אפור עמוק וצער על מוגבלות היכולת הצילומית

אז אני כאן כבר כמעט יומיים ועוד לא נגעתי בקרואסון. או באקלר שוקולד. אקלר שוקולד גם לא בטוח שאטעם, אקלר זה משהו שעושים עם הילדות. ואיכשהו לא דחוף לי. כלומר אולי עכשיו כשאני כותבת על זה קצת כן.

(המשך…)

לראות את המון בלאן והפעם לא מאנג'לינה. טיסת בוקר לפריז

מאחורי כל אשה שנוסעת לפריז, ככה סתם, בלי שום סיבה, עומד בעל אוהב ורב יכולות.

לא נראה לי שזה לא פמיניסטי או בלתי חופשי להודות בזה. אלוף נעוריי הוא באמת אלוף בקרב-רב, הוא יודע לשמור על שתי ילדות במשך שבוע בלי למצמץ (כלומר, עוד נראה), הוא יודע למצוא כרטיסי טיסה מעולים, הוא יודע לזהות גרעין של חשק, לשתול אותו, להשקות אותו, לספק לו תנאי מחייה טובים עד שהוא גדל ומלבלב ודורש הגשמה.

(המשך…)

Lágrume, הבר שעל המטבח. חוויה שאסור לפספס /// צילומי טלפון: רמי פיכמן

רמי פיכמן, פריזופיל ואדם שמתייחס ברצינות לאוכל שלו, ממליץ על המסעדות שאהב פעם וממש ממש עכשיו, ובדרך גם חולק על כמה מהמלצות "פריזאית". רשות הדיבור (או הביקור) לרמי:

בביקור הראשון שלי בפריז, בתחילת שנות ה-80 פגשתי לארוחת ערב את המורה שלי לאמנות, רפי לביא, ואת אשתו, שגם להם כמדומני הייתה זו הפעם הראשונה. בעוד אני מגיע דרך איטליה ומצפה למפגש מרגש עם מרכז פומפידו, ללביא היסודי היו רשימות של המלצות איפה ומה לאכול. כך זכיתי לאכול את ארוחת ארבע המנות הצרפתית הראשונה שלי בביסטרו פשוט. כל אחת מהמנות הקלאסיות נדגמה באיטיות עד שהגיע שלב הגבינות בו הזמנו לשולחן גם קממבר וגם ברי כדי להבין סוף סוף מה ההבדל ביניהן. הייתה זו תקופה נטולת אינטרנט, ואפילו נטולת "עכבר עולם". את ההמלצות היינו אוספים מספרי הדרכה למטיילים שהעתיקו ממדריכים אמריקאים. הייתי מחפש בראסרי או ביסטרו צפופים ומזמין מהמלצר בהצבעה על צלחות הסועדים שמסביבי. (המשך…)

1. היינו מחכים ללוקיישן יותר טוב, אבל אי אפשר היה לחכות

(המשך…)

אם מתחשק לך לפעמים, לפתוח לרגע את דלת הקסמים. צילום: רינת צל סלע

הביקור ב-Hidden Kitchen היה אחד (ממיליוני) הדברים שלא הספקתי לעשות בשהותנו בפריז, למרות שלל ביקורות מצוינות ומסקרנות שקראתי על חוויית הארוחה שם. רשות הדיבור לרינת צל סלע, שהספיקה, ועוד איך.

- – -
יום הולדת, חגיגה.
דב מארגן הכל.
הילדים הולכים עם חברה לאסוף שלל ממתקים לכבוד הלואין, ואחר כך נשארים לישון אצלה. אנחנו מתלבשים יפה, מעילי צמר, צעיפים ויוצאים. לאן? מסעדה, אחר כך אולי סרט, אומר דב. בילוי יום הולדת. אחלה, מתאים לי.

אוטו לפאתי פריז, משם מטרו למרכז. קצת הולכים, מגיעים לכתובת האמורה.
מסעדה? כאן? לא רואה כלום. אבל הנה פסל יפה של מולייר. מצלמת אותו בשביל בתי, לתת פנים לבחור ההוא שהוזכר בשיעור היסטוריה כאחד מאמני החצר של לואי ה-14.

ובכל זאת, מה עם המסעדה?

(המשך…)

מותק של שכונתית. Philou

מזה זמן שהקרייב שלי הוא פחות לאוכל מפונפן שכל מולקולה בו הונדסה עד לאחרון פרטיה, ויותר לאוכל בסיסי שעשוי היטב ועם קמצוץ השראה. מזה זמן שאני קוראת תשבחות ושירי הלל שנקשרו לפילו, מסעדה צנועה ברובע העשירי המתפתח במרץ, לא רחוק מגדות קאנאל סן מרטן, השוקקות חיים בלילות הקיץ החמים. כך שלמרות שהנסיעה הזאת היתה כמעט בהגדרה נסיעה ללא תכניות*, פילו היתה בפירוש בתכניות שלנו. אלא שהימים ימי הקיץ ושרשרת התכתבויות שלמה ביני ובין יונתן, שהוא באמת בחור מהשכונה של פילו, עסקה בניסיון לפתור את חידת ההיגיון שכוללת שולחן לארבעה בפילו, ארבעה מבוגרים ושתי ילדות, אף בייביסיטר פנויה אחת, ומסעדה שיוצאת לחופשה השנתית שלה.

(המשך…)

מקור השרקוטרי, ומתחת - האנטי-פסטי. Le Cherche-Midi

"אמא!", ננזפתי. "לא נסענו לצרפת כדי לאכול במסעדה איטלקית. אני רוצה לאכול אוכל צרפתי". צודקת. הילדה צודקת. אבל האנשים שישבו על המדרכה שמחוץ למסעדה נראו כל כך מאושרים.

(המשך…)

בדרך ל. מתחת לעננים

~ האביב, ונסיעות של אחרים לאיטליה, ודברים שאני כותבת עכשיו, הזכירו לי את הטיול הזה, ואת הטור הזה, שמעולם לא פורסם. הריהו ~

היה לי תירוץ טוב, היתה לנו הזדמנות, יחד ביצענו את הפשע המושלם. שתי חברות, בינינו שש עשרה שנות הכרות, ארבעה ילדים ושני בעלים שהתגייסו כדי לעזור לנו לחרוץ לשון למציאות. נסענו לאיטליה בחטף כמעט, הישג מרהיב. כשסאלי מספרת להארי על יחסיה עם ג'ו, זה שהיא כמעט התחתנה איתו, אלא שהוא רצה לשמור על החופש, הספונטניות, הלחלוחית, היא מסכמת: "בסופו של דבר, מעולם לא נסענו לרומא בהתראה של רגע". "וסקס על רצפת המטבח?", ברר הארי. "אף פעם", מודה סאלי. "אריחי הקרמיקה המקסיקניים קרים וקשים". אני לפחות נסעתי לרומא.

נפגשנו בפיומיצ'ינו, שדה התעופה האיטלקי, עשרה ימים בדיוק אחרי שכתבתי לה בג'יטוק: "יש לי שאלה, אבל תשמרי על ראש פתוח". עשרה ימים בשבילנו הם התראה של רגע.

(המשך…)

La Régalade Saint-Honoré. שמחה וריחות טובים

ובחזרה לטיול ההוא בפריז. ארבעה ימים, כל כך הרבה ציפיות, כל כך הרבה טעמים.

כבר חזרתי ואמרתי ואמרתי וחזרתי וזה לא משהו שאפשר לחזור עליו יותר מדי פעמים: הדבר הכי חשוב בטיול משפחתי לפריז, זה שאסור לשכוח לארוז או להכין מראש, זה שאסור לוותר עליו בכל מחיר, הוא, כלומר ברוב המקרים היא, השמרטפית. במקרה שלנו, זאת היתה גם פגישה משמחת, והשארנו את שלושתן, שתי קטנותינו וזאת שהשגיחה עליהן לא מעט, לקפוץ על המיטות בבית המלון, בעוד אנחנו שמנו פעמינו אל La Régalade Saint-Honoré, אחת המסעדות החדשות, שכבר זכו לשלל עיטורים וביקורות נלהבות.

(המשך…)

כנף. יום אחד אפרוש

קודם כל היה הריח הזה, של האח המבוערת.

שכחתי אותו. הייתי בטוחה שהוא טבוע אצלנו כל כך חזק. כשחזרנו באוגוסט לישראל הגענו למרכז קניות גדול של רהיטים, בחיפושים אחרי השלמות ריהוט לבית הישן-חדש.

בעוד מד הטמפרטורה במכונית הצביע על 43 מעלות, וכל מיטות הקומותיים נראות מכוערות ויקרות באותה מידה, נשאבתי בניגוד לרצוני לחנות קמינים ואחים – אין אפילו דרך סבירה לומר את זה בעברית, אח ברבים - אבל אני עמדתי שם, וניסיתי למצוא דרך לקבוע אח בדירה בבניין תל אביבי ישן. ואם נצליח, תהיתי, האם השכנים ירשו לנו לחצוב ארובה דרך הסלון שלהם? והאם פר נואל יואיל בטובו לגלוש אלינו דרך הארובה?

אבל זה היה באוגוסט. מאז השתלבנו במרחב ונעשינו אקולוגיים ובמקום קמינים התקנו מאווררי תקרה בכל חדר, כדי שיסחררו את החום. אבל עכשיו, בסוף ינואר, כשהמונית עצרה ופרקה אותנו בפלאס דה ווז', לא פחות, הדבר הראשון שהכה בנו היה הריח הזה, של האח המבוערת. ונזכרתי ששכחתי.

ואז, רק אחרי הריח, מגיע הקור. כמו כל דבר בפריז, גם הקור מגיע באיחור קל ובנון שאלאנט. ברגע הראשון אתה מביט בו משועשע. קטן עליך. הוא לא כזה נורא כמו שנראה בתחזיות.

ככה נחתנו: פלאס דה ווז', ריח של אח מבוערת, שלוש מזוודות, שתי ילדות נרגשות, המון תכניות ולא יותר משתי מעלות צלזיוס.

(המשך…)