אני הוא. Musée de la Chasse et de la Nature

מוזיאון הציד והטבע מלא פוחלצים ורובים ובזמן כתיבת שורות אלה מוצגת בו תערוכה של צילומים של מלכודות גיאומטריות במיוחד. אפילו ג'וקים אני לא אוהבת לצוד (מסיבות אנוכיות, אינני יכולה לעטות איצטלה של קדושה במקרה הזה), כך שמעולם לא חשבתי שיש לי סיבה טובה לבקר במקום הזה. ביג מיסטייק, היוג'.

Musée de la Chasse et de la Nature הוא מאלף ומרתק, ואחרי הביקור שם, גם שתי מילות התואר הללו נטענות בחזרה במשמעותן המקורית.

מנוחת הלוחם. Musée de la Chasse et de la Nature

באחוזה עירונית מפוארת ויפה, ותוך שימוש באוצרות חכמה, יצירתית ולעתים גם משעשעת, מצליח מוזיאון הציד והטבע לאחוז בכמה קטבים של ההוויה הקיומית, לקרב אותם זה לזה, לבלבל ולערבב את היוצרות. אולמות התצוגה מוקדשים, על פי רוב, לחיות, ומספקים עיון מעמיק בחיה שלה הם מוקדשים. וכך, למשל, בחדר המוקדש לזאב, דרים בכפיפה אחת  פוחלצים וכלי הציד ששימשו ללכידתם, וגם ציורי שמן מהמאה ה-17 אודות החיה הזאת או מסעות הציד שנערכו לכבודה, וגם זאב ממולא, כלומר בובה פרוותית וחביקה, שמוצגת עכשיו בתוך צנצנת פורמלין.

לכמה מהחיות מוקדשת מין שידת למידה, ארמואר נניח, מרובת מגירות וידיות למשוך בהן. בתחתיתה נמצא פוחלץ חמוד של החיה המדוברת, שפן, שועל או זאב. אם גוחנים לעבר העיניות, אפשר לראות את הטבע כפי שהוא נראה מעיניה של החיה האמורה. ואז מבינים שמותר, תופסים אומץ ומתחילים למשוך בידיות.

שידת הלימוד. זאת מוקדשת לארנבים. Musée de la Chasse et de la Nature

מגירה ראשונה: משל של לפונטיין על ארנבים. Musée C&N

במגירה השניה היה שיר על ארנבים (שאיכשהו חמק ממצלמתי).

ובמגירה השלישית: קקי של ארנבים (של הזאב היה יותר דרמטי).

וכך זה ממשיך: פוחלצים מתחת לציור תקרה בן זמננו אבל בסגנון אפעס פרימיטיבי, שלא הושלם, ופתאום אחד הפוחלצים פוצה את פיו ומנסה לומר לנו משהו. מכונית, אולי מיני מיינור, סלחו לי כי לא רק בארנבים אינני מבינה אלא גם בדגמים של מכוניות עתיקות, שהושארה לצד הכביש בוודאי אחרי תאונה קלה בליל הוללות, והצמחיה השתלטה עליה לחלוטין, וכל היצירה הזאת יחד – מכונית וטבע וסיפור שלא נכתב על ליל הוללות איטלקי ועל כל השנים שחלפו מאז אותו לילה – נחפרה והובאה כמו שהיא למוזיאון, מוצגת בינות לציורי השמן המדוקדקים.

וכך ממשיך לו המוזיאון לטלטל את אורחיו בין הפרימיטיבי והחייתי לשיאים של תירבות ואנינות, וכמו שהבטחתי משקשק ביניהם היטב: הרובים בעלי הקתות החרותית הם תכשיטי הרג יפהפיים; פסל, או שמא מיצב, עכשיו כשגם נוסף לו סאונד, של ציפורים מתקבצות על שולחן, זורק אותך לרגע פסטורלי עירוני או לסצנה מסרט אימה, מה שתרצה.

אח, הגרסוניירים של פעם. Musée de la Chasse et de la Nature

השטיח המעופף. Musée de la Chasse et de la Nature

קתות של רובים. תכשיטים. Musée de la Chasse et de la Nature

אחת החצרות הפנימיות. Musée de la Chasse et de la Nature

היצ'קוק?. Musée de la Chasse et de la Nature

ויש גם סאונד. Musée de la Chasse et de la Nature

השומרים במוזיאון, במקום לצוד אותך ואת ניסיונותיך העלובים לצלם בסתר, לוקחים אותך ביד ומראים לך מוצגים שנדמה להם שהחמצת, ומציעים לך לצלם, אם מתחשק לך. עוד היפוך של היוצרות.

כאן אין לקטות. Musée de la Chasse et de la Nature

נס. הס פן תעיר

הרי הריח הזה באוויר, של פריחה וטריות ומזג האוויר שעוד רגע מתהפך, מכה פעמיים. פעם בראש השנה ובפעם בפסח.

אמנם לא הספקתי את כל הפרויקטים השאפתניים שתכננתי לבית ולי לקראת פסח (לו רק הייתי מצליחה להידבק בקדחת ניקיונות אמיתית), וטרם רכשתי לי נעליים חדשות לחג, אבל בשעה אחת פנויה פתחתי ל"פריזאית" סניף בפייסבוק. אח, הקלות המענגת שבה אפשר לשפוך לעמוד אחד את כל המידע שעובר לי בין העיניים לראש על מה שקורה בפריז עכשיו. וכל כך הרבה דברים קורים בפריז עכשיו. הבטחתי, ואני מבטיחה להשתדל לקיים, שהקלות הזאת לא תמיר את דתי מהכתיבה כאן לעדכון שם. עמוד הפייסבוק אמור להשלים את "פריזאית" האתר, ולאפשר – גם לכם, אגב, אתם מוזמנים – לשאול, לשתף בתגליות, להזמין לפתיחות ולחפש בייביסיטריות והחלפת דירות, או להמליץ על מלונות.

פריזאית בפייסבוק: שלב הפיגומים

ואפרופו , עוד חידוש קטן ב"פריזאית": שם, מצד ימין, למעלה, מתחת ל"חפש", רואים את המטריה האדומה? עכשיו היא מסמנת את האפשרות להזמין מלונות דרך "פריזאית" ו"בוקינג.קום", אתר ההזמנות החביב והמהימן עלינו. אפשר להזמין מלונות בפריז, אפשר גם בשאר העולם, ומי שמגלה מלון מוצלח ממש, מוזמן לשתף את כולם.

אין שלם מלב שבור. אחת העם

אלו ימים נדירים של אביב. כל כך נדירים, שאיכשהו היה בהם כדי להשכיח את הידיעה בנוגע למה שמתרחש מצפון ועל מה שעוד עלול עוד להתרחש ממזרח. האמת, תחת השמש המלטפת הזאת, עדיף בהרבה להיזכר בזה. אז שכחתי. ליל הסדר הרי ממילא מכניס לכוננות של בחירת המתנות המתאימות, בגדי חג לילדות (תודה אמא!), פיצוח חידת חופשת בתי הספר ופיצוח התפריט לליל החג.

חופש. רוטשילד-בלפור

והכל פורח.

העץ הזה (איזה?), במפלס הנחבא שמעל גינת דובנוב

או לפחות מתכוון לכך.

לא רחוק מאיתנו פתחו מתי ורותי, האנשים שיודעים לעשות הכל כמו שצריך, מקום שבו אפשר לקנות קרואסון טוב, בגט דגנים מצוין ומקרונים, חמישה שקלים האחד. "חמישה?", שאלה בכורתי, מתרכזת במקרון השוקולד על הספסל שממול. "זה היה צריך לעלות עשרה לפחות". בת של כלכלן, אין מה לומר.

ובפתחו של האביב הזה, רגע לפני שמתחילים להזיע, כשיתושי הענק כבר מתחילים לרחף להם בכבדות בחלל הבית, והעציצים שעל אדן החלון שלי מזגזגים בין לבלוב ובין התייבשות (באותו עציץ, בחיי), ואני בין המשימות של העבודה והחיים ובין החלומות שהופכים בן רגע לתכניות ולמשימות, אני מפשילה שרוולים, ומתחילה להכין את האוכל למחר, כשבראש מתבשלים איחולי חג שמח לכולם, וחג חירות, והתקווה שיהיה חופש נעים וקיץ טוב, בסופו של דבר, ופתאום, על האדן שמעבר לחלון, בעציץ שבדיוק היום חשבתי שהגיע הזמן לזרוק, אולי יש כבר בזיליקום להשיג במשתלות, מתגלה תות. אמיתי.

ואחר כך עוד אחד. ועוד כמה שמתכוונים להיות תותים אדומים. ואני מתאפקת לא להעיר את הילדות שלי.

שני נסים. ואולי עוד כמה שבדרך

משחקת באש 1

סתם, שתדעו.

- – -

שורת כותבים משובחים מספרים כאן מה הם עוד, חוץ מכותבים. כן, זאת ההקדמה (והסיכום) לפרויקט חג המולד הקרוב של "פריזאית".

דקלה קידר מספרת על כתיבה כחלום רומנטי, שהעבודה והפרנסה היא חלק אינטגרלי ממנו.

רועי חן על הבריחה מהתיאטרון אל הכתיבה ומהכתיבה אל התיאטרון ועל החשק פשוט לישון.

חגית גרוסמן על הכסף, צואתו של השטן, שדווקא מאוד מעריך משוררות חרוצות.

עדי עסיס כבר תרם במשרד. את גופו. וברכות על הזכיה בפרס אקו"ם.

ענת לוין (שבינתיים זכתה בפרס אקו"ם) על הפואטיקה של חיי המשרד. וחודשיים אחר כך הפציעה אצלה עם ההודעה המרגשת הזאת.

ענת עינהר, על ההחלטה להפסיק לעבוד ולהקדיש את עצמה לכתיבה גם אם כלום לא יקרה אם לא תפרסם עוד ספר.

ואני – על שתי המחברות שלי בתיק, שתי האונות, שאחת מוקדשת לייעוץ הארגוני ואחת לכתיבה, ולמה חתכתי את האיבר שמחבר ביניהן.

- – -

בשנה שעברה, תבענו את זכות השיבה לפריז, לונדון, שטוקהולם, ניו יורק, בוסטון, אמסטרדם, ציריך, לתל אביב ושוב לניו יורק ולפריז.

לא, לא גמרתי להתגעגע לפריז. אם תכריחו אותי, אני מוכנה להודות שהגעגועים הפכו כלליים יותר: אני כבר פחות מתגעגעת לפריז, אלא יותר לחיים במקום אחר. והשנה, אני מודה, מעסיקות אותי שאלות אחרות. עכשיו, אולי יותר מתמיד, אני עסוקה בקשר שבין הכתיבה לעבודה.

בפסח, אולי בפסח שעבר אפילו, התפרסמה האנתולוגיה ה"הארץ"-ית הזאת, מקבץ חגיגי של משוררים ילידי שנות השבעים (כלומר בני דורי), שנועד לשקף עשור של כתיבת שירה. יש בה שירים נפלאים ומשוררים מרתקים. הם מצטלמים קבוצתית ובשורה ארוכה, ולכל אחד מהם מוקדש תיאור קצר של פועלו, הישגיו וסגנונו השירי. והבטתי בהם, במשוררים העומדים בשורה, שנבחרו מבין רבים שמשוררים בחדרי חדרים ועל פתקים ובתוך מחברות ואולי גם על דפי אינטרנט או על במות בערבי שירה, ותהיתי: במה הם עובדים? איך הם משלמים את חשבון החשמל? האם הם קמים בבוקר אל מסך מהבהב של מחשב שממתין למילותיהם היפות, או שאולי הם צריכים לדפוק שעון בעבודה אחרת, ואת השירים הם כותבים על מפיות נייר מדי יום בדרכם הביתה, כשהם מוצאים מקום ישיבה במטרו?

ואם כתוב באיזו שנה נולדו ובאיזו עיר, הרי שרוצים לספר לנו עליהם. ואם כתוב גם בכמה הפגנות הוקראו השירים שלהם (שיריו של אלמוג בהר הוקראו בשתיים לפחות) ועל אמצעי ההבעה הייחודיים לכל אחד מהם ('האפיפורה ההימהומית של אנה הרמן'. סליחה, לא יכולתי להתאפק; משפטון יפה כשלעצמו, כמעט כמו האפיפורה המדוברת), הלא מן הראוי לכתוב במה הם עובדים?

ואולי לא. אולי השירה, הספרות, האמנות, הן שכבות חיים נפרדות, בדולחיות, שאין ביניהן ובין החיים קרומים חדירים. אולי אסור לה, לאמנות, להתלכלך בשאלות פרקטיות של חשבונות חשמל, של מטלות משרדיות, של רשימות מכולת ופרעון חובות? אלא ששירי הנבחרת, כמו גם חלקה המכריע של הספרות והשירה בנות ימינו, עוסקים בדיוק באלו: בעוולות חברתיות ופוליטיות, בתלאות הגוף והנפש, בבעיות של עובדים זרים, בקשיי פיריון, ואיך לא – גם בדאגות פרנסה: "קום, קום", משוררת אורית גידלי, "עבודת העולם על הדלת מכה וחמה, אם תחזור במזודה מלאה נתחבק, הילה אחוזה בהילה, אם לא מלאה נתחבק, שני אנשים אחוזים זה בזה, אחוזה ביניהם בהלה." (מתוך "הילה אחוזה בהילה").

אורלי קסטל בלום, אחת הסופרות המבריקות, המקוריות והמצליחות בישראל, מבכה את עוניה (היחסי, בואו נעזוב את זה רגע). בראיון העצוב/שערורייתי/אורלי קסטל בלומי שנתנה לשי גולדן (וכדאי לקרוא גם את מה שמנחם פרי כתב על הראיון הזה), היא מספרת שהיא למעשה לא מצליחה להתפרנס. "ההידרדרות הכלכלית של קסטל-בלום", כותב גולדן, "החלה לאחר הגירושים מגדי בלום בשנת 1998. מאז, כדי לחיות, היא נעזרת באימה, לוקחת משכנתאות, מקוששת מענקים מקרנות לסופרים, עושה מעט מאוד הרצאות ("אני לא יכולה. זה חוסם אותך. לשבת שמה, לדבר… אני סופרת. איך אפשר ככה לכתוב? זה חוסם לך את הכתיבה") וסדנאות (כרגע היא מלמדת בבצלאל), אבל גם בכך אינה מצליחה להתמיד ("אוניברסיטת תל אביב. הם מלמדים את הספרים שלי, אבל פיטרו אותי משם. הסטודנטים עשו עצומה, טענו נגדי שאני לא קוהרנטית. אתה מבין את זה? לספרים יש שם מקום ולסופרת אין")".

האם סופרת מוכשרת כקסטל בלום צריכה להיות פטורה מחובת הפרנסה? בהנחה ששוק הספרים ושלוחותיו (סדנאות כתיבה והרצאות) לא מצליחים לספק לסופרים – גם למצליחים שבהם – פרנסה מספקת, כזאת שתאפשר להם להתרכז בכתיבה, האם על האמן לשנס את מותניו ולצאת להתפרנס, גם אם העבודה לא מסבה לו עונג, גם אם הזמן שמוקדש לפרנסה יחסר ליצירתו ואולי יפגע בה? זאת שאלה אישית וגם חברתית. והיא הולכת ומסתעפת: ומה עם החומרים של החיים, שהולכים ומצטברים ונערמים ככל שאתה מתחכך בהם, בחיים? זה חלום, הפטור מעול הפרנסה, אבל יש מי שעבורו הוא עלול להתברר כסיוט.

במציאות רוב הכותבים צריכים לעבוד; לפרנסתם, או משלל סיבות אחרות. בימים הקרובים יפורסמו כאן טורים, מכתמים ושירים של כותבות וכותבים מוכשרים, רבי זכויות, שיעסקו בקשר שבין עבודתם לכתיבתם. וגם אם הפעם השי לחג של קוראי "פריזאית" מגיע עטוף בנייר עיתון ובלי פוטפורי וסרטי סאטן, אני מקווה שעבודה ויצירה, מציאותיות ויומרה ייכרכו בו ביושר שיהיה גם הוא מעורר השראה.

1. היינו מחכים ללוקיישן יותר טוב, אבל אי אפשר היה לחכות

2. זאת העוגה

3. הכי

4. טעימה

5. שאכלתי

6. בחיים

7. את בטוחה

8. שאת

9. לא

10. רוצה

11. חצי?

12 טוב, נו.

13. הזדמנות אחרונה, בטוחה שלא?

14. או קיי, בעיה שלך.

15. כרגע היה!

16. אבל לא כזה.

- ז'ק ז'נאן: ככל הנראה, השוקולטייר הטוב בעולם, תואר שמחוויר כמעט ליד יכולתו לקסום קרמלים ומאפים למות מהם. הגיע, למגינת ליבו, רק למקום השני בתחרות טארט הלימון הטוב ביותר בפריז (שלו עשוי בעצם מליים), מה שלא מנע ממנו להוציא ספר הדרכה בנושא, והנה, ככה עושים את זה תוך שבע דקות.

- ליליאן ברטו: תושבת לטנטית של הרובע השישי, בעיקר בזמני הפגרה של "הבימה". ב"מלכת היופי של לינאן" היא משחקת בתפקיד הראשי של מורין פולן, רווקה בת 40, שחייה אינם רצופים בפטיפורים, אבל למרות זאת, או אולי דווקא בגלל זה, היא זוכה לאהבתה של ליליאן. תמונות קשות אלה מתעדות את רגעי השיא של המרת דתה של ליליאן מהגדה השמאלית לימנית. לזכותה ייאמר שהיא דבקה באמונותיה באדיקות, אלא שאני השתמשתי בנשק יום הדין.

במבי לחג או עגל הזהב. געגועים עם אורות מנצנצים

אין כמו תקופת החגים להתענג בה על געגועים: געגועים לעץ אשוח ענק מול כנסיית נוטרדם, געגועים לחלונות המקושטים של גלרי לפאייט, געגועים לעבר שמעולם לא היה לנו, געגועים לעיר שהיתה שלנו ואיננה עוד.

במקום תלושים לחג, במקום מארז של קומקום חשמלי וצנצנת קפה נמס, במקום אייפד (גם אם הייתם מעדיפים, עמכם הסליחה), קבלו ערימה של געגועים. אבל מנומקים. ומפורטים. ובטכניקולור.

חברי הכבוד של "פריזאית" (הכבוד, כמובן, כולו שלי), הסכימו להגיש, כל אחד בתורו, את הגעגוע הפרטי שלו לעיר שהיתה פעם שלו, יחד עם רשימת המקומות אליהם הוא מוכרח לחזור רגע אחרי החתמת הדרכון. ניו יורק, לונדון, ציריך, שטוקהולם, אמסטרדם, פריז, כמובן, וגם תל אביב – כל אחת מהן היא האקסית המיתולוגית של מישהו, והוא יספר לכם למה בדיוק הוא מתגעגע בה.

עד כה, אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק, ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.

אתם מוזמנים להדליק את האח, למזוג לעצמכם משהו טעים, ולפתוח מתנה-מתנה, געגוע-געגוע, משאלה-משאלה. מותר לקרוע את העטיפה, מותר לגזור וכדאי לשמור, וכל יום תהיה אחת חדשה.

הכתובת על הקיר. חלון הראווה של החנות, לשעבר, של אילוצ'קה בגן החשמל

שירת המזגנים. אב-אלול תשע"א. איורים: יזהר כהן

1) יזהר כהן חי בפריז ומאייר בעיתונים ברחבי העולם, בספרים, ומדי פעם גם בשדרות, למשל. אחת מגאוותיה של "פריזאית" היא על המדור האישי שלו, שהבליח כאן בתחילת דרכה.

זו כבר השנה השניה שעיריית תל אביב מוציאה לוח שנה שמלווה באיוריו של יזהר. כל אחד מהאיורים מהלוח של שנת תשע"א (שנה שמוכרחה איורים נהדרים כדי לפצות על שמה, הנתקע בגרונות) גרם לנו להאנח. לא רק מול הקו של יזהר, שמצליח להיות בה בעת פשוט ומתוחכם, והרעיונות שלו, שהם בו זמנית ריאלסטיים ופנטסטיים, אלא בגלל שהוא, דווקא משבתו במרחקים, הצליח לא רק לתפוס בכל אחד מהאיורים איזו ליבה של הווייה תל אביבית, אלא גם להגיש לנו אותה, הילידים, כזיכרון מתוק מההווה המתמשך שלנו כאן.

שיא השיאים, היה כששאלתי אותו, איך בדיוק הצליח לתפוס את מוריאן, אלילת העבר הנקודתית של הרחובות לינקולן-כורש-וילסון, כדי לאייר אותה כך. על מוריאן אפשר לשפוך הררי מילים נפרדות, וגם נשפכו זה מכבר. לעניינו, די אם יסופר שהיא היתה עולה חדשה מצרפת, עם סיפור חיים נפתל ומרתק, שפתחה בין "התחתית" ל"פסטה מיה", פעוטון מפנק שסיפק גם את החיתולים ומעדני החלב, אבל גינה לא היתה לו. לכן מוריאן היתה מובילה אותם, שבעה ילדים בשני עגלולים ועוד כלב או שניים (לכלב שלה היה שם פנטסטי כשלעצמו, הרקול או רמבו) לגינה הקרובה. את כל זה עשתה, אם זכרוני אינו מטעה אותי, על עקבים גבוהים ואיפור ערב מוקפד. כבר כמה שנים שמוריאן נעלמה, ואיש אינו יודע בדיוק לאן ומדוע. חשבנו שיזהר הפליא לתפוס את אותה ציפור נדירה, ולהיזכר בה שנים אחר כך.

כניסתה של מוריאן אל הלא מודע הקולקטיבי. כסלו-טבת תשע"א

אלא שליזהר לא היה מושג על מי אני מדברת. מה שאומר, שאו שמוריאן, כמו שעושים נשים מיתולוגיות, הפכה לארכיטיפ יונגיאני ולחדור ללא מודע הקולקטיבי, או שיזהר המציא בעצמו אישה גדולה מהחיים, קיצר את שערה וקיצץ את עקביה, ושתל אותה ברחובותינו, כאחד האדם.

למיטב ידיעתי, אי אפשר להשיג את לוח השנה הנהדר הזה, אלא אם מטפחים קשרים עם לשכת דובר העירייה, או מארגנים איזו סיבה לביקור שם (את דו"חות החניה כבר שילמתם?), ובינתיים בודקים אם יש לוח שמסתובב חופשי מבעלים על שולחנה של פקידת גביית החובות. לפיכך, כשירות לציבור, קבלו כמה חודשים עבריים מובחרים.

פיאצ'לה ביאליק. תשרי-מרחשוון תשע"א

12 השליחים. טבת-שבט תשע"א

מפגשים מהסוג התל-אביב-יפואי. שבט-אדר א' תשע"א

פקקים ירוקים מאומצים. אדר א' - אדר ב' תשע"א

ג'ט לג או פער הדורות. אייר-סיון תשע"א

2.

"סיפור קטן ומלוכלך" של חברתי, העיתונאית והסופרת, רוני גלבפיש, יצא בקיץ האחרון, כשעוד חשבתי שהקיץ הזה יסתיים בשלב כלשהו ויהפוך לסתיו, ואולי אחר כך לחורף, ומשם כבר יידע בעצמו מה לעשות. זה לא קרה, הקיץ נותר קיץ, והספר של רוני נותר רענן וחדש כפי שהיה כשנולד: סיפורו של איתן, שאיזה סיפור קטן ומלוכלך מעברו, זוקף פתאום את ראשו ומהפך את חייו (או את חייהם: של איתן, של אשתו ובתו, של השחקנים המרכזיים בסיפור ההוא, וגם את עצמו הוא מהפך ומהפך שוב, הסיפור הקטן). על גבי הפייסבוק ובבלוג שלה רוני שיתפה בפתיחות בתהליך הכתיבה, אחר כך בהתרגשות בתהליך העריכה, ובסופו של דבר, נדמה לי שיותר מאשר רק קומץ קרובי משפחתה צהלו איתה כשתמונות של הספר הנכרך זלגו מבית הדפוס החוצה, לעולם הגדול. מאז יציאתו לאור, צבר הספר ביקורות טובות וקוראים אוהדים.

נערה הייתי וגם זקנתי, ולא, לא אפול לפח הבלתי אפשרי של לכתוב ביקורת על ספר של חברה. לכן, כל שנותר לי הוא לספר (1), שבמשך שלושה לילות לא עזבתי את הספר עד שסיימתי אותו, שהשפה שבה הוא מנוגן נעמה מאוד לאזניי, בישירותה ובעומקיה, ושהוא השאיר אחריו שובל של הרהורים, ולא רק על הסיפור הקטן והמלוכלך שלו רומזת הכותרת שלו. וכל שנותר לי הוא לספר (2), שעד סוף חודש נובמבר אפשר לרכוש אותו ב-19.90 בחנויות הספרים העצמאיות.

"סיפור קטן ומלוכלך" מאת רוני גלבפיש

3. גם עם "חיי מדף", הספר של נעה ידלין, שכנתי וחברתי משכבר הימים, אני לא הולכת להסתבך. עם שגיא גרין, עורך מוסף הספרים של "הארץ", אולי דווקא כן (טוב, טיפונת. יש גבול לאומץ שלי). כמי שחי בצנטרום של הפיילה שמתאר הספר, עולם הספרות וביקורת הספרות, גרין התמוגג מהספר: "כי בין כל ספרי השכול והכישלון, השואה והגבורה, המפלה והתקומה שיוצאים פה למאות, סוף סוף ראה אור רומן עברי אחד שמגלגל אותך, שגורם לך להשתנק באמצע הקריאה. זה דבר כל כך נדיר ומקורי ורק בזכות הדבר הזה זהו ספר מוצלח". משם מצטברים השבחים והולכים, בעיקר בזכות אבחנותיו החדות וצליפותיה של נעה בכל אחד מהמגזרים המקופחים: עיתונאים, סופרים ומשוררים, שמאלנים, אנשי רוח, דיאטניות (כן, דיאטניות. מה יש, לדיאטניות לא מגיע ייצוג הולם בסאטירה הישראלית?).

אבל אני בכלל לא התגלגלתי מצחוק בעת הקריאה. הספר אירוני, אין מה לומר, וכתיבתה של נועה, כתמיד, היא חריפה ושנונה והעברית שלה ללא רבב ונטולת הצטעצעויות. אלא שמתחת לכל אלה, עקבתי, בעניין ובדאגה, בהתפתחותן של הקריקטורות הנלעגות לדמויות של ממש, שיש להן רצונות והן מעזות להתיימר ומתמודדות על השמעת קולותיהן, והן מעיזות לקוות לאהבה או לנאהבות או לשאוף לחיים בעלי משמעות, רחמנא ליצלן. והן עושות את זה, הדמויות, אחת אחת. תופסות נפח וחיים ועניין, ומה שכל כך בזוי בהן בתחילת הקריאה – היומרנות, הפחדנות, הפשרנות, הכישלון, הפחד מהעין החיצונית והרעב לה – הם בדיוק אותם הדברים שגורמים לך, בסופה, להתעניין בגורלן, לרצות בטובתן. אני לא יודעת אם הוא משתתף במבצעי הכמה-בכמה שמתחילים להשתולל עכשיו כאילו כולנו צועדים לקראת שנת חורף ארוכה ומלאת קריאה מול האח, אבל הוא נמצא על לא מעט מדפים בחנויות, מפיח בהם חיים.

"חיי מדף" מאת נעה ידלין

מערת נטיפים כתומה וסוערת. נתגלתה ביהודה הלוי פינת אנגל

מרחוק, כבר שנים שאני מכירה את המאבק של דורון צברי ושל אורי ענבר ברשות השידור. בגדול, נשמע לי שהם צודקים, אבל בגדול, ובינינו, למי יש כוח. כל כך מעט זמן, כל כך הרבה עוולות לתקן.

אבל "המדריך למהפכה" הוא קלוז אפ על תוככי המאבק הנחוש של צברי ברשות השידור, בכיבוש שלה את כלי השידור הציבוריים, ואת כספי הציבור. הוא מבט מבפנים על אנשים שדברים שחשובים להם יכולים להוריד אותם מהפסים, אבל יכולים גם לשנות במשהו את המציאות שבה אנחנו חיים, והוא מיקרוסקופ שממוקד במה שצריך בנאדם כדי לדבוק במטרה שחשובה לו, כנגד זו שחשובה להרבה אחרים (רשימת המרכיבים: אובססיה, כוח, כריזמה, חזון, אופטימיות, נאיביות, עיוורון, רצון טוב וחבר טוב אחד לפחות).

מרחוק, כולה דלעת. עם גרעיני דלעת ונבטי דלעת. אה, וגם דלעת

זה סרט שכדאי לראות, לא רק כי עבדו עליו המון זמן. את "המדריך למהפכה" כדאי לראות פשוט כי הוא סרט טוב – מרתק, מצחיק, ולפעמים גם מפחיד ומטריד. אני מכירה את דורון צברי כבר המון שנים, מספיק כדי לדעת שהוא לא מאלה שעוצרים באדום. אבל בכל פעם שצברי שעל המסך פרץ בגופו את חומות השומרים שחסמו את דרכו, התכווצתי בכסא. לא הכל ברנז'ה, אידיאלים וכתבות בשבעה ימים, לפעמים גם חוטפים כאן מכות. 

צברי מגייס תומכים. פריים מהסרט

לצאת מאולם חמש של קולנוע לב ולמצוא שם את אורי ענבר מרצה, ברהיטות וללא גרם התלהמות, על מצב ההתקדמות של חוק רשות השידור, זה כמו לצאת ממערבון ושג'ון ויין ידגים לך איך מנקים את האקדח.

אורי ענבר מגייס תומכים. פריים מהחיים

ענבר מסביר, רותם, משכנע. מאחורה, פופקורן שפג תוקפו

נכון שכמעט כל מאה ושמונים הצופים באולם חמש הם מהתחום, או לפחות מ"התחתית" (איך אני יודעת? כשהקהל לא קם בזמן שהקרדיטים רצים, סימן שיש לו תקווה קטנה בלב שהוא ימצא את עצמו שם). אבל ברנז'אי לא מוכרחה להיות מילה גסה, בטח לא בסוגיות שעוסקות בקולנוע ובשידור ציבורי, ואילו כל מי שהחליף אי פעם צ'פחות עם צברי יגיע לסרט, תפוצתו היתה הולמת יותר את חשיבותו.

לכו לסרט, כל עוד אפשר. ולצערי, גם אם נדמה בטעות, אי אפשר לעשות מהפכות דרך עמוד בפייסבוק. אבל בהחלט אפשר לשמוע איך הן מתקדמות, ולבחור להצטרף במקום, בזמן ובדרך שנמצא לנכון.

חדרי משרתים לשעבר. תמיד מזכירים לי את וודי אלן

*** בתגובות שבהמשך יש הרבה הצעות מעניינות לשכירת דירות והשכרתן, וכן הצעה אחת אקטואלית להשכרת חדר בדירה מאוגוסט עד אמצע ספטמבר. מוזמנים להעלות את הצעותיכם והדירות שאתם מחפשים בתגובות לפוסט. בהצלחה ***

למרות שכאן גשם בחוץ, ואולי דווקא בגלל זה, נדמה שההכנות לחופש הגדול מעולם לא היו אינטנסיביות יותר, משני צידי הים התיכון. מטחי מכתבים נוחתים על סף הדלת הפריזאית שלנו עם שאלות: איך שוכרים דירה? האם יש לך דירה בשבילי, אני מגיעה ביולי, עם ילדה וחתולה? יש לי דירה למסור, עם ספה נפתחת ונוף לאייפל. יש לך דיירים בשבילי?

ובכן, חברים יקרים, קוראים מסורים ונוסעים מתמידים – בואו נעשה סדר.

על החלפת דירות, הדרך המשתלמת ביותר לנסוע לעיר גדולה ולפריז בעיקר, אפשר לקרוא כאן. פריזאים, על פי רוב, בעלי עבר ישראלי או בעלי עתיד כזה, מבקשים להחליף את דירתם בדירה בתל אביב. כפי שאחד מהם כתב לי זה עתה (חכו חכו, בימים הקרובים תעלה מודעה על בית גדול ושווה להחלפה בדומה): תל אביב; לא רמת החי"ל, לא רמת אביב, לא שיכון בבלי, לא כוכב הצפון ולא שיכון דן. ת ל  א ב י ב. נוף לים – יתרון (ענק).

בשל הפער בין הביקוש להיצע, אני מפרסמת דירות פריזאיות בלבד להחלפה, והתל אביבים (או ירושלמים. לעתים נדירות יש מי שמבקש דירה בבית ערבי עתיק בירושלים, זה יכול לקרות) מוזמנים לעבור על המודעות ולפנות ישירות למשכירים או מחליפים.

על השכרת דירות, כולל המלצה שלי על מספר סוכנויות טובות (מניסיון) או מעניינות (משיטוט אינטרנט), אפשר לקרוא כאן.

באתר אני מפרסמת דירות פריזאיות פרטיות בלבד שמשכירים לתקופה קצרה בעליהן היוצאים לחופש, כשירות לגולשינו מאיזור חיוג +33. בעלי דירות המושכרות בקביעות (כלומר עסקים) מוזמנים לפרסם באתר.

בתגובות שמתחת לפוסט הזה אתם מוזמנים לפרסם – אנשים פרטיים בלבד, לא חברות – כל דירה להשכרה, להחלפה, למסירה, להשאלה, לניקוי יבש. מי שמבקש להשכיר, מי שרוצה לשכור, מי שרוצה להחליף, מי שרוצה רק לשמור על דירה – כולם מוזמנים להגיב בתחתית הפוסט. רק אל תשכחו לבדוק את הפוסט בקביעות, שלא יקרה שהמשאלה שלכם התגשמה ללא ידיעתכם.

שיהיו החלפות מוצלחות וקשרי שכירות וחליפין משובחים בין שתי הערים האהובות עלי וככל הנראה גם עליכם.

אובססיה אהובתי. הכרזה לתערוכה של לוסיאן פרויד במרכז פומפידו

12, 14, 15, 12.

זאת היתה התחזית בתחילת השבוע.

17, 11, 14, 14, 16.

זאת התחזית להמשך. בפועל, אמנם ברגע זה יורד גשם (החיים כאן ניתקו אצלנו את הקשר המיידי שנוצר בין קור ובין גשם), אבל בגדול – חולצה וז'קט. בבקרים אולי קצת יותר קריר. סוודרון. כבר לא צריך לבזבז עוד חמש דקות ביציאה מהבית על איתור שתי כפפות, צעיף וכובע. והרבה יותר חשוב: כבר לא צריך לצאת בחושך. אפילו כשמתעוררים יש אור בחוץ, כשחוזרים הביתה עדיין אור, וזה יילך וישתפר, עד לשעות האור המופרזות של הקיץ (בשמונה בערב סוגרים את התריסים ומודיעים לילדות שלא משנה לנו מה קורה בחוץ, עכשיו לילה).

ובינתיים, גם בחזית האמנותית מתנערים משנת החורף בכמה תערוכות מסקרנות מאוד.

1) פרויד. לוסיאן פרויד. במרכז פומפידו. רטרוספקטיבה כזאת רצינית ומקיפה, שבביקור האחרון שלנו בפומפידו, מתישהו בפברואר, כבר התגלגלו בחנויות המוזיאון מרצ'נדייז של האיש, האגדה, הנכד והפורטרט של קייט מוס.

חמישים ומשהו עבודות שלו, פורטרטים עצמיים וציורים אחרים, וגם צילומים ועבודות אחרות שמתעדות את העבודה שלו בסטודיו. עד 19 ביולי 2010. פתוח, בדרך כלל, 11h00 – 21h00. סגור בימי שלישי.

געגועים לאורקה? מתוך התערוכה של ביט טאקשי קיטאנו

2) טקאשי קיטאנו בפונדסיון קרטייה. בעידן של ריבוי משימות ורב תחומיות, קיטאנו הוא כנראה אחת הדוגמאות הקיצוניות, ובעיקר ביכולתו להצטיין בכמה תחומי עשיה שונים. קיטאנו הוא במאי של סרטי גנגסטרים אפלים, אלימים ומצליחים מאוד, שחקן והיוצר והמנחה הגאה של שעשועון משימות טלוויזיוני מצליח. התערוכה "Gosse de Peintre", ("ילד של ציור", יש לנו בעברית מקבילה סלנגית למילה 'ילד'?) מזמינה את טאקטשי לשלב את שתי התמות שמסתמנות בפועלו (כך לפי הקטלוג, כמובן): ילדות ודימוי (במובן של אימג'). הוא מצהיר, בפתח הדברים שהוא מבקש למתוח את מושג האמנות, להפוך אותו לשגרתי פחות, סנובי פחות, יותר יומיומי ונגיש. התערוכה היא שילוב של ציורים ילדותיים של קיטאנו, וידאו, חפצים ומשחקים שנוגעים לילדות, שיחד מהתלים בתפיסות המקובלות של האמנות המודרנית ובמסורת היפנית.

כן, גם לי זה נשמע כמו משהו שעשוי להיות מרתק באותה מידה שהוא מסתכן בלהיות קשקוש מקושקש.

אבל התערוכה שלו, הפעם תחת השם השני שלו, ביט טאקאשי קיטאנו, זה שאחראי לסדרות הטלוויזיה שהוא עושה, מוצגת בפונדסיון קרטייה. וזה אחד המקומות האהובים עלי בכל פריז כולה: הבניין המבריק והנהדר של ז'אן נובל, שדרות ראספאיי, ותירוץ מצויין לבקר ברובע ה-14 המיוחד. והמכון, שמבין משהו בגלאם ובאסתטיקה, אכן מעדיף את אמניו כשהם סלבז כלל עולמיים (פטי סמית', דיוויד לינץ') וכשהם עושים עבודות יפות, אבל כמה שזה יפה ולרוב גם די מוצלח. בקיצור, נלך ועוד ואיך. ועם הילדות, כמובן.

(ולהפתעתי, אתר הגלריה היחיד, שלצד המידע על שעות הפתיחה מספק גם רשימת מסעדות נחמדות באזור. זה שירות).

אגב, מרכז פומפידו משתף פעולה, ומציג במקביל לתערוכה רטרוספקטיבה של סרטיו של קיטאנו.

זה לא הכל, חברים.

0

איב סן לורן. המשקפיים כבר חזרו

3. איב סן לורן בפטיט פאלה. 307 דגמים של איב סן לורן המנוח, וצילומים שמתעדים את השפעתו על עולם האופנה במשך ארבעים שנות פעילותו.

נשמע כיף, ואפשר משם להמשיך ישירות לשדרות היוקרתיות שלצד השאנז אליזה, לבדוק במו ידיכן הממשמשות האם וכיצד הוא אכן השפיע.

לא צועקים במוזיאון. ליל קיץ של אדוארד מונק בפינקוטק

4) אדוארד מונק בפינקוטק. איכשהו עוד אף פעם לא הייתי בפינקוטק בפריז, משום מה, בחורה שטחית שכמוני, בכל פעם שאני מגיעה לכיכר המדלן, איכשהו אני מוצאת את עצמי בוהה בתיירים היפניים בפושון. אבל בפעם האחרונה זאת לא היתה אשמתי, כי הפינקוטק היה סגור לשיפוצים, והתכונן לתערוכה הזאת, מונק: האנטי-צעקה.

הפינקוטק מציע מבט אחר ומקיף על מונק, האמן פורץ הדרך לתקופתו, שמצליח באמצעות צבע ומשיחותיו להעביר מצבים נפשיים מהבד למרווח שבינו ובין הצופה.

- – -

זהו, הרבה עבודה, ואפילו שמש בחוץ. שבת שלום ושבוע טוב.

רסטות. עשר בבוקר, שני מבקרים משקיפים על הערימה של בולטנסקי

ראשית, צריך להזהיר מפני ספוילר. אם אתם מתכוונים לבקר בעצמכם במיצב של כריסטיאן בולטנסקי בגראנד פאלה אל תמשיכו לקרוא.

אני רצינית: אם ייצא לכם להיות בפריז עד ה-21 לפברואר, תקפצו לגראנד פאלה, אבל אז אל תביטו גם בתמונות, אל תלחצו על "לקרוא את ההמשך", פשוט תגללו למטה, יש טור נחמד על אוכל טוב ועל הדרכים הצרפתיות להימנע ממנו.

אתם כאן? סימן שראיתם כבר את המיצב Personnes או שלא תראו אותו כבר במו עיניכם. אני מתעקשת על טריות החוויה, כי אחרי שקראתי – לא הרבה, רק פה ושם, וראיתי כמה תמונות טובות, להיות בגראנד פאלה עצמו היה כבר פחות משמעותי. וחבל.

בולטאנסקי מדבר על האופן שבו נחווה המיצב שלו – האפשרות להכנס לתוך היצירה, הגודל, התפאורה הבארוקית של הגראנד פאלה, הקור, הרעש, הוא לא מזכיר את העובדה שכמעט כולם עושים את זה דרך עדשה של מצלמה או של סלולרי. צריך להיות שם. וממילא, כשאתה מתהלך בעולם בגוף של ישראלי ומביט בו בעיניים ישראליות, כשאתה נכנס ל-Personnes, המיצב של בולטאנסקי, משתררת התחושה המוצקה שכבר היית שם. זאת הסיבה שעל המיצב הזה במיוחד כדאי עוד פחות לדעת לפני שנכנסים אליו.

הקפדתי שלא לקרוא במקום את עלון המידע שמחלקים בכניסה, גם כי קר נורא, וגם כי ממילא נורא קשה להתנתק מערימות הנעליים הזכורות כשרואים את ערימות הבגדים ומרבדי המעילים של בולטאנסקי. וזה נכון, מה שבולטאנסקי אומר, הקור באמת הוא חלק מהעניין. אבל המציאות כבר הפגישה אותנו עם ערימות כאלה שהיו ארוזות במבנים פחות הדורים מאשר הגראנד פאלה.

קיר של תיבות ברזל חלודות

וינטג'?

עוד וינטג'?

אני שמחה שהלכתי, עם זאת. יש בו משהו מעניין. הוא מזכיר לי קצת סופי קאל, באופן שבו הוא מנסה לשמר את הזיכרון, ואוסף דברים מהחיים, ויש משהו מאוד כתיבתי בעבודה שלו, אפשר לראות את המשפטים מתנסחים אצלו במוח ואז מיתרגמים לאובייקטים. אם כי במיצב הזה הוא פחות אישי. זה קצת קשה, כי הוא מוכרח להיות מונומנטלי, במונומנטה 2010. זה גם יפה בעיני, שהמשפט הראשון בעלון, שקראתי אחר כך במטרו, מכריז על השאפתנות האדירה שמתוכה נובעת המונומנטה.

בחירה מדוקדקת

אפטור אתכם מפרשנותי שלי, ורק אומר שבולטאנסקי מדבר על עניינים רחבים יותר מאלו שעלו במוחי הכל כך ישראלי, כשצעדתי בין המעילים הפרושים והסתובבתי סביב ערימת הבגדים הישנים שמתוכה בוחרת כף כמה, כמו במכונת הימורים של ילדים בלונה פארק, מרים מעלה מעלה ושומט.

69 ריבועים של מעילים

רק בכל זאת כמה דברים על המסביב. ראשית, תמיד מענג לעבור במקומות כאלה בימי רביעי, לראות קבוצות של ילדים, מקטנים ממש ועד גדולים יותר, מקשיבים למדריכים*, כותבים או מציירים במחברות הקטנות והייעודיות, מקרטון ממוחזר ועם שם המיצג.

שנית, המדריכים*. לא, לא מדריכים. הם עכשיו נקראים מתווכי תרבות. או אולי מגשרי תרבות. ה-Médiateurs culturels, הם מומחים לאמנות בת זמננו, להיסטוריה של האמנות או אמנים בעצמם, הם צעירים ונחמדים, לובשים פליזים שחורים עם התואר שלהם רקום על הגב, וכפפות אפורות, יען כי קר שם בחלל שאין סיכוי לחמם אותו, ואפשר ללכת לדבר איתם. בעלון המצורף כתוב (בכוונה השארתי על כנה את הצרפתיות הניסוחית) שהם יעזרו לכם לבנות את ההבנה הראויה של היצירה, אבל שהם חמים (כך במקור), דוגלים בשאילת שאלות, חילופי רעיונות ולא מסירת מידע בלבד, וכך כל ביקור הופך להיות מקום לשאילת שאלות, למידה, חוויה ואוטונומיה, כשהמבקר הוא במרכז היצירה. מקסים, דמוקרטי יחסית לצרפת, ועדיין לא הצליחו להמנע מהביטוי המרתק sa propre compréhension. פרופר, זאת מילה מעולה, שמשמעותה היא גם ראוי, גם כמו שצריך, וגם נקי, גמול מחיתולים, למשל, ההיפך ממלוכלך.

זה מה שעושים ילדים בימי רביעי

וילדים צעירים יותר, עם מחברות

ויש גם ילדים שלא משרטטים במחברות

מתעמקת

ושלישית: סאונד. זאת קריאה כמעט אל המרחב (ואל קומץ אנשי האמנות המובחרים שקוראים כאן): תפסיקו עם הסאונד הזה. בולטאנסקי מזמין אנשים לתרום לו את הלמות ליבם שמושמעות בקול רם ברקע היצירה, במה שדומה להלמות לב, אבל גם לרעש של בניה. שזה רבע-נחמד, במיוחד אם מתעלמים מהעובדה שאחרי שתורמים את הלמות הלב יסכימו המקליטים להעתיק אותם בשבילכם על דיסק תמורת חמישה יורו.

לי יש הצעה: מוזיקה קלאסית. מוזיקה כלשהי. או סתם דממה. או את רעש השאנז אליזה.

כל הרעש הזה כדי להרעיש, ואני מתנצלת אם אני מתגלה כאן כבלתי מודרנית בעליל, אבל זה אחד הדברים שמרתיעים אותי במיצגים ובעבודות וידאו. אני מבטיחה להבין את הדיסהרמוניה שבמיצב ולחוש אי נוחות נוכחו גם אם אשכרה תעשו מאמץ בתחום הסאונד ושיהיה גם לו ערך אסתטי כלשהו.

*

ביציאה מהתערוכה היתה שמש והיה שלג, לסירוגין, ואז ביחד.

שלג. אולי אחרון העונה. לך תדע