אם מתחשק לך לפעמים, לפתוח לרגע את דלת הקסמים. צילום: רינת צל סלע

הביקור ב-Hidden Kitchen היה אחד (ממיליוני) הדברים שלא הספקתי לעשות בשהותנו בפריז, למרות שלל ביקורות מצוינות ומסקרנות שקראתי על חוויית הארוחה שם. רשות הדיבור לרינת צל סלע, שהספיקה, ועוד איך.

- – -
יום הולדת, חגיגה.
דב מארגן הכל.
הילדים הולכים עם חברה לאסוף שלל ממתקים לכבוד הלואין, ואחר כך נשארים לישון אצלה. אנחנו מתלבשים יפה, מעילי צמר, צעיפים ויוצאים. לאן? מסעדה, אחר כך אולי סרט, אומר דב. בילוי יום הולדת. אחלה, מתאים לי.

אוטו לפאתי פריז, משם מטרו למרכז. קצת הולכים, מגיעים לכתובת האמורה.
מסעדה? כאן? לא רואה כלום. אבל הנה פסל יפה של מולייר. מצלמת אותו בשביל בתי, לתת פנים לבחור ההוא שהוזכר בשיעור היסטוריה כאחד מאמני החצר של לואי ה-14.

ובכל זאת, מה עם המסעדה?

דב אומר שאולי טעה בכתובת. זאת לא תהיה הפעם הראשונה, אומר הוא. אני לא השמעתי, ואף לא הרגשתי, קצה קצהו של חשש. אחרי רגע מגיע עוד זוג, נעמד לצידנו מול דלת הכניסה היפה למספר 28. הם מקישים קוד, ואנחנו נכנסים איתם.

אני מבינה, ולא לראשונה, שדברים הם לא בדיוק כפי שנראים מלכתחילה. לא מסעדות, גם לא ימי הולדת.
בניין פריזאי טיפוסי, מדרגות עץ ששטיח יפה מטפס עליהן לכל אורכן. דב אומר שביקשו (מי? מי ביקשו?) להקפיד על שקט במדרגות, לא להפריע לשכנים. עוד רגע ואנחנו בקומה השלישית. מצלצלים בדלת, פותחת בחורה נחמדה בסינור טבחים. בפנים כבר קבוצה של ארבעה תיירים מאמריקה ועוד שני זוגות, ואנחנו מצטרפים אליהם.

השף הביישן ובת זוגו: בריידן ולורה, השפים והמארחים * Photos: Heather Eng

כולנו מקבלים כוסות של אפריטיף – גביע שמפניה שבתחתיתו נח ליצ'י שהושרה בוודקה. טעים. אני מציצה פנימה, לסלון הדירה, רואה שם שולחן ארוך ערוך באופן מרהיב, כוסות קריסטל, מפיות רקומות. נברשת יפהפיה מלמעלה.
מסתבר שבדירה גר זוג בשלנים, שכבר תקופה ארוכה מארחים לסעודות מופלאות בביתם בסופי השבוע. בדרך כלל צריך להזמין חודשים מראש, כיוון שמקום מכיל רק 8 זוגות בכל ארוחה, אבל לנו התמזל המזל – דב הזמין רק חודש לפני המועד (אז שמע על כל הענין מחבר מהעבודה), ויומיים לפני הארוחה התקשרו להודיע שמישהו ביטל ואנחנו בפנים. שכן לשולחן סיפר שהזמין כבר במאי!
שני הזוגות האחרונים מגיעים גם הם, וכולם מוזמנים לשולחן. רגע של התלבטות אם לשבת זה מול זה או זה לצד זה, זוג הבחורות שמולנו בוחרות לצד, וכולם עושים כמותן. לפני כל אחד מונח תפריט הארוחה של הערב – מיליון מנות קטנטנות ולצידן מיליון כוסות יין.
מתחילים במשעשע חיך – כפית חרסינה קטנה ובתוכה משהו טעים וניחוחי ונהדר. אין לי מושג מה. וזה לגמרי לא חשוב. מתחילות שיחות הכרות קטנות בין יושבי השולחן. הבחורות שמולנו הגיעו מסינגפור – אחת מהן עובדת כאן בפריז, והשניה הצטרפה על תקן בת זוג. מימיננו שני חמודים, היא אנגליה והוא צרפתי. מולם זוג אמריקאי. היא מאד בהריון, נסעו לשבוע חופשה בפריז לפני שיוותרו על נסיעות לזמן ארוך. השאירו בן שלוש בבית עם סבתא. הרחוקים יותר כבר מעבר לטווח שיחה איתנו, אין לי מושג מי ומה הם.

שולחן ערוך. יש משיחין בשעת הסעודה

עם כל מנה חדשה שמגיעה יוצא הטבח ממטבחו, עומד בראש השולחן, חיוך נבוך על פניו, ומסביר מה נאכל. המלצרית (שסיפרה לנו שהכירה את המקום כשסעדה בו ומאז התאהבה ונדבקה אליהם עד שקיבלו אותה לעבודה) מציגה את היין. כיוון שהטבח מציג בצד הרחוק מאיתנו, והוא כזה ביישן, קשה לשמוע מה אומר. ביקשנו מהמלצרית שידור חוזר וכשהטבח לא הבחין, עשתה חיקוי מצחיק להפליא שלו, כולל המבוכה והשפלת המבט. החיקוי שלה, יחד עם העליה באחוזי האלכוהול בדם, המסו את המחיצות האחרונות שבין הסועדים, ומאותו רגע הכל חברותי מאד, טעים מאד ואפוף מאד באדי יין כזה ואחר (לבן בעל גוף, אדום מעמק היורה – יש כזה בצרפת, ועוד רבים). עם הסינגפוריות העמקנו בדיונים על אמנות, על החיים, על הדמיון בין המשפחה הסינגפורית ליהודית. הצרפתי שמימין מתגלה כמנהל מסעדה בעצמו, ועוד בוורסאי – ליד הבית! – ובאותה נשימה גם כיהודי גאה ש'עשה שנתיים צבא בישראל כשהיה בן 16′ וכל המשפחה של אבא שלו בארץ (ולא. לא בנתניה ולא באשדוד, בירושלים). לא יודעת אם היין בלבל שם קצת עניינים או שצה"ל לצרפתים שונה מאד ממה שאנחנו מכירים, בכל מקרה הוא חמוד מאד ואנחנו לא עומדים איתו על קוצו של יוד בעניין גיל הגיוס לצבא. בתמורה, הוא משתף אותנו בגילויים מהמטבח של המסעדה השווה של גורדון רמזי שהוא מנהל: איך ז'אק שיראק לא פותח את הבוקר בלי אלכוהול, איך הבן של ג'וני דפ אלרגי לכל דבר בעולם ואיזה בלגן היה כשביקש שיכינו לו צ'ילי קון קרנה בלי זה ובלי זה ובלי זה, והטבח סירב לשתף פעולה, ובסוף המנהל ביקש מזוגתו האנגליה שתבשל לו צ'ילי-נטול-הכל, ויצא מעולה, והודו לה כל כך, ועוד ועוד סיפורים כאלו.
ואחרי אפריטיף, שלוש כוסות יין לבן, ג'לי אלכוהולי באמצע, שלוש כוסות של אדום ועוד אחת לקינוח כל הסיפורים נשמעים נורא נורא מצחיקים). וכשהסינגפורית מבררת מתי האִRקְשֶן הבא בצרפת, הצהלה הכללית גדולה (ברור שהיא מתכוונת לבחירות, אבל במבטא שלה זה נשמע כמו משהו אחר לגמרי).

שלל מנות (1), נראה כמו ראשונות

שלל מנות (2). השאר

אחת המנות האחרונות – היו שלוש – מגיעה עם נר קטן ודולק, ופתאום כולם שרים יום הולדת שמח, ואני באמת מרגישה יום הולדת ומוצפת שמחה גדולה. דב לוקח את התפריט שלי למטבח, וזוג הבשלנים והמלצרית החמודה כותבים יום הולדת שמח וחותמים, ואחר כך גם כל הסועדים מוסיפים משהו, כולל ברכה בסינית ונשיקה אדומה אחת מהבריטית.

התחלנו בשמונה, ובינתיים השעה כבר אחרי חצות, ובאמת כבר תאריך יום ההולדת שלי. מחליפים אימיילים כדי לקבל את התמונות אחר כך (הת'ר הסינגפורית צילמה כל מנה לבלוג שלה, וגם אותנו), אומרים בחום שלום ותודה, ויוצאים לרחוב הפריזאי. מחליטים ללכת במקום מטרו, כדי לתת ליין הזדמנות לפוג קצת לפני הנסיעה חזרה הביתה. החוץ קריר ומעורר, תענוג. פה ושם עוד כמה מחופשים לכבוד הלואין – יותר בסגנון הגלימה השחורה ולא מומיות עטופות תחבושות קרועות. הכניסה למטרו ליד הקומדי פרנסז יפה כתמיד, כאילו קושטה לכבוד החג.

הטרייר של בריידן ולורה, שבא לומר שלום בסוף הארוחה

לאט לאט מצטלל הראש, וכשאנחנו מגיעים לאוטו דב כבר במצב שמאפשר נהיגה (הכל יחסי). עוד 20 דקות ואנחנו בבית. אחת וחצי בלילה. לפני חצי שעה מלאו לי 44 שנים.
מה אני אגיד, לא רע.

- רינת סלע צל, חיה עם משפחתה באזור פריז, עורכת עבודות אקדמיות, כותבת מדי פעם בבלוג ומתאמנת בלשמוח במה שיש.

הצילומים באדיבות Heather Eng, שגם לה יש בלוג.

0

באותו עניין:

- רשימת המסעדות השוות של "פריזאית".

- Art Home, המבוטא כמו Arome, עוד מסעדה שלא הספקנו, וככל הנראה אחת המסעדות עם הנוף היפה בעולם. אבל אולי אתם, מספיק זמן מראש ועם די נחישות, תספיקו (ותספרו לנו על זה).

0

ולהלן העדכון החשוב:

בריידן ולורה, מפעילי המטבח החבוי, יוצאים לאור, פעמיים בעצם: בסתיו, כלומר ממש תיכף, הם יפתחו בר יין ברחוב מונפנסייה, ממש ליד הפאלה רויאל. וכנראה, אם אני מבינה נכון מאתר האינטרנט שלהם ומגוגל מפס, מהכניסה האחרת, אותו מקום בדיוק יתפקד כמסעדה. הבאז כבר בעיצומו, והסקרנות הדביקה גם אותי.

1. היינו מחכים ללוקיישן יותר טוב, אבל אי אפשר היה לחכות

2. זאת העוגה

3. הכי

4. טעימה

5. שאכלתי

6. בחיים

7. את בטוחה

8. שאת

9. לא

10. רוצה

11. חצי?

12 טוב, נו.

13. הזדמנות אחרונה, בטוחה שלא?

14. או קיי, בעיה שלך.

15. כרגע היה!

16. אבל לא כזה.

- ז'ק ז'נאן: ככל הנראה, השוקולטייר הטוב בעולם, תואר שמחוויר כמעט ליד יכולתו לקסום קרמלים ומאפים למות מהם. הגיע, למגינת ליבו, רק למקום השני בתחרות טארט הלימון הטוב ביותר בפריז (שלו עשוי בעצם מליים), מה שלא מנע ממנו להוציא ספר הדרכה בנושא, והנה, ככה עושים את זה תוך שבע דקות.

- ליליאן ברטו: תושבת לטנטית של הרובע השישי, בעיקר בזמני הפגרה של "הבימה". ב"מלכת היופי של לינאן" היא משחקת בתפקיד הראשי של מורין פולן, רווקה בת 40, שחייה אינם רצופים בפטיפורים, אבל למרות זאת, או אולי דווקא בגלל זה, היא זוכה לאהבתה של ליליאן. תמונות קשות אלה מתעדות את רגעי השיא של המרת דתה של ליליאן מהגדה השמאלית לימנית. לזכותה ייאמר שהיא דבקה באמונותיה באדיקות, אלא שאני השתמשתי בנשק יום הדין.

מותק של שכונתית. Philou

מזה זמן שהקרייב שלי הוא פחות לאוכל מפונפן שכל מולקולה בו הונדסה עד לאחרון פרטיה, ויותר לאוכל בסיסי שעשוי היטב ועם קמצוץ השראה. מזה זמן שאני קוראת תשבחות ושירי הלל שנקשרו לפילו, מסעדה צנועה ברובע העשירי המתפתח במרץ, לא רחוק מגדות קאנאל סן מרטן, השוקקות חיים בלילות הקיץ החמים. כך שלמרות שהנסיעה הזאת היתה כמעט בהגדרה נסיעה ללא תכניות*, פילו היתה בפירוש בתכניות שלנו. אלא שהימים ימי הקיץ ושרשרת התכתבויות שלמה ביני ובין יונתן, שהוא באמת בחור מהשכונה של פילו, עסקה בניסיון לפתור את חידת ההיגיון שכוללת שולחן לארבעה בפילו, ארבעה מבוגרים ושתי ילדות, אף בייביסיטר פנויה אחת, ומסעדה שיוצאת לחופשה השנתית שלה.

תחילת הערב. Philou

יונתן הציע שנלך ששתנו למסעדה אחרת, אולי פיצריה. שנלך רק אנחנו, הילדות ושני הוריהם, בכלל בלעדיהם. באמצע ההדיינות הוא נבהל והזהיר אותי שלא אצפה ליותר מדי מפילו, שהיא בסך הכל שכונתית מקסימה וטעימה, שהיא לא שווה את כל שבירת הראש הזאת, מה שכמובן רק עשה לי יותר חשק לאכול שם וממש לא רציתי שנחמיץ אותה. אז הודעתי לאבי הילדות שיילך הוא ויספר לי איך היה, והוא, בתמורה, הטיל את התפקיד הקשה הזה עלי.

ובכן, יש אמת בפרסום. היא באמת מותק של שכונתית, טעימה, נעימה וסואנת במידה המתאימה, היא לא יקרה (במונחים פריזאיים, 25 יורו לשתי מנות, 30 לשלוש, ויינות טובים במחירים סבירים לגמרי), והאוכל בה עשוי מחומרים טובים ובמחשבה תחילה. בקיצור, היא כיפית.

ובעיקר, כבר כשהתקרבתי לשם היה ברור שמעולם בעצם לא עזבתי, לא את פריז, לא את יונתן וניקולא, ולא את השכונה הזאת, גם אם מעולם היא לא היתה שלי.

הראשונות היו נחמדות:

פטה כבד, אני מעדיפה את העדינים יותר. Philou

מילפיי של טונה. חצילים? עם טונה?. Philou

אבל העיקריות היו מעולות אחת אחת:

הדג שיונתן לקח היה מעולה. Philou

העוף שניקולא לקח היה נהדר. Philou

ולב האנטרקוט שלי היה בדיוק כמו שאני אוהבת. Philou

עשוי טוב, רך ולא צמיגי, אדום, מפולפל ותפוחי האדמה - הו. Philou

והשכנות טובות בעיני. Philou

היין, Cahors שהבנים בחרו, היה פשוט טוב, ורק הקינוח, פאי לימון עם סורבה לימון, היה ככה ככה. אבל זה פחות באשמתם, ויותר כי ז'ק ז'נאן, עם פאי הלימון האלוהי שלו** קילקל לי את כל הפאי לימון שאוכל לאכול בחיים.

פאי סביר. לא באשמתם. Philou

ואי אפשר לסיים בלי פילו אחר, הפיקדון שלנו לקיץ. philou-שאול החתול

* אם לא כוללים קובץ "דברים מעניינים לנסיעה שלנו לפריז" שפתחתי בערך ברגע שנחתנו בישראל ואליו הכנסתי כל דבר שעשוי להיות טעים או יפה או שווה ביקור כשיום אחד עוד נשוב.

** שעוד יופיע באחת המערכות הבאות, אפשר בוודאי לנחש.

0

מקור השרקוטרי, ומתחת - האנטי-פסטי. Le Cherche-Midi

"אמא!", ננזפתי. "לא נסענו לצרפת כדי לאכול במסעדה איטלקית. אני רוצה לאכול אוכל צרפתי". צודקת. הילדה צודקת. אבל האנשים שישבו על המדרכה שמחוץ למסעדה נראו כל כך מאושרים.

עשינו טעות. לא הסתכלנו על התפריט לפני שנכנסנו והתיישבנו בשולחן עגול ליד החלון הפונה לרחוב, כמעט בניגוד לרצונם של צוות המלצרים הנחמד-אך-לא-אלינו (גרסה מקומית לסחוט-אך-לא-כאן).

במבט מבפנים, התברר שהמקום נראה בדיוק כמו שמסעדה שכונתית טובה צריכה להראות – צלחות של אוכל טוב יוצאות לבר ומופצות לכל עבר על ידי המלצרים, קרקוש סכינים, מזלגות וצלחות ופרידות רבע-נרגשות מהקבועים שיוצאים לחופש. במבט מעמיק יותר בתפריט, התברר שכולם כל כך מאושרים כי הרכיבים כאן מעולים – הגבינות מיוחסות והנקניקים מגיעים משושלות שאיני יכולה לחזור על פרטיהן המסולסלים. וכולם כאן כל כך מאושרים, בוודאי, כי אין להם בעיה להוציא בצהרים 15 יורו על מוצרלה ועגבניות.

כמה נחמד לאנשים שפשוט יורדים לכאן לצהרים. Le Cherche-Midi

הפסקת צהרים כהלכתה. Le Cherche-Midi

היה מאוחר מכדי לסגת. הריחות הטובים ריתקו אותנו לכסא, והזמנו את הגבינה המיוחסת ופמליית העגבניות שמתלווה אליה, צלחת של שרקוטרי לקרניבורית הגדולה וצלחת של רוסטביף, רוקה ופרמזן ולימון ושמן זית בצד, רבע ליטר יין הבית לשנינו יחד, וגם רביולי ומנה של צלעות טלה שהיו, בדיעבד, מיותרות לחלוטין.

היה נפלא. כל כך טעים. הם לא עשו שום דבר, חוץ מלבחור נכון ולא לקלקל את הרכיבים המעולים. הקרניבוריות חיסלו את הבשר, אנחנו את המוצרלה והעגבניות שנבחרו בקפידה אחרי גיבושון קצר ואת הרוקה המצוינת (שרק איטלקים יודעים למצוא בפריז) עם הפרמזן.

אין טעם לכתוב על הרביולי והכבש שהיו טובים, אך כאמור, מיותרים, כי כבר היינו שבעים, והם היו קטנים כל כך ויקרים. וגם לא על הקינוחים, שהיו מעט חצופים, בשמונה יורו לקערה נאה של תותי יער, ועוד שמונה לטירמיסו טעים אך בלתי מספיק בעליל. אבל במפלס מסויים של שביעות הרצון, גרגורי ההנאה מפריעים לך לחשב בהגיון. ואולי קצת הגזמנו, רק בגלל ששמחנו שגילינו בעצמנו, ככה במקרה, ועל תחילת הטיול, מסעדה טובה ונהנו בה כולנו יחד.

ידיים נשלחות לחטוף; לא יקרה בארוחה צרפתית. Le Cherche-Midi

מונטלפלצ'יאנו פשוט. וטעים כל כך שזה לא פייר. Le Cherche-Midi

מוצרלה מיוחסת, פמליית עגבניות ותכשיטי-זיתים. Le Cherche-Midi

שרקוטרי לגדולה: ברזאולה הורסת ושכניה הטובים. Le Cherche-Midi

קרפצ'יו בגרסת הקטנה, ערום מעלים ומפרמז'ן. Le Cherche-Midi

רק האיטלקים יודעים למצוא בפריז רוקה טובה. Le Cherche-Midi

עגבניה. Le Cherche-Midi

רביולי ריקוטה ופרמזן, טעים אך מיותר. Le Cherche-Midi

צלעות טלה זעירות להדהים ופירה בטטה רוזמריני מאוד. Le Cherche-Midi

יכולתם לצרף לזה קרם פטיסייר, במטותא. Le Cherche-Midi

טירמיסו, טוב אך קצת רדוד מדי. Le Cherche-Midi

סוף הסרוויס. Le Cherche-Midi

נשארנו אחרונים. Le Cherche-Midi

נשארתי אחרון. Le Cherche-Midi

0

0

בדרך ל. מתחת לעננים

~ האביב, ונסיעות של אחרים לאיטליה, ודברים שאני כותבת עכשיו, הזכירו לי את הטיול הזה, ואת הטור הזה, שמעולם לא פורסם. הריהו ~

היה לי תירוץ טוב, היתה לנו הזדמנות, יחד ביצענו את הפשע המושלם. שתי חברות, בינינו שש עשרה שנות הכרות, ארבעה ילדים ושני בעלים שהתגייסו כדי לעזור לנו לחרוץ לשון למציאות. נסענו לאיטליה בחטף כמעט, הישג מרהיב. כשסאלי מספרת להארי על יחסיה עם ג'ו, זה שהיא כמעט התחתנה איתו, אלא שהוא רצה לשמור על החופש, הספונטניות, הלחלוחית, היא מסכמת: "בסופו של דבר, מעולם לא נסענו לרומא בהתראה של רגע". "וסקס על רצפת המטבח?", ברר הארי. "אף פעם", מודה סאלי. "אריחי הקרמיקה המקסיקניים קרים וקשים". אני לפחות נסעתי לרומא.

נפגשנו בפיומיצ'ינו, שדה התעופה האיטלקי, עשרה ימים בדיוק אחרי שכתבתי לה בג'יטוק: "יש לי שאלה, אבל תשמרי על ראש פתוח". עשרה ימים בשבילנו הם התראה של רגע.

קקטוסים. עדיין לא נכנסנו לעיר (ויש גם טיפ: המנעו ממוניות שירות)

אסנת היא בחורה ספונטנית. גם אני בעד ספונטניות, רק כזאת שמגובה בידע מוקדם. לא אכפת לי להחמיץ את ארוחת הערב במסעדה המעולה שליד המלון שלי בזכות איזו סמטה שהוליכה אותנו לכיוונים בלתי צפויים, אני רק חייבת לדעת איזו מסעדה מעולה נמצאת לא רחוק מהמלון. אה, ואני מוכרחה להזמין מלון. אסנת לא. היא רוצה למצוא לבד. כשנגיע, נסתדר, היא מבטיחה לי. מלונות, בכלל, שנואים עליה.

היא גם שונאת אטרקציות שמכוונות לתיירים, ומדריכי תיירים במיוחד, והכי היא שונאת מדריכי תיירים שממליצים על מקומות שתיירים לא מגיעים אליהם. אבל היא מאוד אוהבת את המדרגות הספרדיות.

ובצדק. הסתובבנו חצי יום ברומא של התושבים, והיא היתה הרבה פחות יפה מרומא של התיירים. ובאמת נורא יפה באזור המדרגות הספרדיות, אבל אנחנו כבר מתות מרעב.

באיטליה, גם המסעדה המקומית ביותר סבורה שהאיטלקיות שלה היא משהו לחגוג אותו. בסמטה צדדית מצאנו מסעדה כזאת, מלאה עד אפס מקום, פרט לשולחן אחד פנוי, מחכות שמישהו כבר ירשה לנו לשבת. מלצר אחרי מלצר הם חולפים על פנינו, ממהרים עם מנות הפסטה הלוהטות שלהם, ומבטיחים לנו שעוד דקה, ואז עוד שתיים, ואז עוד חמש. אני מנצלת את הזמן, הרגל מגונה של מבקרת מסעדות, ומוציאה את הטלפון הנייד כדי לצלם בחשאי, מגובה המותן, את המסעדה.

המסעדה. בתמונה מתחבא סלב (של איטלקים)

זה כנראה לא היה נורא בחשאי, כי אלה בשולחן לידינו דופקים חיוך ומחכים לצילום הבא, ואלה בשולחן שמאחורי גבי, שולחן של תשעה גברים ואישה, מזדעקים ושולחים אלי נציג. בשיער אפור, עיניים כחולות ומבט של אחראי על העניינים, הוא מבקש ממני לא לצלם, ומצביע לי על גבר, שיושב בגבו אליי, תלתליו השחורים מבריקים מקרם. סוכן חשאי, אני מתארת לעצמי, שיצא עם כל החוליה שלו לחגוג מבצע שהסתיים בהצלחה. המפעיל עם שיפעת השיער הכסוף מברר אם אני יודעת מי הוא, ההוא. הוא לא נראה לי כמו ברלוסקוני, אבל מאז רצח רבין אני ממש חלשה בזיהוי ראשי ממשלה.

כסוף השיער מתקשה להאמין שאני לא מזהה את הכוכב שאסור לצלם ללא רשות, ואז הוא מציג בפניי את פרנצ'סקו ברלוטי, או אנטוניו ברניני, או ג'אני די קלודי או מי שזה לא יהיה. אני מחייכת בנימוס. הוא שחקן מפורסם, אומר לי הסוכן שלו. אה, אומרת אני. את לא מכירה אותו? לא. סליחה. השחקן המפורסם מסתובב אליי, והסוכן עושה בינינו היכרות. כוכב הקולנוע מנשק את ידי ואני מתנצלת שוב על בורותי.

אנחנו ממשיכות לחכות לשולחן במסעדה שהתבררה כמקומית בהחלט, עם התערבויות לטובתנו של הסוכן והמפעיל, של השחקן, של איש הסאונד ושל נערת המים. הם כל כך נחמדים ואפופים באדים של גבריות ים תיכונית, שאסנת מהמרת שבסוף הם גם ישלמו על הארוחה שלנו.

חצי שעה ושלל מכרים איטלקיים מאוחר יותר, מושיבים אותנו, והמלצר מגיש לנו תפריטים ברוב טקס. יש לו תפקיד והוא מבצע אותו כהלכה. יש לו אפילו שפם. כשאני מתלבטת לגבי היין הוא קובע "קאסה", כמי שכבר עזר למיליוני לקוחות להחליט על כוס היין שלהם להערב. הוא מוסיף לנו לארוחה צלחת של אנטיפסטי, אבל מכיוון שהוא סוג של סבא זמני, אנחנו לא מתנגדות.

אנטיפסטי. המלצת הסבא

על פסטה נחמדה ויין פושט, במסעדה הכה אותנטית שאליה הגענו במקרה, כמו שקיווינו, אני נזכרת איך בפעם האחרונה ברומא, אחרי ארבעה ימים של אוכל איטלקי בסיסי ומצויין, התחשק לי פתאום משהו אחר. רציתי לראות מה חדש בה, ברומא. פתחתי את מדור המסעדות של הרומאצ'ה, המקומון הרומאי, ופיענחתי מילה אחרי מילה את הידיעה הראשית, שסיפרה על מסעדה חדשה ומבטיחה שנפתחה זה עתה.

החיפוש אחרי רומא האלטרנטיבית החל בנסיעה ארוכה ויקרה מדי אל השוליים הזנוחים של העיר, נמשך בהידפקות על דלתותיה הנעולות של המסעדה, שהיתה פתוחה להרצה ועד אותו רגע ממש האכילה רק חברים של הבעלים, והסתיים בארוחה בינונית ולמטה מזה, חיקויים מנייריסטיים של המטבח הניו יורקי של טרום מפנה המילניום.

בטיול הנוכחי ויתרתי על איסוף טיפים לוהטים מהרומאצ'ה, והחלטתי להסתפק בפסטה מעולה ובפיצה מצוינת. וכך היה האוכל שלנו, ריזוטו סביר, פסטה טובה עם פסטו טרי וארטישוקים, יין פושט והרבה תשומת לב גברית איטלקית.

כששולחן המכרים שלנו עוזב, מקפידים כל יושביו להיפרד מאיתנו לשלום, אחד מהם גם עוצר ושולח לאוסנת נשיקה, השחקן לא שוכח לנפנף בתלתליו בדרכו החוצה, והסוכן מגדיל עשות ונפרד מאיתנו באופן אישי, בנשיקות על כפות הידיים. שוב.

המלצר מביא לנו את החשבון, מזועזע מחוסר היכולת שלנו להשלים את הארוחה בקינוח, ואנחנו כבר די שתויות אחרי יין הבית, היעיל אחרי הכל. הוא מסביר לנו באיטלקית איך להגיע למלון, קלה לאללה האיטלקית הזאת, רק צריך להיות שיכורות כדי להבין אותה, וגם הוא מנשק כל אחת מאיתנו על כף היד שלה. ואסנת, שהיא שבעה, ועייפה ומצוחקקת מכל אלה ביחד מעירה: לא שמעו כאן על שפעת החזירים, ואני מזהירה אותה שאם היא מוציאה עכשיו את הג'ל המגעיל הזה, שכולם עכשיו מתמרחים בו כמו שן שום נגד ערפדים, אין לה שום חיסיון על האקט הזה, והיא מתאפקת עד המלון.

La Régalade Saint-Honoré. שמחה וריחות טובים

ובחזרה לטיול ההוא בפריז. ארבעה ימים, כל כך הרבה ציפיות, כל כך הרבה טעמים.

כבר חזרתי ואמרתי ואמרתי וחזרתי וזה לא משהו שאפשר לחזור עליו יותר מדי פעמים: הדבר הכי חשוב בטיול משפחתי לפריז, זה שאסור לשכוח לארוז או להכין מראש, זה שאסור לוותר עליו בכל מחיר, הוא, כלומר ברוב המקרים היא, השמרטפית. במקרה שלנו, זאת היתה גם פגישה משמחת, והשארנו את שלושתן, שתי קטנותינו וזאת שהשגיחה עליהן לא מעט, לקפוץ על המיטות בבית המלון, בעוד אנחנו שמנו פעמינו אל La Régalade Saint-Honoré, אחת המסעדות החדשות, שכבר זכו לשלל עיטורים וביקורות נלהבות.

היה קר והיינו ערים כבר עשרים שעות בערך, שלהן קדמו רק שעתיים שינה. וכך קרה, איכשהו, שויתרנו על הליכה ברגל, ואפילו על נסיעה במטרו, והזמנו מונית. במסגרת התכנית "היה תייר בעירך שלך", נהג המונית לא התרשם מהמבטא הצרפתי שלי, שמעולם מצבו לא היה טוב יותר, וסובב אותנו בכחש ובעיר וכך שבע דקות מונית הפכו לעשרים ומשהו, ושמונה יורו לעשרים. סגרנו על ארבע עשרה, מתברר שאפילו המונה נתון למשא ומתן.

האמת, שזה רק היה מכעיס למחצה. שכן, אחרי שלוש שנים של חיים בפריז ללא מכונית, הפעמים הספורות שבהן לקחנו מונית היו מבחינתי רגעי קסם (וגם עלו ככה, לעזאזל איתם). חלונות המכונית פריז נראית שונה, מה גם שהמוניות נוסעות לעתים בכבישים שאנחנו לא מגיעים אליהם, כמו המנהרות המהירות שאליהן נכנסים מנוף נפלא אחד ומהן יוצאים לנוף מסחרר אחר, ובין לבין נזכרים שבאחת כזאת נהרגו הנסיכה דיאנה ודודי פיאד, מה שנו, מוסיף עוד מימד טראגי ונסיכי למעמד.

אבל זה היה הלילה הראשון שלנו, מבין שלושה בפריז, והיחיד שאליו הצלחתי להזמין מראש למסעדה שווה (למה אני לא מקשיבה לעצות המצוינות של עצמי?), וכבר ביציאה מהמלון הודענו למסעדה שאנחנו מאחרים בחצי שעה, והנה איחרנו בעוד מחציתה, ולא רק שקור כלבים, באיזור סנט הונורה רוב המסעדות הן או לא טובות או יקרות מאוד, ולך תמצא שולחן חלופי בעשר וחצי בלילה.

לה רגלאד סנט הונורה היא אחד הביסטרונומיק מהוללי השם, שנפתחו זמן קצר לפני שעזבנו את העיר. היא היתה בהחלט ברשימת הטרם הספיקונו לאור עברה המרשים: מסעדת אחות ללה רגלאד שהקים ברובע ה-14 איב קמדרבורד (היום השף של לה קומטואר המצויינת והאהודה באודאון), שהיא לא רק עטורת שבחים, אלא גם לא יקרה (שלושים ומשהו יורו לארוחת שלוש מנות, כאחיותיה לז'אנר). אבל לפני שעזבנו, אכלנו כל כך הרבה דברים טובים, שעזבו את מפלס הכולסטרול הגואה, פשוט לא נותרו לנו עוד בלוטות טעם משוחררות, הרפתקניות (ולכן מעולם לא נכתבה כאן ביקורת על לה קומטואר, על ל'אמי ז'אן המרתקת, על לה מוריס המאכזבת בענק, ועל עוד כמה שכן הספקנו לאכול בהן טרם עזיבתנו, ולחלקן התייחסתי במשפט בפנקס השחור הקטן שלנו).

אז סוף סוף השגנו שולחן בלה רגלאד ואנחנו הולכים להפסיד אותו בגלל שנהג המונית מתבלבל במספרי הבניינים של אחד הרחובות הכי מפורסמים במרכז העיר?

וזאת היתה ההפתעה הראשונה בלה רגלאד: בעוד המסעדות בפריז הן הרבה דברים, רק לא ממש מכוונות לקוח, אם תרשו לי לרגע מינוחים ארגוניים אופנתיים מראשית העשור הקודם, בלה רגלאד, אופנתית ומבוקשת ככל שתהיה, קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. הם החזיקו את המטבח רק עוד רגע בשבילנו, הושיבו אותנו וכמעט בלי לחץ לקחו מאיתנו הזמנה.

אחרי שהזמנו, די בפזיזות, התפנינו להביט מסביב: פשוט לגמרי, כמעט נטול עיצוב, שולחנות שולחנות, שוב גבריים למדי, חוץ מכמה נשים יפות משובצות פה ושם, פורצות בצחוקים מתגלגלים שהשתבצו יפה בערב ההומה שהיה שם. הקהל בלה רגלאד שבסנט הונורה, אחד הרחובות האופנתיים והיוקרתיים ברובע הראשון, הזכיר דווקא את זה של Le Baratin שלנו, משולי הרובע העשרים: פריזאי, יפה דיו ועם זאת משוחרר ושמח.

תפריט היין היה גם הוא טוב, ומשוחרר. במקום לסחרר אותנו בשמות של יקבים וטרוארים, הסבירו לנו מתחת לכל שם מה בדיוק נקבל: מה זה? (סוג היין) מי זה? (שם היינן) ואיך זה? (פירותי, כיפי, קל, מרתק, מורכב, ושלל שמות תואר שעשו חשק לטעום את כולם).

ויותר מזה אני לא יכולה לספר לכם. כי אחרי שקיבלנו פטה כבד כפרי וגס, כזה שעובר משולחן לשולחן והולך מצוין עם לחם השאור, החרדל והקורנישונים (למדתי לחבב את המכוערים הקטנים האלה), והתחלנו לקבל את המנות הראשונות והמרתקות וגם המצוינות שתראו תיכף בתמונות, ואחרי ששתיתי מהיין הטוב, הצהלה הכללית, הקור, העייפות, ההתרגשות הגדולה, נתנו בי אותותיהם, והאמת היא, שכמעט נרדמתי על השולחן.

לא פלא שלמחרת קמתי שבעה מאוד, ולשמלה השחורה שלי מליל אמש היה ריח של אוכל נהדר.

פטה. כבד. וטעים

עוד מסעדה גברית. מה קורה היום? המלצריות, לעומת זאת, נשים וגם מתוקות

משמאלנו - רק גברים. ובקבוקי יין נגמרים

הם קוראים לזה לזניה. אבל זה עדין כמו מילפיי רטוב ופציח (כן, בו זמנית)

ריזוטו וקלמרי. לטענתו, זאת הדרך היחידה לתת לקלמרי משמעות

עוף. אבל איזה. והראשטי שלצידו טוב אפילו יותר

דג. (אבל איזה?)

קראמבל. החלק החלש יותר של הארוחה, ועדיין טוב מאוד

מוס פסיפלורה. היי, אפשר היה לחשוב שזאת מסעדה תל אביבית בסוף שנות התשעים

כנף. יום אחד אפרוש

קודם כל היה הריח הזה, של האח המבוערת.

שכחתי אותו. הייתי בטוחה שהוא טבוע אצלנו כל כך חזק. כשחזרנו באוגוסט לישראל הגענו למרכז קניות גדול של רהיטים, בחיפושים אחרי השלמות ריהוט לבית הישן-חדש.

בעוד מד הטמפרטורה במכונית הצביע על 43 מעלות, וכל מיטות הקומותיים נראות מכוערות ויקרות באותה מידה, נשאבתי בניגוד לרצוני לחנות קמינים ואחים – אין אפילו דרך סבירה לומר את זה בעברית, אח ברבים - אבל אני עמדתי שם, וניסיתי למצוא דרך לקבוע אח בדירה בבניין תל אביבי ישן. ואם נצליח, תהיתי, האם השכנים ירשו לנו לחצוב ארובה דרך הסלון שלהם? והאם פר נואל יואיל בטובו לגלוש אלינו דרך הארובה?

אבל זה היה באוגוסט. מאז השתלבנו במרחב ונעשינו אקולוגיים ובמקום קמינים התקנו מאווררי תקרה בכל חדר, כדי שיסחררו את החום. אבל עכשיו, בסוף ינואר, כשהמונית עצרה ופרקה אותנו בפלאס דה ווז', לא פחות, הדבר הראשון שהכה בנו היה הריח הזה, של האח המבוערת. ונזכרתי ששכחתי.

ואז, רק אחרי הריח, מגיע הקור. כמו כל דבר בפריז, גם הקור מגיע באיחור קל ובנון שאלאנט. ברגע הראשון אתה מביט בו משועשע. קטן עליך. הוא לא כזה נורא כמו שנראה בתחזיות.

ככה נחתנו: פלאס דה ווז', ריח של אח מבוערת, שלוש מזוודות, שתי ילדות נרגשות, המון תכניות ולא יותר משתי מעלות צלזיוס.

place des vosgesing. הבנות טריות, הספסלים חדשים מדי

קשתות מבפנים. Place des Vosges

על פלאס דה ווז', אותו קסם של סימטריה מושלמת ומתעתעת, המקום שממנו העולם נראה קוסמופוליטי, שלו ויפהפה, אפשר היה לסמוך שלא תשתנה. אבל הדשא היה תחום בסרטים, כאילו חקירת רצח מתקיימת שם עכשיו. הקורבן: הדשא. החשוד העיקרי: הקור. המחיר החברתי: כל הערוגות בשיקום. ובניגוד למה שטענתי, פלאס דה ווז' התהדרה במתקני שעשועים חדשים, מאתגרים ומעניינים יותר. גם הספסלים התחדשו, ולרגע תהיתי לאן הולכים הספסלים הירוקים המהוהים כשהעולם קופא. הרי כשויקטור הוגו יצא לטיולים בגינה מתחת לבית, על הספסלים הירוקים הוא ישב כשהגיה את כתבי היד שלו.

המתקנים החדשים, נירוסטה יפה עם בליטות מפלסטיק צבעוני שאוחזות היטב בנעליים שמטפסות עליהן, היו קפואים, אבל הילדות היו אחוזות התרגשות שדומה לזו של ילדים שרואים בפעם השניה בחייהם את הים, ואני התכוונתי להתיישב על אחד הספסלים החדשים ולצלם אותן, או את המקום. אלא שהיה לי קר, וראיתי במו עיני איך השתי מעלות האלה, כלומר החום שיילך וייבנה ובשיאו של היום יסתכם בשתי מעלות, עושות להן דלקות ריאות ודלקות אזניים, ועם כל אלה הייתי מסתדרת, אם עוד הייתי מרגישה משהו מכפות הרגליים שלי.

איזו מן אהבה זאת, נזפתי בעצמי, אם אני אוהבת את פריז רק עד חמש מעלות קור, ולא מעלה אחת מתחת לזה. אחר כך ניחמתי את עצמי, שיהיה קל יותר לחזור ככה הביתה. וידעתי שאני משקרת לעצמי.

זה היה הזמן ללכת לאכול. לא מתוך רעב, רק מתוך קור.

לוחות ויינות היום ותאורה נמוכה וכל הסיפור. צהרי חורף בפריז

Le Repaire de Cartouche היא מסעדה ותיקה, סוג של מוסד שנמצא בדיוק על הגבול בין הרובע ה-11 לשלישי, בין כיכר הבסטיליה לרפובליק. קראתי עליה תשבחות (פטרישיה וולס היא לקוחה קבועה), קראתי טרוניות של השנים האחרונות (בעיקר טענות נגד השירות), ואיכשהו אף פעם לא הצלחנו להגיע לאכול בה ממש כשגרנו כאן. הזדמנות לתקן: היא נמצאה מטר מהמלון, ומגישה אוכל צרפתי, היפוכו המוחלט של הנובל קוויזין: אוכל כבד, עתיר רטבים, בשר ציד, נקניקי דם, והיא קלאסיקה פריזאית, וזה נשמע לי שזה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי לרכך את הנחיתה בקור ההוא.

התמזל מזלנו בטיול הזה, ובכל אחת מהמסעדות שאליהן נכנסנו, הכה בנו ריח של אוכל טוב (חוץ מבסושיה, וטוב שכך). כך היה גם שם.

על הלוח שמחוץ לחזית הבורדו הצרה של המסעדה, הובטחה עסקית של 17 אירו. בקומה למעלה (רק שם, אגב, אפשר לאכול את העסקית הזולה) ישבו גברים בהפסקת צהריים המרפק אל מרפק האופיינית, ובקומה למטה (שם התפריטים יקרים קצת יותר, 26 יורו לארוחה מעוטת אפשרויות, 20 וקצת למנה עיקרית כלשהי) – אותו דבר, פלוס השולחן הפנוי שהזמנו חצי שעה קודם.

גברים גברים גברים. זאת מסעדה גברית מאוד, מתברר. וגברים שיוצאים לצהריים בצרפת עושים את זה בלארג'יות (טוב, לא בלה דפנס. אבל באיזור המארה, אם כבר יצאת לארוחת צהריים, רצוי שהיא תכלול לא רק יין אלא גם דיונים מעמיקים על החיים). גברים מפעם, מין אולימפיה של פריז: שפמים, חליפות, צחוקים רמים, כרסים. וגם חתיכים.

לכן אולי לא היה מפתיע לגלות שהתפריט מכיל יותר חלקים פנימיים מקישים עדינידינים, ושבין המנות הראשונות לא נמצאה אחת שלא היתה בשרית מאוד. השף הנחמד והגבוה הציע לילדות פסטה עם ז'מבון, ואנחנו לקחנו שתי כוסות קרוז הרמיטאז' מצוין (ואחר כך התברר לי ששתיה בצהריים זאת יכולת שהיא לא רק נרכשת, אלא גם אובדת. בקיצור, צריך להתאמן עליה יותר, או להצטייד ביותר אדווילים).

האוכל בה היה עשוי טוב, רק לא כל כך בשבילנו. הדבר הכי פחות בשרי להתחיל איתו היה כרישה עם שבלולים (הכרישה היתה טעימה, השבלולים היו סתם, כדרכם של שבלולים). אחת מהשתיים שהיו עוברות פעם ליד חנויות דגים ומתענגות על הריח, או מחשבות כמה תרנגולות כבר אכלו בימי חייהן, כנראה כבר היגרה סופית לארץ השניצלונים והצ'יפס, והרחיקה את הכסא שלה מאמה שוחטת החלזונות. די בקלות הבטחתי לה שלא אזמין יותר אף פעם שבלולים.

המנות העיקריות של שנינו היו טובות, שלו אף טובה מאוד, אבל הצימוקים בפונדנט השוקולד, ויותר מזה – הרום שקלקל קינוח נהדר של בריוש אבוד, הזכירו לי, שוב, שאנחנו, ככל הנראה, לא קלאסיקה צרפתית; בקושי נובל קוויזין פריזאי.

סגור בשבת ובראשון, כדאי להזמין שולחן מראש

בלי בתי. כרשה ושבלולים

רייט ולחם שאור. הארד קור

קרוז הרמיטאז' ומיץ תפוזים כמעט טרי. לה רפר דה קרטוש

תפוזים ויין. בריאות

השולחן שבעומק המסעדה. עריכה ראשונה

פסטה וצלי. מנת ילדים (בעלי תיאבון)

אני כבר לא זוכרת איזה חלק של איזו חיה. אבל זה היה טעים והערמונים היו הורסים

שלו. הכי טעים. האם מדובר בחזיר בר? הקור והיין טשטשו את הכרתי

וככה מכינים שולחן לחברים של: מגלגלים מגבות. תיכף תתחיל כאן ארוחת טעימות כלשהי

פונדנט שוקולד. צימוקים?

בריוש אבוד. אפילו טוב יותר מלחם אבוד, אבל רום?

המשך יבוא.

0

~ פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

גדות הלימאט. צילום: (Roland ZH (Wikimedia

כשחברה שלי שמעה שאני נוסעת לגור שם היא אמרה: "ציריך – נו, לא בדיוק פריז…".

כשהגעתי לציריך ביולי 2003, בטיסה ישירה מוושינגטון, ירד גשם. אבל ממש ממש גשם. היו לי שתי מזוודות גדולות אחרי שנת לימודים בניכר וחתולה עצבנית בתיק נשיאה אופנתי.

לא היה לי מושג איפה אני ומה אני עושה שם. הייתי בת 29.

לא, לא בדיוק פריז. בדיוק לא פריז. אין לה את הסטייל, אין לה את השארם, היא לא אהבה ממבט ראשון. לפעמים גם לא בשני. אבל היא זוחלת אליך, ציריך. היא מחזרת אחריך בקטנות, מרגילה אותך לקסם שלה, ממכרת אותך לשקט שבה  עד שאתה מבין שקשה בלעדיו.

לישראלים היא שוק תרבותי. מסתבר בציריך ששוקולד זה כן אוכל, גלידה אוכלים בחורף, טמפרטורה של מינוס 6 מעלות זה ממש נעים ואפשר לשבת בבתי קפה בחוץ, צהריים עם חבר קובעים לפחות חודש מראש, כשקובעים שעה מתכוונים שתגיע ממש בזמן וכסף כן גדל על העצים.

אבל יותר מהכל, ובניגוד מוחלט לישראל, יש משהו בעיר הזאת שהוא שפוי ומרגיע מאד. ציריך זהה בגודלה ובמספר תושביה לתל אביב, אבל בציריך החיים זורמים לאט ואין למה למהר. זה חייב להיות קשור לעובדה שהעיר הזאת, בת 500 ונראית טיפ טופ, מתפנקת לה בין שני הרים ונחצית על ידי נהר (Limmat) המסתיים באגם משמעותי (אגם ציריך). כמעט מכל פינה בעיר, הנוף יגרום לכל בחורה להצטער שנולדה במאה הלא נכונה ושאין לה אף קרינולינה נורמלית לטייל בה על גדות הנהר, שלא לדבר על שמשיה.

Limmatquai היתה התחנה הראשונה שלי בציריך. בשבועות הראשונים הייתי נוסעת לשם כמעט בכל דקה פנויה וגם היום אני חושבת שזאת הנקודה ממנה מתחילה העיר ואליה היא מתכנסת. המדובר בגדה הימנית של ה-Limmat, המתחילה בתחנת Central ומסתיימת ב-Bellevue. נדמה לי שמה שהופך את הגדה הזאת למשמעותית כל כך הוא הניגוד המבלבל בין תחושת החיות החזקה והמוני הזוגות המאוהבים שצועדים על הטיילת לבין תחושה עמומה שיש משהו מטריד בשלמות האסתטית סביבך , שמשהו כבר הסתיים ולא סיפרו לך. זאת אולי תמציתה של ציריך בעיני.

קווי טראם 4 ו-15 יקחו אתכם לאורך הגדה אבל הכי כדאי פשוט ללכת, לחפש ברבורים ולעלות לפחות על אחד מששת הגשרים שתפגשו בדרך.

תחנה שניה. אחד הדברים המדהימים בציריך בעיני, אולי כי אני תל אביבית, הוא  מערכת התחבורה הציבורית שלה: אופרציה מדהימה של טראמים, אוטובוסים, רכבות עירוניות, מחוזיות וארציות המתנקזת כולה לתחנת הרכבת המרכזית (Hauptbanhof). זאת תחנה ענקית והיא לעולם אינה עוצרת. הרכבות יוצאות ונכנסות אליה במהירות מטורפת והיא מאפשרת נסיעות בתןך שווייץ ולכל רחבי אירופה באמצעות מערכת כרטיסיות מתוחכמת ויעילה. אפשר לבלות שעות בצפיה מהופנטת ברכבות הטסות מ-16 פלטפורמות ובנחילי האדם המתרוצצים בשלוש הקומות בסדר מופתי.  הכי נחמד לקבוע  עם חברים ב-Treffpunkt  (נקודת מפגש) מתחת לשעון (השוויצרי) הגדול בתחנה ולראות איך הם מוצאים אתכם למרות הבלאגן וכמויות האנשים. והכי משונה לשמוע איך בכל פעם שטראם או רכבת מאחרים, חלילה, ביותר מ-40 שניות, עולה הכרוז ומתנצל נרגשות בפני קהל הנוסעים.

בתקופה שלפני כריסמס ועד לשנה החדשה מתקיים בתחנה שוק חג מולד (Weihnachtsmarkt) שבמרכזו עץ אשוח עצום וממנו תלויות המוני אבני סברובסקי מנצנצות. קיטשי או לא – זה עובד. לגמרי.

עץ האשוח הסוורוסקי. צילום: (Roland ZH (Wikimedia

ואם אתם כבר שם – אל תוותרו על סיבוב דאווין בבאנהוף שטראסה (Bahnhof Straesse) היוקרתי. חישבו מחשבות חיוביות, דמיינו שיש לכם המון כסף ושוטטו בין מיטב חנויות האופנה והתכשיטים שמציע הרחוב. על פניכם יחלפו שלל גברות עטופות פרווה ועדויות תכשיטים. אל תכנעו לקנאה – העיקר זה הרומנטיקה.  במס' 21 אתם מוכרחים, אבל מוכרחים, לעצור ב-Confiserie Spruengli. שפרונגלי הוא מותג השוקולד העירוני (כן, כן, כמעט לכל עיר בשוייץ יש מותג שוקולד משלה). כל מה שתאכלו שם יהיה מדהים אבל ממתק הדגל הוא מקארונים קטנים בשלל צבעים שבציריך נקראים לוקסמבורגלי. וכמובן שוקו חם, על טס כסף עם קוביית שוקולד מריר בצד  - מכה קטנה של אושר וסוכר.

לוקסמבורגרלי ב-Confiserie Spruengli. צילום: (Orever (Wikimedia

תחנה שלישית: החלקה על הקרח בדולדר. ציריך היא עיר של חורף. השלג מחמיא לה ואין דבר כיפי יותר מלהסתובב ברחובות מוכי השלג של העיר העתיקה (aldtstat) עם שקית מנחמת של ערמונים קלויים (מארררררוני בשוויצרדויטש – הניב המקומי שהשוויצרים חושבים בטעות שהוא גרמנית). מעל ציריך מתנשא ההר דולדר (Dolder) ובקצה הדולדר, באויר הפתוח ואל מול נוף עוצר נשימה נמצאת זירת ההחלקה הגדולה והמגניבה באירופה, שהמושבים שסביבה מחופים בפרווה. טראם 3, 8 או 15 עד ל-Roemerhof ומשם ב-dolderbahn האדום עד התחנה האחרונה.

תחנה רביעית: Utliberg – האוטליברג הוא אחיו הסקסי פחות של הדולדר וההר השני החובק את ציריך. שם גרתי, קבורה בשלג כל החורף. היה כיף. סקסי או לא, מהבית שלי שקרוב מאד לקצה ההר (שבראשו נמצא מלון ונקודת תצפית) ראו את כל ציריך ואת האגם – בית בובות אירופי שמשקיט כל מחשבה רעה. ביליתי הרבה מאוד שעות עם האף מעוך כנגד החלון, מביטה למטה אל העיר שמתחתי, חושבת על כל מה שהייתי ומה שעוד אולי אהיה כשבחדר פנימה, לידי, חדווה (שבלעדיה ציריך לא הייתה ציריך –  הי"ד), מייללת קלושות.

אוטילברג. צילום: Murdockcrc

תחנה חמישית: Bratwurst mit Buerli. הייתי בלא מעט מסעדות טובות בציריך. מהמפוארות והניסיוניות (Sankt Mainrad  - Stauffacherstrasse 163, Zurich) דרך הודיות שכונתיות מצויינות (Barengasse 25) ועד   במסעדות צמחוניות בריאותניות (Hiltl – Sihlstrasse 28). אבל הכי הכי אהבתי לאכול ברחוב את הבראטוורסט עם בורלי (Bratwurst  mit buerli) – נקניקיה טעימה שמוגשת לך בנפרד מהלחמניה. החוכמה הנרכשת היא לתת ביס בנקניקיה, ביס בלחמניה, שמבחוץ היא פריכה ומבפנים רכה ואוורירית ולצפות הכל בהרבה חרדל חריף. את הנקניקיות אפשר למצוא כמעט בכל פינת רחוב והן פתרון מעולה לארוחת צהריים או ערב תוך כדי הליכה על ה-Limmatquai (ע"ע) ושיחה עם אנשים שאני אוהבת במיוחד. גם שתיקה עם אנשים שאני אוהבת במיוחד הולכת. לא מפלה.

תחנה שישית: שדה התעופה. גם מבית צריך לדעת להיפרד. כשנוסעים בשאטל בין הטרמינלים בשדה התעופה, אחד הכיפיים בעולם, ציריך נפרדת ממך בגעיית פרה מפתיעה. טוב, הקלטה של געייה, שמושמעת בשאטל, עם פעמונים והד של אחו. כי בדיוק כשאתם חושבים שפיצחתם את הציריכאיות, היא מפתיעה אותך מחדש. בדיוק כשנראה לך  שהבנת את ציריך המנומנמת על בתיה המטופחים ואגמיה השוקטים, היא מעוררת בך איזה עקצוץ קטן, איזה חוסר שקט, איזו תהיה (או געייה) –  האם הכל כבר באמת תם ונשלם או שאולי, בעצם, שום דבר עוד לא התחיל?

- שרית הכט – לשעבר ציריך, לשעבר וושינגטון, לשעבר חיפה. תל אביבית בהווה. אחת שכמעט יודעת.

- – -

פריזאית בעד זכות השיבה: אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.

0

~ פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

היי ליין פארק. שוק הבשר צפונה. צילומים: סהר שלו

היה זה E.B White שכתב בספרו היפהפה "Here is New York", שכדי לכתוב על ניו יורק עכשיו, צריך לפרסם משהו במהירות האור (אולי בכל זאת הוא היה צריך בלוג, יש לציין). עוד הוא כתב: I feel that is the reader's, not the author's, duty to bring New York down to date", וחתם, "I trust it will prove less a duty than a pleasure".

כמו ווייט, שחזר לכתוב הקדמה לספר שלעיל (שנה אחרי שהטקסט פורסם כמסה במגזין) וטען שניו יורק משתנה בלי הרף, גם כל ביקור שלי בעיר הוא ניסיון, כמו במשחק זיכרון אישי, לציין מה נשאר כשהיה ומה חלף לבלי שוב. כמוהו, גם אני מרגיש שלמרות שבית קפה זה או אחר נסגר, מסעדה אהובה העתיקה מקומה או חנות משובחת עברה שלושה גלגולים מאז שאני זוכר אותה – למרות כל אלה יש משהו בניו יורק שאינו משתנה אף פעם: הווייב העירוני האולטימטיבי, מיליוני האנשים החדשים, אלפי המקומות שקוראים רק לך לבוא ולחקור אותם ובעיקר התחושה שלא משנה מה שתעשה שם – תמיד תפסיד רבבות של אירועים אחרים, מעניינים לא פחות, שהוחמצו בגלל שאתה איש אחד עם זמן מאוד מוגבל.

אבל למרות כל אלה, יש ניו יורק אינטימית ושקטה, כזו שמאפשרת להיעלם לרגע בעולם ולבנות – ולו לרגע – בועה קטנה ומנותקת שמורכבת מהלבנים שאתה בוחר בעצמך: פינת רחוב שמזכירה לך משהו מפעם, גינה ששכחת שהיתה קיימת, חנות חדשה עם מוכר חתיך ודברים שאתה ממש חייב לקנות או ארוחה עם חברים והרבה יין. העיר הזו, שגם אם תשתנה לא תיתן לך להרגיש אף פעם שאתה זר, אפילו לשניה, היא הניו יורק שגם וויט הסתובב בה, גם אם היה זה לפני יותר מחמישים שנה, ואליה אני מתגעגע כל יום מחדש.

קיוסק. מבטיחה דברים מעניינים ממקומות מעניינים. מקיימת

1. kiosk. חנות שכותרתה –  "דברים מעניינים ממקומות מעניינים" – תמיד עומדת בהבטחה. החנות ממוקמת בקומה שניה נחבאת ברחוב ספרינג שבסוהו, והיא מתפקדת כגלריה של דברים מכל מיני מקומות בעולם והדברים המיוחדים שמגיעים משם: מעפרונות מדנמרק לתיקי דוורים במקסיקו, ממסטיקים מטוקיו או לכלי נגינה מגרמניה. אסופה של דברים מרתקים, קטנים, לא חשובים, שעושים את החיים קצת יותר יפים.

שימו לב לשעות המוזרות של החנות. כתובת:  spring street 95, 2nd floor.

2. ההיי ליין. לא משנה כמה כותבים על הפארק הציבורי והחדש הזה, לא חשוב באיזה עונה – הפארק, שמתחיל בסביבות שוק הבשר וממשיך צפונה הוא עדיין אחד המקומות הציבוריים היפים ביותר שניו יורק סיפקה לעולם בשנים האחרונות. על העיצוב הופקדו Diller Scofidio + Renfro, שהפכו את מה שהיה פעם רכבת עילית לסחורות לשביל הולכי רגל שיכולים לקפץ מהסטנדרט הוטל שנמצא בקצהו הדרומי לגלריות של צ'לסי שממקומות ביציאות הצפוניות שלו. לא לשכוח להביא קפה מ-nine street esspresso בשוק המקורה של צ'לסי שנמצא ברחוב 16.

כתובת: Gansevoort Street in the Meatpacking District to 34th Street, between 10th & 11th Avenues.

בלתזאר. הביסטרו הטוב ביותר נמצא הרחק מעבר לגבולות צרפת

3. בלתאזר. נו, ביסטרו הוא ביסטרו הוא ביסטרו, אבל בלתזאר הוא האבא האמריקאי של כולם, עם טוויסט צפון אירופאי שהופך אותו למקום אהוב, שתמיד כיף לחזור אליו. ארוחת הבוקר, עם סלסלת הלחמים (הי לחם שוקולד אהוב!) היא סיבה מספקת לקנות כרטיס ולנסוע לשם לפחות פעם בשנה. כתובת: 80 Spring Street.

Freeman's. המשלט הגרסוניירי בניו יורק

4.  Freeman's Sport Club. אם יש מקדש גרסוניירי ניו יורקי, ויש לו אלוהים, הוא יושב בסמטא הקטנה שנושקת לרחוב ריבינגטון, מסתפר במספרה שממוקמת מאחור, קונה כמה מעילים וחולצות גבריות מייד אין אמריקה בחנות הבגדים ואוכל דיפ ארטישוק ושותה יין לבן במסעדה שבקצה, שאת קירותיה מעטרים ראשי איילים ופוחלצים אחרים. מאחורי כל המיזם הזה (חנות הבגדים, המספרה והמסעדה) עומד בחור בשם טאבו, שהקדים את העולם בפיצוח הקושיה "מה גברים אמיתיים רוצים". שווה גם לנשים, אגב. כתובת: 8 Rivington Street (המסעדה נמצאת בקצה הסמטא שבה נמצאת החנות).

מומופוקו. גסטרו-קוריאני וכוכב עליון

5. מומופוקו. דיויד צ'אנג, אחד השפים המדוברים של השנים האחרונות, הוא גאון קולינרי, שהצליח להרים שרשרת מסעדות קוריאניות עם טוויסט מודרני, שהן חוויה חושית נשגבת. המסעדות שלו, בעיקר הזולה שביניהן – הנודל בר – הצליחו להפוך לסחורה חמה כבר כמה שנים ברציפות (ואם להזכיר את הציטוט של ווייט מלמעלה – זה לא פשוט בעיר כמו ניו יורק) עד שאפילו מנה כמו "לחמניה עם קיבת חזיר" הופכת שם לאחד הדברים הטעימים שנאכלו בחלק הזה של העולם. כתובת:  First ave. 171 nyc 10003 | btwn 10th + 11th.

7. Ace Hotel. המלון הכי שווה בעיר, בעיקר בגלל העיצוב האמריקאי האקלקטי, הקפה המשובח שנמצא בלובי (יש גם קוקטיילים לא רעים), החנות של "אופנינג סרמוני" שנמצאת למטה וה-WiFi – מצרך נדיר בעיר. המלון הפך להיות אחד המדוברים בעיר, אפשר לראות שם פשיוניסטס רבים, ויש שם גם מסעדה לא רעה ("הברייזלין") , מאותם אנשים שאחראים למסעדה אהובה אחרת – The Spotted Pig. כתובת: 20W 29TH STREET.

- סהר שלו, ניו יורקי לשעבר (ולתמיד), עיתונאי ומחצית מצמד הגרסונייר.

- – -

פריזאית בעד זכות השיבה: אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.

~ פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

שנה טובה, 2005. הצלם השרמנטי ומימי, יקירת שוק הילדים האדומים

מחוז הכיסופים שלי אינו מחוז, אפילו לא עיר. בדוחק אפשר להגדירו כשכונה ואם ממש לדייק שלושה רחובות. שלושת הרחובות שלי בפריז.

בשנתיים שגרתי בעיר טיילתי והכרתי חלקים נרחבים ממנה – זאת עיר שכל הכתרים שנקשרו לראשה מוצדקים וראויים. אבל מי אני שאספר לכם, הרי מי שהיה בה, ולו לדיל של סופשבוע, התוודע לקסמיה. אבל פריז – בדומה לתל אביב אגב, אבל בשיק שאין שני לו – כובשת את הלב דווקא בשכונתיות שלה, ביקומים הקטנים, הנדיבים ביופיים, שהם מעיין איים עצמאיים שדי בהם כדי להרוות את הלב והעין והבטן והראש. לכן כשאסע בפעם הבאה לפריז לא אצא מגבולות המארה העליון – שדות האליזיום הנצחיים שלי – ולא תהיה מאושרת ממני. הנה כמה תחנות שלבטח אפקוד.

גלריות: הרחובות Saintonge, Debelleyme, Vielle du Temple מלאים גלריות נפלאות, מגוונות ומתחדשות תדיר והביקור בהן הוא לא פעם הזדמנות להציץ לתוך חצרות פנימיות יפיפיות שנסתרות מהרחוב. רוב הגלריות מוקדשות לצילום ובזכותן אפשר לוותר על ביקור במוזיאונים (הלב נצבט מהוויתור על Palais de Tokyo ,Maison Européenne de la Photographie או על ה-Jeu de Paume וחלל התערוכות שלו ב Hôtel de Sully. אבל ניחא). למי שאוהב את האמנות שלו, כמוני, במנות קטנות ובחללים משתנים.

כניסה לבניין בחצר פנימית. rue Debelleyme

בית קפה: קשה לבחור בית קפה אחד ויחיד. את כולם אהבתי: את הפריזאי המסורתי עם המלצרים המרוטים והשתייה על הדלפק, את המעוצב והמלוקק שמחיריו הגבילו אותי להזמנת קפה בלבד, את בית הקפה החמים בשוק ואת השתייה על ספסלי הדוכן האיטלקי של מיקלֶה, את הקפה של הברזילאי והעוזר שנראה אסיר בשיקום, שרק אצלם יש עגבניה ומלפפון בז'מבון-פרומאז', את בית התה שמרוב טרנדיות חששנו להיכנס אליו עם ילד ועוד ועוד ועוד. אבל אם לבחור אחד אבחר בקפה שבמרכז תרבות שבדיה דווקא: קסם שבדי ב-hôtel particulier בלב המארה. בית קפה זעיר, עם שעות פתיחה ביזאריות ועוגות נפלאות. אווירה חמימה בחורף וחצר שטופת שמש בסתיו ובאביב. במרכז מוצגות גם תערוכות אמנות ועיצוב שבדי. Institut suédois à Paris, 11 rue Payenne.

Marché des Enfants Rouges: השוק הקטן שמתחת לבית היה מרכז החיים של השכונה ושלנו. היו שם הירקן, הקצב, הדייגים שאיישו בסופשבוע את הדוכן המרכזי השוקק, מעדניית הגבינות, בית קפה, דוכן אוכל איטלקי וגם גינת תושבים שיכולנו להתבשם ממנה בישיבה על ספסל מתחת לעץ ערמון. והיה שם גם הצלם השרמנטי ובעל היוזמות שצילם את תושבי השכונה ואירגן תערוכות על קירות השוק והילדה מימי, יקירת השוק, ושניהם מככבים עד היום על המקרר שלנו ומזכירים ימים קרירים ושלווים יותר. Rue Charlot/ Rue de Bretagne.

מסעדה: את המנה הכי טעימה בעולם כדאי לאכול בצ'יינה טאון הפצפון של הרובע ה-3. ברחוב Volta כמה וכמה מסעדות פו, אבל רק זו שבבית מספר 3 שווה כניסה, כפי שמרמז התור שלפני הדלת. במסעדה רק שתי מנות: מרק בקר, שטעמתי רק פעם אחת, ובובון (השם הוא מעין עיוות צרפתי לא ברור למנה הנקראת בויאטנמית Bun Bo Xau) וזאת, רבותיי, המנה הכי טעימה בעולם. איטריות דקיקות בתיבול נפלא, בשר בקר, ירקות טריים ובוטנים. המסעדה חסרת חן, הישיבה בשולחנות משותפים והאווירה תכליתית אבל חבל להחמיץ. Pho, 3 rue Volta.

לא בדיוק גינת ביל"ו. Square du Temple by David Monniaux

Square du Temple: פריז משופעת פארקים וגינות, אבל אף אחד מהם לא ישווה לגינה השכונתית שבה ביליתי שעות ארוכות, בשמש, בגשם ובשלג במשחק עם בני ובצפייה בהלכות אמהות/מטפלות/ילדים מקומיים. מי שהמילים גינה שכונתית מעלים בו חזיונות של מגלשות פלסטיק, קקי של כלבים ומצע מצמיגים, יתכבד וידמיין מדשאה מזמינה, אגמון עם ברווזים, ארגז חול ומתקנים ובמרכז במת אבן קטנה ומקורה שלפעמים התקיימו בה מופעים ובדצמבר הוצבה בה סחרחרת סוסים, כמו של פעם, להנאת ילדי השכונה ובחינם.Rue de Bretagne/ Rue de Temple

מריאן: יציאה מהמטרו במקום חדש תמיד היתה כרוכה בהתרגשות, היתה מין הבטחה בעלייה האיטית מבטן האדמה לאזור לא מוכר בעיר הכי יפה בעולם. היציאה שהסבה לי את העונג הרב ביותר, ונמצאת שלא במקרה בפריז "שלי", היא היציאה הדרומית מתחנת רפובליק. יציאת המדרגות הנעות אל הכיכר רחבת הידיים. מראה הפסל של מריאן, סמל המהפכה שמתגלה אט אט, לא פחות מרגש לדעתי מהמונומנטים המוכרים כמו שער הניצחון והקונקורד.

מריאן בכיכר הרפובליקה. מתוך ויקיפדיה

- אביגיל בורשטיין חיה תל אביב וחולמת פריז. לפרנסתה, ולמרבה ההנאה, מתרגמת ספרים מצרפתית ומאנגלית.

- – -