אפור עמוק וצער על מוגבלות היכולת הצילומית

אז אני כאן כבר כמעט יומיים ועוד לא נגעתי בקרואסון. או באקלר שוקולד. אקלר שוקולד גם לא בטוח שאטעם, אקלר זה משהו שעושים עם הילדות. ואיכשהו לא דחוף לי. כלומר אולי עכשיו כשאני כותבת על זה קצת כן.

גם בגט טרם קניתי, לשבת איתו בחוץ עם חריץ גבינה. עד עכשיו היה קר מדי ורוחות גחמניות נגשו במי שחשב לרגע ליהנות לו מהחוץ.

פגשתי חברה חדשה, וההזדמנות להראות לה את פריז שלי הנחיתה אותי מיד בפוזיציה הידועה, והאהובה למדי, יש להודות, ואני אוהבת שיש לי עם מי לפלוש לחצרות פנימיות בעקבות קצה קצהו של משהו מסקרן. התכנון להתחיל את הבוקר בתערוכה של איי ויי ויי בז'ה דה פום (רק בשביל המשפט הזה שווה ללכת לתערוכה) נפל על הצורך הדחוף בקפה קצר שנתמשך לשיחה ארוכה עד שהמלצר גירש אותנו והלכנו לחפש משהו לאכול. ובכן, ככה זה הולך: לא הזמנתי לשום מקום לצהרים, גם בחירת המסעדות לערב והזמנתן היתה פרויקט, אבל כן הכנתי לי רשימו של מסעדות וכתובותיהן, שיהיה. מעבר מהיר הראה שאנחנו לא רחוקות מהגיוזה בר, המקום החדש והמדובר של Passage 53 המעולה ועכשיו גם המכוכבת. מיד סיכמנו שזה מה שמתחשק לנו.

לא היינו רחוקות, אבל שבע דקות ההליכה הפכו לשעה וחצי של שוטטות, כניסה לחנויות וגלריות ויציאה מהן, עיקופים קטנים בעקבות פינות מעניינות, התעכבויות מול התרחשויות שקרו לנגד עינינו. אפילו השמש יצאה פעם פעמיים שלוש, בראשונה לעשר שניות, בשניה לעשרים ובשלישית לדקה שלמה. ספרתי.

זוג לעתיד מנסה להעשיר את אלבום החתונה

אם רק הנודניק עם המצלמה היה מפסיק להפריע

היה יוצא מזה צילום חתונה מעולה. ושימו לב לשושבינה

עברנו בפסאז' שבו אפשר למצוא את כל הצעצועים שאי פעם נוצרו (והתאפקנו. למדי) ובסוף הגענו לפסאז דה פנורמה.

פסאז' דה פנורמה. מסעדה יפה מאוד, אבל לא זאת שאליה הלכנו

גיוזה בר. עשר דקות בתור וזה עובר

גיוזה בר. משהו מאואיסטי כמעט בפועלות שמכינות רק מנה אחת

גיוזה בר. אבל מעולה

גיוזה בר. ובדיוק, אבל בדיוק מה שהיינו צריכות באמצע היום

הגיזה בר חצוף בגאוניותו (וכבר כתב מישהו שלולא הוא היה שייך לבעלים של פסאז' 53 הוא לא היה זוכה להייפ הזה): רק גיוזה, רק סוג של אחד של גיוזה, מעולה, עשויה מבשר חזיר שנקנה אצל Desnoyer, הקצב הכי טוב בפריז, ויש בה משהו למון גראסי, עדין ומפתיע (בקטנה, זאת גיוזה אחרי הכל). גם הרוטב מצוין, וזאת שנשברה ועברה מהצ'ופסטיקס לאצבעות שנראית לעיל, חילצה מהפועלות הסיניות שהמרכיב הסודי שלו הוא אשכוליות. שישה יורו לשמונה גיוזות, שמונה יורו לשתים עשרה, יש אפילו טייק אוואיי, והשירותים, סליחה שאנחנו מרחיקים עד למחוזות האלה, מציעים כנראה משהו מהחוויה שמציעים השירותים היפניים.

Ai Wei Wei / Jeu de Paume. אצבעות משולשות

כל הבוקר דיברנו על האוכל בפריז. הרי הביסטרונומיק, שהם התפתחות חשובה בגסטרונומיה הפריזאית, הולכים ונעשים דומים זה לזה ואגב כך גם הולכים ומתייקרים, לא עוד 30 יורו לארוחת ערב, אלא לכיוון ה-40. והיורו כל כך יקר, ובישראל יש מסעדות כל כך טובות. והאמת, לך תתרגש אחרי שראית כבר כל כך הרבה מסעדות, טעמת כבר כל כך הרבה מנות, ראית כבר את כל החצילים מוקצפים ואת כל הסלקים קלויים, ואת כל הדגים משומרים ואת כל עלי הפרא שלוקטו ביער רחוצים ומוגשים על צלחת ענקית שצוירה ביד אמן.

Septime. בינגו

Septime, שבה אכלנו אתמול בערב, מצליחה לעשות מה שרבות אחרות לא. היא מצליחה להיות מעולה, מיוחדת ועדינה, להכין ביד אמן, ידענית ומוכשרת אוכל שהוא גם מעניין וגם טעים מאוד, מבלי להעמיד את הכישרון שלה בינך ובין תענוגות האכילה.

אני ממש מצטערת שלא הצלחתי לצלם אותה טוב יותר, כי ספטים היא מסעדה ממש יפה, וגם המנות היו יפות, ולמען האמת – אפילו הצוות היה די חתיך, באופן נגיש שכזה.

זה לא ביסטרונומיק, לא ברמת המחירים שלו, בכל אופן. קארט בלאנש עולה 55 יורו לאדם, והוא כולל שתי ראשונות, דג, בשר וקינוח. לשלושה, כולל יין מוצלח (Morgon Pur, בשלושים ושניים יורו), עלתה הארוחה 211 יורו. למרות שניקולא חזר בשבילי על ההרכב המדויק של כל מנה ומנה, הרשו לי לחסוך את זה מכם. כל המנות היו עשויות מחומרים מצוינים, הדג למשל, לא יודעת אם אפשר לראות את זה בתמונה, היה כל כך נקי ויפה, כאילו מישהו שרטט את הבשר שלו בעיפרון מחודד, ועליהם נוספו תמיד איזה רסק ועוד כמה עלים ולפעמים איזה גרגר או שניים וכמעט תמיד רסס של ים. טוב, לא של ים, אבל של שמן או חומץ כלשהו, והכלשהו הזה היה עדין והולם.

Septime. להתחיל ארוחת ערב באור היום

Septime. אחרי הנקניק והלחם המעולה, כבר היינו לגמרי מוכנים להתחיל

Septime. המלצרית מקנקנת לנו את היין

Septime. קוקי סן ז'אק, רסק תפוחים, עלה ורסס של חומץ בן יין, אם אני זוכרת נכון

Septime. אספרגוס לבן וחבורתו

כאן למשל, הדג היה עדין וטוב, ואנחנו סולחים על מניירת הקצף, כי חוץ מהרסק, לא חשוב מאיזו עדה, שמתחבא מתחת לקונסטרוקציה, עלה הכרוב ועלה המנגולד חטפו איזו מכת גריל מדוייקת שהפכה אותם מגחמה קישוטית לבני לוויה נכונים לדג הלבנבן הזה. זה מה שהיה שם, מין הפתעות קטנות של בנות טעם שצצות פתאום ונעלמות כלעומת שבאו.

הקינוח היה סתם. וחבל. אני מבינה שהמטבח לא נעים לו לקנות קינוחים אצל אחרים, גאווה מקצועית וכל זה, אבל במקום שבו לפחות בעשרים מקומות שונים אפשר להשיג שוקולדים פנטסטיים ופטיסרי שלא מהעולם הזה, אני מעדיפה שמישהו ירוץ לקנות איזו פארי ברסט טובה מאשר לקבל עוד משהו מוקצף ולא נורא מעניין.

אני מאוד נהניתי מהארוחה, מהמסעדה, מהאוכל, מהיין, מהצוות הנעים, מהערב כולו, אפילו מהויכוחים הפוליטיים שנמתחו מהקצה שלנו של שולחן העץ המחוספס ועד לקצה השני שלו. יונתן מעדיף דברים קצת פחות מצוייצים, וניקולא פסק: החומרים מעולים, הבישול יצירתי ומקצועי, היה מאוד מאוד טעים, אבל המנות קטנות מדי ולא מאפשרות להתענג עוד קצת על הטעמים, להרגיש אותם יותר.

לראות את המון בלאן והפעם לא מאנג'לינה. טיסת בוקר לפריז

מאחורי כל אשה שנוסעת לפריז, ככה סתם, בלי שום סיבה, עומד בעל אוהב ורב יכולות.

לא נראה לי שזה לא פמיניסטי או בלתי חופשי להודות בזה. אלוף נעוריי הוא באמת אלוף בקרב-רב, הוא יודע לשמור על שתי ילדות במשך שבוע בלי למצמץ (כלומר, עוד נראה), הוא יודע למצוא כרטיסי טיסה מעולים, הוא יודע לזהות גרעין של חשק, לשתול אותו, להשקות אותו, לספק לו תנאי מחייה טובים עד שהוא גדל ומלבלב ודורש הגשמה.

אבל גם אני שותפה. קודם כל, כי יש לי מניות באיש הזה, וכי נדמה לי שבשנים האחרונות אנחנו מקפידים שלא להרוג את החשקים האלה בעודם באיבם, אלא להתיחס אליהם בכבוד הראוי, ושתיים – כי לא התקפלתי מכל הסיבות שבגינן אפשר היה להתקפל. מכל הסיבות שבגינן מתקפלים חשקים תמיד, מתקפלים ונדחסים לארון, למדף שמאחורי המדף שעליו מונחים ענייני היום יום.

אז הנה אני כאן, לבד בפריז, בדירה יפהפיה של חברים ברובע השלישי, האזור שאני הכי אוהבת בפריז (יש עוד אזורים במקרה שיתחשק לכם לתת לי דירה בפריז. אל תתנו לספציפיות שלי להרתיע אתכם), אפור בחוץ וקצת קריר, ויש לי תכניות לחודש ומוכנות* לקבל את העובדה שלא, המדובר רק בשבוע, ובעצם זה לא פריזאי בכלל הדחף הזה להספיק דברים.

קרן שמש נדירה. רחוב ברובע השלישי

כמו שסיכמתי איתו מראש, עם המחשב הנייד הכחול והאהוב שלי, הוא באמת המתין בסבלנות עד שאסיים את העבודה על הספר שלי, ועכשיו הוא די מתפגר (אולי גם הוא רוצה להיקבר בפריז), אז אני מקווה שהוא יואיל בטובו להחזיק עוד קצת מעמד כדי שאוכל לשתף כאן במה שקורה. כדאי גם לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של פריזאית, שם אעלה רשמים בלייב, ככל אשר יותיר ה-wi-fi.

מראש אני מתנצלת שמפאת קוצר הזמן לא אביא כאן את הפרטים המלאים, אני מקווה להשלים את שלב התחקיר בתל אביב. ואולי גם זה יצליח להיות צעד חדש לכיוון העצמאות, לשחרר לאוויר העולם דברים שלא עברו שבעה מדורי גיהנום, סליחה, שבע הגהות.

קוסקוס קפטא (?). בשוק הילדים האדומים, 9.5 יורו כולל תה עם נענע

שלוש תגליות ליום הזה:

1. אני מוכרחה להתחיל לקחת אומגה שלוש. או כל מה שמחזק את הזיכרון, או לחילופין לוותר על האובססיה לדיוק. אני כבר לא זוכרת איך מנהלים שיחה בלי להעזר בגוגל, והנה עכשיו, כשאין לי אינטרנט רציף בטלפון, אני נאלצת להזכר.

2. Gaite Lyrique, וסלחו לי על הצרפתית. זהו מרכז לתרבות דיגיטלית שנפתח לפני שנה בתפר שבין השלישי לשני. יש בו מופעים ותערוכות ובעיקר מין חלל מדהים ויוצא דופן, בעל היסטוריה מרתקת והווה מדליק (עכשיו תסלחו לי על העברית. יש לי מטרו לתפוס).

Gaite Lyrique. יפה, מרתק, חדשני ונשען על העבר המפואר

Gaite Lyrique. בלה בלה, אינטראקציה עם דמויות שטוחות בקומה הרביעית

3. Au Passage. מין טאפאס בר haut de Gamme, כמו שהגדירה חברתי רייצ'ל בפסאז' מתוק ברובע ה-11, שיחת העיר כבר בערך שנה, כיפי ומגניב ואמור להיות גם מאוד חדשני ומעולה קולינרית. השמועות נכונות באופן חלקי, חלק מהמנות (הקטנות! והלא יקרות!) מעולות, היין שמזגו לנו היה ממש ממש טוב (כבר שכחתי כמה יין טוב ולא יקר יש בצרפת) וכיף שם מאוד. מואר להפתיע, אבל גם רועש נורא. וחלק מהמנות היו סתם מוזרות, כמו הקינוחים שהיו משונים יותר מטעימים ואחד מהם אפילו קצת סתמי. היה כיף.

Au Passage. סוג של טאפאס בר צרפתי ומואר להפתיע

Au Passage. בוראטה בשמן זית נפלא

ועוד שני דברים:

4. איחרתי לארוחה ויצאתי מהבית בריצה, על עקבים ובשיער רטוב, שוכחת שזה לא מתאים, וגם מיותר, ובעיקר שעם כל הכבוד לי ולהיכרותי עם הרובע, ולדיסאוריינטציה הגיאוגרפית האיומה שלי – הרי הרגע נחתתי. מצד שני, בדרך חזרה, זוג מתוק עם תינוקת ישנה בעגלה עצר אותי. הם שאלו אותי איפה המטרו, והסברתי להם בפרוטרוט איך להגיע ומה האפשרויות הטובות יותר עם עגלה, ורק כשהם הלכו נזכרתי שכבר יותר מחצי שנה לא הייתי בפריז ושעברו כבר שנה וחצי מאז שעזבנו.

5. ומשהו אחד ללמוד: נראה איך מעלים פוסט בלי לקרוא אותו.

* שום מוכנות. על מי אני עובדת. אבל אני משתדלת, וגם מתגעגעת קצת הביתה.

Lágrume, הבר שעל המטבח. חוויה שאסור לפספס /// צילומי טלפון: רמי פיכמן

רמי פיכמן, פריזופיל ואדם שמתייחס ברצינות לאוכל שלו, ממליץ על המסעדות שאהב פעם וממש ממש עכשיו, ובדרך גם חולק על כמה מהמלצות "פריזאית". רשות הדיבור (או הביקור) לרמי:

בביקור הראשון שלי בפריז, בתחילת שנות ה-80 פגשתי לארוחת ערב את המורה שלי לאמנות, רפי לביא, ואת אשתו, שגם להם כמדומני הייתה זו הפעם הראשונה. בעוד אני מגיע דרך איטליה ומצפה למפגש מרגש עם מרכז פומפידו, ללביא היסודי היו רשימות של המלצות איפה ומה לאכול. כך זכיתי לאכול את ארוחת ארבע המנות הצרפתית הראשונה שלי בביסטרו פשוט. כל אחת מהמנות הקלאסיות נדגמה באיטיות עד שהגיע שלב הגבינות בו הזמנו לשולחן גם קממבר וגם ברי כדי להבין סוף סוף מה ההבדל ביניהן. הייתה זו תקופה נטולת אינטרנט, ואפילו נטולת "עכבר עולם". את ההמלצות היינו אוספים מספרי הדרכה למטיילים שהעתיקו ממדריכים אמריקאים. הייתי מחפש בראסרי או ביסטרו צפופים ומזמין מהמלצר בהצבעה על צלחות הסועדים שמסביבי.

בסוף שנות ה-90 כבר טרחתי להצטייד ברשימת מסעדות מסודרת ומפורטת שארגנה לי שפית צעירה שעבדה ב"קרן" וחזרה מהשתלמות בצרפת. הרשימה ההיא כבר אבדה מזמן, אבל את תוכנה אני זוכר היטב: היו בה מסעדה של ז'אן ז'ורז' שנסגרה זה מכבר ושלוש מסעדות אותן המשכתי לפקוד במשך שנים רבות אחר כך: A La Biche Au Bois –  ביסטרו  עממי, קלאסי זול וטעים במיוחד, שמככב בכל רשימת המלצות, שמגיש תבשיל צבי בקדרה, עוף ביין ועגלת גבינות, ואווירת הכיף ושמחת החיים נמשכת בו עד היום; Bastide Odeon, מסעדה פרובנסלית הסמוכה לגני לוקסמבורג, ומגישה אוכל טוב במחירים משתלמים וכמובן Benoit, הביסטרו המכוכב היחיד בעיר שחוגג השנה יובל המאה. זכיתי לאכול כאן עוד לפני שזכה בכוכב המישלן ולפני שאלן דוכאס השתלט עליו, העלה את המחירים ופתח לו סניף במנהטן. האוכל מדהים גם כיום אבל המחירים הוכפלו ושואפים לאזור ה 100€ לאדם. בשנים האחרונות הוא משמש אותנו לארוחת הצהריים שלפני הטיסה חזרה לארץ, יותר משתלם ומשאיר טעם טוב בפה עד לנחיתה.

שנות האלפיים והבועה גררו אותנו לחפש כוכבי מישלן למיניהם. רק מסעדה אחת הייתה שווה את מחיר כוכביה ולצערנו היא כבר לא קיימת: Le Chamarre בגלגול הראשון שלה ששכנה ב-Boulevard de la Tour Maubourg; זאת אולי הארוחה המושלמת שאכלתי בחיי. אחרי קבלת הכוכב השני המסעדה נסגרה, ונא לא לבלבל עם ה"שמאר מונטמאר" שאנטואן הרה, אחד משני השפים במסעדה המקורית פתח, שהיא מסעדה יקרה עם אוכל ראוותני ובינוני. אם כבר, כבר עדיף לאכול אצלו ב"מולאן דה לה גלט" בצהריים ולהנות מהנוף והמחיר השפוי.
בשנים האחרונות התחלנו להתעייף מהטקסים המשמימים של  הגשת מנה עם הרצאה בצידה והתחלנו לשלב, גם בזכות "פריזאית", את ה"ביסטרונומיק" ברשימות האוכל שלנו. בביקור הקודם, לפני יותר משנה, דגמנו את  La Table d'Eugène – הדגמה מצוינת לארוחה מדהימה ב 35€. אין ספק שנחזור אליו.
בעקבות המלצה של מני פאר, הגענו גם אל הביסטרו המצוין "בליזאר" ברובע ה 15. לא מגיעים לכאן תיירים, אין תפריט מודפס והמלצרים לא יודעים מילה באנגלית. זה מקום לאמיצים בלבד שמוכנים לשבור שיניים בפיצוח הכתב המסולסל שעל הלוח, ולשלם 32€ ל-3 מנות ממטבח צרפתי קלאסי שעדיין לא שמע על הביסטרונומיק. שווה כל אגורה.

בהמלצת "פריזאית" ישבנו לארוחת טעימות ב-Passage 53, שבה מוצעות 9 מנות תמורת 99€. מדובר במקום שזכה לאחרונה לדירוג של שני כוכבי מישלן. לא מוגש תפריט והמלצר מרצה לפני כל מנה. מי שסקרן לדעת מה אוכלים יכול לעקוב אחרי השולחנות שהקדימו ולנחש מה יגיע. בעיקר בלטו מנה בלתי נשכחת של בצל מקורמל שבין קליפותיו נמרח במיומנות פואה גרא, ושתי יפניות שישבו לידנו ולא הפסיקו לצלם את המנות. בסיכום יצאנו בהרגשה שנפלנו למפגן אגו של שף מוכשר שמחפש כוכבים. ואנחנו, בגילנו, מה בסך הכול ביקשנו? שף שנהנה לעשות אוכל וכיף לסועדים שלו.

בביקור האחרון, ממש לפני ערב פסח, היינו במסעדות שהיו בסדר, שאינן שוות  ביקור חוזר, כמו למשל Frenchie. את תפקיד הנפילה התורנית ממלאת הפעם לה רגלאד סנט הונורה, שזכתה לשבחים ב"פריזאית" והתגלתה כמאכזבת מכולן. המקום נעים למראה ואת זה אנחנו יודעים כי הניחו לנו להתייבש 40 דקות מאז שהושיבו אותנו ועד שהמארחת באה לקחת הזמנה. בזמן ההזמנה הסתבר שחצי ממנות הפתיחה שבתפריט לא קיימות באותו ערב רק שאיש לא טרח ליידע מראש, מה שהפך את טקס הזמנת המנות למביך במיוחד. אז נכון, נותנים בפתיחה פטה של עוף וחזיר וזה מאוד נחמד, אבל לא מפצה על שרות חובבני.

מה שמביא אותי לסיכום הביקור הנוכחי, סוף מרץ, 21 מעלות ביום, התפוצצות אוכלוסין בגינות ו-3 המלצות לארוחות שהיו חוויה שאסור לפספס.

1. L'Agrume

השף, פרנק מרצ'סי-גראנדי (Franck Marchesi-Grandi), מתפקד לבד במטבח בגודל ביתי, במסעדה הזאת בחלק השכונתי של הרובע החמישי. חובה להזמין מראש וכדאי לבקש מקום על דלפק המטבח ולראות איך השף מלהטט לבדו במטבח – אטלייה של איש אחד שאוהב להאכיל אנשים. על השולחן מונחים מיד קנקן של מים ולחם והשרות יעיל ולא פורמלי. מומלץ להזמין את תפריט הטעימות ב 39€ ל-5 מנות ולהתמסר לחוויה חד פעמית.
בתמונה דוגמה למנה פתיחה: ריזוטו עם סקאלופס וגרגרי רימונים, מפתיע, טעים ויפה. עוד בפתיחה: טרטר דוראד ותפוחי עץ. גם המנות הבאות הרחיבו את החיוך שעל פנינו: פילה ג'ון דורי עם גזר ברוטב שמיר, ברווז צלוי עם אפונה ובצל ולקינוח – מן גרסה מפורקת של "מילפיי" בקערה: אגסים , בצק עלים וקרם. לסיכום: ארוחה מושלמת.

Lágrume.

2. KGB

כבר נכתב על יריב ברבי, השף הישראלי של קיטשן גלרי B ועל מסעדת האם, Ze Kitchen Gallerie (שעליה שמענו גם קטילות). המקום לא עונה להגדרת הביסטרונומיק, אבל ארוחת הטעימות שקיבלנו בערב הייתה שווה כל סנט מ-60 האירו והשאירה טעם של עוד: 5 מנות לפתיחה (אפשר לבחור גם בפחות): מרק כרשה, רביולי שרימפס, קיפוד ים, סלמון מעושן ו"פלאפל" סרטנים ועוף – חגיגה של צבע וטעמים שמוגשת ללא גינונים מיוחדים והסבר קצר וענייני מצד המלצרים היעילים. בהמשך דג עם ג'ינג'ר וירקות מתוקים, וטלה מדהים ברוטב שומשום עם פטריות שיטאקי וירקות; מנת הטלה הכי טעימה שאכלתי אי פעם. לקינוח קיבלנו גלידת ערמונים ברוטב שוקולד ובוטנים וגם ביסקוויט עם קרם לימון וסורבה לימון.

KGB, פתיחים.

3. Pramil

פראמיל היא הפתעה נעימה באזור לא מתוייר ברובע השלישי. השף אלאן פרמיל נוהג לצאת אל השולחנות ולוודא שהסועדים נהנו. לפתיחה בחרנו בהצעת היום, טונה צרובה עם ברוקולי, מנה טעימה ולא קטנה. לעיקרית בחרתי בצלע של חזיר איברי שחור שהשף המליץ לצלות לרמת מדיום רייר בלבד. מדובר באחת מצלעות החזיר המדהימות שטעמתי מעודי. מבחינתי כבר ויתרתי על קינוח כשמהתפריט צד את עיני סורבה מלפפוונים מלווה בתותים שבהחלט עמד ברף הציפיות שהציבו המנות הקודמות. 30€ ל-3 מנות, יחי הביסטרונומיק. חובה להזמין מקום מראש, ואפשר לעשות זאת במייל. המסעדה מכילה שני חדרים קטנים, אבל הישיבה מרווחת והחיוך על פניו של פראמיל מזכיר שוב עד כמה מיותר לשבת במסעדת שף מפורסם שמעולם לא בישל במטבח שלה ולשלם פי שלושה.

- רמי פיכמן הוא יועץ תוכן ומדיה למוזיאונים.

0

1. היינו מחכים ללוקיישן יותר טוב, אבל אי אפשר היה לחכות

2. זאת העוגה

3. הכי

4. טעימה

5. שאכלתי

6. בחיים

7. את בטוחה

8. שאת

9. לא

10. רוצה

11. חצי?

12 טוב, נו.

13. הזדמנות אחרונה, בטוחה שלא?

14. או קיי, בעיה שלך.

15. כרגע היה!

16. אבל לא כזה.

- ז'ק ז'נאן: ככל הנראה, השוקולטייר הטוב בעולם, תואר שמחוויר כמעט ליד יכולתו לקסום קרמלים ומאפים למות מהם. הגיע, למגינת ליבו, רק למקום השני בתחרות טארט הלימון הטוב ביותר בפריז (שלו עשוי בעצם מליים), מה שלא מנע ממנו להוציא ספר הדרכה בנושא, והנה, ככה עושים את זה תוך שבע דקות.

- ליליאן ברטו: תושבת לטנטית של הרובע השישי, בעיקר בזמני הפגרה של "הבימה". ב"מלכת היופי של לינאן" היא משחקת בתפקיד הראשי של מורין פולן, רווקה בת 40, שחייה אינם רצופים בפטיפורים, אבל למרות זאת, או אולי דווקא בגלל זה, היא זוכה לאהבתה של ליליאן. תמונות קשות אלה מתעדות את רגעי השיא של המרת דתה של ליליאן מהגדה השמאלית לימנית. לזכותה ייאמר שהיא דבקה באמונותיה באדיקות, אלא שאני השתמשתי בנשק יום הדין.

אם מתחשק לך לפעמים, לפתוח לרגע את דלת הקסמים. צילום: רינת צל סלע

הביקור ב-Hidden Kitchen היה אחד (ממיליוני) הדברים שלא הספקתי לעשות בשהותנו בפריז, למרות שלל ביקורות מצוינות ומסקרנות שקראתי על חוויית הארוחה שם. רשות הדיבור לרינת צל סלע, שהספיקה, ועוד איך.

- – -
יום הולדת, חגיגה.
דב מארגן הכל.
הילדים הולכים עם חברה לאסוף שלל ממתקים לכבוד הלואין, ואחר כך נשארים לישון אצלה. אנחנו מתלבשים יפה, מעילי צמר, צעיפים ויוצאים. לאן? מסעדה, אחר כך אולי סרט, אומר דב. בילוי יום הולדת. אחלה, מתאים לי.

אוטו לפאתי פריז, משם מטרו למרכז. קצת הולכים, מגיעים לכתובת האמורה.
מסעדה? כאן? לא רואה כלום. אבל הנה פסל יפה של מולייר. מצלמת אותו בשביל בתי, לתת פנים לבחור ההוא שהוזכר בשיעור היסטוריה כאחד מאמני החצר של לואי ה-14.

ובכל זאת, מה עם המסעדה?

דב אומר שאולי טעה בכתובת. זאת לא תהיה הפעם הראשונה, אומר הוא. אני לא השמעתי, ואף לא הרגשתי, קצה קצהו של חשש. אחרי רגע מגיע עוד זוג, נעמד לצידנו מול דלת הכניסה היפה למספר 28. הם מקישים קוד, ואנחנו נכנסים איתם.

אני מבינה, ולא לראשונה, שדברים הם לא בדיוק כפי שנראים מלכתחילה. לא מסעדות, גם לא ימי הולדת.
בניין פריזאי טיפוסי, מדרגות עץ ששטיח יפה מטפס עליהן לכל אורכן. דב אומר שביקשו (מי? מי ביקשו?) להקפיד על שקט במדרגות, לא להפריע לשכנים. עוד רגע ואנחנו בקומה השלישית. מצלצלים בדלת, פותחת בחורה נחמדה בסינור טבחים. בפנים כבר קבוצה של ארבעה תיירים מאמריקה ועוד שני זוגות, ואנחנו מצטרפים אליהם.

השף הביישן ובת זוגו: בריידן ולורה, השפים והמארחים * Photos: Heather Eng

כולנו מקבלים כוסות של אפריטיף – גביע שמפניה שבתחתיתו נח ליצ'י שהושרה בוודקה. טעים. אני מציצה פנימה, לסלון הדירה, רואה שם שולחן ארוך ערוך באופן מרהיב, כוסות קריסטל, מפיות רקומות. נברשת יפהפיה מלמעלה.
מסתבר שבדירה גר זוג בשלנים, שכבר תקופה ארוכה מארחים לסעודות מופלאות בביתם בסופי השבוע. בדרך כלל צריך להזמין חודשים מראש, כיוון שמקום מכיל רק 8 זוגות בכל ארוחה, אבל לנו התמזל המזל – דב הזמין רק חודש לפני המועד (אז שמע על כל הענין מחבר מהעבודה), ויומיים לפני הארוחה התקשרו להודיע שמישהו ביטל ואנחנו בפנים. שכן לשולחן סיפר שהזמין כבר במאי!
שני הזוגות האחרונים מגיעים גם הם, וכולם מוזמנים לשולחן. רגע של התלבטות אם לשבת זה מול זה או זה לצד זה, זוג הבחורות שמולנו בוחרות לצד, וכולם עושים כמותן. לפני כל אחד מונח תפריט הארוחה של הערב – מיליון מנות קטנטנות ולצידן מיליון כוסות יין.
מתחילים במשעשע חיך – כפית חרסינה קטנה ובתוכה משהו טעים וניחוחי ונהדר. אין לי מושג מה. וזה לגמרי לא חשוב. מתחילות שיחות הכרות קטנות בין יושבי השולחן. הבחורות שמולנו הגיעו מסינגפור – אחת מהן עובדת כאן בפריז, והשניה הצטרפה על תקן בת זוג. מימיננו שני חמודים, היא אנגליה והוא צרפתי. מולם זוג אמריקאי. היא מאד בהריון, נסעו לשבוע חופשה בפריז לפני שיוותרו על נסיעות לזמן ארוך. השאירו בן שלוש בבית עם סבתא. הרחוקים יותר כבר מעבר לטווח שיחה איתנו, אין לי מושג מי ומה הם.

שולחן ערוך. יש משיחין בשעת הסעודה

עם כל מנה חדשה שמגיעה יוצא הטבח ממטבחו, עומד בראש השולחן, חיוך נבוך על פניו, ומסביר מה נאכל. המלצרית (שסיפרה לנו שהכירה את המקום כשסעדה בו ומאז התאהבה ונדבקה אליהם עד שקיבלו אותה לעבודה) מציגה את היין. כיוון שהטבח מציג בצד הרחוק מאיתנו, והוא כזה ביישן, קשה לשמוע מה אומר. ביקשנו מהמלצרית שידור חוזר וכשהטבח לא הבחין, עשתה חיקוי מצחיק להפליא שלו, כולל המבוכה והשפלת המבט. החיקוי שלה, יחד עם העליה באחוזי האלכוהול בדם, המסו את המחיצות האחרונות שבין הסועדים, ומאותו רגע הכל חברותי מאד, טעים מאד ואפוף מאד באדי יין כזה ואחר (לבן בעל גוף, אדום מעמק היורה – יש כזה בצרפת, ועוד רבים). עם הסינגפוריות העמקנו בדיונים על אמנות, על החיים, על הדמיון בין המשפחה הסינגפורית ליהודית. הצרפתי שמימין מתגלה כמנהל מסעדה בעצמו, ועוד בוורסאי – ליד הבית! – ובאותה נשימה גם כיהודי גאה ש'עשה שנתיים צבא בישראל כשהיה בן 16′ וכל המשפחה של אבא שלו בארץ (ולא. לא בנתניה ולא באשדוד, בירושלים). לא יודעת אם היין בלבל שם קצת עניינים או שצה"ל לצרפתים שונה מאד ממה שאנחנו מכירים, בכל מקרה הוא חמוד מאד ואנחנו לא עומדים איתו על קוצו של יוד בעניין גיל הגיוס לצבא. בתמורה, הוא משתף אותנו בגילויים מהמטבח של המסעדה השווה של גורדון רמזי שהוא מנהל: איך ז'אק שיראק לא פותח את הבוקר בלי אלכוהול, איך הבן של ג'וני דפ אלרגי לכל דבר בעולם ואיזה בלגן היה כשביקש שיכינו לו צ'ילי קון קרנה בלי זה ובלי זה ובלי זה, והטבח סירב לשתף פעולה, ובסוף המנהל ביקש מזוגתו האנגליה שתבשל לו צ'ילי-נטול-הכל, ויצא מעולה, והודו לה כל כך, ועוד ועוד סיפורים כאלו.
ואחרי אפריטיף, שלוש כוסות יין לבן, ג'לי אלכוהולי באמצע, שלוש כוסות של אדום ועוד אחת לקינוח כל הסיפורים נשמעים נורא נורא מצחיקים). וכשהסינגפורית מבררת מתי האִRקְשֶן הבא בצרפת, הצהלה הכללית גדולה (ברור שהיא מתכוונת לבחירות, אבל במבטא שלה זה נשמע כמו משהו אחר לגמרי).

שלל מנות (1), נראה כמו ראשונות

שלל מנות (2). השאר

אחת המנות האחרונות – היו שלוש – מגיעה עם נר קטן ודולק, ופתאום כולם שרים יום הולדת שמח, ואני באמת מרגישה יום הולדת ומוצפת שמחה גדולה. דב לוקח את התפריט שלי למטבח, וזוג הבשלנים והמלצרית החמודה כותבים יום הולדת שמח וחותמים, ואחר כך גם כל הסועדים מוסיפים משהו, כולל ברכה בסינית ונשיקה אדומה אחת מהבריטית.

התחלנו בשמונה, ובינתיים השעה כבר אחרי חצות, ובאמת כבר תאריך יום ההולדת שלי. מחליפים אימיילים כדי לקבל את התמונות אחר כך (הת'ר הסינגפורית צילמה כל מנה לבלוג שלה, וגם אותנו), אומרים בחום שלום ותודה, ויוצאים לרחוב הפריזאי. מחליטים ללכת במקום מטרו, כדי לתת ליין הזדמנות לפוג קצת לפני הנסיעה חזרה הביתה. החוץ קריר ומעורר, תענוג. פה ושם עוד כמה מחופשים לכבוד הלואין – יותר בסגנון הגלימה השחורה ולא מומיות עטופות תחבושות קרועות. הכניסה למטרו ליד הקומדי פרנסז יפה כתמיד, כאילו קושטה לכבוד החג.

הטרייר של בריידן ולורה, שבא לומר שלום בסוף הארוחה

לאט לאט מצטלל הראש, וכשאנחנו מגיעים לאוטו דב כבר במצב שמאפשר נהיגה (הכל יחסי). עוד 20 דקות ואנחנו בבית. אחת וחצי בלילה. לפני חצי שעה מלאו לי 44 שנים.
מה אני אגיד, לא רע.

- רינת סלע צל, חיה עם משפחתה באזור פריז, עורכת עבודות אקדמיות, כותבת מדי פעם בבלוג ומתאמנת בלשמוח במה שיש.

הצילומים באדיבות Heather Eng, שגם לה יש בלוג.

0

באותו עניין:

- רשימת המסעדות השוות של "פריזאית".

- Art Home, המבוטא כמו Arome, עוד מסעדה שלא הספקנו, וככל הנראה אחת המסעדות עם הנוף היפה בעולם. אבל אולי אתם, מספיק זמן מראש ועם די נחישות, תספיקו (ותספרו לנו על זה).

0

ולהלן העדכון החשוב:

בריידן ולורה, מפעילי המטבח החבוי, יוצאים לאור, פעמיים בעצם: בסתיו, כלומר ממש תיכף, הם יפתחו בר יין ברחוב מונפנסייה, ממש ליד הפאלה רויאל. וכנראה, אם אני מבינה נכון מאתר האינטרנט שלהם ומגוגל מפס, מהכניסה האחרת, אותו מקום בדיוק יתפקד כמסעדה. הבאז כבר בעיצומו, והסקרנות הדביקה גם אותי.

והנה עדכון לעדכון: תמונות מפתות של מנות מוורז'וס מתפרסמות כבר באינטרנט, אבל ליליאן, יקירת האתר ומי שניסתה מדי ביקור להשיג מקום בתקופה הסודית של המטבח, הצטרפה לארוחת הידן קיטשן במסעדה החדשה והגלויה, אכלה והתאכזבה.

מותק של שכונתית. Philou

מזה זמן שהקרייב שלי הוא פחות לאוכל מפונפן שכל מולקולה בו הונדסה עד לאחרון פרטיה, ויותר לאוכל בסיסי שעשוי היטב ועם קמצוץ השראה. מזה זמן שאני קוראת תשבחות ושירי הלל שנקשרו לפילו, מסעדה צנועה ברובע העשירי המתפתח במרץ, לא רחוק מגדות קאנאל סן מרטן, השוקקות חיים בלילות הקיץ החמים. כך שלמרות שהנסיעה הזאת היתה כמעט בהגדרה נסיעה ללא תכניות*, פילו היתה בפירוש בתכניות שלנו. אלא שהימים ימי הקיץ ושרשרת התכתבויות שלמה ביני ובין יונתן, שהוא באמת בחור מהשכונה של פילו, עסקה בניסיון לפתור את חידת ההיגיון שכוללת שולחן לארבעה בפילו, ארבעה מבוגרים ושתי ילדות, אף בייביסיטר פנויה אחת, ומסעדה שיוצאת לחופשה השנתית שלה.

תחילת הערב. Philou

יונתן הציע שנלך ששתנו למסעדה אחרת, אולי פיצריה. שנלך רק אנחנו, הילדות ושני הוריהם, בכלל בלעדיהם. באמצע ההדיינות הוא נבהל והזהיר אותי שלא אצפה ליותר מדי מפילו, שהיא בסך הכל שכונתית מקסימה וטעימה, שהיא לא שווה את כל שבירת הראש הזאת, מה שכמובן רק עשה לי יותר חשק לאכול שם וממש לא רציתי שנחמיץ אותה. אז הודעתי לאבי הילדות שיילך הוא ויספר לי איך היה, והוא, בתמורה, הטיל את התפקיד הקשה הזה עלי.

ובכן, יש אמת בפרסום. היא באמת מותק של שכונתית, טעימה, נעימה וסואנת במידה המתאימה, היא לא יקרה (במונחים פריזאיים, 25 יורו לשתי מנות, 30 לשלוש, ויינות טובים במחירים סבירים לגמרי), והאוכל בה עשוי מחומרים טובים ובמחשבה תחילה. בקיצור, היא כיפית.

ובעיקר, כבר כשהתקרבתי לשם היה ברור שמעולם בעצם לא עזבתי, לא את פריז, לא את יונתן וניקולא, ולא את השכונה הזאת, גם אם מעולם היא לא היתה שלי.

הראשונות היו נחמדות:

פטה כבד, אני מעדיפה את העדינים יותר. Philou

מילפיי של טונה. חצילים? עם טונה?. Philou

אבל העיקריות היו מעולות אחת אחת:

הדג שיונתן לקח היה מעולה. Philou

העוף שניקולא לקח היה נהדר. Philou

ולב האנטרקוט שלי היה בדיוק כמו שאני אוהבת. Philou

עשוי טוב, רך ולא צמיגי, אדום, מפולפל ותפוחי האדמה - הו. Philou

והשכנות טובות בעיני. Philou

היין, Cahors שהבנים בחרו, היה פשוט טוב, ורק הקינוח, פאי לימון עם סורבה לימון, היה ככה ככה. אבל זה פחות באשמתם, ויותר כי ז'ק ז'נאן, עם פאי הלימון האלוהי שלו** קילקל לי את כל הפאי לימון שאוכל לאכול בחיים.

פאי סביר. לא באשמתם. Philou

ואי אפשר לסיים בלי פילו אחר, הפיקדון שלנו לקיץ. philou-שאול החתול

* אם לא כוללים קובץ "דברים מעניינים לנסיעה שלנו לפריז" שפתחתי בערך ברגע שנחתנו בישראל ואליו הכנסתי כל דבר שעשוי להיות טעים או יפה או שווה ביקור כשיום אחד עוד נשוב.

** שעוד יופיע באחת המערכות הבאות, אפשר בוודאי לנחש.

0

מקור השרקוטרי, ומתחת - האנטי-פסטי. Le Cherche-Midi

"אמא!", ננזפתי. "לא נסענו לצרפת כדי לאכול במסעדה איטלקית. אני רוצה לאכול אוכל צרפתי". צודקת. הילדה צודקת. אבל האנשים שישבו על המדרכה שמחוץ למסעדה נראו כל כך מאושרים.

עשינו טעות. לא הסתכלנו על התפריט לפני שנכנסנו והתיישבנו בשולחן עגול ליד החלון הפונה לרחוב, כמעט בניגוד לרצונם של צוות המלצרים הנחמד-אך-לא-אלינו (גרסה מקומית לסחוט-אך-לא-כאן).

במבט מבפנים, התברר שהמקום נראה בדיוק כמו שמסעדה שכונתית טובה צריכה להראות – צלחות של אוכל טוב יוצאות לבר ומופצות לכל עבר על ידי המלצרים, קרקוש סכינים, מזלגות וצלחות ופרידות רבע-נרגשות מהקבועים שיוצאים לחופש. במבט מעמיק יותר בתפריט, התברר שכולם כל כך מאושרים כי הרכיבים כאן מעולים – הגבינות מיוחסות והנקניקים מגיעים משושלות שאיני יכולה לחזור על פרטיהן המסולסלים. וכולם כאן כל כך מאושרים, בוודאי, כי אין להם בעיה להוציא בצהרים 15 יורו על מוצרלה ועגבניות.

כמה נחמד לאנשים שפשוט יורדים לכאן לצהרים. Le Cherche-Midi

הפסקת צהרים כהלכתה. Le Cherche-Midi

היה מאוחר מכדי לסגת. הריחות הטובים ריתקו אותנו לכסא, והזמנו את הגבינה המיוחסת ופמליית העגבניות שמתלווה אליה, צלחת של שרקוטרי לקרניבורית הגדולה וצלחת של רוסטביף, רוקה ופרמזן ולימון ושמן זית בצד, רבע ליטר יין הבית לשנינו יחד, וגם רביולי ומנה של צלעות טלה שהיו, בדיעבד, מיותרות לחלוטין.

היה נפלא. כל כך טעים. הם לא עשו שום דבר, חוץ מלבחור נכון ולא לקלקל את הרכיבים המעולים. הקרניבוריות חיסלו את הבשר, אנחנו את המוצרלה והעגבניות שנבחרו בקפידה אחרי גיבושון קצר ואת הרוקה המצוינת (שרק איטלקים יודעים למצוא בפריז) עם הפרמזן.

אין טעם לכתוב על הרביולי והכבש שהיו טובים, אך כאמור, מיותרים, כי כבר היינו שבעים, והם היו קטנים כל כך ויקרים. וגם לא על הקינוחים, שהיו מעט חצופים, בשמונה יורו לקערה נאה של תותי יער, ועוד שמונה לטירמיסו טעים אך בלתי מספיק בעליל. אבל במפלס מסויים של שביעות הרצון, גרגורי ההנאה מפריעים לך לחשב בהגיון. ואולי קצת הגזמנו, רק בגלל ששמחנו שגילינו בעצמנו, ככה במקרה, ועל תחילת הטיול, מסעדה טובה ונהנו בה כולנו יחד.

ידיים נשלחות לחטוף; לא יקרה בארוחה צרפתית. Le Cherche-Midi

מונטלפלצ'יאנו פשוט. וטעים כל כך שזה לא פייר. Le Cherche-Midi

מוצרלה מיוחסת, פמליית עגבניות ותכשיטי-זיתים. Le Cherche-Midi

שרקוטרי לגדולה: ברזאולה הורסת ושכניה הטובים. Le Cherche-Midi

קרפצ'יו בגרסת הקטנה, ערום מעלים ומפרמז'ן. Le Cherche-Midi

רק האיטלקים יודעים למצוא בפריז רוקה טובה. Le Cherche-Midi

עגבניה. Le Cherche-Midi

רביולי ריקוטה ופרמזן, טעים אך מיותר. Le Cherche-Midi

צלעות טלה זעירות להדהים ופירה בטטה רוזמריני מאוד. Le Cherche-Midi

יכולתם לצרף לזה קרם פטיסייר, במטותא. Le Cherche-Midi

טירמיסו, טוב אך קצת רדוד מדי. Le Cherche-Midi

סוף הסרוויס. Le Cherche-Midi

נשארנו אחרונים. Le Cherche-Midi

נשארתי אחרון. Le Cherche-Midi

0

0

בדרך ל. מתחת לעננים

~ האביב, ונסיעות של אחרים לאיטליה, ודברים שאני כותבת עכשיו, הזכירו לי את הטיול הזה, ואת הטור הזה, שמעולם לא פורסם. הריהו ~

היה לי תירוץ טוב, היתה לנו הזדמנות, יחד ביצענו את הפשע המושלם. שתי חברות, בינינו שש עשרה שנות הכרות, ארבעה ילדים ושני בעלים שהתגייסו כדי לעזור לנו לחרוץ לשון למציאות. נסענו לאיטליה בחטף כמעט, הישג מרהיב. כשסאלי מספרת להארי על יחסיה עם ג'ו, זה שהיא כמעט התחתנה איתו, אלא שהוא רצה לשמור על החופש, הספונטניות, הלחלוחית, היא מסכמת: "בסופו של דבר, מעולם לא נסענו לרומא בהתראה של רגע". "וסקס על רצפת המטבח?", ברר הארי. "אף פעם", מודה סאלי. "אריחי הקרמיקה המקסיקניים קרים וקשים". אני לפחות נסעתי לרומא.

נפגשנו בפיומיצ'ינו, שדה התעופה האיטלקי, עשרה ימים בדיוק אחרי שכתבתי לה בג'יטוק: "יש לי שאלה, אבל תשמרי על ראש פתוח". עשרה ימים בשבילנו הם התראה של רגע.

קקטוסים. עדיין לא נכנסנו לעיר (ויש גם טיפ: המנעו ממוניות שירות)

אסנת היא בחורה ספונטנית. גם אני בעד ספונטניות, רק כזאת שמגובה בידע מוקדם. לא אכפת לי להחמיץ את ארוחת הערב במסעדה המעולה שליד המלון שלי בזכות איזו סמטה שהוליכה אותנו לכיוונים בלתי צפויים, אני רק חייבת לדעת איזו מסעדה מעולה נמצאת לא רחוק מהמלון. אה, ואני מוכרחה להזמין מלון. אסנת לא. היא רוצה למצוא לבד. כשנגיע, נסתדר, היא מבטיחה לי. מלונות, בכלל, שנואים עליה.

היא גם שונאת אטרקציות שמכוונות לתיירים, ומדריכי תיירים במיוחד, והכי היא שונאת מדריכי תיירים שממליצים על מקומות שתיירים לא מגיעים אליהם. אבל היא מאוד אוהבת את המדרגות הספרדיות.

ובצדק. הסתובבנו חצי יום ברומא של התושבים, והיא היתה הרבה פחות יפה מרומא של התיירים. ובאמת נורא יפה באזור המדרגות הספרדיות, אבל אנחנו כבר מתות מרעב.

באיטליה, גם המסעדה המקומית ביותר סבורה שהאיטלקיות שלה היא משהו לחגוג אותו. בסמטה צדדית מצאנו מסעדה כזאת, מלאה עד אפס מקום, פרט לשולחן אחד פנוי, מחכות שמישהו כבר ירשה לנו לשבת. מלצר אחרי מלצר הם חולפים על פנינו, ממהרים עם מנות הפסטה הלוהטות שלהם, ומבטיחים לנו שעוד דקה, ואז עוד שתיים, ואז עוד חמש. אני מנצלת את הזמן, הרגל מגונה של מבקרת מסעדות, ומוציאה את הטלפון הנייד כדי לצלם בחשאי, מגובה המותן, את המסעדה.

המסעדה. בתמונה מתחבא סלב (של איטלקים)

זה כנראה לא היה נורא בחשאי, כי אלה בשולחן לידינו דופקים חיוך ומחכים לצילום הבא, ואלה בשולחן שמאחורי גבי, שולחן של תשעה גברים ואישה, מזדעקים ושולחים אלי נציג. בשיער אפור, עיניים כחולות ומבט של אחראי על העניינים, הוא מבקש ממני לא לצלם, ומצביע לי על גבר, שיושב בגבו אליי, תלתליו השחורים מבריקים מקרם. סוכן חשאי, אני מתארת לעצמי, שיצא עם כל החוליה שלו לחגוג מבצע שהסתיים בהצלחה. המפעיל עם שיפעת השיער הכסוף מברר אם אני יודעת מי הוא, ההוא. הוא לא נראה לי כמו ברלוסקוני, אבל מאז רצח רבין אני ממש חלשה בזיהוי ראשי ממשלה.

כסוף השיער מתקשה להאמין שאני לא מזהה את הכוכב שאסור לצלם ללא רשות, ואז הוא מציג בפניי את פרנצ'סקו ברלוטי, או אנטוניו ברניני, או ג'אני די קלודי או מי שזה לא יהיה. אני מחייכת בנימוס. הוא שחקן מפורסם, אומר לי הסוכן שלו. אה, אומרת אני. את לא מכירה אותו? לא. סליחה. השחקן המפורסם מסתובב אליי, והסוכן עושה בינינו היכרות. כוכב הקולנוע מנשק את ידי ואני מתנצלת שוב על בורותי.

אנחנו ממשיכות לחכות לשולחן במסעדה שהתבררה כמקומית בהחלט, עם התערבויות לטובתנו של הסוכן והמפעיל, של השחקן, של איש הסאונד ושל נערת המים. הם כל כך נחמדים ואפופים באדים של גבריות ים תיכונית, שאסנת מהמרת שבסוף הם גם ישלמו על הארוחה שלנו.

חצי שעה ושלל מכרים איטלקיים מאוחר יותר, מושיבים אותנו, והמלצר מגיש לנו תפריטים ברוב טקס. יש לו תפקיד והוא מבצע אותו כהלכה. יש לו אפילו שפם. כשאני מתלבטת לגבי היין הוא קובע "קאסה", כמי שכבר עזר למיליוני לקוחות להחליט על כוס היין שלהם להערב. הוא מוסיף לנו לארוחה צלחת של אנטיפסטי, אבל מכיוון שהוא סוג של סבא זמני, אנחנו לא מתנגדות.

אנטיפסטי. המלצת הסבא

על פסטה נחמדה ויין פושט, במסעדה הכה אותנטית שאליה הגענו במקרה, כמו שקיווינו, אני נזכרת איך בפעם האחרונה ברומא, אחרי ארבעה ימים של אוכל איטלקי בסיסי ומצויין, התחשק לי פתאום משהו אחר. רציתי לראות מה חדש בה, ברומא. פתחתי את מדור המסעדות של הרומאצ'ה, המקומון הרומאי, ופיענחתי מילה אחרי מילה את הידיעה הראשית, שסיפרה על מסעדה חדשה ומבטיחה שנפתחה זה עתה.

החיפוש אחרי רומא האלטרנטיבית החל בנסיעה ארוכה ויקרה מדי אל השוליים הזנוחים של העיר, נמשך בהידפקות על דלתותיה הנעולות של המסעדה, שהיתה פתוחה להרצה ועד אותו רגע ממש האכילה רק חברים של הבעלים, והסתיים בארוחה בינונית ולמטה מזה, חיקויים מנייריסטיים של המטבח הניו יורקי של טרום מפנה המילניום.

בטיול הנוכחי ויתרתי על איסוף טיפים לוהטים מהרומאצ'ה, והחלטתי להסתפק בפסטה מעולה ובפיצה מצוינת. וכך היה האוכל שלנו, ריזוטו סביר, פסטה טובה עם פסטו טרי וארטישוקים, יין פושט והרבה תשומת לב גברית איטלקית.

כששולחן המכרים שלנו עוזב, מקפידים כל יושביו להיפרד מאיתנו לשלום, אחד מהם גם עוצר ושולח לאוסנת נשיקה, השחקן לא שוכח לנפנף בתלתליו בדרכו החוצה, והסוכן מגדיל עשות ונפרד מאיתנו באופן אישי, בנשיקות על כפות הידיים. שוב.

המלצר מביא לנו את החשבון, מזועזע מחוסר היכולת שלנו להשלים את הארוחה בקינוח, ואנחנו כבר די שתויות אחרי יין הבית, היעיל אחרי הכל. הוא מסביר לנו באיטלקית איך להגיע למלון, קלה לאללה האיטלקית הזאת, רק צריך להיות שיכורות כדי להבין אותה, וגם הוא מנשק כל אחת מאיתנו על כף היד שלה. ואסנת, שהיא שבעה, ועייפה ומצוחקקת מכל אלה ביחד מעירה: לא שמעו כאן על שפעת החזירים, ואני מזהירה אותה שאם היא מוציאה עכשיו את הג'ל המגעיל הזה, שכולם עכשיו מתמרחים בו כמו שן שום נגד ערפדים, אין לה שום חיסיון על האקט הזה, והיא מתאפקת עד המלון.

La Régalade Saint-Honoré. שמחה וריחות טובים

ובחזרה לטיול ההוא בפריז. ארבעה ימים, כל כך הרבה ציפיות, כל כך הרבה טעמים.

כבר חזרתי ואמרתי ואמרתי וחזרתי וזה לא משהו שאפשר לחזור עליו יותר מדי פעמים: הדבר הכי חשוב בטיול משפחתי לפריז, זה שאסור לשכוח לארוז או להכין מראש, זה שאסור לוותר עליו בכל מחיר, הוא, כלומר ברוב המקרים היא, השמרטפית. במקרה שלנו, זאת היתה גם פגישה משמחת, והשארנו את שלושתן, שתי קטנותינו וזאת שהשגיחה עליהן לא מעט, לקפוץ על המיטות בבית המלון, בעוד אנחנו שמנו פעמינו אל La Régalade Saint-Honoré, אחת המסעדות החדשות, שכבר זכו לשלל עיטורים וביקורות נלהבות.

היה קר והיינו ערים כבר עשרים שעות בערך, שלהן קדמו רק שעתיים שינה. וכך קרה, איכשהו, שויתרנו על הליכה ברגל, ואפילו על נסיעה במטרו, והזמנו מונית. במסגרת התכנית "היה תייר בעירך שלך", נהג המונית לא התרשם מהמבטא הצרפתי שלי, שמעולם מצבו לא היה טוב יותר, וסובב אותנו בכחש ובעיר וכך שבע דקות מונית הפכו לעשרים ומשהו, ושמונה יורו לעשרים. סגרנו על ארבע עשרה, מתברר שאפילו המונה נתון למשא ומתן.

האמת, שזה רק היה מכעיס למחצה. שכן, אחרי שלוש שנים של חיים בפריז ללא מכונית, הפעמים הספורות שבהן לקחנו מונית היו מבחינתי רגעי קסם (וגם עלו ככה, לעזאזל איתם). חלונות המכונית פריז נראית שונה, מה גם שהמוניות נוסעות לעתים בכבישים שאנחנו לא מגיעים אליהם, כמו המנהרות המהירות שאליהן נכנסים מנוף נפלא אחד ומהן יוצאים לנוף מסחרר אחר, ובין לבין נזכרים שבאחת כזאת נהרגו הנסיכה דיאנה ודודי פיאד, מה שנו, מוסיף עוד מימד טראגי ונסיכי למעמד.

אבל זה היה הלילה הראשון שלנו, מבין שלושה בפריז, והיחיד שאליו הצלחתי להזמין מראש למסעדה שווה (למה אני לא מקשיבה לעצות המצוינות של עצמי?), וכבר ביציאה מהמלון הודענו למסעדה שאנחנו מאחרים בחצי שעה, והנה איחרנו בעוד מחציתה, ולא רק שקור כלבים, באיזור סנט הונורה רוב המסעדות הן או לא טובות או יקרות מאוד, ולך תמצא שולחן חלופי בעשר וחצי בלילה.

לה רגלאד סנט הונורה היא אחד הביסטרונומיק מהוללי השם, שנפתחו זמן קצר לפני שעזבנו את העיר. היא היתה בהחלט ברשימת הטרם הספיקונו לאור עברה המרשים: מסעדת אחות ללה רגלאד שהקים ברובע ה-14 איב קמדרבורד (היום השף של לה קומטואר המצויינת והאהודה באודאון), שהיא לא רק עטורת שבחים, אלא גם לא יקרה (שלושים ומשהו יורו לארוחת שלוש מנות, כאחיותיה לז'אנר). אבל לפני שעזבנו, אכלנו כל כך הרבה דברים טובים, שעזבו את מפלס הכולסטרול הגואה, פשוט לא נותרו לנו עוד בלוטות טעם משוחררות, הרפתקניות (ולכן מעולם לא נכתבה כאן ביקורת על לה קומטואר, על ל'אמי ז'אן המרתקת, על לה מוריס המאכזבת בענק, ועל עוד כמה שכן הספקנו לאכול בהן טרם עזיבתנו, ולחלקן התייחסתי במשפט בפנקס השחור הקטן שלנו).

אז סוף סוף השגנו שולחן בלה רגלאד ואנחנו הולכים להפסיד אותו בגלל שנהג המונית מתבלבל במספרי הבניינים של אחד הרחובות הכי מפורסמים במרכז העיר?

וזאת היתה ההפתעה הראשונה בלה רגלאד: בעוד המסעדות בפריז הן הרבה דברים, רק לא ממש מכוונות לקוח, אם תרשו לי לרגע מינוחים ארגוניים אופנתיים מראשית העשור הקודם, בלה רגלאד, אופנתית ומבוקשת ככל שתהיה, קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. הם החזיקו את המטבח רק עוד רגע בשבילנו, הושיבו אותנו וכמעט בלי לחץ לקחו מאיתנו הזמנה.

אחרי שהזמנו, די בפזיזות, התפנינו להביט מסביב: פשוט לגמרי, כמעט נטול עיצוב, שולחנות שולחנות, שוב גבריים למדי, חוץ מכמה נשים יפות משובצות פה ושם, פורצות בצחוקים מתגלגלים שהשתבצו יפה בערב ההומה שהיה שם. הקהל בלה רגלאד שבסנט הונורה, אחד הרחובות האופנתיים והיוקרתיים ברובע הראשון, הזכיר דווקא את זה של Le Baratin שלנו, משולי הרובע העשרים: פריזאי, יפה דיו ועם זאת משוחרר ושמח.

תפריט היין היה גם הוא טוב, ומשוחרר. במקום לסחרר אותנו בשמות של יקבים וטרוארים, הסבירו לנו מתחת לכל שם מה בדיוק נקבל: מה זה? (סוג היין) מי זה? (שם היינן) ואיך זה? (פירותי, כיפי, קל, מרתק, מורכב, ושלל שמות תואר שעשו חשק לטעום את כולם).

ויותר מזה אני לא יכולה לספר לכם. כי אחרי שקיבלנו פטה כבד כפרי וגס, כזה שעובר משולחן לשולחן והולך מצוין עם לחם השאור, החרדל והקורנישונים (למדתי לחבב את המכוערים הקטנים האלה), והתחלנו לקבל את המנות הראשונות והמרתקות וגם המצוינות שתראו תיכף בתמונות, ואחרי ששתיתי מהיין הטוב, הצהלה הכללית, הקור, העייפות, ההתרגשות הגדולה, נתנו בי אותותיהם, והאמת היא, שכמעט נרדמתי על השולחן.

לא פלא שלמחרת קמתי שבעה מאוד, ולשמלה השחורה שלי מליל אמש היה ריח של אוכל נהדר.

פטה. כבד. וטעים

עוד מסעדה גברית. מה קורה היום? המלצריות, לעומת זאת, נשים וגם מתוקות

משמאלנו - רק גברים. ובקבוקי יין נגמרים

הם קוראים לזה לזניה. אבל זה עדין כמו מילפיי רטוב ופציח (כן, בו זמנית)

ריזוטו וקלמרי. לטענתו, זאת הדרך היחידה לתת לקלמרי משמעות

עוף. אבל איזה. והראשטי שלצידו טוב אפילו יותר

דג. (אבל איזה?)

קראמבל. החלק החלש יותר של הארוחה, ועדיין טוב מאוד

מוס פסיפלורה. היי, אפשר היה לחשוב שזאת מסעדה תל אביבית בסוף שנות התשעים

כנף. יום אחד אפרוש

קודם כל היה הריח הזה, של האח המבוערת.

שכחתי אותו. הייתי בטוחה שהוא טבוע אצלנו כל כך חזק. כשחזרנו באוגוסט לישראל הגענו למרכז קניות גדול של רהיטים, בחיפושים אחרי השלמות ריהוט לבית הישן-חדש.

בעוד מד הטמפרטורה במכונית הצביע על 43 מעלות, וכל מיטות הקומותיים נראות מכוערות ויקרות באותה מידה, נשאבתי בניגוד לרצוני לחנות קמינים ואחים – אין אפילו דרך סבירה לומר את זה בעברית, אח ברבים - אבל אני עמדתי שם, וניסיתי למצוא דרך לקבוע אח בדירה בבניין תל אביבי ישן. ואם נצליח, תהיתי, האם השכנים ירשו לנו לחצוב ארובה דרך הסלון שלהם? והאם פר נואל יואיל בטובו לגלוש אלינו דרך הארובה?

אבל זה היה באוגוסט. מאז השתלבנו במרחב ונעשינו אקולוגיים ובמקום קמינים התקנו מאווררי תקרה בכל חדר, כדי שיסחררו את החום. אבל עכשיו, בסוף ינואר, כשהמונית עצרה ופרקה אותנו בפלאס דה ווז', לא פחות, הדבר הראשון שהכה בנו היה הריח הזה, של האח המבוערת. ונזכרתי ששכחתי.

ואז, רק אחרי הריח, מגיע הקור. כמו כל דבר בפריז, גם הקור מגיע באיחור קל ובנון שאלאנט. ברגע הראשון אתה מביט בו משועשע. קטן עליך. הוא לא כזה נורא כמו שנראה בתחזיות.

ככה נחתנו: פלאס דה ווז', ריח של אח מבוערת, שלוש מזוודות, שתי ילדות נרגשות, המון תכניות ולא יותר משתי מעלות צלזיוס.

place des vosgesing. הבנות טריות, הספסלים חדשים מדי

קשתות מבפנים. Place des Vosges

על פלאס דה ווז', אותו קסם של סימטריה מושלמת ומתעתעת, המקום שממנו העולם נראה קוסמופוליטי, שלו ויפהפה, אפשר היה לסמוך שלא תשתנה. אבל הדשא היה תחום בסרטים, כאילו חקירת רצח מתקיימת שם עכשיו. הקורבן: הדשא. החשוד העיקרי: הקור. המחיר החברתי: כל הערוגות בשיקום. ובניגוד למה שטענתי, פלאס דה ווז' התהדרה במתקני שעשועים חדשים, מאתגרים ומעניינים יותר. גם הספסלים התחדשו, ולרגע תהיתי לאן הולכים הספסלים הירוקים המהוהים כשהעולם קופא. הרי כשויקטור הוגו יצא לטיולים בגינה מתחת לבית, על הספסלים הירוקים הוא ישב כשהגיה את כתבי היד שלו.

המתקנים החדשים, נירוסטה יפה עם בליטות מפלסטיק צבעוני שאוחזות היטב בנעליים שמטפסות עליהן, היו קפואים, אבל הילדות היו אחוזות התרגשות שדומה לזו של ילדים שרואים בפעם השניה בחייהם את הים, ואני התכוונתי להתיישב על אחד הספסלים החדשים ולצלם אותן, או את המקום. אלא שהיה לי קר, וראיתי במו עיני איך השתי מעלות האלה, כלומר החום שיילך וייבנה ובשיאו של היום יסתכם בשתי מעלות, עושות להן דלקות ריאות ודלקות אזניים, ועם כל אלה הייתי מסתדרת, אם עוד הייתי מרגישה משהו מכפות הרגליים שלי.

איזו מן אהבה זאת, נזפתי בעצמי, אם אני אוהבת את פריז רק עד חמש מעלות קור, ולא מעלה אחת מתחת לזה. אחר כך ניחמתי את עצמי, שיהיה קל יותר לחזור ככה הביתה. וידעתי שאני משקרת לעצמי.

זה היה הזמן ללכת לאכול. לא מתוך רעב, רק מתוך קור.

לוחות ויינות היום ותאורה נמוכה וכל הסיפור. צהרי חורף בפריז

Le Repaire de Cartouche היא מסעדה ותיקה, סוג של מוסד שנמצא בדיוק על הגבול בין הרובע ה-11 לשלישי, בין כיכר הבסטיליה לרפובליק. קראתי עליה תשבחות (פטרישיה וולס היא לקוחה קבועה), קראתי טרוניות של השנים האחרונות (בעיקר טענות נגד השירות), ואיכשהו אף פעם לא הצלחנו להגיע לאכול בה ממש כשגרנו כאן. הזדמנות לתקן: היא נמצאה מטר מהמלון, ומגישה אוכל צרפתי, היפוכו המוחלט של הנובל קוויזין: אוכל כבד, עתיר רטבים, בשר ציד, נקניקי דם, והיא קלאסיקה פריזאית, וזה נשמע לי שזה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי לרכך את הנחיתה בקור ההוא.

התמזל מזלנו בטיול הזה, ובכל אחת מהמסעדות שאליהן נכנסנו, הכה בנו ריח של אוכל טוב (חוץ מבסושיה, וטוב שכך). כך היה גם שם.

על הלוח שמחוץ לחזית הבורדו הצרה של המסעדה, הובטחה עסקית של 17 אירו. בקומה למעלה (רק שם, אגב, אפשר לאכול את העסקית הזולה) ישבו גברים בהפסקת צהריים המרפק אל מרפק האופיינית, ובקומה למטה (שם התפריטים יקרים קצת יותר, 26 יורו לארוחה מעוטת אפשרויות, 20 וקצת למנה עיקרית כלשהי) – אותו דבר, פלוס השולחן הפנוי שהזמנו חצי שעה קודם.

גברים גברים גברים. זאת מסעדה גברית מאוד, מתברר. וגברים שיוצאים לצהריים בצרפת עושים את זה בלארג'יות (טוב, לא בלה דפנס. אבל באיזור המארה, אם כבר יצאת לארוחת צהריים, רצוי שהיא תכלול לא רק יין אלא גם דיונים מעמיקים על החיים). גברים מפעם, מין אולימפיה של פריז: שפמים, חליפות, צחוקים רמים, כרסים. וגם חתיכים.

לכן אולי לא היה מפתיע לגלות שהתפריט מכיל יותר חלקים פנימיים מקישים עדינידינים, ושבין המנות הראשונות לא נמצאה אחת שלא היתה בשרית מאוד. השף הנחמד והגבוה הציע לילדות פסטה עם ז'מבון, ואנחנו לקחנו שתי כוסות קרוז הרמיטאז' מצוין (ואחר כך התברר לי ששתיה בצהריים זאת יכולת שהיא לא רק נרכשת, אלא גם אובדת. בקיצור, צריך להתאמן עליה יותר, או להצטייד ביותר אדווילים).

האוכל בה היה עשוי טוב, רק לא כל כך בשבילנו. הדבר הכי פחות בשרי להתחיל איתו היה כרישה עם שבלולים (הכרישה היתה טעימה, השבלולים היו סתם, כדרכם של שבלולים). אחת מהשתיים שהיו עוברות פעם ליד חנויות דגים ומתענגות על הריח, או מחשבות כמה תרנגולות כבר אכלו בימי חייהן, כנראה כבר היגרה סופית לארץ השניצלונים והצ'יפס, והרחיקה את הכסא שלה מאמה שוחטת החלזונות. די בקלות הבטחתי לה שלא אזמין יותר אף פעם שבלולים.

המנות העיקריות של שנינו היו טובות, שלו אף טובה מאוד, אבל הצימוקים בפונדנט השוקולד, ויותר מזה – הרום שקלקל קינוח נהדר של בריוש אבוד, הזכירו לי, שוב, שאנחנו, ככל הנראה, לא קלאסיקה צרפתית; בקושי נובל קוויזין פריזאי.

סגור בשבת ובראשון, כדאי להזמין שולחן מראש

בלי בתי. כרשה ושבלולים

רייט ולחם שאור. הארד קור

קרוז הרמיטאז' ומיץ תפוזים כמעט טרי. לה רפר דה קרטוש

תפוזים ויין. בריאות

השולחן שבעומק המסעדה. עריכה ראשונה

פסטה וצלי. מנת ילדים (בעלי תיאבון)

אני כבר לא זוכרת איזה חלק של איזו חיה. אבל זה היה טעים והערמונים היו הורסים

שלו. הכי טעים. האם מדובר בחזיר בר? הקור והיין טשטשו את הכרתי

וככה מכינים שולחן לחברים של: מגלגלים מגבות. תיכף תתחיל כאן ארוחת טעימות כלשהי

פונדנט שוקולד. צימוקים?

בריוש אבוד. אפילו טוב יותר מלחם אבוד, אבל רום?

המשך יבוא.