טעימות לחם בלי טעימה של גבינות? ספרטנים

זאת דווקא ההידרדרות העצבנית בצריכת הלחם בצרפת, מ-620 גרם לאדם ביום בתחילת המאה הקודמת ועד ל-160 גרם ביום בשנת 1990, שמניעה את עיריית פריז לקיים תחרות שנתית לבחירת הבגט הטוב ביותר. הפרס, לאיש שמצליח לשכנע פאנל מרשים של מביני עניין, ששלו הוא הטוב ביותר, הוא לא רק ארבעת אלפים יורו, אלא בעיקר הכבוד שלא יסולא בפז, להיות האחראי על אספקת הבגטים לארמון האליזה, כלומר לקארלה וסארקו, אם הם אכן אוכלים את הטארטן שלהם יחד, לא שזה עניינו של מישהו. וכמובן, האיש שאופה את הבגט הטוב ביותר זוכה בתהילת עולם, לפחות עד לתחרות של שנת 2011.

האמת, שלא. מאפיות משוויצות גם שנים אחרי התחרות שבשנה הזאת והזאת הם נבחרו למקום הזה והזה בתחרות הבגט הטוב. La Fournée d'Augustine, למשל, המאפיה האהובה עלינו, בכיכר נסיון (ובעוד שלושה מקומות בעיר) מתהדרת בתואר בגט הזהב משנת 2004, ותאמינו לנו, עד היום הבגט שלהם, בעיקר הטרדיסיון, הוא מעולה.

Fournée d'Augustine בכיכר נסיון. בגט הזהב מ-2004

השנה, מבין 163 מתמודדים, נבחר הבגט של ג'יבריל בודיאן, מהמאפיה Le Grenier a' Pain אשר ב-Abesses.

על כך יש לי שלושה דברים לומר:

א. כן, שמעתם נכון. האיש שיודע לאפות את הבגט הכי טוב בפריז נקרא ג'יבריל. כן,  הפעם במקרה, צדקו כל הטוקבקיסטים ב-YNET (מבחינה עובדתית בלבד. לטון השיפוטי וההשמצות אני לא שותפה). פריז יהודית מאוד וערבית מאוד.

ברגעים אלה, בעוד שלום אסייג מחקה את בן גוריון בערוץ הישראלי, גד אלמלה (שבעברית הוא אלמליח, אבל בהגייה צרפתית שמו תמיד מזכיר לי את תפילת אל מלא רחמים), שהוא כוכב גדול כאן שנותן קונטרה לאודרי טאטו בסרטי בורקס ומככב בתפקידים ראשיים בסרטי שואה, נותן סטנד אפ של שעתיים באחד הערוצים המרכזיים. ובמקרה אני יודעת שיש לו אחיינית באיזור חיוג 03 (מ.ש.ל, נקודתי אמנם. יש עוד שלל הוכחות).

ב. Le Grenier a' Pain, שבה עובד ג'יבריל בודיאן, היא רשת של מאפיות עם כמה סניפים בפריז ובשאר צרפת. מ.ש.ל נוסף, למה שכבר זמן רב נדמה לי ששונה בצרפת: רשתות (שהן לעתים קרובות קטנות) יכולות להיות ממש טובות.

ג. במקרה השבוע עברתי בסניף שלהם באבס, ההוא של ג'יבריל, זוכה התחרות, והוא היה פשוט מסחרר. קניתי לי פוגאס עגבניות מיובשות וגבינת עזים במשהו כמו שתיים שישים, והוא היה נפלא. וזאת הזדמנות להזכיר שוב את האזור המקסים הזה, שרק הולך ומתחדש, מתמלא ביאפים ובאמנים ובבובואים ובחנויות של מעצבים ואוכל ואפילו רשתות. שוב, רחוב אבס, רו דה מרטיר, ועוד רחובות קטנים, מתוקים, עם חנויות יוקרתיות, כמו רו Lepic למשל.

פיליס פליק, שהיא עיתונאית אוכל ובלוגרית, זכתה להשתתף בטעימה שנמשכה ארבע שעות של קרעי לחמים, וחזרה משם לדווח. היא נבחרה בהגרלה מבין כל הפונים שביקשו להשתתף בתחרות, אבל השקיעה וקראה לפני כן את ספרו של סטיבן קפלן, מומחה עולמי ללחם. אצלה התוודעתי גם לקטע הוידאו הזה, ראיון שבו פרופסור קפלן מסביר לקונאן אוברייאן איך יודעים על לחם שהוא טוב באמת. זה מאוד מעשיר וגם קורע מצחוק.

איך באמת יודעים שלחם הוא מעולה? התשובה שלי אחרי הראיון של קפלן ואובראיין.

0

0

0

0

אז איך יודעים שלחם הוא מעולה? או, טוב ששאלתם. מרקם, נשיכות, ציפוי, השחמה אידיאלית, צפיפות הבצק, גודל הבועות, מה שתגידו. בסופו של דבר, לחם מעולה, הוא כמו צירים. כשזה מגיע אתה פשוט יודע.

(מוקדש ל-ו., שידעה אפילו עוד לפני הציר הראשון. מזל טוב, אהובה אמיצה, הרבה בריאות והרבה פחמימות מלאות בטעם).

הפיינל פור ב-2009 בברלין

אי-שם בחודש אוקטובר הפגנתי תבוסתנות לא אופיינית ושיערתי, שחור על גבי בלוג, שסיכויי ההעפלה של מכבי לפיינל פור 2010 בפריז נמוכים מתמיד. למזלי הטוב, לא הרשתי לפסימיות למנוע ממני לרכוש כרטיסים שנמכרו כבר אז במחיר השערורייתי של 300 יורו לשני הערבים (סה"כ 4 משחקים). מאז כמובן התרחשו כמה דברים שפיני גרשון מייחס לאלוהים ואני לאיום האיראני  – והופ: הסיכויים טובים מתמיד וההיסטריה בעיצומה.

עם סיום המשחק במדריד הגיע הטלפון הראשון שניסה לברר אם עוד יש כרטיסים. גם באתר, נצפה בזמן האחרון מבול של חיפושים בנושאי פיינל פור היורוליג: אירוע השיא של הכדורסל האירופי  שייערך השנה באולם ברסי בפריז, ממש כאן לידינו ברובע ה-12, בימים שישי-ראשון 7-9 למאי. אז כדי לא להשאיר את המחפשים מתוסכלים מול שלל האייטמים הטיפוסים יותר על התערוכות החדשות והמעניינות בעיר, ננסה לספק סקירה קצרה בעניין.

נתחיל בבשורות הרעות: אין יותר כרטיסים למכירה ישירה באתר המכירה של היורוליג לקראת הפיינל פור. לא ב-150 יורו שהיה המחיר ההתחלתי למושבים הזולים שאזלו תוך דקות וגם לא ב-1000 יורו לצד הקווים. האמת היא שבימים הראשונים שלאחר העלייה להצלבה עוד ניתן היה לקנות כרטיסים ב-375 יורו, אבל כנראה שההסתערות לא התחילה רק מתל-אביב.

Coldplay בהופעה בברסי. כך זה נראה מבפנים

מצד שני, מרבית הכרטיסים עדיין ממתינים לקבוצות שיעפילו לפיינל פור. כל אחת מהקבוצות זכאית לכ-1500 עד 2000 כרטיסים. תורידו מזה שניים שלושה מקורבים ותוסיפו 12 שעות עמידה בתור ותשלום מופקע לדיזנהויז ויש לכם סיכוי לא רע. למי שלא רוצה להמתין, גם באיסתא מציעים חבילות לפיינל פור במחיר השערורייתי של 2398 יורו לזוג (אי אפשר לרכוש כרטיס אחד). החבילה כוללת טיסה ו-2 לילות במלון 3 כוכבים או בעברית: שוד לאור יום. ובחלוקה לגורמים: הכרטיסים בקטגוריה 4 עלו 295 יורו, טיסה ו-2 לילות מתומחרים לאותו תאריך באיסתא בכ-600 יורו ויתר 300 היורו (25%) הם פשוט רווח קל ונקי. תזכרו את זה לשנה הבאה. בדומה לאיסתא, גם כמה אתרים וסוכנויות נסיעות רכשו מראש כרטיסים למכירה חוזרת. באתר הזה למשל, ניתן עדיין להשיג כרטיסים לקטגוריה 1 ו-2 ולשלם 575 עד 865 יורו לכרטיס (כאן כבר מדובר בעלות הגבוהה בעד -75% מהמחיר שגבה האתר הרשמי למכירת כרטיסים לפיינל פור בפריז מטעם היורוליג).

דרך מפתיעה אחרת היא אתר שמציע אופציה לקניית כרטיס במחיר הנקוב אבל רק במידה והקבוצה שלך תעלה. באתר נדרשים לבחור קבוצה וקטגוריה ומקבלים מחיר לאופציה. אם הקבוצה עולה – משלמים את מחיר הכרטיס וזהו זה, אם לא – מפסידים את מחיר האופציה. גם כאן, יש קצת בעיות: האופציות המוקצות לאוהדי מכבי נגמרו, לעומת זאת יש עוד הרבה לאוהדי פרטיזן אבל זה לא בדיוק עוזר לנו. אפשר לעשות הנחה סבירה ולהמר על עלייה של ברצלונה או צסק"א ולרכוש את האופציה כאוהד שלהן. במקרה של ברצלונה זה עולה כרגע 55 יורו לכרטיס.

נייט האפמן חוגג בפריז ב-2001. צילום: פיב"א

ואם כל זה לא יסתדר (לכם או למכבי) תמיד אפשר לנסות בשנה הבאה בטורינו שנבחרה לארח את פיינל פור 2011. או ללכת לראות את הרולאן גארוס או סתם משחק כדורגל של פריז סן ז'רמן.

(מושיק)

צבעי העונה: אדום, לבן, שחור. עם נשר. מכונית בחגיגות הניצחון בשאנז אליזה

(לא כל תמונה שווה אלף מילים. לא אם המצטלמים מקפידים לדהור מול המצלמה. כנראה שנצטרך להוסיף לדימויים המטושטשים כמה מילות הסבר, בכל זאת).

כבר בדרך לקולנוע ראיתי ארבע משאיות משטרתיות חונות בשורה באחד הרחובות שנשפכים לשאנז אליזה. היו גם שוטרים משועממים שעצרו מכוניות קטנות שלא נשפו את אוויר האגזוזים שלהם במועד, אבל חשבתי שאולי ככה זה בשאנז אליזה, ליתר בטחון.

הסרט "זה מסובך" היה בדיוק כמו שרצינו שיהיה: מצחיק, פוטוגני לתפארת ובעיקר מעורר תקווה. הגיבורים  היו מלאי פגמים חינניים והסטיילינג, כפי שהוזהרתי מראש, היה מושלם ואף פדגוגי: כזאת ראה ויישם. על השניה הראשונה מריל הכריחה אותי למחות דמעה בחשיכה, אחריה, צחקנו המון ואפילו הזלנו (מה אני מדברת בשמו, אני הזלתי) עוד כמה, ואפילו הרהבנו עוז ותפסנו את המתרגם לצרפתית נוטל לעצמו חירות אמנותית משעשעת. אז מה עוד אפשר לבקש מערב חורפי ומהנה שכזה.

חגיגה ים תיכונית, זה מה שאפשר. כשיצאנו מהקולנוע, מתכננים שוב לקפוא (לא פר כזה קור בלי קצת שלג), נפלנו לתוך מהומת אלוהים. שוטרים, קודם כל, בטונות. השוטרים הצרפתים הם עם משעשע, שכדאי להקדיש להם פוסט נפרד, אם לא ספר (צילומים). הם היו יכולים להיות חתיכים, באופן גורף, לולא היו מחליטים לעטות מבט קבוע של נעשה ונשמע, כלומר של לואי דה פינס, כלומר של אהבלים מוחלטים.

אבל מאחורי השוטרים היו כל המכוניות הצופרות בקצב הידוע. הבחור, שנהנה מאוד מהסרט בזכות ג'ון קראסינסקי מ"המשרד", שאותה הוא ראה כל יום ברכבת בדרכו למשרד שלו, נזכר שהיום התקיים גמר אליפות אפריקה בכדורגל, ולפי הדגלים נראה, שמצרים ניצחה.

ילדה קטנה ודגל מצרים. נגיד שזה היה לכבוד השלום, לא יותר נחמד?

אחד מהחלון ואחד על מכסה המנוע. וגם המכונית בצבע מתאים

איך בכלל מארגנים דבר כזה? מאות מכוניות מצריות, כולל מרצדסים, בשביל לשמור על הסטריאוטיפ, עומדות ליד הקונקורד ולפי אות מתניעות ומתחילות לחרוש את השאנז למעלה-למטה? אם נשאיר את השאלות הלוגיסטיות לאחרים, השאנז אליזה נכבש כולו במכוניות שנהגיהם צופרים בקצב אחיד, שהנוסעים בהן מאתרים את כל הפתחים האפשריים (חלונות, סאן רוף, הדלת האחורית של הבגאז', שהקפידה להיטרק ללא הרף על הבחור שהגיח ממנה) יוצאים, חצי גוף ויותר מזה על שמי השאנז הקפואים, מנופפים בדגלי מצרים, משמחים את עצמם ואת חבריהם למכוניות ליד ואת כל קהל הצופים שעומדים ומצלמים, חוץ מהשוטרים כמובן, ששומרים על פנים חתומים (ובכל זאת קצת מצחיקים).

מחלונות המכוניות בוקעים גם תופי מרים, וצהלולים ונשים בכיסויי ראש שחורים שפניהם מאופרים בצבעי הנבחרת, כלומר בצבעי הדגל, ובאופן כללי, הרבה יותר מדי גפיים, יותר מכפי שחוקי להכיל במכונית פרטית אחת. הפליא עשות ג'יפ אדום אחד, שמחלון הגג שלו יצא בחורה, ועל מכסה המנוע עמד בחור שנפנף דגל גדול על רקע שער הניצחון, ומהצד של הכביש עמד בחור שלישי וטילטל את כל הקומפלקס הזה בעליצות כזאת, שעלה במוחי שאולי אנחנו מפרשים לא נכון התקהלויות שמגיעות לשיאן בטלטולים מסיביים של רכבים.

אובדן הפוקוס באדיבות הבחור שמנענע את הג'יפ. תודה

טוב, זה הגיוני. אתם יודעים כמה קר לקפוץ לבריכות הקטנות שבצידי השאנז?

כמו בכל סרט אמריקאי שמכבד את עצמו, ובטח כשהגיבורה שלו עוסקת בבישול, פריז הבהבה גם ברקע של "זה מסובך". אולי זה מופיע אצל מריל סטריפ בחוזה. בכל אופן, בלילה במאפיה שלה, בזמן גלגול קרואסונים עם שוקולד (ולא ייאמן שהם לא קראו לזה pain au chocolat) סיפרה ג'יין, כלומר סטריפ, לסטיב מרטין, המחזר האדיב שלה, שבצעירותה היא באה לפריז לסדנת אפייה של כמה ימים ונשארה שנה לעבוד במאפייה.

קשה להאמין שעל פריז הזאת היא סיפרה לו במבט מצועף כשאמרה לו "מרסי מיסייה" במבטא די מושלם. אבל הנה היא, פריז, רב לאומית וקונפליקטואלית וחיה ובועטת וצופרת בקצב אחיד. ונכון, זה מסובך. אבל מה לא.

שלג. עכשיו. מבט לכיכר נסיון מתוך המאפיה שהתחפשה לבקתה בהרים

נכון שפיתחנו מעטה דקיק של חסינות ואחרי שקפאו אצלנו כמה חברים שהיו מצויידים בבגדים קלים מדי, לא תתפסו אותנו אומרים: "האמת שלא כל כך קר". אבל בכל זאת, השבוע האחרון תפס אותנו באזורים מסויימים, עדינים ורגישים לקור. בכפות הרגליים. הסתיו האדיב והשמשי שלא ניצל את זכויותיו להקפיא לנו את הצורה, נחטף באחת על ידי חורף עצבני, שהתחיל באפס מעלות והתקדם משם. אני כמובן מגזימה, אבל אתרי התחזיות שהבטיחו שלג בסוף השבוע, הדאיגו את כולנו. זה כמו צירים: מי זוכר מה לבשנו בשנה שעברה כשירד שלג? אם מתאמצים, אני זוכרת מגפיים שנהרסים. כמעט-התחלקויות עם ילדה על הידיים על מעטה הקרח שנוצר אחרי צניחת השלג היפהפיה. זוכרת רגליים שמאבדות תחושה, וכשהן מחזירות אותה, היא מתבררת כאוסף משונה ולא אחיד של כאבים.

הכנו גטקעסים מדרום תל אביב, אין לי מושג מה עושים הפריזאים כשאין להם את ברוך גרוס בהישג יד, ארבע שכבות שמתחממות על התנור וצעיפים שבית הספר מוכרח להסכים להם (את הארוכים הוא מסרב לקבל משיקולי בטיחות), ומצב רוח של דחיפות וזהירות, ועדיין לא היה שלג.

וברגע שירדנו למטה, התחיל לנשב לו השלג הראשון של החורף הזה. לבן, קל ויפה, פתיתיו מסתחררים לו האחד סביב השני, ונוחתים בצייתנות על לשונותיהן השלוחות של הילדות. בחיי, אפילו לא היה קר. שמחה זה עניין מחמם, מתברר. מכיוון שאנחנו מתחברים לאתרי חיזוי אוויר אופטימיים – כבר גילינו שממילא אין שום טעם בהתכוננות לבשורות רעות – השלג, שהיה אמור להיות קל, מסוג השלגים שנעלמים עוד לפני שהם נוגעים ברצפה, הכביד והלך, והדרך לבית ספר היתה לבנה, עדיין לא מחליקה, וכל מי שפסע בה, הרגיש כאילו מסיבת ההפתעה הזאת נערכה לכבודו. חוץ מאלה עם המטריות.

הכל מושלג, חוץ מפתחי האיוורור של המטרו

צוות המורים וההנהלה הודה שאין לו שום טענה נגד הצעיפים שלנו, קיבל בהכרת תודה את קופסאות הטישו שהביא כל הורה למען שלום הכלל, ושמע, כאילו לראשונה, שמחר התחזיות, גם האופטימיות שבהן, גורסות שיהיה קר. ההורים, כל ההורים, כולל ההורים האלה, מודאגים מאוד, כי העיריה החליטה לחלק לבתי הספר שי לחג: מופע רחוב. כלומר שיתקיים בחצר בית הספר.

אי אפשר לטעון שאנחנו נגד תרבות, גבוהה, נמוכה, אופראית, רחובית, ותמיד אנחנו שמחים לקבל מתנות מעיריית פריז. אבל ככה נראית כרגע חצר בית הספר:

חצר בית הספר. חמישי בבוק

הנהלת בית ספר עוד לא הודיעה על ביטול ההצגה, מחד. מאידך, אמנם בית הספר לגמרי בעד אוויר צח, בכל מזג אוויר שלא יהיה (אם כי המורה שלנו הודיעה בשמחה עם טיפונת של שמחה לאיד, שלא היא זאת שאחראית היום על הילדים בהפסקה), אבל אחרי שכבר שבוע חצי מעובדי פריז רבתי עצבניים בגלל עיצומים יעילים של עובדי קו RER A, אני מתארת לעצמי שאפשר יהיה לסמוך על ועד העובדים של שחקני מופע הרחוב שידאגו לזכויות המשתתפים בהצגה. אם לא, מקסימום נקבל 180 אנשי שלג קטנים מחר אחרי הצהריים.

נשף ההצגה של פריז. רגע לפני הכניסה לואלס (מתוך: seaofshoes)

זה זמן להניח בצד את התובנות הסוציולוגיות וביקורת התרבות. בסוף השבוע נערך בפריז האירוע הכי חשוב למי שעבורן "גוסיפ גירל" היא סוג של דוקומנטרי: נשף ההצגה בחברה של מלון ה-Crillon.

פרנצ'סקה איסטווד נערכת (מתוך: anorak.co.uk)

24 נערות צעירות ממיטב התוצרת העולמית במונחי עושר, סלבריטאות ואצולה התקבצו בעיר לשלושה ימים ששיאם בנשף הצגה דקדנטי. כל נערה הצטיידה במעצב על, צוידה בתכשיטים שערורייתיים ומלווה חתיך (חידוש: מותר לבוא עם החבר) ויצאה לסיבוב דאווין בעיקר מול ההורים הנרגשים.

אנושקה דלון (כן כן, הבת של אלן) במדידות ב-2008 (צילום: lebalhc.free.fr)

רשימת בוגרות הנשף מרשימה כמעט כמו שהיא חושפת את הבורות שלנו באצולת העולם: ובכל זאת השנים האחרונות הוצגו בנשף בנות משפחת וויליס (דמי צילמה בהתלהבות, ברוס רקד וואלס, אשטון התבאס), בוש, ברלוסקוני ועוד שלל נסיכות נשכחות יותר ופחות.

הנשף ב-2008. גברת ויליס העגמומית בשחור לבן במרכז

השנה הגיע תורן של פרנצ'סקה לבית איסטווד ואחייניתה של הנסיכה דיאנה, קיטי ספנסר. אליהן הצטרפו צאצאית של מהרג'ה הודי, בתו של מס' 4  במפלגה הקומוניסטית הסינית, כוכבת נבחרת הסקי של טורקיה וחביבת הבית הבלוגרית-המעצבת ג'יין אולדריג'.

למתקדמים:

תמונות נפלאות של השמלות והמדידות מנשף 2008

אתר הנשף מציג כרגע עדיין את נערות השנה שעברה (וויליס, זוכרים?)

שלל דיווחים נרגשים על נשף 2009. גם מבפנים.

רוצים להתכונן לשנה הבאה?

אם לא הזמינו אתכם לנשף, פתרון לא רע לשיקום האגו ולתיצפות מפורסמים הוא לנסות להזמין שולחן במסעדה מעוטרת כוכבי מישלן  של המלון – Les Ambassadeurs. אנחנו כבר היינו.

(מושיק)

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 1

לא יודעת איך זה, אבל בכל פעם שאני חוזרת מז'יברני לפריז, הנוף מהחלונות אחר. כנראה שיש כמה מסלולים, גם לפי עצירות הביניים. יש המון נחלים, ופארקים, ואיזורי תעשייה, ואפילו שכונות קרוואנים ולפעמים גם כבישים מהירים, בתי קברות ווילות עירוניות שגובלות ברכבת, עם מגלשה מפלסטיק ומתקן לתליית כביסה.

הפעם צילמתי את הדרך מז'יברני למאנט לה ז'ולי. במאנט כבר עלו המון אנשים לרכבת, וכל מה שאפשר היה לצלם זה מעילים וסלולריים ואייפודים ועיתוני רכבת וספרים.

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 2

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 3

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 4

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 5

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 6

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 7

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 8

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 9

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 10

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 11

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 12

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 13

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 14

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 15

מחלון הרכבת. ז'יברני-מאנט לה ז'ולי 16

אמבטיה ישנה, מסגרות של חלון. יום אחד יעשו איתם משהו חדש

הסתיו הזה, בינתיים מקפיד להיות מהסרטים, כתמתם ואפרפר לסירוגין, עדיין ירוק ולא נורא קר, ויפה כל כך. הנה כמה תמונות מחופשת הכתיבה האחרונה שלי בורנון.

המגרפה והעלים. כמו ב"שוליית הקוסם", חסר סיכוי

יש כביש מאחורי כל הדומדמניות האדומות. או כל פרי אדום רעיל שזה לא יהיה

בהצלחה עם הגירוף, בינתיים תיהנו מהאוושוש

כתום-ירוק-חום-תכלת שלפני האפור הגדול

שמש מרוככת ועלי שלכת

ויי פי. מכאן אני מצליחה לתפוס קצת אינטרנט מהיר

הפיינל פור ב-2009 בברלין. שאראס ואני היינו שם

זה אומנם היה אמור להתקיים בלונדון. אבל לבירה האנגלית היה צפוף ועמוס עם כל ענייני האולימפיאדה המתקרבים ובכלל כדורסל לא כל כך מעניין אותם. אז פריז זכתה מן ההפקר ואצטדיון ברסי הזכור לטוב יארח את הפיינל פור של היורוליג השנה ב-7 וב-9 למאי. כמקובל באירועים האלה, מפיצים מעט כרטיסים כמה חודשים לפני במחירים מופקעים ואז אחרי שמגלים מי עלה מפיצים כרטיסים לאוהדים במחירים עוד יותר מופקעים. למי שהשילוב של כדורסל טוב, הפקה משובחת (כך היה לפחות בשנה שעברה בברלין) ופריז אביבית עושים את זה, אפשר ומומלץ לקנות כרטיסים כבר עכשיו.

אם אתם אוהדי מכבי (אין דרך יפה לומר את זה: גם הבלוג נמנה על הקבוצה המשונה הזאת) הסיכוי לפגוש את הצהובים בפריז נמוך מתמיד, אבל אם פיני גרשון יצליח לשלוף כמה שפנים שמנים מהכובע ולהפתיע – יהיו לכם את הכרטיסים הזולים בעיר. בכל מקרה, תוכלו להתנחם בוודאי בנוכחות המובטחת של כמה שחקני עבר (בשנה שעברה שאראס, יותם וניקולה כיכבו בקבוצות היווניות). אם לא – תוכלו לשמוח לאידם של המכבים בגמר ולהריע לשלל היריבות המיתולוגיות שדווקא יגיעו לשם.

בכל מקרה, כרגע מחיר הכרטיסים לשני הערבים, חצי גמר וגמר, מתחיל ב-260 יורו. בהתחלה היו גם ב-150, אבל הם אזלו ממש בתחילת המכירה המוקדמת (מסימני המיתון: בשנה שעברה עלו הכרטיסים הזולים – אך הטובים למדי – לברלין רק 120 יורו) . בקיצור, אם אתם מהירי החלטה אפשר לקנות אותם כאן: http://www.euroleague.net/final-four/paris-2010/main-page

עוד פרטים יש גם באתר המוצלח של היורוליג.

(מושיק)

גשר על הסן. לא מספיק גבוה

האם העובדים של פרנס טלקום מתאבדים בהמוניהם בגלל לחץ בלתי פוסק להתייעל, לקצץ ולהשתנות?

המשבר הכלכלי העולמי תפס את הצרפתים בעיצומו של שינוי הדרגתי בכלכלה ומתח מתגבר בין שימור הישן, הריכוזי והסוציאליסטי לבין מגמות הפרטה, ייעול ותחרותיות. עם פרוץ המשבר, ההמון הצרפתי הגיב בכמה גלי הפגנות ושביתות גדולים שהעבירו מסר נחרץ לנשיא הקפיטליסטי סרקוזי שבתמורה האט מעט את הקצב של יישום תוכניותיו הכלכליות. למזלה של צרפת, המשק הריכוזי והכבד שלה הגיב באיטיות גם למשבר ועד עכשיו הצרפתי הממוצע סבל פחות מהאמריקאי, הבריטי או הגרמני. מצד שני, הקיצוצים, הפחד והפיטורים לא פסחו לגמרי על הכלכלה הצרפתית.

מוקדם יותר השנה, דווח על מספר מקרים בהם עובדים כלאו מנהלים למספר שעות במחאה על כוונות לבצע צמצומים או פיטורים במקום העבודה שלהם. כעת מסתבר שהעובדים הממורמרים מזיקים כנראה גם לעצמם: לפי דיווח באתר ה-BBC, שר העבודה הצרפתי יתחיל בבירור טעונת לפיהן לחץ להתייעלות וחשש מפיטורים גרם לגל התאבדויות בענקת התקשורת הצרפתית פרנס טלקום. לפי הדיווחים, מאז תחילת 2008 התאבדו בחברה הצרפתית 23 עובדים. האחרונה שבהם, אישה בת 32, התאבדה בקפיצה ממשרדי החברה בפריז ביום שישי האחרון.

חברת הטלפונים שהופרטה כבר ב-1998, עוברת בשנים האחרונות מהלך קשה של קיצוצים, ארגון מחדש ובעיקר פיטוריים המוניים – 40 אלף משרות כבר קוצצו מאז ההפרטה. העובדים טוענים כי הלחץ הבלתי פוסק מצד ההנהלה  מעיק מאוד על העובדים, בפרט הוותיקים יותר החשים באיום מתמיד. הנהלת החברה טוענת שמקרב כ-100,000 עובדים, שיעור התאבדות כזה אינו גבוה סטטיסטית מהמצופה. לפי ה-BBC, שיעור ההתאבדות בצרפת עומד על 26 מקרים לכל 100,000 גברים ו-9 מקרים לכל 100,000 נשים. מצד שני, קהל העובדים בפרנס טלקום אינו בדיוק אוכלוסייה מועדת לפורענות בכל יתר הפרמטרים האישיותיים שנקשרו מחקרית להתאבדות.

לחץ קיצוצים קטלני או תופעה סטטיסטית חסרת משמעות? האמת נחה כנראה אי שם באמצע. והפתרון? פרנס טלקום תעסיק יותר יועצים ארגוניים שיקלו על העובדים להסכין עם השינויים. לא משהו שאנחנו כאן באתר יכולים להתנגד לו.

(מושיק)

עדכון:

גם אורה עריף מרשימות פרסמה פוסט מעניין בדיוק באותו נושא. היא מפנה לכתבה של הליברסיון בנושא ומעבר לויכוח המעניין כשלעצמו על שיעור ההתאבדויות, משמעותו ועל תנאי העבודה בפרנס טלקום (שהגיע כבר גם לערך הצרפתי של החברה בויקיפדיה) מאלף לנסות ולקרוא את מאות הטוקבקים לידיעה. הנסיון להשוות את איכות הדיון שהתפתח שם לכל דיון ממוצע בתגובות לידיעות באתרים ישראלים, כל כך מביך ומייאש שבאמת בא למות.