1. היינו מחכים ללוקיישן יותר טוב, אבל אי אפשר היה לחכות

2. זאת העוגה

3. הכי

4. טעימה

5. שאכלתי

6. בחיים

7. את בטוחה

8. שאת

9. לא

10. רוצה

11. חצי?

12 טוב, נו.

13. הזדמנות אחרונה, בטוחה שלא?

14. או קיי, בעיה שלך.

15. כרגע היה!

16. אבל לא כזה.

- ז'ק ז'נאן: ככל הנראה, השוקולטייר הטוב בעולם, תואר שמחוויר כמעט ליד יכולתו לקסום קרמלים ומאפים למות מהם. הגיע, למגינת ליבו, רק למקום השני בתחרות טארט הלימון הטוב ביותר בפריז (שלו עשוי בעצם מליים), מה שלא מנע ממנו להוציא ספר הדרכה בנושא, והנה, ככה עושים את זה תוך שבע דקות.

- ליליאן ברטו: תושבת לטנטית של הרובע השישי, בעיקר בזמני הפגרה של "הבימה". ב"מלכת היופי של לינאן" היא משחקת בתפקיד הראשי של מורין פולן, רווקה בת 40, שחייה אינם רצופים בפטיפורים, אבל למרות זאת, או אולי דווקא בגלל זה, היא זוכה לאהבתה של ליליאן. תמונות קשות אלה מתעדות את רגעי השיא של המרת דתה של ליליאן מהגדה השמאלית לימנית. לזכותה ייאמר שהיא דבקה באמונותיה באדיקות, אלא שאני השתמשתי בנשק יום הדין.

במבי לחג או עגל הזהב. געגועים עם אורות מנצנצים

אין כמו תקופת החגים להתענג בה על געגועים: געגועים לעץ אשוח ענק מול כנסיית נוטרדם, געגועים לחלונות המקושטים של גלרי לפאייט, געגועים לעבר שמעולם לא היה לנו, געגועים לעיר שהיתה שלנו ואיננה עוד.

במקום תלושים לחג, במקום מארז של קומקום חשמלי וצנצנת קפה נמס, במקום אייפד (גם אם הייתם מעדיפים, עמכם הסליחה), קבלו ערימה של געגועים. אבל מנומקים. ומפורטים. ובטכניקולור.

חברי הכבוד של "פריזאית" (הכבוד, כמובן, כולו שלי), הסכימו להגיש, כל אחד בתורו, את הגעגוע הפרטי שלו לעיר שהיתה פעם שלו, יחד עם רשימת המקומות אליהם הוא מוכרח לחזור רגע אחרי החתמת הדרכון. ניו יורק, לונדון, ציריך, שטוקהולם, אמסטרדם, פריז, כמובן, וגם תל אביב – כל אחת מהן היא האקסית המיתולוגית של מישהו, והוא יספר לכם למה בדיוק הוא מתגעגע בה.

עד כה, אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק, ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.

אתם מוזמנים להדליק את האח, למזוג לעצמכם משהו טעים, ולפתוח מתנה-מתנה, געגוע-געגוע, משאלה-משאלה. מותר לקרוע את העטיפה, מותר לגזור וכדאי לשמור, וכל יום תהיה אחת חדשה.

הכתובת על הקיר. חלון הראווה של החנות, לשעבר, של אילוצ'קה בגן החשמל

שירת המזגנים. אב-אלול תשע"א. איורים: יזהר כהן

1) יזהר כהן חי בפריז ומאייר בעיתונים ברחבי העולם, בספרים, ומדי פעם גם בשדרות, למשל. אחת מגאוותיה של "פריזאית" היא על המדור האישי שלו, שהבליח כאן בתחילת דרכה.

זו כבר השנה השניה שעיריית תל אביב מוציאה לוח שנה שמלווה באיוריו של יזהר. כל אחד מהאיורים מהלוח של שנת תשע"א (שנה שמוכרחה איורים נהדרים כדי לפצות על שמה, הנתקע בגרונות) גרם לנו להאנח. לא רק מול הקו של יזהר, שמצליח להיות בה בעת פשוט ומתוחכם, והרעיונות שלו, שהם בו זמנית ריאלסטיים ופנטסטיים, אלא בגלל שהוא, דווקא משבתו במרחקים, הצליח לא רק לתפוס בכל אחד מהאיורים איזו ליבה של הווייה תל אביבית, אלא גם להגיש לנו אותה, הילידים, כזיכרון מתוק מההווה המתמשך שלנו כאן.

שיא השיאים, היה כששאלתי אותו, איך בדיוק הצליח לתפוס את מוריאן, אלילת העבר הנקודתית של הרחובות לינקולן-כורש-וילסון, כדי לאייר אותה כך. על מוריאן אפשר לשפוך הררי מילים נפרדות, וגם נשפכו זה מכבר. לעניינו, די אם יסופר שהיא היתה עולה חדשה מצרפת, עם סיפור חיים נפתל ומרתק, שפתחה בין "התחתית" ל"פסטה מיה", פעוטון מפנק שסיפק גם את החיתולים ומעדני החלב, אבל גינה לא היתה לו. לכן מוריאן היתה מובילה אותם, שבעה ילדים בשני עגלולים ועוד כלב או שניים (לכלב שלה היה שם פנטסטי כשלעצמו, הרקול או רמבו) לגינה הקרובה. את כל זה עשתה, אם זכרוני אינו מטעה אותי, על עקבים גבוהים ואיפור ערב מוקפד. כבר כמה שנים שמוריאן נעלמה, ואיש אינו יודע בדיוק לאן ומדוע. חשבנו שיזהר הפליא לתפוס את אותה ציפור נדירה, ולהיזכר בה שנים אחר כך.

כניסתה של מוריאן אל הלא מודע הקולקטיבי. כסלו-טבת תשע"א

אלא שליזהר לא היה מושג על מי אני מדברת. מה שאומר, שאו שמוריאן, כמו שעושים נשים מיתולוגיות, הפכה לארכיטיפ יונגיאני ולחדור ללא מודע הקולקטיבי, או שיזהר המציא בעצמו אישה גדולה מהחיים, קיצר את שערה וקיצץ את עקביה, ושתל אותה ברחובותינו, כאחד האדם.

למיטב ידיעתי, אי אפשר להשיג את לוח השנה הנהדר הזה, אלא אם מטפחים קשרים עם לשכת דובר העירייה, או מארגנים איזו סיבה לביקור שם (את דו"חות החניה כבר שילמתם?), ובינתיים בודקים אם יש לוח שמסתובב חופשי מבעלים על שולחנה של פקידת גביית החובות. לפיכך, כשירות לציבור, קבלו כמה חודשים עבריים מובחרים.

פיאצ'לה ביאליק. תשרי-מרחשוון תשע"א

12 השליחים. טבת-שבט תשע"א

מפגשים מהסוג התל-אביב-יפואי. שבט-אדר א' תשע"א

פקקים ירוקים מאומצים. אדר א' - אדר ב' תשע"א

ג'ט לג או פער הדורות. אייר-סיון תשע"א

2.

"סיפור קטן ומלוכלך" של חברתי, העיתונאית והסופרת, רוני גלבפיש, יצא בקיץ האחרון, כשעוד חשבתי שהקיץ הזה יסתיים בשלב כלשהו ויהפוך לסתיו, ואולי אחר כך לחורף, ומשם כבר יידע בעצמו מה לעשות. זה לא קרה, הקיץ נותר קיץ, והספר של רוני נותר רענן וחדש כפי שהיה כשנולד: סיפורו של איתן, שאיזה סיפור קטן ומלוכלך מעברו, זוקף פתאום את ראשו ומהפך את חייו (או את חייהם: של איתן, של אשתו ובתו, של השחקנים המרכזיים בסיפור ההוא, וגם את עצמו הוא מהפך ומהפך שוב, הסיפור הקטן). על גבי הפייסבוק ובבלוג שלה רוני שיתפה בפתיחות בתהליך הכתיבה, אחר כך בהתרגשות בתהליך העריכה, ובסופו של דבר, נדמה לי שיותר מאשר רק קומץ קרובי משפחתה צהלו איתה כשתמונות של הספר הנכרך זלגו מבית הדפוס החוצה, לעולם הגדול. מאז יציאתו לאור, צבר הספר ביקורות טובות וקוראים אוהדים.

נערה הייתי וגם זקנתי, ולא, לא אפול לפח הבלתי אפשרי של לכתוב ביקורת על ספר של חברה. לכן, כל שנותר לי הוא לספר (1), שבמשך שלושה לילות לא עזבתי את הספר עד שסיימתי אותו, שהשפה שבה הוא מנוגן נעמה מאוד לאזניי, בישירותה ובעומקיה, ושהוא השאיר אחריו שובל של הרהורים, ולא רק על הסיפור הקטן והמלוכלך שלו רומזת הכותרת שלו. וכל שנותר לי הוא לספר (2), שעד סוף חודש נובמבר אפשר לרכוש אותו ב-19.90 בחנויות הספרים העצמאיות.

"סיפור קטן ומלוכלך" מאת רוני גלבפיש

3. גם עם "חיי מדף", הספר של נעה ידלין, שכנתי וחברתי משכבר הימים, אני לא הולכת להסתבך. עם שגיא גרין, עורך מוסף הספרים של "הארץ", אולי דווקא כן (טוב, טיפונת. יש גבול לאומץ שלי). כמי שחי בצנטרום של הפיילה שמתאר הספר, עולם הספרות וביקורת הספרות, גרין התמוגג מהספר: "כי בין כל ספרי השכול והכישלון, השואה והגבורה, המפלה והתקומה שיוצאים פה למאות, סוף סוף ראה אור רומן עברי אחד שמגלגל אותך, שגורם לך להשתנק באמצע הקריאה. זה דבר כל כך נדיר ומקורי ורק בזכות הדבר הזה זהו ספר מוצלח". משם מצטברים השבחים והולכים, בעיקר בזכות אבחנותיו החדות וצליפותיה של נעה בכל אחד מהמגזרים המקופחים: עיתונאים, סופרים ומשוררים, שמאלנים, אנשי רוח, דיאטניות (כן, דיאטניות. מה יש, לדיאטניות לא מגיע ייצוג הולם בסאטירה הישראלית?).

אבל אני בכלל לא התגלגלתי מצחוק בעת הקריאה. הספר אירוני, אין מה לומר, וכתיבתה של נועה, כתמיד, היא חריפה ושנונה והעברית שלה ללא רבב ונטולת הצטעצעויות. אלא שמתחת לכל אלה, עקבתי, בעניין ובדאגה, בהתפתחותן של הקריקטורות הנלעגות לדמויות של ממש, שיש להן רצונות והן מעזות להתיימר ומתמודדות על השמעת קולותיהן, והן מעיזות לקוות לאהבה או לנאהבות או לשאוף לחיים בעלי משמעות, רחמנא ליצלן. והן עושות את זה, הדמויות, אחת אחת. תופסות נפח וחיים ועניין, ומה שכל כך בזוי בהן בתחילת הקריאה – היומרנות, הפחדנות, הפשרנות, הכישלון, הפחד מהעין החיצונית והרעב לה – הם בדיוק אותם הדברים שגורמים לך, בסופה, להתעניין בגורלן, לרצות בטובתן. אני לא יודעת אם הוא משתתף במבצעי הכמה-בכמה שמתחילים להשתולל עכשיו כאילו כולנו צועדים לקראת שנת חורף ארוכה ומלאת קריאה מול האח, אבל הוא נמצא על לא מעט מדפים בחנויות, מפיח בהם חיים.

"חיי מדף" מאת נעה ידלין

מערת נטיפים כתומה וסוערת. נתגלתה ביהודה הלוי פינת אנגל

מרחוק, כבר שנים שאני מכירה את המאבק של דורון צברי ושל אורי ענבר ברשות השידור. בגדול, נשמע לי שהם צודקים, אבל בגדול, ובינינו, למי יש כוח. כל כך מעט זמן, כל כך הרבה עוולות לתקן.

אבל "המדריך למהפכה" הוא קלוז אפ על תוככי המאבק הנחוש של צברי ברשות השידור, בכיבוש שלה את כלי השידור הציבוריים, ואת כספי הציבור. הוא מבט מבפנים על אנשים שדברים שחשובים להם יכולים להוריד אותם מהפסים, אבל יכולים גם לשנות במשהו את המציאות שבה אנחנו חיים, והוא מיקרוסקופ שממוקד במה שצריך בנאדם כדי לדבוק במטרה שחשובה לו, כנגד זו שחשובה להרבה אחרים (רשימת המרכיבים: אובססיה, כוח, כריזמה, חזון, אופטימיות, נאיביות, עיוורון, רצון טוב וחבר טוב אחד לפחות).

מרחוק, כולה דלעת. עם גרעיני דלעת ונבטי דלעת. אה, וגם דלעת

זה סרט שכדאי לראות, לא רק כי עבדו עליו המון זמן. את "המדריך למהפכה" כדאי לראות פשוט כי הוא סרט טוב – מרתק, מצחיק, ולפעמים גם מפחיד ומטריד. אני מכירה את דורון צברי כבר המון שנים, מספיק כדי לדעת שהוא לא מאלה שעוצרים באדום. אבל בכל פעם שצברי שעל המסך פרץ בגופו את חומות השומרים שחסמו את דרכו, התכווצתי בכסא. לא הכל ברנז'ה, אידיאלים וכתבות בשבעה ימים, לפעמים גם חוטפים כאן מכות. 

צברי מגייס תומכים. פריים מהסרט

לצאת מאולם חמש של קולנוע לב ולמצוא שם את אורי ענבר מרצה, ברהיטות וללא גרם התלהמות, על מצב ההתקדמות של חוק רשות השידור, זה כמו לצאת ממערבון ושג'ון ויין ידגים לך איך מנקים את האקדח.

אורי ענבר מגייס תומכים. פריים מהחיים

ענבר מסביר, רותם, משכנע. מאחורה, פופקורן שפג תוקפו

נכון שכמעט כל מאה ושמונים הצופים באולם חמש הם מהתחום, או לפחות מ"התחתית" (איך אני יודעת? כשהקהל לא קם בזמן שהקרדיטים רצים, סימן שיש לו תקווה קטנה בלב שהוא ימצא את עצמו שם). אבל ברנז'אי לא מוכרחה להיות מילה גסה, בטח לא בסוגיות שעוסקות בקולנוע ובשידור ציבורי, ואילו כל מי שהחליף אי פעם צ'פחות עם צברי יגיע לסרט, תפוצתו היתה הולמת יותר את חשיבותו.

לכו לסרט, כל עוד אפשר. ולצערי, גם אם נדמה בטעות, אי אפשר לעשות מהפכות דרך עמוד בפייסבוק. אבל בהחלט אפשר לשמוע איך הן מתקדמות, ולבחור להצטרף במקום, בזמן ובדרך שנמצא לנכון.

חדרי משרתים לשעבר. תמיד מזכירים לי את וודי אלן

*** בתגובות שבהמשך יש הרבה הצעות מעניינות לשכירת דירות והשכרתן, וכן הצעה אחת אקטואלית להשכרת חדר בדירה מאוגוסט עד אמצע ספטמבר. מוזמנים להעלות את הצעותיכם והדירות שאתם מחפשים בתגובות לפוסט. בהצלחה ***

למרות שכאן גשם בחוץ, ואולי דווקא בגלל זה, נדמה שההכנות לחופש הגדול מעולם לא היו אינטנסיביות יותר, משני צידי הים התיכון. מטחי מכתבים נוחתים על סף הדלת הפריזאית שלנו עם שאלות: איך שוכרים דירה? האם יש לך דירה בשבילי, אני מגיעה ביולי, עם ילדה וחתולה? יש לי דירה למסור, עם ספה נפתחת ונוף לאייפל. יש לך דיירים בשבילי?

ובכן, חברים יקרים, קוראים מסורים ונוסעים מתמידים – בואו נעשה סדר.

על החלפת דירות, הדרך המשתלמת ביותר לנסוע לעיר גדולה ולפריז בעיקר, אפשר לקרוא כאן. פריזאים, על פי רוב, בעלי עבר ישראלי או בעלי עתיד כזה, מבקשים להחליף את דירתם בדירה בתל אביב. כפי שאחד מהם כתב לי זה עתה (חכו חכו, בימים הקרובים תעלה מודעה על בית גדול ושווה להחלפה בדומה): תל אביב; לא רמת החי"ל, לא רמת אביב, לא שיכון בבלי, לא כוכב הצפון ולא שיכון דן. ת ל  א ב י ב. נוף לים – יתרון (ענק).

בשל הפער בין הביקוש להיצע, אני מפרסמת דירות פריזאיות בלבד להחלפה, והתל אביבים (או ירושלמים. לעתים נדירות יש מי שמבקש דירה בבית ערבי עתיק בירושלים, זה יכול לקרות) מוזמנים לעבור על המודעות ולפנות ישירות למשכירים או מחליפים.

על השכרת דירות, כולל המלצה שלי על מספר סוכנויות טובות (מניסיון) או מעניינות (משיטוט אינטרנט), אפשר לקרוא כאן.

באתר אני מפרסמת דירות פריזאיות פרטיות בלבד שמשכירים לתקופה קצרה בעליהן היוצאים לחופש, כשירות לגולשינו מאיזור חיוג +33. בעלי דירות המושכרות בקביעות (כלומר עסקים) מוזמנים לפרסם באתר.

בתגובות שמתחת לפוסט הזה אתם מוזמנים לפרסם – אנשים פרטיים בלבד, לא חברות – כל דירה להשכרה, להחלפה, למסירה, להשאלה, לניקוי יבש. מי שמבקש להשכיר, מי שרוצה לשכור, מי שרוצה להחליף, מי שרוצה רק לשמור על דירה – כולם מוזמנים להגיב בתחתית הפוסט. רק אל תשכחו לבדוק את הפוסט בקביעות, שלא יקרה שהמשאלה שלכם התגשמה ללא ידיעתכם.

שיהיו החלפות מוצלחות וקשרי שכירות וחליפין משובחים בין שתי הערים האהובות עלי וככל הנראה גם עליכם.

אובססיה אהובתי. הכרזה לתערוכה של לוסיאן פרויד במרכז פומפידו

12, 14, 15, 12.

זאת היתה התחזית בתחילת השבוע.

17, 11, 14, 14, 16.

זאת התחזית להמשך. בפועל, אמנם ברגע זה יורד גשם (החיים כאן ניתקו אצלנו את הקשר המיידי שנוצר בין קור ובין גשם), אבל בגדול – חולצה וז'קט. בבקרים אולי קצת יותר קריר. סוודרון. כבר לא צריך לבזבז עוד חמש דקות ביציאה מהבית על איתור שתי כפפות, צעיף וכובע. והרבה יותר חשוב: כבר לא צריך לצאת בחושך. אפילו כשמתעוררים יש אור בחוץ, כשחוזרים הביתה עדיין אור, וזה יילך וישתפר, עד לשעות האור המופרזות של הקיץ (בשמונה בערב סוגרים את התריסים ומודיעים לילדות שלא משנה לנו מה קורה בחוץ, עכשיו לילה).

ובינתיים, גם בחזית האמנותית מתנערים משנת החורף בכמה תערוכות מסקרנות מאוד.

1) פרויד. לוסיאן פרויד. במרכז פומפידו. רטרוספקטיבה כזאת רצינית ומקיפה, שבביקור האחרון שלנו בפומפידו, מתישהו בפברואר, כבר התגלגלו בחנויות המוזיאון מרצ'נדייז של האיש, האגדה, הנכד והפורטרט של קייט מוס.

חמישים ומשהו עבודות שלו, פורטרטים עצמיים וציורים אחרים, וגם צילומים ועבודות אחרות שמתעדות את העבודה שלו בסטודיו. עד 19 ביולי 2010. פתוח, בדרך כלל, 11h00 – 21h00. סגור בימי שלישי.

געגועים לאורקה? מתוך התערוכה של ביט טאקשי קיטאנו

2) טקאשי קיטאנו בפונדסיון קרטייה. בעידן של ריבוי משימות ורב תחומיות, קיטאנו הוא כנראה אחת הדוגמאות הקיצוניות, ובעיקר ביכולתו להצטיין בכמה תחומי עשיה שונים. קיטאנו הוא במאי של סרטי גנגסטרים אפלים, אלימים ומצליחים מאוד, שחקן והיוצר והמנחה הגאה של שעשועון משימות טלוויזיוני מצליח. התערוכה "Gosse de Peintre", ("ילד של ציור", יש לנו בעברית מקבילה סלנגית למילה 'ילד'?) מזמינה את טאקטשי לשלב את שתי התמות שמסתמנות בפועלו (כך לפי הקטלוג, כמובן): ילדות ודימוי (במובן של אימג'). הוא מצהיר, בפתח הדברים שהוא מבקש למתוח את מושג האמנות, להפוך אותו לשגרתי פחות, סנובי פחות, יותר יומיומי ונגיש. התערוכה היא שילוב של ציורים ילדותיים של קיטאנו, וידאו, חפצים ומשחקים שנוגעים לילדות, שיחד מהתלים בתפיסות המקובלות של האמנות המודרנית ובמסורת היפנית.

כן, גם לי זה נשמע כמו משהו שעשוי להיות מרתק באותה מידה שהוא מסתכן בלהיות קשקוש מקושקש.

אבל התערוכה שלו, הפעם תחת השם השני שלו, ביט טאקאשי קיטאנו, זה שאחראי לסדרות הטלוויזיה שהוא עושה, מוצגת בפונדסיון קרטייה. וזה אחד המקומות האהובים עלי בכל פריז כולה: הבניין המבריק והנהדר של ז'אן נובל, שדרות ראספאיי, ותירוץ מצויין לבקר ברובע ה-14 המיוחד. והמכון, שמבין משהו בגלאם ובאסתטיקה, אכן מעדיף את אמניו כשהם סלבז כלל עולמיים (פטי סמית', דיוויד לינץ') וכשהם עושים עבודות יפות, אבל כמה שזה יפה ולרוב גם די מוצלח. בקיצור, נלך ועוד ואיך. ועם הילדות, כמובן.

(ולהפתעתי, אתר הגלריה היחיד, שלצד המידע על שעות הפתיחה מספק גם רשימת מסעדות נחמדות באזור. זה שירות).

אגב, מרכז פומפידו משתף פעולה, ומציג במקביל לתערוכה רטרוספקטיבה של סרטיו של קיטאנו.

זה לא הכל, חברים.

0

איב סן לורן. המשקפיים כבר חזרו

3. איב סן לורן בפטיט פאלה. 307 דגמים של איב סן לורן המנוח, וצילומים שמתעדים את השפעתו על עולם האופנה במשך ארבעים שנות פעילותו.

נשמע כיף, ואפשר משם להמשיך ישירות לשדרות היוקרתיות שלצד השאנז אליזה, לבדוק במו ידיכן הממשמשות האם וכיצד הוא אכן השפיע.

לא צועקים במוזיאון. ליל קיץ של אדוארד מונק בפינקוטק

4) אדוארד מונק בפינקוטק. איכשהו עוד אף פעם לא הייתי בפינקוטק בפריז, משום מה, בחורה שטחית שכמוני, בכל פעם שאני מגיעה לכיכר המדלן, איכשהו אני מוצאת את עצמי בוהה בתיירים היפניים בפושון. אבל בפעם האחרונה זאת לא היתה אשמתי, כי הפינקוטק היה סגור לשיפוצים, והתכונן לתערוכה הזאת, מונק: האנטי-צעקה.

הפינקוטק מציע מבט אחר ומקיף על מונק, האמן פורץ הדרך לתקופתו, שמצליח באמצעות צבע ומשיחותיו להעביר מצבים נפשיים מהבד למרווח שבינו ובין הצופה.

- – -

זהו, הרבה עבודה, ואפילו שמש בחוץ. שבת שלום ושבוע טוב.

רסטות. עשר בבוקר, שני מבקרים משקיפים על הערימה של בולטנסקי

ראשית, צריך להזהיר מפני ספוילר. אם אתם מתכוונים לבקר בעצמכם במיצב של כריסטיאן בולטנסקי בגראנד פאלה אל תמשיכו לקרוא.

אני רצינית: אם ייצא לכם להיות בפריז עד ה-21 לפברואר, תקפצו לגראנד פאלה, אבל אז אל תביטו גם בתמונות, אל תלחצו על "לקרוא את ההמשך", פשוט תגללו למטה, יש טור נחמד על אוכל טוב ועל הדרכים הצרפתיות להימנע ממנו.

אתם כאן? סימן שראיתם כבר את המיצב Personnes או שלא תראו אותו כבר במו עיניכם. אני מתעקשת על טריות החוויה, כי אחרי שקראתי – לא הרבה, רק פה ושם, וראיתי כמה תמונות טובות, להיות בגראנד פאלה עצמו היה כבר פחות משמעותי. וחבל.

בולטאנסקי מדבר על האופן שבו נחווה המיצב שלו – האפשרות להכנס לתוך היצירה, הגודל, התפאורה הבארוקית של הגראנד פאלה, הקור, הרעש, הוא לא מזכיר את העובדה שכמעט כולם עושים את זה דרך עדשה של מצלמה או של סלולרי. צריך להיות שם. וממילא, כשאתה מתהלך בעולם בגוף של ישראלי ומביט בו בעיניים ישראליות, כשאתה נכנס ל-Personnes, המיצב של בולטאנסקי, משתררת התחושה המוצקה שכבר היית שם. זאת הסיבה שעל המיצב הזה במיוחד כדאי עוד פחות לדעת לפני שנכנסים אליו.

הקפדתי שלא לקרוא במקום את עלון המידע שמחלקים בכניסה, גם כי קר נורא, וגם כי ממילא נורא קשה להתנתק מערימות הנעליים הזכורות כשרואים את ערימות הבגדים ומרבדי המעילים של בולטאנסקי. וזה נכון, מה שבולטאנסקי אומר, הקור באמת הוא חלק מהעניין. אבל המציאות כבר הפגישה אותנו עם ערימות כאלה שהיו ארוזות במבנים פחות הדורים מאשר הגראנד פאלה.

קיר של תיבות ברזל חלודות

וינטג'?

עוד וינטג'?

אני שמחה שהלכתי, עם זאת. יש בו משהו מעניין. הוא מזכיר לי קצת סופי קאל, באופן שבו הוא מנסה לשמר את הזיכרון, ואוסף דברים מהחיים, ויש משהו מאוד כתיבתי בעבודה שלו, אפשר לראות את המשפטים מתנסחים אצלו במוח ואז מיתרגמים לאובייקטים. אם כי במיצב הזה הוא פחות אישי. זה קצת קשה, כי הוא מוכרח להיות מונומנטלי, במונומנטה 2010. זה גם יפה בעיני, שהמשפט הראשון בעלון, שקראתי אחר כך במטרו, מכריז על השאפתנות האדירה שמתוכה נובעת המונומנטה.

בחירה מדוקדקת

אפטור אתכם מפרשנותי שלי, ורק אומר שבולטאנסקי מדבר על עניינים רחבים יותר מאלו שעלו במוחי הכל כך ישראלי, כשצעדתי בין המעילים הפרושים והסתובבתי סביב ערימת הבגדים הישנים שמתוכה בוחרת כף כמה, כמו במכונת הימורים של ילדים בלונה פארק, מרים מעלה מעלה ושומט.

69 ריבועים של מעילים

רק בכל זאת כמה דברים על המסביב. ראשית, תמיד מענג לעבור במקומות כאלה בימי רביעי, לראות קבוצות של ילדים, מקטנים ממש ועד גדולים יותר, מקשיבים למדריכים*, כותבים או מציירים במחברות הקטנות והייעודיות, מקרטון ממוחזר ועם שם המיצג.

שנית, המדריכים*. לא, לא מדריכים. הם עכשיו נקראים מתווכי תרבות. או אולי מגשרי תרבות. ה-Médiateurs culturels, הם מומחים לאמנות בת זמננו, להיסטוריה של האמנות או אמנים בעצמם, הם צעירים ונחמדים, לובשים פליזים שחורים עם התואר שלהם רקום על הגב, וכפפות אפורות, יען כי קר שם בחלל שאין סיכוי לחמם אותו, ואפשר ללכת לדבר איתם. בעלון המצורף כתוב (בכוונה השארתי על כנה את הצרפתיות הניסוחית) שהם יעזרו לכם לבנות את ההבנה הראויה של היצירה, אבל שהם חמים (כך במקור), דוגלים בשאילת שאלות, חילופי רעיונות ולא מסירת מידע בלבד, וכך כל ביקור הופך להיות מקום לשאילת שאלות, למידה, חוויה ואוטונומיה, כשהמבקר הוא במרכז היצירה. מקסים, דמוקרטי יחסית לצרפת, ועדיין לא הצליחו להמנע מהביטוי המרתק sa propre compréhension. פרופר, זאת מילה מעולה, שמשמעותה היא גם ראוי, גם כמו שצריך, וגם נקי, גמול מחיתולים, למשל, ההיפך ממלוכלך.

זה מה שעושים ילדים בימי רביעי

וילדים צעירים יותר, עם מחברות

ויש גם ילדים שלא משרטטים במחברות

מתעמקת

ושלישית: סאונד. זאת קריאה כמעט אל המרחב (ואל קומץ אנשי האמנות המובחרים שקוראים כאן): תפסיקו עם הסאונד הזה. בולטאנסקי מזמין אנשים לתרום לו את הלמות ליבם שמושמעות בקול רם ברקע היצירה, במה שדומה להלמות לב, אבל גם לרעש של בניה. שזה רבע-נחמד, במיוחד אם מתעלמים מהעובדה שאחרי שתורמים את הלמות הלב יסכימו המקליטים להעתיק אותם בשבילכם על דיסק תמורת חמישה יורו.

לי יש הצעה: מוזיקה קלאסית. מוזיקה כלשהי. או סתם דממה. או את רעש השאנז אליזה.

כל הרעש הזה כדי להרעיש, ואני מתנצלת אם אני מתגלה כאן כבלתי מודרנית בעליל, אבל זה אחד הדברים שמרתיעים אותי במיצגים ובעבודות וידאו. אני מבטיחה להבין את הדיסהרמוניה שבמיצב ולחוש אי נוחות נוכחו גם אם אשכרה תעשו מאמץ בתחום הסאונד ושיהיה גם לו ערך אסתטי כלשהו.

*

ביציאה מהתערוכה היתה שמש והיה שלג, לסירוגין, ואז ביחד.

שלג. אולי אחרון העונה. לך תדע

המלצה טובה היא המלצה שמקורה אמין, שככל הנראה תוכיח את עצמה בשעת השי"ן. המלצה משובחת היא כזאת שכבר לקרוא אותה מעורר ומשביע בו זמנית, כמו ההמלצות של מיכל ניב על מוזיקה, של רון מיברג על פיטר לוגר, של נילי לנדסמן על בגדים (והנה כבר חשפתי את גילי התרבותי. לא נורא, אומרים ששלושים וחמש הוא העשרים וחמש החדש, רק חבל שאני אף פעם לא מצליחה למצוא המלצות משובחות על קרמים נגד קמטים).

בימים האחרונים עברו תחת הסמן של העכבר, ובמקרה אחד אפילו ממש תחת הידיים, פיזית, כמה המלצות שוות. אין כאן ביקורות של מיברג, לצערי. אבל יש כאן צרור של המלצות מפי אנשים שיודעים על מה הם מדברים, המלצות שהן גם מרחיבות ידע על תחום מסוים, המלצות של גזור ושמור, או לכל הפחות המלצות של קרא ופנטז.

1) אלק לובראנו, מבקר האוכל, יקיר האתר, מספק רשימה ממצה, מגירה מיצים, שתשמש אותנו עוד מעט כשיהיה ממש קר ונפסיק עם העניין הזה של האוכל הקליל והאופנתי: המקומות שבהם אפשר להשיג את הסטייק והצ'יפס הכי טובים בפריז. הוא עושה את זה בבלוג המעולה של דיוויד לייבוביץ', והנה קיבלתם עוד המלצה על הדרך. במקום הראשון שעליו הוא ממליץ, ביסטרו פול ברט, היינו, ואכן חלקתי עם נועם, את אחד מנתחי הבשר הכי טובים שאכלתי בפריז, יפהפה, ארגמני, ברמת עשייה מושלמת, ובכמות שהספיקה לשני נהגי משאיות רעבתניים באופן בלתי פריזאי בעליל כפי שהיינו.

2) כתב הגרדיאן ג'ון בראנטון ממליץ על עשרה ביסטרואים זולים וטובים. סימנתי לעצמנו את Le Pre Verre הנודעת וכמובן את שתי המסעדות ברובע ה-12, שגם ברנטון, כמה יפה מצידו, כותב שהוא "הפך לאחרונה לאחד המקומות הכי טרנדיים בפריז". מה שכן, שימו לב, שאולי חוץ משה גלאדין, הנחמד והעליז, שרוב הביסטרואים הם הביסטרונומיק המפורסמים של 30 היורו לארוחה, כלומר ממש לא "מחירים מצחיקים", כפי שטוענים בהפניה לכתבה ב"עכבר עולם".

30 יורו למניו שלם, כמו שכתבתי המון פעמים, הוא מחיר הביסטרונומיק המקובל. במחיר הזה אפשר לאכול היטב, לעתים לאכול מעולה, ולפעמים גם יצירתי ומפתיע. זול ממש, זה לא. לא רק במונחים שקליים, גם מרבית חברינו המקומיים לא אוכלים במקומות כאלה לעתים קרובות מדי.

ארבעה ביסטרואים נוספים מוסיף לרשימה מרק ביטמן מהטיימס, החביב עלינו. באיטינרייר כבר כמה פעמים לא הצלחנו להזמין מקום, אבל אולי אתם תצליחו. אופס, הזמנו. דיווחים בקרוב.

3) קרן אן. כשהעליתי את האתר לראשונה לפני שנה, פינטזתי גם על פס קול שילווה אותו, אם אי אפשר ארומה של קרואסונים, לפחות שיהיו שנסונים. במקום לשבור את הראש ולדחות את היישום הזה להשד יודע מתי, הייתי צריכה פשוט להניח לקרן אן לשורר את כולו, אולי לערוך פנימה איזה יוסי בנאי או אסף אמדורקי או אדית פיאף או ז'אק ברל וקצת Air. (הבלוג של סטרוברי צולל עמוק פנימה לתוך המוזיקה הצרפתית הנוסטלגית, למי שרוצה לשמוע במקביל לאתר בעצמו).

קרן אן, נדמה לי, היא הזמרת היחידה שיש לי את כל הדיסקים שלה. גיליתי אותה בזכות הפרומואים העקשניים שהריץ עליה גל אוחובסקי לפני כמה שנים. אני מתה על כל מה שהיא עושה. הכל. על המוזיקה שלה, עדינה ומרירה ויודעת בהחלט להיות שמחה, אוורירית ובשרנית לפעמים, על הסטייל שלה, שהוא לא איזה ביג דיל, ובדיוק זה מה שמקסים בו, על זה שהיא מדברת עברית ואנגלית וצרפתית, על זה שהיא מדברת בשקט, על זה שהיא מתה על תל אביב, ניו יורק ופריז, ושהמוזיקה שלה נוסעת בין הערים האלה ונשארת בהן מספיק זמן כדי להדביק, ועל איזו צניעות מסוימת, אמיתית, שנדמה לי שיש בה.

וכן, על זה שהיא הגרסה הכי ישראלית לשרלוט גינסברג.

בערימת עיתונים שהביאו חברים טובים שבאו לבקר, מצאתי את הפרויקט המורחב במגזין גלריה (גיליון 5-6) על קרן אן. שם, היא ממליצה על מקומות בפריז. ואלה המקומות שהיא אוהבת (בקיצורי ההמלצות שלה, בשל זכויות יוצרים):

Le derrière, rue des Gravilliers 69
דירה פריסאית שהוסבה למסעדה.

cafe Burq. rue burq 6
שהיה הבר השכונתי שלה במשך שנים, קרן אן עדיין מקליטה באזור ומגיעה לשם מדי פעם.

L'Hotel. rue des Beaux Arts 13
מלון בן 20 חדרים, כל אחד מהם מעוצב אחרת, מסעדה ובר: מטבח מדהים, קינוחים וקוקטיילים יוצאי דופן

מוזיאון גוסטב מורו
הסטודיו של הצייר בן המאה ה-19,
Musee Gustav Moreau, rue de la Rochefoucauld 14

Le Cave des Abesses, rue des Abesses 43
בר ייין, עם מנות קטנות של גבינות ונקניקים לידו. קרן אן ממליצה ללכת על הסנט אסטף או על הקרוז ארמיטז' דה קומבייה.

Le Salon du Pantheon, rue Victor-Cousin 13
בר מסעדה הממוקם מעל הסינמה דו פנתאון, נעים ורגוע.

Hotel du Nord, quai de Jemmapes 102
המסעדה שצמודה למלון המיתולוגי מהסרט הוטל דו נורד, על קנאל סן מרטן. אווירה אופנתית ונעימה, אוכל בינוני (את זה אני אומרת, לא קרן אן).

Pierre Herme, Rue Bonaparte 72
בעיני קרן אן, מעצב הקינוחים החדשני, היצירתי והאמנותי ביותר.

אליסון,
מקום טוב לקניות, שוב באזור אבס.
Allison, ue des Abbesses 38

Design bookstore Artazard, quai de Valmi 83
חנות ספרי אמנות וגלריה עם מבחר גדול של ספרי עיצוב ואמנות.

- – -

השבוע, תופיע קרן אן בסאל פלייל, ביום שלישי, 27.10, עם המופע Lady and the Bird, צמד שהיתה מעורבת בו בתחילת דרכה. אני, לצערי, לא אוכל ללכת, ואצטרך לחכות לפעם הבאה.

טוב, עוד מעט המשך ההמלצות על ההמלצות.

העיר הלבנה בעיר באפור

כבר דיברנו על זה, אני יודעת, אבל מה לעשות שהעיר הזאת לא מפסיקה לפתות אותך באירועי אירועים. אפילו בדרך ליום סידורים אפרורי (אבל בקו 6, העילי, שזה כבר משפר הכל). די לאסוף את גיליון A nous Paris שמחולק חינם בימי שלישי בכניסה למטרו, לעבור על לוח האירועים שבתחילתו ולעשות פרצוף פריזאי של רווחה ושל "שום דבר גדול", ואז להמשיך לדפדף ולרצות לגזור לפחות ארבע תזכורות לעצמנו.

אז הנה כמה תזכורות לעצמנו:

אמנות סחירה

Le FIAC, Slick09, ShowOff: יריד אמנות גדולים שמתקיימים כולם השבוע. אירועים גדולים ועמוסי עבודות והקשרים של אמנות מכירה ואמנות המכירה.

מיקי סכינאי

הפאלה דה טוקיו מציג עבודות בהשראת מיקי מאוס, סיבה נוספת לבקר שם עם הילדות (שפשוט מכורות לאופן שבו שם המוזיאון הזה מתגלגל על הלשון). עד 15 בנובמבר.

אם מבקרים בפאלה דה טוקיו לא לשכוח להזמין מקום בסיור ב-Art home (מבטאים כמו Arome) מיצג שהוא גם מסעדה על הגג הפאלה דה, על הסן ומול האייפל. חודש מראש, אבל בדיוק חודש מראש מיום הביקור הרצוי, אפשר גם להתחרות על הזמנת מקום במסעדה, שלפי הביקורות לא רק הנוף שלה הוא ככל הנראה היפה ביותר בעולם, אלא גם האוכל בה טוב.

ואם אתם ממש במצב רוח למצות את הפוטנציאל המקומי ביותר, אל תשכחו את המוזיאון הצמוד לאמנות מודרנית, שהתצוגה הקבועה שלו היא חינמית ואת סיטה ד'ארשיטקטור לא רחוק משם.

ובמעבר חד

יוניקלו, מותג האופנה היפני, סוג של בנטון חדשני, שמציע פריטים בסיסיים מחומרים טובים ובמחירים זולים יחסית, ובעיקר באלפי גוונים, פתח חנות ענקית באזור האופרה. אנו פארי מדווחים על תורים בכניסה לחנות, ואני שוקלת אפילו לא לחכות לסיילים.

Uniqlo, 15-17 rue Scribe, 9e. M: Havre-Caumartin

ותזכורת אחת לעצמכם:

הנה משהו שהספקנו לעשות, וכדאי גם לכם. תל אביבים גולים זוכרים תמיד, אפילו בפריז המעטירה, כמה עיר המולדת שלהם יפה, מיוחדת, שבאוהאוס, שמאפיין בניינים רבים בה, הוא סגנון בניה ודרך חיים חכמה ואלגנטית, ושעיר יכולה להיות משובחת גם בלי ארמונות אוסמניים (אבל בהתקיים הרבה תנאים אחרים: תכנון עירוני חכם לטווח ארוך, משמעת של התושבים ושל הקבלנים, טעם טוב של מקבלי ההחלטות ומצרכים נדירים אחרים).

התערוכה "עיר לבנה: התנועה המודרנית בתל אביב" הוצגה כבר עשר פעמים בעולם עד שהגיעה סוף סוף לפריז. "עיר לבנה" שמוצגת בסיטה דז אר, על גדות הסן, היא תערוכה אדריכלית והיסטורית,שמתארת את צמיחת הבאוהאוס בעולם ובתל אביב, בצילומים ישנים מאוד וחדשים, מתל אביב ומהעולם, בקווים ובחומרים שעושים את הבאוהאוס למה שהוא.

את התערוכה אצרה המנהלת המיתולוגית של מחלקת השימור בתל אביב, ניצה סמוק בעזרתה של הארכיטקטית טל איל, והפיקו חברתי נועה קרוון וסמדר תימור, בסיוע שגרירות ישראל, במסגרת חגיגות מאה שנים לתל אביב. הכניסה לתערוכה חינם, והיא תציג עד ה-15 בנובמבר.

Cité internationale des Arts
18, rue de l’Hôtel de Ville, 4e
M: Pont Marie ou Saint-Paul

בדיוק אותו הים. איזה מזל

הממ. סוף סוף קצת נחת.

לא, המון נחת. הביקור בישראל היה נפלא, מחמם, מייזע, מקרב לבבות, מאוורר, עמוס, אינטנסיבי, מחדש, טעים (המסעדות בתל אביב מעולות, כבר אמרתי? מעולות), ואפילו הביא איתו כמה עניינים חדשים לשנה החדשה. כיף לנסוע למקום שאתה מכיר ואוהב כמו תל אביב, וממילא, כל נסיעה לחו"ל שווה כפליים כשאתה גר בפריז, פעם אחת בגלל החו"ל, פעם שניה בגלל שאתה חוזר, בסופו של דבר, לפריז.

אבל כשחזרתי, חיכתה לי הפתעה משמחת (חוץ מפריז, חוץ מסיום השיפוץ בפינת הרחוב הניו יורקית שבה אנחנו גרים, חוץ מהסתיו הזה שקפץ עלינו ככה. עוד אחת). הפינה/אתר/מיזם אהוב עלי, vingt, המונה מדי שבוע 20 דברים ש (השלימו את החסר) בפריז, ועושה זאת בדיוק מופלא, נקלע ככל הנראה למשבר יצירתי, והכריז על תחרות נושאת פרס. מי שיציע לו כותרות שוות למדורים הבאים, יזכה בקטלוג של התערוכה "Elles" המוצגת בימים אלה במרכז פומפידו.

שלחתי רשימה נאה לפני שנסעתי, ובניגוד לנטייתי הקבועה לא לזכות בשום דבר, עכשיו אני גם הבעלים החוקית של הקטלוג וגם של רשימת 20 על שמי. הנושא שהצעתי, 20 דברים מופקעים בפריז, זכה, ואף שודרג, ל-20 arnaques. ארנק, כפי שלמדתי ממש לא מזמן בזכות כרזות של סרט שכלל את המילה המשונה הזאת, הוא שוד (ואפשר לנחש את המקור של שתי המילים בשפות השונות, שהגיעה בטח מיוונית. ומה זה אומר ששודדים לך את התיק הקטן? ארנק ארנק?).

בכל אופן, למרות שאפשר היה לחשוב שאפשר למנות רשימה של אלפי דברים מופקעים בפריז, או אולי עדיף לנסות למצוא בפינצטה ובזכוכית מגדלת 20 שאינם מופקעים (כבר שנתיים כאן ומצאנו רק שניים: קורנפלקס וחינוך לגיל הרך), הם ערכו רשימה נחמדה של 20 מופקעונים, שאת חלקה אני לא ממש מכירה, כרגיל ברשימותיהם.

הנה התוספות שלי לרשימת 20 המופקעונים שלהם:

21.קפוצ'ינו ב-4 יורו, ב-6 מול הפומפידו, ב-8 בפושון (תמיד גרוע)

22.תיקוני בגדים. 15 יורו למכפלת, 150 להחלפת בטנה

23. לחם שאור בקייזר. טעים אבל יקר באופן מזעזע

24. חיתולים חד פעמיים. חשבתם שסופר פארם יקר? כאן כל חבילה עולה פי שתיים, מה שמעודד מאוד גמילה

25. מוניות. קנס של 20 יורו למי שמפספס את המטרו האחרון

אביתר בנאי. צוותא

20 ישראליים

לכבוד הזכיה שריגשה אותי יותר ממה שהיתה אמורה לרגש, אני יודעת, ולכבוד החזרה מהחופש, ותחילת שנת הלימודים ולרגל שלהי שנת תשס"?, ולכבוד ולכבוד ולכבוד – 20 דברים נהדרים שיש רק בישראל:

1. אורנה ואלה

2. סבתא וסבא

3. סבתוש וסבוש

4. שאר המשפחה

5. דיזנגוף

6. חברים שפוגשים במקרה בדיזנגוף

7. בתי הקפה על דיזנגוף

8. בתי הקפה באחד העם

9. קפה הפוך וטוב

10. ים

11. שקיעה בים

12. קרטיבים בים

13. קפה קר, בים או בכל מקום אחר

14. הופעות בצוותא

15. חברים מהצבא שפוגשים במקרה בכניסה להופעה בצוותא

16. מזגנים

17. רופאים שמדברים עברית

18. שמלות שנרכשות בשקלים

19. שדרות בן גוריון

20. נמל התעופה בן גוריון