ספרי השנה הבאה (והשנים שאחריה). תוכן שיווקי בדרך למטבח

לפני הגשם, את השנה החדשה מבשר עבורי מוסף הספרים של "הארץ".

אני אוהבת רשימות, אני מכורה לקטלוגים, ידיעונים מדגדגים לי את הנוירונים ואפילו ספרי טלפונים יכולים להעביר לי לא מעט זמן (בוודאי יותר מאשר מוספי הספורט, למשל). אבל מוסף "הכינו את הסימניות – ספרי השנה הבאה" מערים לפני ים של הבטחות, מגרה את בלוטות הטעם ומציב לפני סימני דרך: מי כתב כמה ומתי ועל מה כולם כותבים. רק דבר אחד לא כתוב שם: מי עתיד לקרוא את כל הספרים האלה.

(המשך…)

אוהלים מתחת לגשר. פונט מארי

לא זאת התמונה שבה רציתי לפתוח את יומן המסע הזה מפריז.

(המשך…)

משחררות מילים. פשקוויל עברי ברחוב מזא"ה

1. אשה שאני לא מכירה השאירה לי כתב יד בארון החשמל. כתב יד-כתב יד. לא על מפיות, אמנם, מודפס, כרוך בספירלה עם כריכה שקופה מקדימה, אבל עם תיקונים אחרונים בעט על טיפקס, בחיי.

(המשך…)

Nue. צילומים: תמר מושינסקי, מתוך Dénsites Minimales, תערוכת היחיד הראשונה שלה בפריז

אנחנו כבר לא בפריז, טוטו. כלומר אני כבר לא בפריז. עוד מעט יגיע שוב הקיץ, ויסמן ששנה עברה מהרגע שבו עזבנו את פריז וחזרנו לכאן.

פריז – ולא שלרגע חשבתי אחרת – התגברה די בקלות על עזיבתי, לכל היותר פרגנה לעצמה עוד כוס יין לפנות ערב, אולי התנחמה ברכישת סומק חדש, ומיד המשיכה הלאה, להאכיל ולהשקות נערות אחרות שישוררו לה.

והן כותבות, נערותיה החדשות של פריז. עליה. או אותה. וכולן, איכשהו, כותבות לה. את כל אחת מהן פריז תופסת בשלב אחר של חייה, וכל אחת מהן תופסת פריז אחרת לגמרי מזו שלי. והנה אני, מנסה פירגון כטקטיקה לשיכוך געגוע. וחלוקת מגדנות נדיבה, זה תמיד עובד.

(המשך…)

נסים קלדרון צופה לעתיד. או לראש העיר שעושה את דרכו לטקס הסרת הלוט

במוסף הארץ התפרסמה הבוקר רשימה שכתבתי אודות ביקור שעשיתי בנוה ברבור, שכונת ילדותי הזנוחה, לכבוד חשיפת שלט ההנצחה לסופר והמשורר פנחס שדה, שחי וכתב בשכונה, שני בניינים מאיתנו, כך התברר.

וכך היא מתחילה:

לפעמים אלה הפרטים הקטנים שסודקים את התמונה שהיית משוכנע שהכרת, שידעת על בוריה. הפעם זאת היתה ידיעה לקונית בשוליהם של מדורי הספרות. ביום חמישי, היא בישרה, יתקיים טקס הסרת הלוט מעל לוח הנצחה שנקבע על קיר הבניין שבו התגורר פנחס שדה, ברחוב דרך ההגנה 138 בתל אביב, שם, בדירתו בקומה השמינית, חי וכתב בשנים 77′-90′.

לא היה לי מושג. גדלתי שני בתים משם, בדרך ההגנה 142, באותה תקופה ממש. במשך עשר שנים חיינו בנוה ברבור, בין יד אליהו לכפר שלם, לא רחוק משכונת התקוה ומכביש הטייסים.

להמשך הקריאה באתר "הארץ".

יש גם כתבה מעניינת של בועז כהן על פנחס שדה במוסף סופשבוע. וכבונוס לקוראי "פריזאית" – סינרומן באפור לבן:

(המשך…)

הונג קונג, מבט מלמעלה; אחד מהם. הערפל מרכך את תוקפנותו של השפע

לקח לי כמה דקות להבין מה יש להם אלה, עם אמצעי המניעה בכל מקום: מתקן שמפיק ג'ל לטיהור הידיים לפני הלחיצה על כפתורי המעלית בקניון ענק, היפהפיה האסייאתית המדוקדקת, שאוכלת בשולחן לידינו בתיאבון גדול כשידיה עוטות כפפות חד פעמיות וכמובן – מסכות המנתחים בכל מקום ועל כל אחד.

כן, גם סארס, בסדר. אבל בעצם, כל ההפרדות האלה ואמצעי הטיהור והסינון והפיקוח הם ניסיונות נואלים לרסן את היצר ההונג קונגי, הרעב לטעום מכל העולמות שבצומת ביניהם היא מצוייה. כאילו לולא מעטפות הניילון ההרמטיות האלה, חוומרי החיטוי ואמצעי הפיקוח הנוקשים, תעלה העיר הזאת על גדותיה מרוב תאווה, תציף את העמק הרחב, תחדור דרך חלונות בנייני המשרדים ותמלא את בורות הענק שמחכים להצמיח בתוכם את המגדלים הבאים שיימכרו כמפוארים והיקרים ביותר ועם הנוף היפה ביותר בעולם.

(המשך…)

תכלת. בלונים שיצאו לרגילה ביום שישי. ובועות, ראיתם את הבועות?

ככה זה. רגע זכרונות ממסעדה נהדרת מפריז הקפואה, ובמשנהו, תל אביב בפלח הזמן הכי טוב שלה.

(המשך…)

קטורת ומרצ'נדייז. ביציאה ממנזר נאן פו טו

נשמנו לרווחה כשנחתנו בשדה התעופה של הונג קונג. סוף סוף אנחנו לא האטרקציה ברחוב הראשי, אנחנו לא אטרקציה של אף אחד. ואני מנסה לנצל את הזמן שנותר עד העליה למטוס ואת הסוללה שנותרה כדי לזכור משהו מהמרק הדחוס שבו טבלנו בשלושת הימים האחרונים. נתחיל מהסוף, כי שלושה הימים בהונג קונג גם ככה רחוקים כל כך, וגם מובנים הרבה יותר.

1. סין

בבוקר האחרון שלנו בשיאמן (Xiamen) התעוררנו ושמחנו יחד שהנה, הגענו למקום שלא היה שום סיכוי שנבחר לנסוע אליו בעצמנו. מה אומר, כנסים אקדמיים מתקיימים במקומות משונים בעולם. וטוב שכך.

הוא הוזמן להרצות בכנס בשיאמן, אי בדרום סין, ואנחנו החלטנו לא לתת להזדמנות לחמוק, על אף שמעולם לא שמענו על שיאמן, ולמעשה בדיוק בגלל זה. למרות שאין לנו שום משיכה לסין, ואם יורשה לי להכליל עוד יותר, גם לא למזרח; ובעצם גם בדיוק בגלל זה. אם תתנו לי כרטיס טיסה ביד ותשאלו אותי איך בדיוק מתחשק לי לכרטס אותו, אלה תשובותיי המיידיות: א. פריז. ב. ניו יורק. אז מה אם יש לי אהבה חדשה, ניו יורק, בכל זאת. ג. אולי קצת איטליה. פירנצה. לא הייתי בה מספיק.

כי כשחושבים על זה, אני מגלת ארצות קטנה מאוד, זעירה. לכל היותר – מגלת רחובות. מה שאני באמת אוהבת זה להגיע למקום זר, ואז, דרך הרגליים, לפעמים דרך הפה, להפוך אותו לשלי; לבית אפשרי. סין לעולם לא תהיה שלי. ואולי לזכותה ייאמר – לעולם לא אביית אותה.

(המשך…)

מה מסתתר מאחורי וילון מספר שלוש? רשימת מטלות ברחוב מזא"ה

1. למצוא שולחן טוב בתולעת ספרים החדשה, במזא"ה 7.

יש שם קפה טוב, מוזיקה נעימה ברקע, אור נהדר. ויש כמובן את חנות הספרים, למקרה שצריך להביא למישהו מתנה באמצע היום, (למשל, אסופת ציורים אירוטיים של פיקאסו, בכריכה קשה קשורה בסרט) או סתם לשוטט ביניהם, בהפסקות מהעבודה שלשמה הגעת עד הלום.

הכל טוב ויפה, שני חדרים שונים לבחור ביניהם, המנורות הן גרסה מעוצבת של ההיא של דודו גבע שמדברת עם הקקטוס, ולא שומרים שם באדיקות על מדיניות האין חיוכים שהנהיג סניף האם ליד כיכר רבין. יש חיבור מהיר לרשת, ולמעלה מזה – משהו באוויר גרם לי ללחוץ על הכפתור שמנתק את המחשב ממנה ולצלול פנימה, לתוך הטקסט, המשפטים, השורות, המילים, הרווחים ביניהם. עד שעל הכסא שבשולחן הסמוך נחתה אשה, שחררה את הכלב שאיתה, הניחה על השולחן ערמת מכובדת של דפים זקופי אזני חמור, ואמרה, בלי שהיות, לאשה שהמתינה לה: זה לא טוב. הספר פשוט לא טוב. ונימקה.

(המשך…)

שירת המזגנים. אב-אלול תשע"א. איורים: יזהר כהן

1) יזהר כהן חי בפריז ומאייר בעיתונים ברחבי העולם, בספרים, ומדי פעם גם בשדרות, למשל. אחת מגאוותיה של "פריזאית" היא על המדור האישי שלו, שהבליח כאן בתחילת דרכה.

זו כבר השנה השניה שעיריית תל אביב מוציאה לוח שנה שמלווה באיוריו של יזהר. כל אחד מהאיורים מהלוח של שנת תשע"א (שנה שמוכרחה איורים נהדרים כדי לפצות על שמה, הנתקע בגרונות) גרם לנו להאנח. לא רק מול הקו של יזהר, שמצליח להיות בה בעת פשוט ומתוחכם, והרעיונות שלו, שהם בו זמנית ריאלסטיים ופנטסטיים, אלא בגלל שהוא, דווקא משבתו במרחקים, הצליח לא רק לתפוס בכל אחד מהאיורים איזו ליבה של הווייה תל אביבית, אלא גם להגיש לנו אותה, הילידים, כזיכרון מתוק מההווה המתמשך שלנו כאן.

(המשך…)