כל המאמרים בנושא "פרויקטים מיוחדים"

גבולות הלוחות הטקטוניים / מיטל שרון, חלק 1

יום ראשון, 21 באוגוסט, 2016
IMG_0789

סבון דה מרסיי, ייבוא אישי חבול מאקס אן פרובנס

הקדמה
(כנרת)

העולם, בשנים האחרונות, הוא לא מה שידענו עליו. הוא מבעבע וכבר לא יודע להכיל את עצמו. אולי זה התחיל עם סיני, כשגן העדן אבד. המקום שאליו הגוף עורג מאליו, חלקה תמה שבה אפשר לנמנם קצת, להוריד מגננות, הפך להיות מלכודת מסוכנת. בפועל או לא בפועל; בתאונות דרכים תמיד נהרגים יותר וכולנו ממילא נמות מסרטן ומהתקפי לב. כך או כך, לסיני אנחנו כבר לא נוסעים. 

ליד איזו בריכה יפה השבוע, מעבר לכתף המרוחה היטב בקרם הגנה, קלטתי שבריר שיחה: אני לא הולך לההרג במחנה יודה, הודיע הבעל לאשתו, לא אכפת לי כמה טעים שם. בשום פנים ואופן, אני לא הולך לההרג שם! זה היה חמש דקות אחרי שהילדים הופתעו על ידי סבתם בנסיעה לאיזה קלאב טורקי הכל כלול. והילדה שוטטה במדשאה הרחבה, ולחשה, מאושרת, לתוך הטלפון: אני לא מאמינה שאני נוסעת עוד פעם לחו"ל!  (כן, יש לי שתי כתפיים מרוחות היטב לקלוט מעבר להן שברירי שיחות). 

זאת לא בהכרח תכנית גרועה, להישאר איתו במלון, כשהילדים נשלחים לאי שם. שבע דקות בגן עדן יכולות, מבחינתי, להפוך בקלות ל-22 שעות בגן עדן (ולא, אני גם לא עיוורת לאפשרות שהן יהפכו ל-22 שעות בגיהנום). ואיזה מזל (ושכל. וחרדות), שהשנה, בילינו בדרום צרפת דווקא את ערב ה-14 ביולי (לא בלי פחד), וביום העצמאות עצמו היינו עייפות מכדי להצטופף בין ההמונים לראות זיקוקים? 

אבל מה קורה כשהארץ שאליה תכננת לעבור, חודשים של הכנות, אולי שנים של חלומות, הופכת פתאום למחוז-חפץ-חשוד? יש לי חברה שמחשבת את מסלולה מחדש בטורקיה. חברים אחרים עשו בדיוק הקיץ רילוקיישן לדאלאס. לא הספקנו לדבר על זה. אולי עדיף שלא. אולי הם, אולי כולנו, בונים על זה שהברק לא יכה פעמיים באותו מקום. בפריז הוא היכה פעמיים. עד כה. יש לי חברים שעברו הקיץ לפריז. 

מיטל שרון, חברה לעט, כבר אורזת. בעוד כמה ימים היא עוברת, על משפחתה הישראלית הקטנה, לניס. 

רשות הכתיבה למיטל:

(more…)

משבר הגז. Making Of The Making Of #תיקבניין1

יום ראשון, 28 בפברואר, 2016

 

משבר הגז הפרטי. ציור: תמי בצלאלי

{משבר הגז, הגרסה הביתית. ציור: תמי בצלאלי}

 

אני מתחילה מהאמצע. יש לי עוד הרבה מה לספר על כל מה שהיה קודם; חלק גם אספר.

אבל ביום חמישי שעבר, רגע לפני שירד הערב ועלה סופהשבוע, בדרכי הביתה הרחתי ריח של גז. (more…)

עבודה::אהבה 6 // שירי*, מזכירת מנכ"ל**

יום ראשון, 14 בדצמבר, 2014

 

משלח יד: מחפשים זהב / מנקים את הים. צילום: מישל רודוב michurra@

מי את* ומה את עושה פה?

אני בת 37, מהמרכז. למדתי מדעי ההתנהגות, ניהול איכות, אקופונקטורה וקידום בריאות. עבדתי כמנהלת איכות בחברת תוכנה וכמנהלת הדרכה בחברה גלובאלית.

הייתי עוזרת אישית למגוון מנכ"לים, בעלת קליניקה בתחום הרפואה המשלימה, יזמית בתחום התחבורה, חולמת.

שמחתי מאד על עצם קיומו של השאלון, כיוון שהרבה זמן מטריד אותי חוסר תשומת הלב ואדישות ההמונים לעולם העבודה: עולם עם חוקים וסטנדרטים משלו. עולם שמתקיים באין מפריע ובמקביל למכלול אמונותינו, מאוויינו ותקוותינו.

רוב בני האדם לא מרוצים מהתפקיד שלהם, ממקום עבודתם ומהתנאים. את ה"לא מרוצים" אפשר למקם על סקאלה. יש מי שמתנהג לפי תאוריית ההוגנות הידועה. יש נרקסיסטים שמה שלא יהיה, אף פעם לא יהיו מרוצים עד הסוף. אבל להערכתי, יש שכבה עבה, חלק הארי של אוכלוסיית העובדים בעולם, שפיתחה גמישות קיצונית. אלו יכולים להתכופף ולהתכופף, לנטות לכל כיוון שאליו תנשוב הרוח, אבל להישבר זו לא אופציה בשבילם, כל אחד מסיבותיו הוא.

(more…)

עבודה::אהבה // סיכום זמני והקדמה לפוסט הבא

יום ראשון, 14 בדצמבר, 2014

 

בוצע לא בוצע. מתוך חדר השירותים באוניברסיטה כלשהי

רגע לפני סוף השנה הזאת והפרויקט המיוחד שאני מרכיבה לכבודו, יש לי חוב למלא: השאלון האחרון בפרויקט "עבודה::אהבה".

מכיוון שעבודה, כמו אהבה, הם חלקים חשובים מאוד בחיים שלי, שאני מקדישה להם מרץ, זמן ולא מעט מחשבה וכוחות יצירה, רציתי לתת לזה מקום כאן, ב"פריזאית". רציתי לתת פתחון פה, לאפשר לדבר גלויות על מה שבו אנחנו עסוקים במשך רוב שעות הערות שלנו, מה שיש לו חלק חשוב בהגדרה העצמית שלנו, ברווחתנו ובאיכות החיים – לעבודה. חיברתי שאלות. שלחתי לאנשים – לא רק למי שכתיבה היא אמנותו – אלא לכל מי שעניין אותי לשמוע את תשובותיו. הזמנתי את מי שהנפיקו את הסטרט אפ שלהם ואת מי שמעדיפים לחתום אבטלה, למרות כשרונותיהם המרובים. שאלתי את מי שזכו להצלחה מסחררת בגיל צעיר, ואת מי שעדיין מפלסים את דרכם בעולם. שאלתי אמהות קריירה ושאלתי נשים שהאימהות היא הקריירה שלהן.

(more…)

עבודה::אהבה 4 // רון בן חיים, שותף מנהל במשרד פרסום

יום ראשון, 29 ביוני, 2014

 

פוזה אופיינית מול המחשב. עם הגב לים

מי אתה ומה אתה עושה פה?

שמי רון בן-חיים, 40, נשוי ואב לארבעה ילדים, במבנה קרבי של שני זוגות תאומים (בני תשע ושנתיים), פרסומאי. תל אביבי מלידה ועדיין מאוהב בה. בה ובים. אבל אני לא יודע באמת מה אני עושה פה. אני מקווה שאני חי חיים מלאים ומעניק מספיק למשפחה ולסובבים אותי כדי לעשות איזשהו אימפקט בחייהם.

מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

לפני שהפכתי לאבא, היה לוקח לי כחצי שעה רק להתעורר, לפקוח עין אחר עין ולצאת מהמיטה. מחצית השעה שלאחריה הוקדשה לקפה ובעיקר ללא להוציא, או לשמוע, אף הגה. כיום, בהתעלם מקורות ליל אמש, שאת רובו אני ממילא לא זוכר מרוב עייפות, אני מתעורר סופית בסביבות השעה שש וחצי. תוך פחות משעה, אשתי תמר ואני נספיק להתלבש, להלביש ארבעה ילדים, להכין להם ארבעה תיקים לבי"ס ולגן, לעשות כביסה, או לסדר את הסלון, להיפרד, להתפצל ולקחת כל זוג תאומים ליעדו. משם, תמר ממשיכה עם המיניבוס המשפחתי (אתנחתא קומית: כשבישרנו לגדולים על בוא התאומים החדשים למשפחה, הבן הגדול שאל אותי: "אז עכשיו אנחנו דתיים?". אז לא, אבל אוטו כבר יש) ישר לתל השומר לעבודתה כהידרותרפיסטית. בזכותה, אני מאמין, שמור לי מקום בגן עדן.

(more…)

על העבודה / תהל פרוש

יום ראשון, 22 ביוני, 2014

אֶתְמוֹל רָאִיתִי פֶּרֶק שֶׁל מֶד מֶן וְהֵבַנְתִּי שׁוּב שֶׁעֲבוֹדָה

זֹאת אִשָּׁה בְּמָחוֹךְ הָדוּק מִדַּי

וְגֶבֶר אִינְפַנְטִילִי וְכָעוּס שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁתּוֹת כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ

מַה יֵּשׁ לוֹמַר

הָעֲבוֹדָה הִיא הַמֶּלֶךְ שֶׁלָּנוּ כְּבָר אַלְפֵי שָׁנִים

וְיֵשׁ לָהּ שׁוֹט זָהָב וְסֶקְס אַפִּיל שֶׁל סָאדוֹ-מָאזוֹ

(more…)

עבודה::אהבה 2 // יריב חדד, מנכ"ל חברת סטארט אפ

יום ראשון, 15 ביוני, 2014

 

לא עבודה לאינסטגרם. צילומים: יריב חדד ושלי גרוס

מי אתה ומה אתה עושה פה?

אני יריב חדד, בן 45, נשוי לשלי גרוס, ואבא ליותם בן ה-11 וגוני בן ה-8. (וחצי, אבא!)

מתישהו בעבר למדתי מדעי המחשב בטכניון, ואחר כך, במהלך עבודה במשרות פיתוח שונות בהיי טק, הוספתי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. ממנו אפילו נהניתי.

לפני שלוש שנים הקמתי יחד עם עוד שלושה שותפים מוכשרים במיוחד את הסטארט-אפ, שם אני בתפקיד המנכ"ל. בדיפ אופטיקס אנחנו מפתחים את הדור הבא של המשקפיים האופטיים – משקפיים המבוססים על עדשה אקטיבית שמשנה את עוצמתה האופטית באופן דינמי ואוטומטי. אם הכל יקרה כמו שאנחנו מתכננים, המשקפיים האלו יחליפו את משקפי המולטי-פוקל בעוד שנים מעטות, ואת כל המשקפיים כולם, כמו שהמצלמה הדיגיטלית החליפה את הפילם.

(more…)

עבודה::אהבה 1 // ד"ר מיכל רום, חוקרת מגדר ומרצה

יום ראשון, 8 ביוני, 2014

 

הנוף כיתות המכללה. צילומים: מיכל רום

מי את ומה את עושה פה?

אני מיכל, דוקטור למגדר, אשת מחקר בהכשרה ובנטייה, מרצה באוניברסיטה ובמכללה. חוץ מזה גם אימא לארבעה, פרסומאית במיל., תל אביבית בנשמה אבל תושבת עמק הירדן מזה כשנה (ומחברת הספר Feminism, Family, and Identity in Israel יחד עם אורלי בנימין, עניין פעוט שמיכל שכחה להזכיר; כ.ר).

אני כאן כי ביקשת שאשתתף והבטחת שיהיה מעורר מחשבה, וכי רציתי להרוויח הזדמנות לרפלקציה מכוונת, שהרי ממילא אני (שוב) בצומת דרכים, עסוקה במחשבות על קריירה, עבודה, חיים ומה שביניהם.

השאלה "מה אני עושה פה?" במובן העמוק יותר, כלומר על הפלנטה, היא שאלה קשה יותר. אני עושה המון דברים שונים. חוט מקשר ביניהם, אבל היו גם כמה נתקים לאורך הדרך. בפעם האחרונה שעמדתי בצומת ובחנתי לאן להמשיך, חיפשתי לעשות דברים "עם משמעות", כלומר להביא איזו תועלת לעולם. לא להיות רק חלק מהמנגנון שמייצר רווחים, לא להיות עוד בורג במכונה.

(more…)

עבודה::אהבה // מתחילים

יום חמישי, 5 ביוני, 2014

חריש. לאן כל זה מוביל

הגיע הזמן לדבר על עבודה.

כן, עבודה. לא קרואסונים, לא קרמל מלוח, לא הוט קוטור. עבודה. אותה פעולה פרוזאית, הכרחית, סיזיפית ויומיומית, אותה פעולה אנושית שמלבה יצרים ותשוקות, חלומות ואכזבות.

היא מרתקת אותי, העבודה. לא רק העבודה שלי. אלא עבודה בכלל, הדבר הזה שרובנו עושים במשך רוב שעות הערות שלנו. זאת לא הפעם הראשונה שאני עוסקת בעבודה, ועכשיו אני מקווה להעמיק ראות לתוכה, לא רק דרך הייעוץ, לא רק באמצעותי, אלא באמצעות האנשים שעושים אותה.

(more…)

לחם, עבודה, כתיבה // פרויקט חגיגי

יום רביעי, 15 בפברואר, 2012

(פורסם במקור בדצמבר 2011, וכאן אסופות כל הרשימות המשתתפות בפרויקט).

 

משחקת באש 1

סתם, שתדעו.

– – –

שורת כותבים משובחים מספרים כאן מה הם עוד, חוץ מכותבים. כן, זאת ההקדמה (והסיכום) לפרויקט חג המולד הקרוב של "פריזאית".

דקלה קידר מספרת על כתיבה כחלום רומנטי, שהעבודה והפרנסה היא חלק אינטגרלי ממנו.

רועי חן על הבריחה מהתיאטרון אל הכתיבה ומהכתיבה אל התיאטרון ועל החשק פשוט לישון.

חגית גרוסמן על הכסף, צואתו של השטן, שדווקא מאוד מעריך משוררות חרוצות.

עדי עסיס כבר תרם במשרד. את גופו. וברכות על הזכיה בפרס אקו"ם.

ענת לוין (שבינתיים זכתה בפרס אקו"ם) על הפואטיקה של חיי המשרד. וחודשיים אחר כך הפציעה אצלה עם ההודעה המרגשת הזאת.

ענת עינהר, על ההחלטה להפסיק לעבוד ולהקדיש את עצמה לכתיבה גם אם כלום לא יקרה אם לא תפרסם עוד ספר.

ואני – על שתי המחברות שלי בתיק, שתי האונות, שאחת מוקדשת לייעוץ הארגוני ואחת לכתיבה, ולמה חתכתי את האיבר שמחבר ביניהן.

– – –

בשנה שעברה, תבענו את זכות השיבה לפריז, לונדון, שטוקהולם, ניו יורק, בוסטון, אמסטרדם, ציריך, לתל אביב ושוב לניו יורק ולפריז.

לא, לא גמרתי להתגעגע לפריז. אם תכריחו אותי, אני מוכנה להודות שהגעגועים הפכו כלליים יותר: אני כבר פחות מתגעגעת לפריז, אלא יותר לחיים במקום אחר. והשנה, אני מודה, מעסיקות אותי שאלות אחרות. עכשיו, אולי יותר מתמיד, אני עסוקה בקשר שבין הכתיבה לעבודה.

(more…)