אין כמו תקופת החגים להתענג בה על געגועים: געגועים לעץ אשוח ענק מול כנסיית נוטרדם, געגועים לחלונות המקושטים של גלרי לפאייט, געגועים לעבר שמעולם לא היה לנו, געגועים לעיר שהיתה שלנו ואיננה עוד.
במקום תלושים לחג, במקום מארז של קומקום חשמלי וצנצנת קפה נמס, במקום אייפד (גם אם הייתם מעדיפים, עמכם הסליחה), קבלו ערימה של געגועים. אבל מנומקים. ומפורטים. ובטכניקולור.
חברי הכבוד של "פריזאית" (הכבוד, כמובן, כולו שלי), הסכימו להגיש, כל אחד בתורו, את הגעגוע הפרטי שלו לעיר שהיתה פעם שלו, יחד עם רשימת המקומות אליהם הוא מוכרח לחזור רגע אחרי החתמת הדרכון. ניו יורק, לונדון, ציריך, שטוקהולם, אמסטרדם, פריז, כמובן, וגם תל אביב – כל אחת מהן היא האקסית המיתולוגית של מישהו, והוא יספר לכם למה בדיוק הוא מתגעגע בה.
אתם מוזמנים להדליק את האח, למזוג לעצמכם משהו טעים, ולפתוח מתנה-מתנה, געגוע-געגוע, משאלה-משאלה. מותר לקרוע את העטיפה, מותר לגזור וכדאי לשמור, וכל יום תהיה אחת חדשה.
1) יזהר כהן חי בפריז ומאייר בעיתונים ברחבי העולם, בספרים, ומדי פעם גם בשדרות, למשל. אחת מגאוותיה של "פריזאית" היא על המדור האישי שלו, שהבליח כאן בתחילת דרכה.
זו כבר השנה השניה שעיריית תל אביב מוציאה לוח שנה שמלווה באיוריו של יזהר. כל אחד מהאיורים מהלוח של שנת תשע"א (שנה שמוכרחה איורים נהדרים כדי לפצות על שמה, הנתקע בגרונות) גרם לנו להאנח. לא רק מול הקו של יזהר, שמצליח להיות בה בעת פשוט ומתוחכם, והרעיונות שלו, שהם בו זמנית ריאלסטיים ופנטסטיים, אלא בגלל שהוא, דווקא משבתו במרחקים, הצליח לא רק לתפוס בכל אחד מהאיורים איזו ליבה של הווייה תל אביבית, אלא גם להגיש לנו אותה, הילידים, כזיכרון מתוק מההווה המתמשך שלנו כאן.
מרחוק, כבר שנים שאני מכירה את המאבק של דורון צברי ושל אורי ענבר ברשות השידור. בגדול, נשמע לי שהם צודקים, אבל בגדול, ובינינו, למי יש כוח. כל כך מעט זמן, כל כך הרבה עוולות לתקן.
אבל "המדריך למהפכה" הוא קלוז אפ על תוככי המאבק הנחוש של צברי ברשות השידור, בכיבוש שלה את כלי השידור הציבוריים, ואת כספי הציבור. הוא מבט מבפנים על אנשים שדברים שחשובים להם יכולים להוריד אותם מהפסים, אבל יכולים גם לשנות במשהו את המציאות שבה אנחנו חיים, והוא מיקרוסקופ שממוקד במה שצריך בנאדם כדי לדבוק במטרה שחשובה לו, כנגד זו שחשובה להרבה אחרים (רשימת המרכיבים: אובססיה, כוח, כריזמה, חזון, אופטימיות, נאיביות, עיוורון, רצון טוב וחבר טוב אחד לפחות).
*** בתגובות שבהמשך יש הרבה הצעות מעניינות לשכירת דירות והשכרתן, וכן הצעה אחת אקטואלית להשכרת חדר בדירה מאוגוסט עד אמצע ספטמבר. מוזמנים להעלות את הצעותיכם והדירות שאתם מחפשים בתגובות לפוסט. בהצלחה ***
למרות שכאן גשם בחוץ, ואולי דווקא בגלל זה, נדמה שההכנות לחופש הגדול מעולם לא היו אינטנסיביות יותר, משני צידי הים התיכון. מטחי מכתבים נוחתים על סף הדלת הפריזאית שלנו עם שאלות: איך שוכרים דירה? האם יש לך דירה בשבילי, אני מגיעה ביולי, עם ילדה וחתולה? יש לי דירה למסור, עם ספה נפתחת ונוף לאייפל. יש לך דיירים בשבילי?
ובכן, חברים יקרים, קוראים מסורים ונוסעים מתמידים – בואו נעשה סדר.
אובססיה אהובתי. הכרזה לתערוכה של לוסיאן פרויד במרכז פומפידו
12, 14, 15, 12.
זאת היתה התחזית בתחילת השבוע.
17, 11, 14, 14, 16.
זאת התחזית להמשך. בפועל, אמנם ברגע זה יורד גשם (החיים כאן ניתקו אצלנו את הקשר המיידי שנוצר בין קור ובין גשם), אבל בגדול – חולצה וז'קט. בבקרים אולי קצת יותר קריר. סוודרון. כבר לא צריך לבזבז עוד חמש דקות ביציאה מהבית על איתור שתי כפפות, צעיף וכובע. והרבה יותר חשוב: כבר לא צריך לצאת בחושך. אפילו כשמתעוררים יש אור בחוץ, כשחוזרים הביתה עדיין אור, וזה יילך וישתפר, עד לשעות האור המופרזות של הקיץ (בשמונה בערב סוגרים את התריסים ומודיעים לילדות שלא משנה לנו מה קורה בחוץ, עכשיו לילה).
ובינתיים, גם בחזית האמנותית מתנערים משנת החורף בכמה תערוכות מסקרנות מאוד.
1) פרויד.לוסיאן פרויד. במרכז פומפידו. רטרוספקטיבה כזאת רצינית ומקיפה, שבביקור האחרון שלנו בפומפידו, מתישהו בפברואר, כבר התגלגלו בחנויות המוזיאון מרצ'נדייז של האיש, האגדה, הנכד והפורטרט של קייט מוס.
רסטות. עשר בבוקר, שני מבקרים משקיפים על הערימה של בולטנסקי
ראשית, צריך להזהיר מפני ספוילר. אם אתם מתכוונים לבקר בעצמכם במיצב של כריסטיאן בולטנסקי בגראנד פאלה אל תמשיכו לקרוא.
אני רצינית: אם ייצא לכם להיות בפריז עד ה-21 לפברואר, תקפצו לגראנד פאלה, אבל אז אל תביטו גם בתמונות, אל תלחצו על "לקרוא את ההמשך", פשוט תגללו למטה, יש טור נחמד על אוכל טוב ועל הדרכים הצרפתיות להימנע ממנו.
המלצה טובה היא המלצה שמקורה אמין, שככל הנראה תוכיח את עצמה בשעת השי"ן. המלצה משובחת היא כזאת שכבר לקרוא אותה מעורר ומשביע בו זמנית, כמו ההמלצות של מיכל ניב על מוזיקה, של רון מיברג על פיטר לוגר, של נילי לנדסמן על בגדים (והנה כבר חשפתי את גילי התרבותי. לא נורא, אומרים ששלושים וחמש הוא העשרים וחמש החדש, רק חבל שאני אף פעם לא מצליחה למצוא המלצות משובחות על קרמים נגד קמטים).
בימים האחרונים עברו תחת הסמן של העכבר, ובמקרה אחד אפילו ממש תחת הידיים, פיזית, כמה המלצות שוות. אין כאן ביקורות של מיברג, לצערי. אבל יש כאן צרור של המלצות מפי אנשים שיודעים על מה הם מדברים, המלצות שהן גם מרחיבות ידע על תחום מסוים, המלצות של גזור ושמור, או לכל הפחות המלצות של קרא ופנטז.
כבר דיברנו על זה, אני יודעת, אבל מה לעשות שהעיר הזאת לא מפסיקה לפתות אותך באירועי אירועים. אפילו בדרך ליום סידורים אפרורי (אבל בקו 6, העילי, שזה כבר משפר הכל). די לאסוף את גיליון A nous Paris שמחולק חינם בימי שלישי בכניסה למטרו, לעבור על לוח האירועים שבתחילתו ולעשות פרצוף פריזאי של רווחה ושל "שום דבר גדול", ואז להמשיך לדפדף ולרצות לגזור לפחות ארבע תזכורות לעצמנו.
לא, המון נחת. הביקור בישראל היה נפלא, מחמם, מייזע, מקרב לבבות, מאוורר, עמוס, אינטנסיבי, מחדש, טעים (המסעדות בתל אביב מעולות, כבר אמרתי? מעולות), ואפילו הביא איתו כמה עניינים חדשים לשנה החדשה. כיף לנסוע למקום שאתה מכיר ואוהב כמו תל אביב, וממילא, כל נסיעה לחו"ל שווה כפליים כשאתה גר בפריז, פעם אחת בגלל החו"ל, פעם שניה בגלל שאתה חוזר, בסופו של דבר, לפריז.
פריז רבתי. מה יהיה בסופה? מפת פריז וסביבותיה על רצפת הלובי
חם. חם נורא. שלושים מעלות בסך הכל, אבל בנייני פריז מתוכננים לשמר את החום, והם עושים את המוטל עליהם. זה כלום, אני אומרת לכולם, כאילו הגעתי הרגע מהמדבר, אבל בכל פעם שאני נכנסת הביתה אני מחפשת את הכפתור של המזגן, באותה תנועה אינסטינקטיבית שבה אחרים שולחים יד למזוזה.
אז זהו, שאין כאן מזגנים, ועם כל הכבוד לפרקט, כפות הרגליים מתחננות למגען הקר של מרצפות הסומסום הישראליות.
לא מבינים כאן שום דבר בחום. אי אפשר לברוח מחום הרחוב לחנויות בשוליו, כי כולן מאפסנות את אותו אוויר הביל ויציב, איש לא מודע לסגולות הקירור של קפה ברד ואפילו ארטיקים בקושי אפשר להשיג. מניפות הן הנשק המתוחכם האחרון שנותר נגד החום, והן נשלפות מכל תיק, משנעות בקושי את האוויר הסמיך. החום, כפי שחום עושה, פוגע בסטנדרטים המוסריים והאסתטיים המחמירים, וכל האלגנטיות מתלחלחת או מתאדה, תלוי בשעה. בנות העיר עברו לשמלמלות טריקו קשורות בחגורה במתניים וסנדלי גלדיאטורים שטוחים. ברק שמנוני דקיק מכסה את כל פיסות העור החשופות, מפר את חוקי היסוד, אבל גם מחדיר בעיר הזאת קצת ריח נעורים. למרבה הצער, רוח נעורים לא מריחה כמו שאנל 5.
אפשר להימלט לקולנוע, לבקש מקלט מדיני בשגרירות ישראל הממוזגת לעילא או לקוות שמוזיאון, בטח אחד חדש ומשוכלל, יהיה תרבותי מספיק כדי להתכונן גם לימים החמים. כבר מזמן רציתי לראות את התערוכה "פריז רבתי – האתגר" במרכז הארכיטקטורה בארמון שאיו.
זכות השיבה / מתנות לשנה החדשה / פרויקט מיוחד 
