*** בתגובות שבהמשך יש הרבה הצעות מעניינות לשכירת דירות והשכרתן, וכן הצעה אחת אקטואלית להשכרת חדר בדירה מאוגוסט עד אמצע ספטמבר. מוזמנים להעלות את הצעותיכם והדירות שאתם מחפשים בתגובות לפוסט. בהצלחה ***
למרות שכאן גשם בחוץ, ואולי דווקא בגלל זה, נדמה שההכנות לחופש הגדול מעולם לא היו אינטנסיביות יותר, משני צידי הים התיכון. מטחי מכתבים נוחתים על סף הדלת הפריזאית שלנו עם שאלות: איך שוכרים דירה? האם יש לך דירה בשבילי, אני מגיעה ביולי, עם ילדה וחתולה? יש לי דירה למסור, עם ספה נפתחת ונוף לאייפל. יש לך דיירים בשבילי?
ובכן, חברים יקרים, קוראים מסורים ונוסעים מתמידים – בואו נעשה סדר.
אובססיה אהובתי. הכרזה לתערוכה של לוסיאן פרויד במרכז פומפידו
12, 14, 15, 12.
זאת היתה התחזית בתחילת השבוע.
17, 11, 14, 14, 16.
זאת התחזית להמשך. בפועל, אמנם ברגע זה יורד גשם (החיים כאן ניתקו אצלנו את הקשר המיידי שנוצר בין קור ובין גשם), אבל בגדול – חולצה וז'קט. בבקרים אולי קצת יותר קריר. סוודרון. כבר לא צריך לבזבז עוד חמש דקות ביציאה מהבית על איתור שתי כפפות, צעיף וכובע. והרבה יותר חשוב: כבר לא צריך לצאת בחושך. אפילו כשמתעוררים יש אור בחוץ, כשחוזרים הביתה עדיין אור, וזה יילך וישתפר, עד לשעות האור המופרזות של הקיץ (בשמונה בערב סוגרים את התריסים ומודיעים לילדות שלא משנה לנו מה קורה בחוץ, עכשיו לילה).
ובינתיים, גם בחזית האמנותית מתנערים משנת החורף בכמה תערוכות מסקרנות מאוד.
1) פרויד.לוסיאן פרויד. במרכז פומפידו. רטרוספקטיבה כזאת רצינית ומקיפה, שבביקור האחרון שלנו בפומפידו, מתישהו בפברואר, כבר התגלגלו בחנויות המוזיאון מרצ'נדייז של האיש, האגדה, הנכד והפורטרט של קייט מוס.
רסטות. עשר בבוקר, שני מבקרים משקיפים על הערימה של בולטנסקי
ראשית, צריך להזהיר מפני ספוילר. אם אתם מתכוונים לבקר בעצמכם במיצב של כריסטיאן בולטנסקי בגראנד פאלה אל תמשיכו לקרוא.
אני רצינית: אם ייצא לכם להיות בפריז עד ה-21 לפברואר, תקפצו לגראנד פאלה, אבל אז אל תביטו גם בתמונות, אל תלחצו על "לקרוא את ההמשך", פשוט תגללו למטה, יש טור נחמד על אוכל טוב ועל הדרכים הצרפתיות להימנע ממנו.
המלצה טובה היא המלצה שמקורה אמין, שככל הנראה תוכיח את עצמה בשעת השי"ן. המלצה משובחת היא כזאת שכבר לקרוא אותה מעורר ומשביע בו זמנית, כמו ההמלצות של מיכל ניב על מוזיקה, של רון מיברג על פיטר לוגר, של נילי לנדסמן על בגדים (והנה כבר חשפתי את גילי התרבותי. לא נורא, אומרים ששלושים וחמש הוא העשרים וחמש החדש, רק חבל שאני אף פעם לא מצליחה למצוא המלצות משובחות על קרמים נגד קמטים).
בימים האחרונים עברו תחת הסמן של העכבר, ובמקרה אחד אפילו ממש תחת הידיים, פיזית, כמה המלצות שוות. אין כאן ביקורות של מיברג, לצערי. אבל יש כאן צרור של המלצות מפי אנשים שיודעים על מה הם מדברים, המלצות שהן גם מרחיבות ידע על תחום מסוים, המלצות של גזור ושמור, או לכל הפחות המלצות של קרא ופנטז.
כבר דיברנו על זה, אני יודעת, אבל מה לעשות שהעיר הזאת לא מפסיקה לפתות אותך באירועי אירועים. אפילו בדרך ליום סידורים אפרורי (אבל בקו 6, העילי, שזה כבר משפר הכל). די לאסוף את גיליון A nous Paris שמחולק חינם בימי שלישי בכניסה למטרו, לעבור על לוח האירועים שבתחילתו ולעשות פרצוף פריזאי של רווחה ושל "שום דבר גדול", ואז להמשיך לדפדף ולרצות לגזור לפחות ארבע תזכורות לעצמנו.
לא, המון נחת. הביקור בישראל היה נפלא, מחמם, מייזע, מקרב לבבות, מאוורר, עמוס, אינטנסיבי, מחדש, טעים (המסעדות בתל אביב מעולות, כבר אמרתי? מעולות), ואפילו הביא איתו כמה עניינים חדשים לשנה החדשה. כיף לנסוע למקום שאתה מכיר ואוהב כמו תל אביב, וממילא, כל נסיעה לחו"ל שווה כפליים כשאתה גר בפריז, פעם אחת בגלל החו"ל, פעם שניה בגלל שאתה חוזר, בסופו של דבר, לפריז.
פריז רבתי. מה יהיה בסופה? מפת פריז וסביבותיה על רצפת הלובי
חם. חם נורא. שלושים מעלות בסך הכל, אבל בנייני פריז מתוכננים לשמר את החום, והם עושים את המוטל עליהם. זה כלום, אני אומרת לכולם, כאילו הגעתי הרגע מהמדבר, אבל בכל פעם שאני נכנסת הביתה אני מחפשת את הכפתור של המזגן, באותה תנועה אינסטינקטיבית שבה אחרים שולחים יד למזוזה.
אז זהו, שאין כאן מזגנים, ועם כל הכבוד לפרקט, כפות הרגליים מתחננות למגען הקר של מרצפות הסומסום הישראליות.
לא מבינים כאן שום דבר בחום. אי אפשר לברוח מחום הרחוב לחנויות בשוליו, כי כולן מאפסנות את אותו אוויר הביל ויציב, איש לא מודע לסגולות הקירור של קפה ברד ואפילו ארטיקים בקושי אפשר להשיג. מניפות הן הנשק המתוחכם האחרון שנותר נגד החום, והן נשלפות מכל תיק, משנעות בקושי את האוויר הסמיך. החום, כפי שחום עושה, פוגע בסטנדרטים המוסריים והאסתטיים המחמירים, וכל האלגנטיות מתלחלחת או מתאדה, תלוי בשעה. בנות העיר עברו לשמלמלות טריקו קשורות בחגורה במתניים וסנדלי גלדיאטורים שטוחים. ברק שמנוני דקיק מכסה את כל פיסות העור החשופות, מפר את חוקי היסוד, אבל גם מחדיר בעיר הזאת קצת ריח נעורים. למרבה הצער, רוח נעורים לא מריחה כמו שאנל 5.
אפשר להימלט לקולנוע, לבקש מקלט מדיני בשגרירות ישראל הממוזגת לעילא או לקוות שמוזיאון, בטח אחד חדש ומשוכלל, יהיה תרבותי מספיק כדי להתכונן גם לימים החמים. כבר מזמן רציתי לראות את התערוכה "פריז רבתי – האתגר" במרכז הארכיטקטורה בארמון שאיו.
גלריית תדיאוש רופק במארה העליון מציגה תערוכה מקיפה של עבודותיהם של האמנים הדרום לונדוניים ג'ילברט וג'ורג', האמנים היחידים, מלבד אנדי וורהול, שזכו לקומה שלמה בטייט מודרן. התמונות של ג'ק פריק, כך נקראת הסדרה האחרונה, מציגות כל-אדם מודרני ועירוני ומצבו הקיומי וכל זה, כלומר: צילומים מבוימים, הרבה דגלי אנגליה, עצים, מפות ואנשים משוכפלים או שנראים כמעט כאלה. וכמקובל בעת הזאת, אם הסתקרנתם מספיק מהעבודות וביקשתם לפגוש את האמן, אין בעיה: אלה הם, בכל התמונות שלהם.
לפעמים מוכרחים לשמוח בעובדה שהכסף הגדול מתעקש לשמש כפטרון האמנויות (בתנאי, כמובן, שיש עוד מתחרים על המשרה האלגנטית). פונדסיון קרטייה, הגלריה לאמנות מודרנית ששוכנת במבנה הזכוכית-ברזל-צמחיה-אור שתיכנן ז'אן נובל, ברובע ה-14, הוא יצירת אמנות נהדרת. ולמרות שהמבנה כל כך יפה, חכם ומרתק כשלעצמו, הוא משאיר מספיק מקום ליצירות שמוצגות בו. והוא נותן תירוץ מצוין להגיע לאחד האזורים היפים כל כך ברובע ה-14.
מדי פעם תוקפת אותי המחשבה על הימים שאחרי החזרה הביתה ואם להיות מדויק יותר – על הביקור הראשון בפריז לאחר שנעזוב. כמו בפרויקט ערב-חג מגזיני אני מנסה למפות את הבולנז'רי שאהיה חייב לדגום, את הגינה הכי מקסימה ואת המסעדות לערב הראשון, השני והשלישי של ימי הנוסטלגיה העתידים לבוא. זה לא קל.
אורית וצחי, נטולי היסטוריה תעסוקתית מעיקה של רשימות ודירוגים, נקטו בגישה משחררת ערב ביקור הריבאונד שלהם בעיר והפקידו בידינו את מלאכת בחירת המסעדה. לאחר הצצה ברשימה ממש כאן ושלל דחיות מנומסות ממוסדות קולינריים וותיקים יותר הזמנתי מקום בפסאז' 53, מסעדה צעירה שעברה בשלום את גל המבקרים הראשון שהסתערעליה והשאירה רושם מסקרן ומפתה.
לכבוד הקיץ שהגיע / לוח דירות מתעדכן 
