככה רחוקים כל כך, וגם מובנים הרבה יותר.
1. סין
בבוקר האחרון שלנו בשיאמן (Xiamen) התעוררנו ושמחנו יחד שהנה, הגענו למקום שלא היה שום סיכוי שנבחר לנסוע אליו בעצמנו. מה אומר, כנסים אקדמיים מתקיימים במקומות משונים בעולם. וטוב שכך.
הוא הוזמן להרצות בכנס בשיאמן, אי בדרום סין, ואנחנו החלטנו לא לתת להזדמנות לחמוק, על אף שמעולם לא שמענו על שיאמן, ולמעשה בדיוק בגלל זה. למרות שאין לנו שום משיכה לסין, ואם יורשה לי להכליל עוד יותר, גם לא למזרח; ובעצם גם בדיוק בגלל זה. אם תתנו לי כרטיס טיסה ביד ותשאלו אותי איך בדיוק מתחשק לי לכרטס אותו, אלה תשובותיי המיידיות: א. פריז. ב. ניו יורק. אז מה אם יש לי אהבה חדשה, ניו יורק, בכל זאת. ג. אולי קצת איטליה. פירנצה. לא הייתי בה מספיק.
כי כשחושבים על זה, אני מגלת ארצות קטנה מאוד, זעירה. אני מוכנה להתפשר על מגלת רחובות. מה שאני באמת אוהבת זה להגיע למקום זר, ואז, דרך תגליות זעירות, להפוך אותו לשלי; לבית אפשרי. סין לעולם לא תהיה שלי. ואולי לזכותה ייאמר – לעולם לא אביית אותה.
אבל הפעם החלטתי לוותר על זכות הבחירה, ולתת לעובדה שהוא והמאמר שלו נבחרו להוביל אותנו. אז העוגן הוא שיאמן. ההוא, שמבין בגיאוגרפיה קצת יותר, ציין שבבייג'ין עכשיו קור כלבים, אבל הונג קונג לעומת זאת, נמצאת שעה ומשהו משיאמן.
הונג קונג, הנה מקום שאני יכולה להתייחס אליו. בנקאים בריטיים בחליפות ואסיאתיות יפהפיות. מגדלים, קדחת עירונית, מסעדות יוקרה והתווית: 'מיובא מהונג קונג' בחלק מחנויות הבגדים שאני אוהבת לעלעל בין קולביהן.
אבל סין. מה לי ולה.
כרגיל, תכננתי ללמוד קצת על סין לפני הנסיעה. כרגיל, לא הספקתי. כרגיל, זכרונות מספרים שקראתי, סרטים שראיתי, דימויים שספגתי מפה ומשם, מעט סינים שפגשתי בימי חיי, שימשו בערבוביה כמצע למסע.
ובסופו של דבר, אחרי שלושה ימים מרתקים בהונג קונג, טיסה קצרה ודי איומה, נחתנו בסין. כלומר בשיאמן.
הדבר הראשון שהבחנתי בו עם הנחיתה בסין, הוא המסך הדק שהפריד ביני ובינה. ראשית, היה הערפל הזה, שאפף אותה כל משך שהותנו בה וטשטש את צבעיה. שנית, לא שמעתי באוזן אחת, תודה לטייס שהביא אותנו בנחיתה טרנס אטלנטית ללא כל צורך נראה לעין. שלישית, לא מרק הוונטון מינוס כופתאות השרימפס ששתיתי בשדה התעופה של הונג קונג, ולא התרופות שלקחתי לא הצליחו לחסל באיבה את השפעת שתקפה אותי במלוא עוזה בלילה שבין הונג קונג לשיאמן.
אבל רושם ראשוני הוא לא תמיד מדוייק. ככל שהלכו הימים ונקפו, ככל שההנתי והסתובבתי יותר בשיאמן, התברר שטעיתי. זה לא היה מסך דק, שהפריד ביני ובין סין, זה גם לא היה מסך הברזל, זאת היתה החומה הסינית.
בדמיוני ראיתי את מה שויקיפדיה סיפרה לי על שיאמן: עיר נקיה ונאה, אולי לא תוססת כמו ערים אחרות, אבל נוחה ובטוחה, אחת הערים הכי נעימות למחיה בסין. נשמע לי כמו התחלה טובה, לא ליפול ישר לכור המצרף של היאקוזה (יפנית בטח, נכון?). חשבתי שבטח עמיתיו המקומיים של החוקר שאיתי יספרו לנו איפה כדאי להסתובב, שנאכל אוכל סיני מ-ע-ו-ל-ה (בחיי שגם ברגעים אלה אני נעשית רעבה רק מלהיזכר באוכלים הטעימים שחשבתי שנאכל בסין. ויש רק חבילה של אוראו קוקיז בתיק).
עזבו את דמיוני. מצאתי – אין כמו האינטרנט – שתי ישראליות שחיו בשיאמן עצמה, שהיו מסבירות פנים כדי לכתוב לי רשימה שלמה של המלצות על שיאמן. כמו שאמרו, אי קטן, שלושה ימים מספיקים כדי להכיר את כולו.
ביום הראשון לקחתי מונית לרחוב הראשי, ז'ונג שאן לו (לו זה רחוב, עכשיו אני יודעת). אחת המתנדבות בכנס ציירה לי על פתק את שם הרחוב, בזה הייתי יכולה לבהות שעות, באופן שבו הן מציירות את שמות הרחובות. ומוכרחים להודות שגם כיף שהמוניות כל כך זולות. באמת, מאז סיני לא טיילתי במקום שבו לא הרגשתי את יוקר המחייה נושף בי בכל כוס קפה. או תה ירוק (המשקה שמאפיין את שיאמן. טעים כמו כל תה ירוק. כלומר בכלל לא).
אבל כשהגעתי לרחוב המרכזי של שיאמן, לא היה לי נעים, ואני לא מתכוונת בשפת ילדי הגן. הוא היה סואן, ודי מלוכלך, כך נראה לי ממבט ראשון, ובעיקר, כולם נעצו בי מבטים. יישרתי את הגב, החלטתי לטעום מה שיש כאן ברחוב. הדוכן הראשון מכר פירות מקורמלים על שיפודים. קניתי שיפוד של תותים יפים נוטפי קרמל והמוכר עטף אותו בנייר דקיק ושקפקף. זה נראה טעים והריח טוב, אבל בשום אופן לא הצלחתי לקלף את הנייר הזה, שנדבק לתותים. כשניסיתי להבין כמה לשלם לו (8 יואן, 4 שקלים) נצמדו אליי שלוש נערות, שתקעו את ראשיהן ליד זה שלי (בואו נודה בזה, קצת מתחתיו. אני גבוהה יותר מכולם שם), וכשהסבתי מבט אליהן ברחו בצחקוקים.
אי אפשר לומר שלא היה מעניין ברחוב הראשי של שיאמן. גיליתי שסינים אוכלים כל הזמן ברחוב, לא רק תותים על מקל, הכל על מקל, מדיונונים ועד טופו צלוי ומתובל, וקערת מרק על הספסלים בצדי הרחוב; שהם שומרים על משמעת מים ותמיד מחזיקים כוס גדולה של שתיה (אחר כך, בשדה התעופה של שיאמן, ראיתי שבמקום מתקני מים קרים מוצבים שם מיחמים לטובת ציבור שותי התה). וראיתי שהם כולם, סלחו לי, נראים כמו פועלים סיניים. לבושים בשעטנז בלתי סביר של צבעים והדפסים, ובעיקר שהכל שם, נו, מיוצר בסין. הפיצ'יפקס שמוכרים ברחוב, המזכרות שמוכרים בדוכנים, הכל עשוי מחומרים שמחקים חומרים אחרים.
בסופו של דבר, הנה אני מודה, ישבתי בפיצה האט, בפינת אחד הרחובות שחוצים את הרחוב הראשי. אני יושבת בבתי קפה לבדי וגם במסעדות, ועשיתי את זה לא מעט גם בעולם. אבל לא הצלחתי  למצוא שום מקום שלא נראה לי כמו חמארה סינית. ופשוט פחדתי, פחדתי מקלקול קיבה, פחדתי לדמיין איך עושים את דרכם לאוכל שלי כל הדיונונים המיובשים שראיתי בשוק עוד בהונג קונג ובשיאמן נמכרים כמוצר יוקרה עטוף בשקיות ממותגות.ואחרי שרואים את כל הגיגיות עם דגים חיים, צדפות ורכיכות, וסרטנים קשורים רגליים, שרימפסים ומולים ותמנונים ומה לא, חששתי טיפונת לגורלי, באותו אופן שבו חששתי לגורלו של כלב פודל תועה מסורק היטב שנכנס לא מלווה בבעליו לסמטה שבה היו כמה מסעדות שריח מצוין ומטריד עלה מהן. בסך הכל, אם הם אוכלים את כל זה, ומביטים בי ככה, למה לבחול בבשרי הלבנבן. אני יודעת, זאת הפנטזיה הקטסטרופלית של כל קולוניאליסט. אבל היה עוד דבר במפגש עם הסינים שלא היה באף מקום אחר: הרגשתי שהם לא רואים אותנו בכלל. שלא נוצר קשר עין, לא מוחלפים חיוכים. החומה הסינית הזאת. למרות שלמדתי קצת ני-האו ושיה-שיה, ואפילו את השי"ן הסמ"כית הספציפית שלהם. לא רואים אותי, לא רואה אותם. לא אומרת את זה כעונש, כעובדה. חרשתי את הרחוב לאורכו וקצת לרוחב סמטאותיו, וכשחזרתי לנקודת ההתחלה ותפסתי מונית והנהגת הצליחה להבין לאן להסיע אותי, נשמתי לרווחה.
שיאמן היא לא סין, יאמרו הסינולוגים או הסינופילים. ובוודאי שאי אפשר לשפוט מקום על סמך שלושה ימים בו.
"שילמתי בעבור הכרטיס שלי כפי שיכולתי, במטבעות של כסף קטן, בלי להתעלף. כשהגעתי לפתח האולם גיליתי שהוא מואר. היה מוקדם מדי, ההקרנה עדיין לא התחילה. בירכתי האולם היו כבר שלוש שורות של צרפתים. ב"קדמיות" כנופיה של פרחחים שורקים וצוחקים. היה עלי לחצות את כל אולם הקולנוע תחת מבטי היושבים. לבד. מכיוון שהסדרנים לא נהגו ללוות את לקוחות ה"קדמיות למקומותיהם. אף לא לבן אחד ויחיד ב"קדמיות".
לא נסוגותי. חציתי. חציית האולם הזה התבצעה על ידי דמותי בדממה עמוקה, שהשתררה בעקבות הכניסה של דמותי. אני זוכרת שלא זכרתי עוד כיצד הולכים. האנושות כולה הביטה בי. הייתי לבנה ללא עוררין. … הייתי קשורה קשר עמוק לתחושת הבושה. הייתי הבושה המהלכת. הייתי פשוט מגוחכת". (מרגריט דיראס מספרת על חייה כנערה בוייטנאם. מתוך מחברות המלחמה, עמ' 83.  תרגום: חגית בת עדה, הוצאת "כתר").
נכון. בלי תיווך של אחד שיודע, בלי לשהות במקום שבוע או חודש או שנה, מה ההבדל בין סין של המוצרים, של הספרים, של הסרטים, של הפועלים הסינים שברחובות, של החוויות של כל מכריי שטיילו בסין, לבין סין שבחוויה האישית בגוף ראשון כשאתה לא דובר את השפה ורק עובר בה?
בכמה סרטים ראיתי את חוויית האישה המערבית בשוק האקזוטי הזר, המרתק והמאיים? קזבלנקה, אין סרט מסע, בטח נשי, שנעדרת ממנו הסצנה הזאת. אם אפשר גם להוסיף בו, בשוק, מרדף, מה טוב.
לא אכלנו במסעדה סינית טובה בשיאמן, אכלנו במסעדת הסגל באוניברסיטה, כן, גם שם היו דגים באקווריומים וכל הסיפור, ומלצריות במדים שעליהן רק תגים עם המספרים שלהן.
אבל ביום האחרון היינו בגולנאג-יו, אי קטן ומתוק מאוד, חמש דקות במעבורת מחופי שיאמן, ובערב, מכיוון שכבר מיצינו את כל מה שלעיר הזאת היה להציע, לפחות את כל מה שמצאנו שהיה לה להציע, חזרנו לז'ונג שאן לו, הפעם בערב, הפעם יחד.
שוב קניתי את התותים על מקל, כי התברר לי שהדף שבו עוטפים את התותים עשוי כנראה מאורז ואוכלים אותו, וזה רעיון די גאוני כשחושבים על זה, לעטוף דברים דביקים בנייר שקוף ואכיל, והתותים היו עסיסיים ומתוקים. יחד, באומץ, נכנסנו למקום ששמתי עליו עין עוד יום קודם, שמתהדר במרק בוטנים שלו, ובאמצעות טכנולוגיה עילית הצלחנו לקנות אוכל: צילמתי את מה שרצינו לטעום, ובקופה, הראיתי את הצילומים וקיבלתי קופונים בהתאם. הבאו היה טעים לאללה, הבורקס פחות. במפתיע גילינו רחוב של בגדים מגניבים ועיצוב יותר יפני מסיני, באחת מהן ויתרתי (ביג מיסטייק, היוג') על תיק נהדר בפחות ממאתיים יואן, אבל קניתי לי מסגרת עץ למשקפיים, שכמוה לא ראיתי עדיין בשום מקום, באותו מחיר בדיוק. בערב, החמארות היו שמחות וצפופות ומעושנות, אבל עדיין לא העזנו לאכול בהן. ובבוקר, כשקמנו לצלצול השעון, כדי להספיק לבקר בנאן פו טו, המנזר הבודהיסטי היפה הצמוד לאוניברסיטה, סיכמנו שטוב שככה נסענו לאן שהרוח נשאה אותנו.

נשמנו לרווחה כשנחתנו בשדה התעופה של הונג קונג. סוף סוף אנחנו לא האטרקציה ברחוב הראשי, אנחנו לא אטרקציה של אף אחד. ואני מנסה לנצל את הזמן שנותר עד העליה למטוס ואת הסוללה שנותרה כדי לזכור משהו מהמרק הדחוס שבו טבלנו בשלושת הימים האחרונים. נתחיל מהסוף, כי שלושה הימים בהונג קונג גם ככה רחוקים כל כך, וגם מובנים הרבה יותר.

1. סין

בבוקר האחרון שלנו בשיאמן (Xiamen) התעוררנו ושמחנו יחד שהנה, הגענו למקום שלא היה שום סיכוי שנבחר לנסוע אליו בעצמנו. מה אומר, כנסים אקדמיים מתקיימים במקומות משונים בעולם. וטוב שכך.

הוא הוזמן להרצות בכנס בשיאמן, אי בדרום סין, ואנחנו החלטנו לא לתת להזדמנות לחמוק, על אף שמעולם לא שמענו על שיאמן, ולמעשה בדיוק בגלל זה. למרות שאין לנו שום משיכה לסין, ואם יורשה לי להכליל עוד יותר, גם לא למזרח; ובעצם גם בדיוק בגלל זה. אם תתנו לי כרטיס טיסה ביד ותשאלו אותי איך בדיוק מתחשק לי לכרטס אותו, אלה תשובותיי המיידיות: א. פריז. ב. ניו יורק. אז מה אם יש לי אהבה חדשה, ניו יורק, בכל זאת. ג. אולי קצת איטליה. פירנצה. לא הייתי בה מספיק.

כי כשחושבים על זה, אני מגלת ארצות קטנה מאוד, זעירה. לכל היותר – מגלת רחובות. מה שאני באמת אוהבת זה להגיע למקום זר, ואז, דרך הרגליים, לפעמים דרך הפה, להפוך אותו לשלי; לבית אפשרי. סין לעולם לא תהיה שלי. ואולי לזכותה ייאמר – לעולם לא אביית אותה.

(המשך…)

רשימת מטלות; רחוב מזא"ה

יום שני, 29 בנובמבר, 2010
מה מסתתר מאחורי וילון מספר שלוש. רשימת מטלות ברחוב מאז"ה

מה מסתתר מאחורי וילון מספר שלוש? רשימת מטלות ברחוב מזא"ה

1. למצוא שולחן טוב בתולעת ספרים החדשה, במזא"ה 7.

יש שם קפה טוב, מוזיקה נעימה ברקע, אור נהדר. ויש כמובן את חנות הספרים, למקרה שצריך להביא למישהו מתנה באמצע היום, (למשל, אסופת ציורים אירוטיים של פיקאסו, בכריכה קשה קשורה בסרט) או סתם לשוטט ביניהם, בהפסקות מהעבודה שלשמה הגעת עד הלום.

הכל טוב ויפה, שני חדרים שונים לבחור ביניהם, המנורות הן גרסה מעוצבת של ההיא של דודו גבע שמדברת עם הקקטוס, ולא שומרים שם באדיקות על מדיניות האין חיוכים שהנהיג סניף האם ליד כיכר רבין. יש חיבור מהיר לרשת, ולמעלה מזה – משהו באוויר גרם לי ללחוץ על הכפתור שמנתק את המחשב ממנה ולצלול פנימה, לתוך הטקסט, המשפטים, השורות, המילים, הרווחים ביניהם. עד שעל הכסא שבשולחן הסמוך נחתה אשה, שחררה את הכלב שאיתה, הניחה על השולחן ערמת מכובדת של דפים זקופי אזני חמור, ואמרה, בלי שהיות, לאשה שהמתינה לה: זה לא טוב. הספר פשוט לא טוב. ונימקה.

(המשך…)

שלושה דברים טובים / נפוטיזם, אבל מהמוצדקים

יום שני, 22 בנובמבר, 2010
שירת המזגנים

שירת המזגנים. אב-אלול תשע"א. איורים: יזהר כהן

1) יזהר כהן חי בפריז ומאייר בעיתונים ברחבי העולם, בספרים, ומדי פעם גם בשדרות, למשל. אחת מגאוותיה של "פריזאית" היא על המדור האישי שלו, שהבליח כאן בתחילת דרכה.

זו כבר השנה השניה שעיריית תל אביב מוציאה לוח שנה שמלווה באיוריו של יזהר. כל אחד מהאיורים מהלוח של שנת תשע"א (שנה שמוכרחה איורים נהדרים כדי לפצות על שמה, הנתקע בגרונות) גרם לנו להאנח. לא רק מול הקו של יזהר, שמצליח להיות בה בעת פשוט ומתוחכם, והרעיונות שלו, שהם בו זמנית ריאלסטיים ופנטסטיים, אלא בגלל שהוא, דווקא משבתו במרחקים, הצליח לא רק לתפוס בכל אחד מהאיורים איזו ליבה של הווייה תל אביבית, אלא גם להגיש לנו אותה, הילידים, כזיכרון מתוק מההווה המתמשך שלנו כאן.

(המשך…)