כל המאמרים בנושא "אוכל"

מלב המאפליה: The Hidden Kitchen / רינת צל סלע (ויש עדכון מעניין בסוף)

יום שלישי, 14 בפברואר, 2012
אם מתחשק לך לפעמים. דלת הבניין של המטבח הנחבא. צילום: רינת צל סלע

אם מתחשק לך לפעמים, לפתוח לרגע את דלת הקסמים. צילום: רינת צל סלע

הביקור ב-Hidden Kitchen היה אחד (ממיליוני) הדברים שלא הספקתי לעשות בשהותנו בפריז, למרות שלל ביקורות מצוינות ומסקרנות שקראתי על חוויית הארוחה שם. רשות הדיבור לרינת צל סלע, שהספיקה, ועוד איך.

- – -
יום הולדת, חגיגה.
דב מארגן הכל.
הילדים הולכים עם חברה לאסוף שלל ממתקים לכבוד הלואין, ואחר כך נשארים לישון אצלה. אנחנו מתלבשים יפה, מעילי צמר, צעיפים ויוצאים. לאן? מסעדה, אחר כך אולי סרט, אומר דב. בילוי יום הולדת. אחלה, מתאים לי.

אוטו לפאתי פריז, משם מטרו למרכז. קצת הולכים, מגיעים לכתובת האמורה.
מסעדה? כאן? לא רואה כלום. אבל הנה פסל יפה של מולייר. מצלמת אותו בשביל בתי, לתת פנים לבחור ההוא שהוזכר בשיעור היסטוריה כאחד מאמני החצר של לואי ה-14.

ובכל זאת, מה עם המסעדה?

(המשך…)

לו רק היית קצת יותר השכונה שלי / Philou

יום חמישי, 4 באוגוסט, 2011

 

מותק של שכונתית. Philou

מותק של שכונתית. Philou

מזה זמן שהקרייב שלי הוא פחות לאוכל מפונפן שכל מולקולה בו הונדסה עד לאחרון פרטיה, ויותר לאוכל בסיסי שעשוי היטב ועם קמצוץ השראה. מזה זמן שאני קוראת תשבחות ושירי הלל שנקשרו לפילו, מסעדה צנועה ברובע העשירי המתפתח במרץ, לא רחוק מגדות קאנאל סן מרטן, השוקקות חיים בלילות הקיץ החמים. כך שלמרות שהנסיעה הזאת היתה כמעט בהגדרה נסיעה ללא תכניות*, פילו היתה בפירוש בתכניות שלנו. אלא שהימים ימי הקיץ ושרשרת התכתבויות שלמה ביני ובין יונתן, שהוא באמת בחור מהשכונה של פילו, עסקה בניסיון לפתור את חידת ההיגיון שכוללת שולחן לארבעה בפילו, ארבעה מבוגרים ושתי ילדות, אף בייביסיטר פנויה אחת, ומסעדה שיוצאת לחופשה השנתית שלה.

(המשך…)

איטלקיה בפריז / Le Cherche-Midi

יום רביעי, 3 באוגוסט, 2011

 

מקור השרקוטרי, ומתחת - האנטי-פסטי. Le Cherche-Midi

מקור השרקוטרי, ומתחת - האנטי-פסטי. Le Cherche-Midi

"אמא!", ננזפתי. "לא נסענו לצרפת כדי לאכול במסעדה איטלקית. אני רוצה לאכול אוכל צרפתי". צודקת. הילדה צודקת. אבל האנשים שישבו על המדרכה שמחוץ למסעדה נראו כל כך מאושרים.

(המשך…)

פיצה פפרצי / זכרונות מרומא

יום רביעי, 20 באפריל, 2011
בדרך ל. מתחת לעננים

בדרך ל. מתחת לעננים

~ האביב, ונסיעות של אחרים לאיטליה, ודברים שאני כותבת עכשיו, הזכירו לי את הטיול הזה, ואת הטור הזה, שמעולם לא פורסם. הריהו ~

היה לי תירוץ טוב, היתה לנו הזדמנות, יחד ביצענו את הפשע המושלם. שתי חברות, בינינו שש עשרה שנות הכרות, ארבעה ילדים ושני בעלים שהתגייסו כדי לעזור לנו לחרוץ לשון למציאות. נסענו לאיטליה בחטף כמעט, הישג מרהיב. כשסאלי מספרת להארי על יחסיה עם ג'ו, זה שהיא כמעט התחתנה איתו, אלא שהוא רצה לשמור על החופש, הספונטניות, הלחלוחית, היא מסכמת: "בסופו של דבר, מעולם לא נסענו לרומא בהתראה של רגע". "וסקס על רצפת המטבח?", ברר הארי. "אף פעם", מודה סאלי. "אריחי הקרמיקה המקסיקניים קרים וקשים". אני לפחות נסעתי לרומא.

נפגשנו בפיומיצ'ינו, שדה התעופה האיטלקי, עשרה ימים בדיוק אחרי שכתבתי לה בג'יטוק: "יש לי שאלה, אבל תשמרי על ראש פתוח". עשרה ימים בשבילנו הם התראה של רגע.

(המשך…)

שמחת רבים תרבה חכמה / La Régalade Saint-Honoré

יום שישי, 25 בפברואר, 2011
La Reglade. שמחה וריחות טובים

La Régalade Saint-Honoré. שמחה וריחות טובים

ובחזרה לטיול ההוא בפריז. ארבעה ימים, כל כך הרבה ציפיות, כל כך הרבה טעמים.

כבר חזרתי ואמרתי ואמרתי וחזרתי וזה לא משהו שאפשר לחזור עליו יותר מדי פעמים: הדבר הכי חשוב בטיול משפחתי לפריז, זה שאסור לשכוח לארוז או להכין מראש, זה שאסור לוותר עליו בכל מחיר, הוא, כלומר ברוב המקרים היא, השמרטפית. במקרה שלנו, זאת היתה גם פגישה משמחת, והשארנו את שלושתן, שתי קטנותינו וזאת שהשגיחה עליהן לא מעט, לקפוץ על המיטות בבית המלון, בעוד אנחנו שמנו פעמינו אל La Régalade Saint-Honoré, אחת המסעדות החדשות, שכבר זכו לשלל עיטורים וביקורות נלהבות.

(המשך…)

מצוין / בלתי מספיק (פריז 1: Le Repaire de Cartouche)

יום שישי, 28 בינואר, 2011
כנף. יום אחד אפרוש

כנף. יום אחד אפרוש

קודם כל היה הריח הזה, של האח המבוערת.

שכחתי אותו. הייתי בטוחה שהוא טבוע אצלנו כל כך חזק. כשחזרנו באוגוסט לישראל הגענו למרכז קניות גדול של רהיטים, בחיפושים אחרי השלמות ריהוט לבית הישן-חדש.

בעוד מד הטמפרטורה במכונית הצביע על 43 מעלות, וכל מיטות הקומותיים נראות מכוערות ויקרות באותה מידה, נשאבתי בניגוד לרצוני לחנות קמינים ואחים – אין אפילו דרך סבירה לומר את זה בעברית, אח ברבים - אבל אני עמדתי שם, וניסיתי למצוא דרך לקבוע אח בדירה בבניין תל אביבי ישן. ואם נצליח, תהיתי, האם השכנים ירשו לנו לחצוב ארובה דרך הסלון שלהם? והאם פר נואל יואיל בטובו לגלוש אלינו דרך הארובה?

אבל זה היה באוגוסט. מאז השתלבנו במרחב ונעשינו אקולוגיים ובמקום קמינים התקנו מאווררי תקרה בכל חדר, כדי שיסחררו את החום. אבל עכשיו, בסוף ינואר, כשהמונית עצרה ופרקה אותנו בפלאס דה ווז', לא פחות, הדבר הראשון שהכה בנו היה הריח הזה, של האח המבוערת. ונזכרתי ששכחתי.

ואז, רק אחרי הריח, מגיע הקור. כמו כל דבר בפריז, גם הקור מגיע באיחור קל ובנון שאלאנט. ברגע הראשון אתה מביט בו משועשע. קטן עליך. הוא לא כזה נורא כמו שנראה בתחזיות.

ככה נחתנו: פלאס דה ווז', ריח של אח מבוערת, שלוש מזוודות, שתי ילדות נרגשות, המון תכניות ולא יותר משתי מעלות צלזיוס.

(המשך…)

זכות השיבה לציריך / שרית הכט

יום שבת, 1 בינואר, 2011
ציריך: קו המשווה
כשהגעתי לציריך ביולי 2003, בטיסה ישירה מוושינגטון, ירד גשם. אבל ממש ממש גשם. היו לי שתי מזוודות גדולות אחרי שנת לימודים בניכר וחתולה עצבנית בתיק נשיאה אופנתי.
לא היה לי מושג איפה אני ומה אני עושה שם. הייתי בת 29.
כשחברה שלי שמעה שאני נוסעת לגור שם היא אמרה: "ציריך – נו, לא בדיוק פריז…".
לא, לא בדיוק פריז. בדיוק לא פריז. אין לה את הסטייל, אין לה את השארם, היא לא אהבה ממבט ראשון. לפעמים גם לא בשני. אבל היא זוחלת אליך, ציריך. היא מחזרת אחריך בקטנות, מרגילה אותך לקסם שלה, ממכרת אותך לשקט שבה  עד שאתה מבין שקשה בלעדיו.
לישראלים היא שוק תרבותי. מסתבר בציריך ששוקולד זה כן אוכל, גלידה אוכלים בחורף, טמפרטורה של מינוס 6 מעלות זה ממש נעים ואפשר לשבת בבתי קפה בחוץ, צהריים עם חבר קובעים לפחות חודש מראש, כשקובעים שעה מתכוונים שתגיע ממש בזמן וכסף כן גדל על העצים (או ממש ממש קרוב אליהם).
אבל יותר מהכל, ובניגוד מוחלט לישראל, יש משהו בעיר הזאת (אגב, כמעט זהה בגודל ובמספר האנשים לת"א), שהוא שפוי ומרגיע מאד. החיים זורמים לאט ואין למה למהר. זה חייב להיות קשור לעובדה שהעיר הזאת, בת 500 ונראית טיפ טופ, מתפנקת לה בין שני הרים ונחצית ע"י נהר (Limmat) המסתיים באגם משמעותי (אגם ציריך). כמעט מכל פינה בעיר, הנוף יגרום לכל בחורה להצטער שנולדה במאה הלא נכונה ושאין לה אף קרינולינה נורמלית לטייל בה על גדות הנהר, שלא לדבר על שמשיה.
Limmatquai היתה בהחלט התחנה הראשונה שלי בציריך. בשבועות הראשונים הייתי נוסעת לשם כמעט בכל דקה פנויה וגם היום אני חושבת שזאת הנקודה ממנה מתחילה העיר ואליה היא מתכנסת. המדובר בגדה הימנית של ה-Limmat, המתחילה בתחנתCentral  ומסתיימת ב – Bellevue  (או להפך).
נדמה לי שמה שהופך את הגדה הזאת למשמעותית כל כך הוא הניגוד המבלבל בין תחושת החיות החזקה והמוני הזוגות המאוהבים שצועדים על הטיילת לבין תחושה עמומה שיש משהו מטריד בשלמות האסתטית סביבך , שמשהו כבר הסתיים ולא סיפרו לך. זאת אולי תמציתה של ציריך בעיני.
קווי טראם 4 ו-15 יקחו אתכם לאורך הגדה אבל הכי כדאי פשוט ללכת, לחפש ברבורים ולעלות לפחות על אחד מששת הגשרים שתפגשו בדרך.
תמונה: Limmatquai  בפוזה רומנטית
תחנה שניה – אחד הדברים המדהימים בציריך בעיני, אולי כי אני תל אביבית, הוא  מערכת התחבורה הציבורית  -  אופרציה מדהימה של טראמים, אוטובוסים, רכבות עירוניות, מחוזיות וארציות המתנקזת כולה לתחנת הרכבת המרכזית (Hauptbanhof). זאת תחנה ענקית והיא לעולם אינה עוצרת. הרכבות יוצאות ונכנסות אליה במהירות מטורפת והיא מאפשרת נסיעות בתןך שווייץ ולכל רחבי אירופה באמצעות מערכת כרטיסיות מתוחכמת ויעילה. אפשר לבלות שעות בצפיה מהופנטת ברכבות הטסות מ-16 פלטפורמות ובנחילי האדם המתרוצצים בשלוש הקומות בסדר מופתי.  הכי נחמד לקבוע  עם חברים ב-Treffpunkt  (נקודת מפגש) מתחת לשעון (השוויצרי) הגדול בתחנה ולראות איך הם מוצאים אתכם למרות הבלאגן וכמויות האנשים. והכי משונה לשמוע איך בכל פעם שטראם או רכבת מאחרים, חלילה, ביותר מ-40 שניות, עולה הכרוז ומתנצל נרגשות בפני קהל הנוסעים.
בתקופה שלפני כריסמס ועד לשנה החדשה מתקיים בתחנה שוק חג מולד (Weihnachtsmarkt) שבמרכזו עץ אשוח עצום וממנו תלויות המוני אבני סברובסקי מנצנצות. קיטשי או לא – זה עובד. לגמרי.
תמונות:, houptbahnhofשוק חג המולד בתחנה המרכזית ועץ הסברובסקי מציץ מאחור
ואם אתם כבר שם – אל תוותרו על סיבוב דאווין בבאנהוף שטראסה (Bahnhof Straesse) היוקרתי. חישבו מחשבות חיוביות, דמיינו שיש לכם המון כסף ושוטטו בין מיטב חנויות האופנה והתכשיטים שמציע הרחוב. על פניכם יחלפו שלל גברות עטופות פרווה ועדויות תכשיטים. אל תכנעו לקנאה – העיקר זה הרומנטיקה.  במס' 21 אתם מוכרחים, אבל מוכרחים, לעצור ב-Confiserie Spruengli. שפרונגלי הוא מותג השוקולד העירוני (כן, כן, לכל עיר בשוייץ כמעט, יש מותג שוקולד משלה). כל מה שתאכלו שם יהיה מדהים אבל ממתק הדגל הוא מקארונים קטנים בשלל צבעים שבציריך נקראים לוקסמבורגלי. וכמובן שוקו חם, על טס כסף עם קוביית שוקולד מריר בצד  - מכה קטנה של אושר וסוכר.
תמונות: לוקסמבורגלי בתפזורת וקפה שפרונגלי
החלקה על הקרח בדולדר – ציריך היא עיר של חורף. השלג מחמיא לה ואין דבר כיפי יותר מלהסתובב ברחובות מוכי השלג של העיר העתיקה (aldtstat) עם שקית מנחמת של ערמונים קלויים (מארררררוני בשוויצרדויטש – הניב המקומי שהשוויצרים חושבים בטעות שהוא גרמנית). מעל ציריך מתנשא ההר דולדר (Dolder) ובקצה הדולדר, באויר הפתוח ואל מול נוף – קלישאה בעוד 3…2…1 – עוצר נשימה נמצאת זירת ההחלקה על הקרח הגדולה (והמגניבה) באירופה, שהמושבים שסביבה מחופים בפרווה. טראם 3, 8 או 15 עד ל-Roemerhof ומשם ב- dolderbahn האדום עד התחנה האחרונה.
Utliberg – האוטליברג הוא אחיו הסקסי פחות של הדולדר וההר השני החובק את ציריך. שם גרתי, קבורה בשלג כל החורף. היה כיף. סקסי או לא, מהבית שלי שקרוב מאד לקצה ההר (שבראשו נמצא מלון ונקודת תצפית) ראו את כל ציריך ואת האגם – בית בובות אירופי שמשקיט כל מחשבה רעה. ביליתי הרבה מאוד שעות עם האף מעוך כנגד החלון, מביטה למטה אל העיר שמתחתי, חושבת על כל מה שהייתי ומה שעוד אולי אהיה כשבחדר פנימה, לידי, חדווה (שבלעדיה ציריך לא הייתה ציריך –  הי"ד), מייללת קלושות.
תמונות: הבית שלי בשלג – אוטליברג, Uetliberg  נקודת תצפית
Bratwurst mit Buerli – הייתי בלא מעט מסעדות טובות בציריך. מהמפוארות והניסיוניות (Sankt Mainrad  - Stauffacherstrasse 163, Zurich)   דרך הודיות שכונתיות מצויינות (Barengasse 25) ועד   במסעדות צמחוניות בריאותניות (Hiltl – Sihlstrasse 28). אבל הכי הכי אהבתי את הבראטוורסט עם בורלי (Bratwurst  mit buerli) – נקניקיה טעימה שמוגשת לך בנפרד מהלחמניה. החוכמה הנרכשת היא לתת ביס בנקניקיה, ביס בלחמניה,  שמבחוץ היא פריכה פריכה ומבפנים רכה ואוורירית ולצפות הכל בהרבה חרדל חריף. את הנקניקיות אפשר למצוא כמעט בכל פינת רחוב והן פתרון מעולה לארוחת צהריים או ערב תוך כדי הליכה על ה – Limmatquai (ע"ע) ושיחה עם אנשים שאני אוהבת במיוחד. גם שתיקה עם אנשים שאני אוהבת במיוחד הולכת. לא מפלה.
תמונה: bratwurst mit burli  - טעים יותר מאיך שזה נראה
גם מבית צריך לדעת להיפרד. כשנוסעים בשאטל המענג בין הטרמינלים בשדה התעופה, שבעיניי הוא הכיפי בטרמינלים, ציריך נפרדת ממך בגעיית פרה מפתיעה. כי בדיוק כשאתם חושבים שפיצחתם את הציריכאיות, היא מפתיעה אותך מחדש. בדיוק כשנראה לך  שהבנת את ציריך המנומנמת על בתיה המטופחים ואגמיה השוקטים, היא מעוררת בך איזה עקצוץ קטן, איזה חוסר שקט, איזו תהיה (או געייה) –  האם הכל כבר באמת נגמר או שאולי, בעצם, שום דבר עוד לא התחיל?

0

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

גדות הלימאט. צילום: Roland zh  - Wikimedia

גדות הלימאט. צילום: (Roland ZH (Wikimedia

כשחברה שלי שמעה שאני נוסעת לגור שם היא אמרה: "ציריך – נו, לא בדיוק פריז…".

כשהגעתי לציריך ביולי 2003, בטיסה ישירה מוושינגטון, ירד גשם. אבל ממש ממש גשם. היו לי שתי מזוודות גדולות אחרי שנת לימודים בניכר וחתולה עצבנית בתיק נשיאה אופנתי.

לא היה לי מושג איפה אני ומה אני עושה שם. הייתי בת 29.

לא, לא בדיוק פריז. בדיוק לא פריז. אין לה את הסטייל, אין לה את השארם, היא לא אהבה ממבט ראשון. לפעמים גם לא בשני. אבל היא זוחלת אליך, ציריך. היא מחזרת אחריך בקטנות, מרגילה אותך לקסם שלה, ממכרת אותך לשקט שבה  עד שאתה מבין שקשה בלעדיו.

(המשך…)

זכות השיבה לניו יורק (1) / סהר שלו

יום שלישי, 28 בדצמבר, 2010
היה זה E.B White שכתב בספרו היפהפה "Here is New York", שכדי לכתוב על ניו יורק עכשיו, צריך לפרסם משהו במהירות האור (אולי בכל זאת הוא היה צריך בלוג, יש לציין). עוד הוא כתב: I feel that is the reader's, not the author's, duty to bring New York down to date", וחתם, "I trust it will prove less a duty than a pleasure".
כמו ווייט, שחזר לכתוב הקדמה לספר שלעיל (שנה אחרי שהטקסט פורסם כמסה במגזין) וטען שניו יורק משתנה בלי הרף, גם כל ביקור שלי בעיר הוא ניסיון, כמו במשחק זיכרון אישי, לציין מה נשאר כשהיה ומה חלף לבלי שוב. כמוהו, גם אני מרגיש שלמרות שבית קפה זה או אחר נסגר, מסעדה אהובה העתיקה מקומה או חנות משובחת עברה שלושה גלגולים מאז שאני זוכר אותה – למרות כל אלה יש משהו בניו יורק שאינו משתנה אף פעם: הווייב העירוני האולטימטיבי, מיליוני האנשים החדשים, אלפי המקומות שקוראים רק לך לבוא ולחקור אותם ובעיקר התחושה שלא משנה מה שתעשה שם – תמיד תפסיד רבבות של אירועים אחרים, מעניינים לא פחות, שהוחמצו בגלל שאתה איש אחד עם זמן מאוד מוגבל.
אבל למרות כל אלה, יש ניו יורק אינטימית ושקטה, כזו שמאפשרת להיעלם לרגע בעולם ולבנות – ולו לרגע – בועה קטנה ומנותקת שמורכבת מהלבנים שאתה בוחר בעצמך: פינת רחוב שמזכירה לך משהו מפעם, גינה ששכחת שהיתה קיימת, חנות חדשה עם מוכר חתיך ודברים שאתה ממש חייב לקנות או ארוחה עם חברים והרבה יין. העיר הזו, שגם אם תשתנה לא תיתן לך להרגיש אף פעם שאתה זר, אפילו לשניה, היא הניו יורק שגם וויט הסתובב בה, גם אם היה זה לפני יותר מחמישים שנה, ואליה אני מתגעגע כל יום מחדש.
1. kiosk – חנות שכותרתה –  "דברים מעניינים ממקומות מעניינים" – תמיד עומדת בהבטחה. החנות ממוקמת בקומה שניה נחבאת ברחוב ספרינג שבסוהו, והיא מתפקדת כגלריה של דברים מכל מיני מקומות בעולם והדברים המיוחדים שמגיעים משם: מעפרונות מדנמרק לתיקי דוורים במקסיקו, ממסטיקים מטוקיו או לכלי נגינה מגרמניה. אסופה של דברים מרתקים, קטנים, לא חשובים, שעושים את החיים קצת יותר יפים.
שימו לב לשעות המוזרות של החנות.
אתר: http://kioskkiosk.com/
כתובת:  spring street 95, 2nd floor
2. ההיי ליין
לא משנה כמה כותבים על הפארק הציבורי והחדש הזה, לא חשוב באיזה עונה – הפארק, שמתחיל בסביבות שוק הבשר וממשיך צפונה הוא עדיין אחד המקומות הציבוריים היפים ביותר שניו יורק סיפקה לעולם בשנים האחרונות. על העיצוב הופקדו Diller Scofidio + Renfro, שהפכו את מה שהיה פעם רכבת עילית לסחורות לשביל הולכי רגל שיכולים לקפץ מהסטנדרט הוטל שנמצא בקצהו הדרומי לגלריות של צ'לסי שממקומות ביציאות הצפוניות שלו. לא לשכוח להביא קפה מ-nine street esspresso בשוק המקורה של צ'לסי שנמצא ברחוב 16.
אתר: http://www.thehighline.org/
כתובת: Gansevoort Street in the Meatpacking District to 34th Street, between 10th & 11th Avenues.
3. בלתאזר -
נו, ביסטרו הוא ביסטרו הוא ביסטרו, אבל בלתזאר הוא האבא האמריקאי של כולם, עם טוויסט צפון אירופאי שהופך אותו למקום אהוב, שתמיד כיף לחזור אליו. ארוחת הבוקר, עם סלסלת הלחמים (הי לחם שוקולד אהוב!) היא סיבה מספרת לקנות כרטיס ולנסוע לשם לפחות פעם בשנה.
אתר: http://www.balthazarny.com/
כתובת: 80 Spring Street
4.  Freeman's Sport Club
אם יש מקדש גרסוניירי ניו יורקי, ויש לו אלוהים, הוא יושב בסמטא הקטנה שנושקת לרחוב ריבינגטון, מסתפר במספרה שממוקמת מאחור, קונה כמה מעילים וחולצות גבריות מייד אין אמריקה בחנות הבגדים ואוכל דיפ ארטישוק ושותה יין לבן במסעדה שבקצה, שאת קירותיה מעטרים ראשי איילים ופוחלצים אחרים. מאחורי כל המיזם הזה (חנות הבגדים, המספרה והמסעדה) עומד בחור בשם טאבו, שהקדים את העולם בפיצוח הקושיה "מה גברים אמיתיים רוצים". שווה גם לנשים, אגב.
אתר: http://www.freemanssportingclub.com/
כתובת: 8 Rivington Street (המסעדה נמצאת בקצה הסמטא שבה נמצאת החנות)
5. מומופוקו
דיויד צ'אנג, אחד השפים המדוברים של השנים האחרונות, הוא גאון קולינרי, שהצליח להרים שרשרת מסעדות קוריאניות עם טוויסט מודרני, שהן חוויה חושית נשגבת. המסעדות שלו, בעיקר הזולה שביניהן – הנודל בר – הצליחו להפוך לסחורה חמה כבר כמה שנים ברציפות (ואם להזכיר את הציטוט של ווייט מלמעלה – זה לא פשוט בעיר כמו ניו יורק) עד שאפילו מנה כמו "לחמניה עם קיבת חזיר" הופכת שם לאחד הדברים הטעימים שנאכלו בחלק הזה של העולם.
אתר: http://www.momofuku.com/
כתובת:   First ave. 171 nyc 10003 | btwn 10th + 11th
6. Madison Park
פארק קטן ויפהפה ליד הflat iron building- שאפשר לנוח בו מתלאות היום ולאכול המבורגר מעולה בקיוסק הקטן שנמצא במרכזו. הפארק הוא מקום מעולה לצהריים עירוניים, לפני או אחרי הקניות שבמורד השדרה החמישית אן ברודווי (לא לפספס את ABC, הכלבו הקסום שנמצא ברחוב 17).
אתר: http://www.madisonsquarepark.org/
כתובת: Between 5th & Madison Avenues, 23rd & 26th Streets
7. ACE HOTEL
המלון הכי שווה בעיר, בעיקר בגלל העיצוב האמריקאי האקלקטי, הקפה המשובח שנמצא בלובי (יש גם קוקטיילים לא רעים), החנות של "אופנינג סרמוני" שנמצאת למטה וה-WiFi – מצרך נדיר בעיר. המלון הפך להיות אחד המדוברים בעיר, אפשר לראות שם פשיוניסטס רבים, ויש שם גם מסעדה לא רעה ("הברייזלין") , מאותם אנשים שאחראים למסעדה אהובה אחרת – The Spotted Pig.
אתר: http://www.acehotel.com/
כתובת: 20W 29TH STREET

0

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

היי ליין פארק. שוק הבשר צפונה. צילומים: סהר שלו

היי ליין פארק. שוק הבשר צפונה. צילומים: סהר שלו

היה זה E.B White שכתב בספרו היפהפה "Here is New York", שכדי לכתוב על ניו יורק עכשיו, צריך לפרסם משהו במהירות האור (אולי בכל זאת הוא היה צריך בלוג, יש לציין). עוד הוא כתב: I feel that is the reader's, not the author's, duty to bring New York down to date", וחתם, "I trust it will prove less a duty than a pleasure".

כמו ווייט, שחזר לכתוב הקדמה לספר שלעיל (שנה אחרי שהטקסט פורסם כמסה במגזין) וטען שניו יורק משתנה בלי הרף, גם כל ביקור שלי בעיר הוא ניסיון, כמו במשחק זיכרון אישי, לציין מה נשאר כשהיה ומה חלף לבלי שוב. כמוהו, גם אני מרגיש שלמרות שבית קפה זה או אחר נסגר, מסעדה אהובה העתיקה מקומה או חנות משובחת עברה שלושה גלגולים מאז שאני זוכר אותה – למרות כל אלה יש משהו בניו יורק שאינו משתנה אף פעם: הווייב העירוני האולטימטיבי, מיליוני האנשים החדשים, אלפי המקומות שקוראים רק לך לבוא ולחקור אותם ובעיקר התחושה שלא משנה מה שתעשה שם – תמיד תפסיד רבבות של אירועים אחרים, מעניינים לא פחות, שהוחמצו בגלל שאתה איש אחד עם זמן מאוד מוגבל.

אבל למרות כל אלה, יש ניו יורק אינטימית ושקטה, כזו שמאפשרת להיעלם לרגע בעולם ולבנות – ולו לרגע – בועה קטנה ומנותקת שמורכבת מהלבנים שאתה בוחר בעצמך: פינת רחוב שמזכירה לך משהו מפעם, גינה ששכחת שהיתה קיימת, חנות חדשה עם מוכר חתיך ודברים שאתה ממש חייב לקנות או ארוחה עם חברים והרבה יין. העיר הזו, שגם אם תשתנה לא תיתן לך להרגיש אף פעם שאתה זר, אפילו לשניה, היא הניו יורק שגם וויט הסתובב בה, גם אם היה זה לפני יותר מחמישים שנה, ואליה אני מתגעגע כל יום מחדש.

(המשך…)

זכות השיבה לפריז (1) / אביגיל בורשטיין

יום שני, 27 בדצמבר, 2010
חוז הכיסופים שלי אינו מחוז, אפילו לא עיר. בדוחק אפשר להגדירו כשכונה ואם ממש לדייק שלושה רחובות. שלושת הרחובות שלי בפריז.
בשנתיים שגרתי בעיר טיילתי והכרתי חלקים נרחבים ממנה – זאת עיר שכל הכתרים שנקשרו לראשה מוצדקים וראויים. אבל מי אני שאספר לכם, הרי מי שהיה בה, ולו לדיל של סופשבוע, התוודע לקסמיה. אבל פריז – בדומה לתל אביב אגב, אבל בשיק שאין שני לו – כובשת את הלב דווקא בשכונתיות שלה, ביקומים הקטנים, הנדיבים ביופיים, שהם מעיין איים עצמאיים שדי בהם כדי להרוות את הלב והעין והבטן והראש.לכן כשאסע בפעם הבאה לפריז לא אצא מגבולות ההוט מארה – שדות האליזיום הנצחיים שלי – ולא תהיה מאושרת ממני.הנה כמה תחנות שלבטח אפקוד
גלריות: הרחובות Saintonge, Debelleyme, Vielle du Temple מלאים גלריות נפלאות, מגוונות ומתחדשות תדיר והביקור בהן הוא לא פעם הזדמנות להציץ לתוך חצרות פנימיות יפיפיות שנסתרות מהרחוב. רוב הגלריות מוקדשות לצילום ובזכותן אפשר לוותר על ביקור במוזיאונים (הלב נצבט מהוויתור על Palais de Tokyo , Maison Européenne de la Photographie או על ה-Jeu de Paume וחלל התערוכות שלו ב Hôtel de Sully. אבל ניחא). למי שאוהב את האמנות שלו, כמוני, במנות קטנות ובחללים משתנים.
בית קפה: קשה לבחור בית קפה אחד ויחיד. את כולם אהבתי: את הפריזאי המסורתי עם המלצרים המרוטים והשתייה על הדלפק, את המעוצב והמלוקק שמחיריו הגבילו אותי להזמנת קפה בלבד, את בית הקפה החמים בשוק ואת השתייה על ספסלי הדוכן האיטלקי של מיקלֶה, את הקפה של הברזילאי והעוזר שנראה אסיר בשיקום, שרק אצלם יש עגבניה ומלפפון בז'מבון-פרומאז', את בית התה שמרוב טרנדיות חששנו להיכנס אליו עם ילד ועוד ועוד ועוד. אבל אם לבחור אחד אבחר בקפה שבמרכז תרבות שבדיה דווקא: קסם שבדי ב-hôtel particulier בלב המארה. בית קפה זעיר, עם שעות פתיחה ביזאריות ועוגות נפלאות. אווירה חמימה בחורף וחצר שטופת שמש בסתיו ובאביב. במרכז מוצגות גם תערוכות אמנות ועיצוב שבדי.Institut suédois à Paris, 11 rue Payenne)
Marché des Enfants Rouges: השוק הקטן שמתחת לבית היה מרכז החיים של השכונה ושלנו. היו שם הירקן, הקצב, הדייגים שאיישו בסופשבוע את הדוכן המרכזי השוקק, מעדניית הגבינות, בית קפה, דוכן אוכל איטלקי וגם גינת תושבים שיכולנו להתבשם ממנה בישיבה על ספסל מתחת לעץ ערמון. והיה שם גם הצלם השרמנטי ובעל היוזמות שצילם את תושבי השכונה ואירגן תערוכות על קירות השוק והילדה מימי, יקירת השוק, ושניהם מככבים עד היום על המקרר שלנו ומזכירים ימים קרירים ושלווים יותר.
Rue Charlot/ Rue de Bretagne
מסעדה: את המנה הכי טעימה בעולם כדאי לאכול בצ'יינה טאון הפצפון של הרובע ה-3. ברחוב Volta כמה וכמה מסעדות פו, אבל רק זו שבבית מספר 3 שווה כניסה, כפי שמרמז התור שלפני הדלת. במסעדה רק שתי מנות: מרק בקר, שטעמתי רק פעם אחת, ובובון (השם הוא מעין עיוות צרפתי לא ברור למנה הנקראת בויאטנמית Bun Bo Xau) וזאת, רבותיי, המנה הכי טעימה בעולם. איטריות דקיקות בתיבול נפלא, בשר בקר, ירקות טריים ובוטנים. המסעדה חסרת חן, הישיבה בשולחנות משותפים והאווירה תכליתית אבל חבל להחמיץ. Pho, 3 rue Volta.
Square du Temple: פריז משופעת פארקים וגינות, אבל אף אחד מהם לא ישווה לגינה השכונתית שבה ביליתי שעות ארוכות, בשמש, בגשם ובשלג במשחק עם בני ובצפייה בהלכות אמהות/מטפלות/ילדים מקומיים. מי שהמילים גינה שכונתית מעלים בו חזיונות של מגלשות פלסטיק, קקי של כלבים ומצע מצמיגים, יתכבד וידמיין מדשאה מזמינה, אגמון עם ברווזים, ארגז חול ומתקנים ובמרכז במת אבן קטנה ומקורה שלפעמים התקיימו בה מופעים ובדצמבר הוצבה בה סחרחרת סוסים, כמו של פעם, להנאת ילדי השכונה ובחינם.Rue de Bretagne/ Rue de Temple
מריאן: יציאה מהמטרו במקום חדש תמיד היתה כרוכה בהתרגשות, היתה מין הבטחה בעלייה האיטית מבטן האדמה לאזור לא מוכר בעיר הכי יפה בעולם. היציאה שהסבה לי את העונג הרבה ביותר, ונמצאת שלא במקרה בפריז "שלי", היא היציאה הדרומית מתחנת רפובליק. יציאת המדרגות הנעות אל הכיכר רחבת הידיים. מראה הפסל של מריאן, סמל המהפכה שמתגלה אט אט, לא פחות מרגש לדעתי מהמונומנטים המוכרים כמו שער הניצחון והקונקורד.
- אביגיל בורשטיין חיה תל אביב וחולמת פריז. לפרנסתה, ולמרבה ההנאה, מתרגמת ספרים מצרפתית ומאנגלית.

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~

0

שנה טובה, 2005. הצלם השרמנטי ומימי, יקירת שוק הילדים האדומים

שנה טובה, 2005. הצלם השרמנטי ומימי, יקירת שוק הילדים האדומים


מחוז הכיסופים שלי אינו מחוז, אפילו לא עיר. בדוחק אפשר להגדירו כשכונה ואם ממש לדייק שלושה רחובות. שלושת הרחובות שלי בפריז.

בשנתיים שגרתי בעיר טיילתי והכרתי חלקים נרחבים ממנה – זאת עיר שכל הכתרים שנקשרו לראשה מוצדקים וראויים. אבל מי אני שאספר לכם, הרי מי שהיה בה, ולו לדיל של סופשבוע, התוודע לקסמיה. אבל פריז – בדומה לתל אביב אגב, אבל בשיק שאין שני לו – כובשת את הלב דווקא בשכונתיות שלה, ביקומים הקטנים, הנדיבים ביופיים, שהם מעיין איים עצמאיים שדי בהם כדי להרוות את הלב והעין והבטן והראש. לכן כשאסע בפעם הבאה לפריז לא אצא מגבולות המארה העליון – שדות האליזיום הנצחיים שלי – ולא תהיה מאושרת ממני. הנה כמה תחנות שלבטח אפקוד.

(המשך…)

בשביל להגדיל את סיכויי הזכייה, מומלץ למלא טופס # טוטו

יום רביעי, 22 בדצמבר, 2010
ציפיה בדום מתוח. טוטו

ציפיה בדום מתוח. טוטו

להחליף לבגדים חגיגיים באמצע היום. להזמין שולחן. לסיים מה שאפשר, לדחות את כל השאר לאחר כך. לקחת מונית. לחכות לו בשמש. לפגוש אותו.

יש לנו הרבה מסעדות להשלים, אחד היתרונות של העדרות ארוכה מתל אביב, אבל כששאלתי אותו לאן, הוא אמר: אוטומטית, מתחשק לי להגיד טוטו. אז טוטו.

טוטו היא סתירה מובנית: זאת המסעדה הכי מעצבנת עם האוכל הכי מענג. יש בה תכונה של המזנון של בית המשפט הסמוך, אם רק פרקליטים חזקים ונאשמים עשירים היו אוכלים במזנון של בית המשפט. אפשר מדי פעם גם לראות שם עורכי דין גוררים את הטרולי השחורה של המסמכים, ולשער שהנה, במו ידיהם הם נועצים כרגע אבני חצץ נוספות בגלגלי רכבת העמק האיטית ממילא של מערכת המשפט הישראלי. זה תפקידם, כנראה. המלצריות בטוטו הן לעתים קרובות יפות מדי וכמעט אף פעם לא נעימות מספיק. פעם, בשולחן לידינו, ישבה אישה שהיתה כל כך יפה ומסקרנת, שבילינו את כל הארוחה בלנחש האם היא בתו או אשתו הצעירה מאוד של אחד משני הגברים המבוגרים שאיתם ישבה, או שהיא בעצם בת גילו כמעט, ואז היא גם נראית מדהים לגילה.

הפעם, כשנכנסנו, ראינו שם שרה לשעבר, ראש עיר בפועל שנמצא תחת חקירה, פרקליט בכיר שהכיר את חומות הכלא משני צידיהן, ועיתונאי אחד לשעבר, שלפי שהחליף את השולחן הקבוע בקפה תמר במקום טוב בטוטו, למדתי שהפך ליחצ"ן. אותי, לעומת זאת, הושיבו הכי קרוב שהגעתי אי פעם לתיק קלי של הרמס.

(המשך…)