אביב 1. פאלה רויאל דווקא

21 מעלות. מי היה מאמין. כשיושבים לאכול ארוחת בוקר, עניין של הזווית בין היושבים ובין החלון, השמש מבחוץ שולחת קרני אור מסנוורות. מה זה?

בדרך כלל זזים כאן לאט בשבתות, אבל הפעם רק תשע בבוקר ואנחנו כבר מפרקות ארגז של בגדי קיץ, בודקות מה מתאים למי. שמלות הכותנה שהגיעו לה עד הקרסוליים יגיעו השנה עד מתחת לברך. השמלות שהגיעו לה עד לברך, ישמשו אותה השנה כחולצות ארוכות, או יועברו אחר כבוד לאחותה הקטנה. אחרי מדידות ופשיטות נערמות שלוש גבעות: לגדולה, לקטנה ולהעברה לזוכה המאושרת. שלושתן, חוץ משמלות שנשלפו במיוחד לבוקר זה, חוזרות בסופו של דבר לארגז, עד לביקור בישראל. מעט ימים בפריז חמים דיים בשביל גופיות, וממילא נראה שרוב הגרדרובה שלהן מאיימת על הסדר הטוב של בגדי הילדות כאן.

כשאנחנו סוף סוף יוצאים, כל אחת ושמלתה המתנפנפת, חוץ ממנו שהסתפק בטי שירט, הרחוב נראה כאילו מישהו פרץ את הקופסה שנעלה בתוכה להקה אדירה של פרפרים נדירים.

בתור עם שהיכולת לנוח היא אחד מכישוריו המרשימים, הצרפתים בדרך כלל מדירים רגליים מהרחובות בשבת ובראשון. הם יוצאים מהבתים לאט ובניחותא, בעיקר כדי לקנות אוכל, וחוזרים מיד כדי לבשל אותו, לאכול ולחזור לנוח. אבל היום: אנרכיה. אנשים ונשים בבגדים קצרים, קלים, דקים, צבעוניים אפילו, לא ייאמן, מסתובבים ברחובות, גודשים אותם, כמעט מדלגים. אני מרגישה קצת עירומה ללכת בחוץ שלא בחסותו של מעיל כבד ומכופתר. לוקח רגע לבטוח באור הקיצי הזה, שהיום לשם שינוי נשאר על כנו, צהוב מאוד לאורך זמן, ולא מתחלף לאפור ברגע שמפסיקים להשגיח עליו.

*

התחושה המוזרה של חופש ועליצות, מתגבשת לכדי מוזיקה כמעט, גרוב מענג, כשאנחנו מגיעים לגני לוקסמבורג. זאת קודם כל ההקלה הפיזית, להתקיים במזג אוויר שהולם את צרכיך הביולוגיים, אפשר לרגע להפסיק להתגונן מפני הקור. אבל זאת גם הכרת תודה שממלאת האויר ביונים חיוביים: אור השמש הזה, רך, מפיק את המיטב מכל אדם ומכל מקום, אפילו מגני לוקסמבורג, היפהפיים גם באפור קודר.

הגנים מלאים לגמרי: על כסאות המתכת יושבים אנשים, חמניות אנושיות, שמכווננים את הכסא לפי תנועת השמש. לא ראיתי אף אחת בבגד ים, אבל היו שם נשים, מגיל שבע עשרה עד שבעים, שהתפשטו עד לרמת הגופיה, ואז הפשילו גם את הכתפיות, כדי להשיג שיזוף אחיד למקרה דחוף של שמלת סטרפלס.

באגם שבמרכז משיטים ילדים מפרשיות ששוכרים בשני יורו לחצי שעה, ועל המדשאות משתרעות קבוצות קבוצות, כאילו תיכף כוורת חוזרת.

אנחנו מוקפים מכל הכיוונים, היום האנשים מוותרים משום מה על הריחוק האירופי המקובל. לידנו שוכב בחור על הבטן מול הלפטופ שלו, כותב במרץ בתנוחה המאמצת הזאת, ועוד אחד מצטרף אליו עם אייבוק לבן שהולם את הדשא הירוק. וממש לידנו, מסיבת רווקות. מסיבות כאלה, מנסיוני הדל, רצופות בצחוקים מתגלגלים וקריאות שמחה. אבל הבנות שלידנו היו רגועות, אפילו הטייפ שהביאו איתן המהם בלחש "איטס אין היז קיס". לאט לאט ובעיקר בשקט בשקט, קיבלה הכלה המיועדת מתנות קטנות מחברותיה, שבעזרתן, אזניים אחרי זנבנב אחרי משקפי שמש ענקיים לבני מסגרת, הפכה הנערונת מלוכסנת העיניים, לשפנפנה שאולצה להסתובב עם סל קלוע ולחלק גזרים לציבור הרחב. ואפילו זה היה באיפוק מפתיע.

השקט הזה, של כל כך הרבה אנשים יחד בשטח ציבורי, מעורר השתאות. פעם, לפני שהיו לנו ילדים, שכבנו על הדשא בפארק אירופאי אחר, מתמסטלים מהשקט. לידינו חנתה משפחה עם ילדים קטנים, ואנחנו שהיינו עסוקים באותם ימים בשאלה איך יהיה כש, התפעלנו מהנינוחות שבה התנהלה לה המשפחה הזאת: ההורים קוראים, הילדים מתרוצצים, משחקים, מדי פעם אוכלים איזה פרי, בלי להתלכלך ובלי להפריע את מנוחת ההורים. ואז נשמע בכי קצרצר. הקטנה נפלה, נחבלה. התרוממתי לראות מה קרה, אבל אחרי שניות ממש הבכי נפסק. לילדה, כך ראיתי, ירד דם. לא מעט. הילדים שאנחנו מכירים היו מודיעים על אירוע כזה בצפירות עולות ויורדות. איך מחנכים אותם להיות כל כך טובים ונעימים, תהינו תהייה תאורטית לחלוטין, מפצלים בציפורניים עלים של דשא. אחר כך שמעתי שבפעוטונים בהולנד לא מקובל להרים תינוקות שבוכים. שבכי נחשב לפעולה לא רצויה, וכדי להכחיד אותה, לא כדאי לתגמל אותה במענה. אוי, אז ככה מגדלים ילדים טובים.

מאז, למרות שאני כמהה לתמונה אידילית בצבעי מים של משפחה שמצליחה ליהנות לה משלווה משותפת, בלי גירויים חיצוניים יזומים, אני מעט חושדת בשקט הזה. אבל הרוגע ההמוני בגני לוקסמבורג הוא בטח אחת התוצאות המבורכות של החינוך הנוקשה ההוא.

הדרך הביתה התארכה לה, כשהתעכבנו ארוכות ליד גדר הגן, מול התערוכה של העיתון לה פיגארו, שקיבצה מבחר צילומי עיתונות עוצרי נשימה (התערוכה תהיה תלויה עד ה-15 ביולי). בערב, כשהילדות כבר ישנו להן, עייפות ושזופות, הדלתות למרפסת היו פתוחות לרווחה, מזמינות פנימה את רעשי הרחוב ואוויר קיצי בניחוח חופש גדול. הוצאנו למרפסת כוח חלוץ בדמות כסא אחד; אולי אפילו נצטרך לקנות מזגן בקיץ הזה. כשכבר התחלתי לתכנן את מבצע העברת מעילי החורף שמעתי רעש חזק מתגלגל לעברנו. גשם שוטף התחיל לרדת.

מלתחת קיץ. רו שארלו פינת ברטאן

- פורסם לראשונה במאי 2008 ב"מפריזה", הטור שלי ב"24″ של ידיעות.

בדרך ל. מתחת לעננים

~ האביב, ונסיעות של אחרים לאיטליה, ודברים שאני כותבת עכשיו, הזכירו לי את הטיול הזה, ואת הטור הזה, שמעולם לא פורסם. הריהו ~

היה לי תירוץ טוב, היתה לנו הזדמנות, יחד ביצענו את הפשע המושלם. שתי חברות, בינינו שש עשרה שנות הכרות, ארבעה ילדים ושני בעלים שהתגייסו כדי לעזור לנו לחרוץ לשון למציאות. נסענו לאיטליה בחטף כמעט, הישג מרהיב. כשסאלי מספרת להארי על יחסיה עם ג'ו, זה שהיא כמעט התחתנה איתו, אלא שהוא רצה לשמור על החופש, הספונטניות, הלחלוחית, היא מסכמת: "בסופו של דבר, מעולם לא נסענו לרומא בהתראה של רגע". "וסקס על רצפת המטבח?", ברר הארי. "אף פעם", מודה סאלי. "אריחי הקרמיקה המקסיקניים קרים וקשים". אני לפחות נסעתי לרומא.

נפגשנו בפיומיצ'ינו, שדה התעופה האיטלקי, עשרה ימים בדיוק אחרי שכתבתי לה בג'יטוק: "יש לי שאלה, אבל תשמרי על ראש פתוח". עשרה ימים בשבילנו הם התראה של רגע.

קקטוסים. עדיין לא נכנסנו לעיר (ויש גם טיפ: המנעו ממוניות שירות)

אסנת היא בחורה ספונטנית. גם אני בעד ספונטניות, רק כזאת שמגובה בידע מוקדם. לא אכפת לי להחמיץ את ארוחת הערב במסעדה המעולה שליד המלון שלי בזכות איזו סמטה שהוליכה אותנו לכיוונים בלתי צפויים, אני רק חייבת לדעת איזו מסעדה מעולה נמצאת לא רחוק מהמלון. אה, ואני מוכרחה להזמין מלון. אסנת לא. היא רוצה למצוא לבד. כשנגיע, נסתדר, היא מבטיחה לי. מלונות, בכלל, שנואים עליה.

היא גם שונאת אטרקציות שמכוונות לתיירים, ומדריכי תיירים במיוחד, והכי היא שונאת מדריכי תיירים שממליצים על מקומות שתיירים לא מגיעים אליהם. אבל היא מאוד אוהבת את המדרגות הספרדיות.

ובצדק. הסתובבנו חצי יום ברומא של התושבים, והיא היתה הרבה פחות יפה מרומא של התיירים. ובאמת נורא יפה באזור המדרגות הספרדיות, אבל אנחנו כבר מתות מרעב.

באיטליה, גם המסעדה המקומית ביותר סבורה שהאיטלקיות שלה היא משהו לחגוג אותו. בסמטה צדדית מצאנו מסעדה כזאת, מלאה עד אפס מקום, פרט לשולחן אחד פנוי, מחכות שמישהו כבר ירשה לנו לשבת. מלצר אחרי מלצר הם חולפים על פנינו, ממהרים עם מנות הפסטה הלוהטות שלהם, ומבטיחים לנו שעוד דקה, ואז עוד שתיים, ואז עוד חמש. אני מנצלת את הזמן, הרגל מגונה של מבקרת מסעדות, ומוציאה את הטלפון הנייד כדי לצלם בחשאי, מגובה המותן, את המסעדה.

המסעדה. בתמונה מתחבא סלב (של איטלקים)

זה כנראה לא היה נורא בחשאי, כי אלה בשולחן לידינו דופקים חיוך ומחכים לצילום הבא, ואלה בשולחן שמאחורי גבי, שולחן של תשעה גברים ואישה, מזדעקים ושולחים אלי נציג. בשיער אפור, עיניים כחולות ומבט של אחראי על העניינים, הוא מבקש ממני לא לצלם, ומצביע לי על גבר, שיושב בגבו אליי, תלתליו השחורים מבריקים מקרם. סוכן חשאי, אני מתארת לעצמי, שיצא עם כל החוליה שלו לחגוג מבצע שהסתיים בהצלחה. המפעיל עם שיפעת השיער הכסוף מברר אם אני יודעת מי הוא, ההוא. הוא לא נראה לי כמו ברלוסקוני, אבל מאז רצח רבין אני ממש חלשה בזיהוי ראשי ממשלה.

כסוף השיער מתקשה להאמין שאני לא מזהה את הכוכב שאסור לצלם ללא רשות, ואז הוא מציג בפניי את פרנצ'סקו ברלוטי, או אנטוניו ברניני, או ג'אני די קלודי או מי שזה לא יהיה. אני מחייכת בנימוס. הוא שחקן מפורסם, אומר לי הסוכן שלו. אה, אומרת אני. את לא מכירה אותו? לא. סליחה. השחקן המפורסם מסתובב אליי, והסוכן עושה בינינו היכרות. כוכב הקולנוע מנשק את ידי ואני מתנצלת שוב על בורותי.

אנחנו ממשיכות לחכות לשולחן במסעדה שהתבררה כמקומית בהחלט, עם התערבויות לטובתנו של הסוכן והמפעיל, של השחקן, של איש הסאונד ושל נערת המים. הם כל כך נחמדים ואפופים באדים של גבריות ים תיכונית, שאסנת מהמרת שבסוף הם גם ישלמו על הארוחה שלנו.

חצי שעה ושלל מכרים איטלקיים מאוחר יותר, מושיבים אותנו, והמלצר מגיש לנו תפריטים ברוב טקס. יש לו תפקיד והוא מבצע אותו כהלכה. יש לו אפילו שפם. כשאני מתלבטת לגבי היין הוא קובע "קאסה", כמי שכבר עזר למיליוני לקוחות להחליט על כוס היין שלהם להערב. הוא מוסיף לנו לארוחה צלחת של אנטיפסטי, אבל מכיוון שהוא סוג של סבא זמני, אנחנו לא מתנגדות.

אנטיפסטי. המלצת הסבא

על פסטה נחמדה ויין פושט, במסעדה הכה אותנטית שאליה הגענו במקרה, כמו שקיווינו, אני נזכרת איך בפעם האחרונה ברומא, אחרי ארבעה ימים של אוכל איטלקי בסיסי ומצויין, התחשק לי פתאום משהו אחר. רציתי לראות מה חדש בה, ברומא. פתחתי את מדור המסעדות של הרומאצ'ה, המקומון הרומאי, ופיענחתי מילה אחרי מילה את הידיעה הראשית, שסיפרה על מסעדה חדשה ומבטיחה שנפתחה זה עתה.

החיפוש אחרי רומא האלטרנטיבית החל בנסיעה ארוכה ויקרה מדי אל השוליים הזנוחים של העיר, נמשך בהידפקות על דלתותיה הנעולות של המסעדה, שהיתה פתוחה להרצה ועד אותו רגע ממש האכילה רק חברים של הבעלים, והסתיים בארוחה בינונית ולמטה מזה, חיקויים מנייריסטיים של המטבח הניו יורקי של טרום מפנה המילניום.

בטיול הנוכחי ויתרתי על איסוף טיפים לוהטים מהרומאצ'ה, והחלטתי להסתפק בפסטה מעולה ובפיצה מצוינת. וכך היה האוכל שלנו, ריזוטו סביר, פסטה טובה עם פסטו טרי וארטישוקים, יין פושט והרבה תשומת לב גברית איטלקית.

כששולחן המכרים שלנו עוזב, מקפידים כל יושביו להיפרד מאיתנו לשלום, אחד מהם גם עוצר ושולח לאוסנת נשיקה, השחקן לא שוכח לנפנף בתלתליו בדרכו החוצה, והסוכן מגדיל עשות ונפרד מאיתנו באופן אישי, בנשיקות על כפות הידיים. שוב.

המלצר מביא לנו את החשבון, מזועזע מחוסר היכולת שלנו להשלים את הארוחה בקינוח, ואנחנו כבר די שתויות אחרי יין הבית, היעיל אחרי הכל. הוא מסביר לנו באיטלקית איך להגיע למלון, קלה לאללה האיטלקית הזאת, רק צריך להיות שיכורות כדי להבין אותה, וגם הוא מנשק כל אחת מאיתנו על כף היד שלה. ואסנת, שהיא שבעה, ועייפה ומצוחקקת מכל אלה ביחד מעירה: לא שמעו כאן על שפעת החזירים, ואני מזהירה אותה שאם היא מוציאה עכשיו את הג'ל המגעיל הזה, שכולם עכשיו מתמרחים בו כמו שן שום נגד ערפדים, אין לה שום חיסיון על האקט הזה, והיא מתאפקת עד המלון.

הוטל דה וויל. אחד הטבורים היפים המושכים של העיר

הספר "מפריז אל הירח" של כתב הניו יורקר, אדם גופניק, שכב אצלנו בארון יותר משנה. קניתי אותו באחת מחנויות הספרים באנגלית בגדה השמאלית, לפי המלצה של חבר, בועז גאון. בועז חי כמה שנים בניו יורק, די זמן כדי להתאהב בגופניק ובכתיבתו, די זמן כדי לכתוב יומן מסע משלו, בשם "המקום שבו נגמרת אמריקה". לגופניק נגמרה אמריקה בשנת 1995, אז הוא הגיע לפריז עם אשתו, הקולנוענית מרתה פרקר, ובנם, לוק אודן, מתוך החלטה לחיות בעיר חמש שנים, עד למפנה המילניום.
הקריאה בספר המצוין של גופניק היא בלתי נסבלת, פשוט כי היא מעוררת קנאה אינסופית.

לא די שלאיש היה את התפקיד הטוב ביותר בעולם – שליח הניו יורקר לפריז, אלא שהוא מצויד בכל מה שצריך כדי לבצע את התפקיד הזה על הצד הטוב ביותר ובאופן העמוק ביותר שלו: די כסף כדי לקנות שמפניה בהדיאר, עוגות בלדורה ובגדי ילדים בבונפואה; צרפתית, עם קצת מבטא, הוא מקטר, אבל רהוטה ועשירה מספיק כדי לצלול לנבכי האקטואליה והתרבות הצרפתיות; וחברים שכאלה: הוא מתרועע עם פרופסורים ועורכי עיתונים ומבקרי מסעדות נחשבים, ואפילו בישל ארוחת ערב לאליס ווטרס מהמסעדה הסן פרנסיסקואית הנודעת שה פניס. אם לא די באלה, גופניק הוא גם דק הבחנה, מצחיק ואנושי, ויודע לספר סיפורים, שאותם הוא מניח על שטיחים עבים ומפנקים של ידע כללי והון תרבותי.
וחוץ מכל אלה, קראתי שהוא עדיין חוזר לפריז מדי קיץ, שזה בדיוק התנאי שלי לחזרה לישראל, לו היה לי למי להציב תנאים.
זה ספר מצוין, אבל אני לא יכולה שלא להתכווץ בכל פעם שקופצת לה מאליה ההשוואה. בעודי מתרפקת על כל כתבה שטוענת שהמזרח המשמים של פריז בהחלט הופך להיות, כלומר אוטוטו יהיה, ממש רק עוד רגע, האזור הלוהט בעיר, מתאר גופניק איך הוא מרדים את בנו לוק בעגלה, בהליכה לילית לאורך הסן, על גשר האמנויות, עד שהם מגיעים לשעריה האדירים של האקדמיה הצרפתית.

*

קל להשתגע כאן מקנאה. במקום שמרכז כל כך הרבה טעם ויופי, זה אולי אפילו מתבקש. אבל כשאנחנו מארגנים לעצמנו סוף שבוע זוגי בפריז, כלומר משנעים את הילדות לבייביסיטר, אנחנו עושים קניות בשוק ואוכלים אצלנו בבית, מול שמש נדיבה של סתיו, את ארוחת הבוקר הטובה בעולם. ואז אני נרדמת, אחרי שתי כוסות של שמפנייה, ליתר דיוק ברוט, עדין וטעים שקנינו במבצע בסופר, אני אוהבת להרדם על הספה עם ספר, לישון תחת השגחה. ואנחנו קמים ממש לאט ומתלבשים ויוצאים מהבית, ואני יודעת כבר בעל פה שהמעבר בשאטלה מקו אחד לקו ארבע הוא מהיר וגם חולפים על פני הלהקה הדרום אמריקאית הגדולה והקבועה שם. והרחובות שיוצאים מסן ז'רמן שטופי תיירים, אבל הם לא מפריעים לנו כהוא זה, ואנחנו מוצאים רחובות שאיכשהו עוד לא היינו בהם, והכל כל כך יפה. עדיין לא קר אבל יש באוויר כבר ריח של עצים בוערים ושל ערמונים, ואנחנו מרגישים לגמרי בחו"ל ולגמרי בבית.
וכשאנחנו מגיעים למסעדה רבע שעה לפני הזמן, יש לנו כמה דקות פנויות לשבת על גדות הנהר, במרחק נוח מזוגות אחרים. ספינות תיירים עוברות מולנו, מרטיטות את המים, משיטות לעברנו עוד שלל אורות קטנים משלהם, ואני מלאת קנאה בעצמנו, כי זה רגע מושלם, והוא מצטופף לצד הרבה רגעים כמותו שאספנו כאן. ואם נעצור את הנשימה, כמו שלמדתי במטווח בטירונות, נצליח לשמור במצלמה כמה מהזהרורים על המים בלילה היפהפה הזה.

סן. פלא. לפעמים גם זוכרים את זה

העיר הזאת, החיים בה, הזרות בה, השייכות אליה, דוחפים אותך לאגרנות כפייתית של כמה שיותר ממנה, בצילום, בכתיבה, באיסוף כרטיסי ביקור של מסעדות שאכלנו בהן, של גלויות מתערוכות שביקרנו בהן, בספרים שקראנו כאן, בספרים שעוד נכתוב כאן.
באחד מהתקפי הגעגוע למפרע – יש לי כאלה כל הזמן, בכל פעם כשמאוד טוב או מאוד יפה או מאוד טעים, אנחנו חושבים על עירנו החוקית, תל אביב – חשבתי שאולי אני יכולה לצלם את כל הבית שלנו, פינה אחר פינה. את פיתוחי התקרה, את הסדקים בין קורות העץ שברצפה והליכלוך שהצטבר בהם במאה ושתיים השנים האחרונות, את פרזולי המעקות במרפסת, את דלתות העץ הכבדות ומנעול הכספת שפותח אותן, את הפרחים הסגולים בויטראז' בחלונות שמלווים את גרם המדרגות.
ואז, נפתח את כל התמונות ונדביק אותן יחד, לכדי מודל קטן של חיינו בפריז, לבנות אותם מחדש אחרי שנאלץ להיפרד מהם.
אם זה נשמע לכם מטורף, אתם צודקים. תקראו לזה פרויקט של אמנות מודרנית, ניסיון פרוסטיאני, של החייאת זיכרונות, שלא מסתפק בזיכרון העוגיה וגם לא בעוגיה עצמה.

*

כולם כאן כותבים כל הזמן. סקר שנערך כאן לא מזמן העלה שמיליון ארבע מאות אלף איש מחזיקים כאן כתב יד, טיוטה לרומן או לספר זכרונות, שאולי יתפרסם מתישהו וככל הנראה לעולם לא. כולם מסתובבים כאן עם פנקס. ילדים, כולל אלה שלי, מציירים ומדביקים קארנה דה וויאז', ספר מסע, אחרי כל נסיעה מחוץ לעיר.
משהו בחיים כאן הופך אותם לכאלה ששווה לכתוב עליהם, משאלתם הממומשת היטב של סימון דה בובואר וז'אן פול סארטר. אולי זה תהליך מעגלי: החיים במקום שמתועד בלי סוף בספרים, בסרטים, במוזיקה, הופכים להיות משהו ששווה תיעוד נוסף, משלך. לא אחת קרה לנו לצאת להסתובב בעיר, כדי לחזור למקומות אהובים או למצוא מקומות חדשים לאהוב, ובסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו בחנות ספרים, מעלעלים במשך שעה יקרה בספרים שנכתבו על פריז: פריז בזול, הביסטרואים הכי טובים בפריז, המלונות הכי יוקרתיים בפריז, פריז האופנתית, פריז המעוצבת, הכפרים הקטנים שבתוך פריז, פריז לעצלנים, פריז לאמהות צעירות, פריז לאוהבי אורגני, פריז-זן למחפשי שלווה. וככה, בחנות המוצלחת של וירג'ין מתחת ללובר, פריז פרושה מעלינו, ואנחנו נמצאים מתחתיה ומעלעלים בספרים אודותיה.
אנחנו מחשבים כאן את קיצנו לאחור, עכשיו יותר מתמיד, ואני אחוזה בדחף בלתי נשלט לערוך אלבומים מהתקופה הפריזאית שלנו, במיוחד אחרי פסאודו-טרגדיית נפילת המחשב שאיימה למחוק את כל התמונות שלנו מכאן ובכלל. אני גם מוכרחה להכין את הרשימה האינסופית של כל מה שעוד לא הספקנו לעשות כאן, צ'ק ליסט, שרק אחרי שנמחק את כל הסעיפים בו, רק אז נוכל להתקפל מכאן. אבל אני מנסה לכבוש את הדחפים האלה, לתעד את חוויית פריז שלנו לאחור או לתכנן את מה שנשאר ממנה, כדי לעשות משהו ממשי בזמן הזה.
אבל זה העניין בפריז, בעצם. פריז היא לא רק פריז, היא כל השובל הזה שהיא משאירה לפניה ומאחוריה. היא כל המיצים המקדימים שניגרים כשאתה חושב על סוף השבוע הפנוי שלפניך, והגעגוע וההתרפקות כשאתה חושב על סוף השבוע הזה כשלאחריו. פריז הממשית, כך אני אומרת לעצמי, היא רק נקודה אחת באמצע.

* התפרסם לראשונה במסגרת "מפריזה", הטור שלי במוסף 24 של ידיעות. כאן אני יכולה להביא גם כמה מהפרטים שנאספים בקפדנות שמרכיבים למפרע את הזכרונות.

פרט מהתקרה. פרחים ופרפרים שנצבעו עשרות פעמים במאה השנים האחרונות

ההסקה המרכזית. הטוטם שלי בחורף

כותרת האח הפיקטיבי. משום מה, המגירות הקטנות דווקא נפתחות

פנדל והדוגמה האחרת של תבליטי התקרה

דלת הברזל והוילון המנומר. הטאץ' המעודן של בעל הדירה

מפוח, מטאטא ומחתה. כלים להבערת האש באח (האמיתי)

אמבטיית הנסיכות. האמת, רגלי האריה הן מפלסטיק ונושרות תדירות

ונעלי הנסיכות. השכנים מתים על זה

תפקיד נוקשה המשתנה לפי שעות היום. Fabre d'Eglantine עובר מהבוקר לצהריים

אני מתנצלת מראש על חילול הקודש. סליחה על הכפירה בעיקר. אבל תצפית משתתפת אינטנסיבית, עשרות כוסות קפה הפוך, מאות קפה נואזט (נגיע לזה), עשרות סלטים (נדבר על זה) וכמה כוסות של קיר על בסיס ריזלינג (עזבו. יש דברים שהשתיקה יפה להם) הסמיכו אותי לקבוע: פריז זקוקה לבית קפה תל אביבי. יש אנשים שמוכרחים לברר את מצב החניה לפני שהם בוחרים מקום לפרוק בו את חפציהם. אני, בכל אי בודד בו ינחיתו אותי, זקוקה אנושות לבית קפה ראוי. מקום לשתות בו קפה טוב, לעלעל בו בעיתונים, לפגוש בו אדם או שניים מעניינים, לצפות בעוד כמה מסקרנים, להיות בו לבד, לחשוב בו, לאכול בו טוב או לפחות לא רע. עם כל השאר אוכל להסתדר. פריז, תגידו עליה את כל הדברים הטובים, את רובם כבר אמרתי בעצמי, עדיין לא הציעה לי את בית הקפה ההוא שאני מחפשת. אל תספרו לי על ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. הם לא יושבים בקפה מתחת לבית שלי, ועברתי קפה-קפה במונפרנס ובסן ז'רמן, וחוץ משלטי זיכרון, תמונות שחור לבן ואגדות של מלצרים קשישים, לא, סימון לא הרביצה בי פמיניזם וגם לא פילוסופיה, ולא, סארטר לא ניסה להתחיל איתי כדי לספר על זה לבובואר בסוף היום. לא נתקלתי גם בפיקאסו, לא בז'ק פרוור, לא בבוריס ויאן ולא בהמינגוויי.

ארוחת בוקר. קפה על כיכר נסיון

גם לא נתקלתי, אגב, במחליפיהם הצעירים. נכון, יש סיכוי שישבתי שולחן ליד גדי טאוב המקומי ולא זיהיתי אותו. אבל אני מצותתת לשיחות. מותר לי, במיוחד כשאני לובשת את פרצוף האני לא מבינה מה שאתם אומרים וממקמת מחדש את המשקפיים על האף כדי לחדד את השמיעה בכל פעם שהשיחה מתלהטת. אלא שהשיחות בשולחנות הסמוכים מתלהטות לעתים רחוקות ממש, ולא שמעתי, אף פעם, שום דבר שדומה למה שראיתי בסרטים על הסלונים הספרותיים. אולי אחרי רדת החשכה.

פה ושם אפשר לראות מוזיקאים מתאמנים על פרטיטורות. בלי שום כלי נגינה, רק קוראים את המוזיקה מתוך ספרי התווים, מלווים אותם בתנועות ידיים או בהבעות פנים מתאימות. בטוח, אם כן, שגם בבתי הקפה הפריזאיים עדיין נכתבות פה ושם יצירות מופת. אבל למרות שכל כותב שמכבד את עצמו מחזיק מחברת עור שחורה ויקרה מדי לשרבט בה את שירבוטיו, אף אחד כבר לא באמת כותב בהן רומנים, גם לא טורים לעיתון. ולפטופים? רק תבקש לחבר את המחשב הנייד לחשמל ותחטוף מבט מזועזע, כאילו ביקשת קטשופ ליד הצ'יפס. אבל אולי פעירת מחשב היא דרישה מוגזמת. נתחיל בקפה. התחלה גרועה. הקפה הצרפתי די מחורבן, סלחו לי על הצרפתית. בתצורתו הבסיסית, אספרסו, הוא לא נוראי, אבל קפה הפוך לא יודעים איך להכין כאן. אפילו במעדניה של פושון היה ההפוך בשמונה יורו גרוע לא פחות מאשר הסטנדרטי שנמכר בארבעה. למדתי, אם כן, להתפשר על קפה נואזט, אספרסו עם מעט חלב, משקה שלא מצליחים להרוס כאן כמו את ההפוך, וגם עולה חצי ממנו.

ואפשר גם שוקו חם. Square Trousseau

פרט לכמה בתי קפה שמגישים בראנץ' במחירים מופקעים, בעיקר לתיירים, כמו Ladurée היפהפה ברחוב בונפרטה בגדה השמאלית, בשעות הבוקר מזכירים בתי הקפה הפריזאיים בעיקר את קפה צמרת. ההוא, כן. אין מוזיקה ואין שנסונים, אין בגט ואין קרואסונים, אין ספרים ואין עיתונים. יש קפה. ונואזט, אם תתעקשו. בכלל, בפריז, כמו כל דבר אחר בפריז, בתי הקפה מתנהלים בסדר יום מוגדר. על הבוקר נכנסים הקבועים לקחת קפה. הם לוקחים את הקפה שלהם על הבר, מעלעלים רגע בעיתון היומי המקופל על הבר, ובשנים האחרונות אפילו לא מלווים את תידלוק הבוקר הזה בסיגריה.

אחרי ששורת הלוקחים קפה מתפזרת לעמל יומה, אז אפשר לשבת לקפה. את זה אני דווקא מחבבת בקפה הצרפתי: כמו על הספסל הצרפתי, גם בקפה אתה יכול לשבת לגמרי לבד. אפילו לא מוכרחים לעשות משהו. להיפך, ככל שתעשה פחות, תיתפס אינטלקטואלי יותר. ועכשיו לממצא מדהים: במרבית בתי הקפה, שום דבר לא מוגש ליד הקפה. גם אם לבית הקפה צמודה מאפיה משובחת בעל בית הקפה ישלח אותך, פורע החוק הרעב בשעות הלא נכונות, לקנות לך את קרואסון השקדים שלך בעצמך, ואף ירשה לך לאכול אותו ליד הקפה. או הנואזט. אבל משהו מהמטבח? חכה לצהריים.

לקראת חצות היום חייבת הישיבה חסרת התכלית להיפסק. עכשיו אוכלים. כי בבתי הקפה הצרפתיים מותר להתבטל בשעות המוקצבות לכך. תרגיש חופשי בין תשע לאחת עשרה וחצי, בין ארבע לשש וחצי, השעות שבהן לוקחים משהו לשתות, ובית הקפה הופך לבר רחובי נעים. צריך שתחליט, מראש, למה באת. כי אם תאמר שאתה אוכל, מיד יצפו ממך להזמין ארוחה מלאה, ואם תפגין היסוס, תבקש להתחיל בכוס יין ואז לראות אם מתפתח לו הרעב שמצדיק להוציא עשרה יורו על כריך, יאסוף המלצר בהפגנתיות את כוסות היין והסכו"ם והמפית.

בשעות אחרי הצהריים. קפה בר במארה

חסרה כאן הנינוחות הזאת, הישיבה הזאת שמרשה לעצמה להתפתות לרק משהו קטן. כי אין משהו קטן, ואוכלים רק בזמן הסעודה. אז אולי סלט? אוי ואבוי, הם קוראים בשם הזה לאוסף מה-קשור הירקות המבושלים, עם הביצה הקשה החצויה, שתי פרוסות ז'מבון והרוטב השמנוני שאמור לחבר בין כל אלה. תשכחו גם מסיידר חם בחורף, וקפה קר כהלכתו אפשר להשיג, אם מוכרחים, רק בסטארבאקס. אבל מה שבעיקר נעדר מבתי הקפה הפריזאיים, היא רשת הקורים הדקיקים, הבלתי נראים, שעוטפים את בתי הקפה התל אביביים. המלצרית כבר יודעת שבשבילי נואזט, כרגיל, ושהילדים שלנו בני אותם הגילאים, ואפילו הבטחתי שאביא לה גלויות מהביקור בישראל. בבית הקפה הזה אפגוש מדי פעם חברים מהשכונה, ינופנפו פה ושם שלומים ויוחלפו נשיקות ואיחולי יום טוב. אבל בסופו של דבר, בתי הקפה הצרפתיים, כמו הצרפתים, הם פרודות זהות למדי של שכונתיות מצומצמת.

ואילו בתי הקפה הישראליים, כמו הישראלים, ינסו בכל כוחם לחפש את הייחוד שלהם, את הנישה שלהם והקהל שלהם, ואחרי שימצאו את כל אלה, לא יוכלו להתנתק מהשבט שלהם. קפה "מיכל" בדיזנגוף, "מזה", באחד העם, "נוח" באחד העם צפונה משם ועד "נחמה וחצי" מול הריסות "הבימה" הנבנית מחדש ואפילו "מטילדה" במעוז אביבה המרוחקת, כולם, בסופו של דבר הם סניפים של אותה רשת, חדרים שונים של אותו בית, תחנות ריענון על אותו מסלול ידוע מראש. באחד תוכל להיות אמא מהגן ובאחר יועצת ארגונית במשרדה הארעי, בשלישי תוכל לכתוב שעות, ברביעי – להעמיד פנים שאתה כותב אבל בעצם לנחש מה כותבים האחרים, ואל החמישי תיקלע ברגעים שבהם לא תמצא את עצמך ושם, תדע מראש, מישהו שתכיר כבר ימצא אותך. בכל אחד מהם תוכל להרגיש בבית, או בבית הקפה שלך, אבר חיוני באותה רקמה אנושית אחת חיה.

* פורסם באוגוסט 09′, בטור שלי "מפריזה", במוסף 24 של ידיעות

- – -

באותו עניין:

צ'רלס ברמר, כתב הטיימס מפריז, מספר על דעיכת בתי הקפה בצרפת, ועל החלצות הממשלה לעזרה.

Le loir dans Le Theiere הוא בית קפה במארה, או בית תה בעצם. אבל הוא מוצלח מאוד, בעל מרקם ניו יורקי ומאפים מעולים ועוגות לא פייריות. היחס אנטיפתי לעילא, הכסאות מגובבים, אבל המיל פיי היה נפלא, וגם הסן מרסלן המותכת.

ב-Lina's יש קפה מוצלח (!), דברים קטנים וטובים לאכול לידו ואפילו אפשר לעבוד בו בניחותא. ואם תתנו לי די כסף לבזבז בצומת אחת, אני אשקיע את כולו בין החנויות שעליהן הוא צופה: Paul & Joe, Y, והשלישית החדשה והשווה – All Saints Spitafields, שהייתי מתמכרת לה, לו אך היה לי עדיין אופנוע.

וכמובן מי שבאמת רוצה לסייר בעקבות לוחמיו העשויים ללא חת של בית הקפה הצרפתי, ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר, לא צריך להרחיק לכת, אלא להפקיר כמה שעות בין הרובע השישי לארבע עשרה.

קפה וקרואסון וטרטן ומיץ תפוזים. בוקר על השולחן היחיד שתפס שמש בכיכר

השבוע נפל דבר: שבעתי. אכלתי עם חבר לעבודה בקיטשן גלרי בי, מסעדה חדשה ואופנתית בגדה השמאלית. הקגב, כפי שהיא מכונה לפי ראשי התיבות של שמה, היא אחותה הקטנה והמצליחה של זה קיטשן גלרי המפורסמת. גם במסעדת האחות האוכל היה עדין מסקרן ומצוין, משלב, כמקובל בימינו, את קפדנות הבישול הצרפתי המדויק עם התיבול האסייאתי ותוצרת השוק היומית. הראשונות היו מפלרטטות ומקסימות, העיקריות, כדרכן, היו בסדר, ומרק השוקולד הלבן בוואסאבי עם נשיקות מרנג קטנות, היה סיום מוחץ לארוחה. היה אופנתי, היה עדכני, היה ממש טעים. וממש מספיק.

לא האמנתי שאגיע לרגע, אבל כרגע לא מתחשקות לי יותר ארוחות מצוייצות, לא רוצה יותר רטבים מוקצפים ועננות הדרים, קוביות זעירות וזהות בגודלן של ירקות חתוכים, ואין לי צורך, לעת עתה, בשילובי הלמון גראס, קארי ירוק, דבש הדרים, סויה וג'ינג'ר ויין פורט או מה שלא יהיה. בינתיים, אני מנסה להתרפק על ההסתפקות.
אני מוכרחה ללמוד משהו מהעם שבקרבו אני חיה. למשל לומר לא. "לא" כמו ב"לא, תודה". "לא" כמו ב"לא תודה, כבר אכלתי בננה בבית", משפט ששמעתי בוקר אחד מחברה שקפצה לבקר, והגשתי לה יחד עם התה, קווין אמאן שעדיין היה חמים מהאפייה וההשחמה שלו בתנור המאפיה המעולה שבכיכר הסמוכה. קווין אמאן, תבינו, הוא מאפה שמקורו בברטאן, שכמויות הסוכר והחמאה הפליליות שבו מקרמלות את בצק העלים ככה שאין כל אפשרות להתנגד להם. אז זהו, מתברר שאפשר. כל מה שצריך הוא חינוך ראוי, כלומר צרפתי.

קווין אמאן. אמאן היא פשוט "חמאה" בברטונית

במסגרת ההכפשות הפראיות שלהן זוכה המדינה המארחת שלנו, והניסיון לטעון שצרפת היא לא המקום הנפלא שאתם חושבים, עכשיו גם מיתוס הנשים-הצרפתיות-לא-משמינות נמצא תחת מתקפה. אלא שההשמצה הנוכחית מגובה במחקר שנערך בקרב עשרים וחמישה אלף משתתפים.
מדי שלוש שנים סוקרים בצרפת את מצב ההשמנה, והתמונות קשות, גם אם צבעוניות. הגרפים בדו"ח המחקר יפים כל כך, שלו הייתי מיסוני הייתי הופכת אותם למעיל גשם (אבל הייתי מקפידה שהעמודות ירוצו רק לאורך, כדי שיהיו מרזות). אבל הנתונים מחרידים. בשתים עשרה השנים האחרונות הוכפל כמעט שיעור השמנים באוכלוסיה, הצרפתיה הממוצעת עלתה בשלושה קילו ומתניה התעבו בכמעט חמישה סנטימטרים.
כיום, טוענים הממצאים, 14.5 מהצרפתים הם שמנים מאוד, וכמעט 32 אחוזים נוספים סובלים מעודף משקל. מדו"ח המחקר, שערכה האפידמיולוגית ד"ר מארי אלין שארל ומימנה חברת התרופות רוש, עולה שהחקלאים, הפועלים והפנסיונרים סובלים מההשמנה החריפה ביותר. העניים, כנהוג בעולם המערבי, השמינו יותר מכולם, בעוד בעלי המקצועות החופשיים משמינים במתינות יחסית ואילו העשירים ממש הצליחו לא רק לעצור את הגידול בהשמנה, אלא אפילו לרזות.

שחור מרזה. קלישאה מדוייקת ורווחת במקומותינו

הכי משמין לגור בעיר קטנה, שיש בה עד עשרים אלף תושבים, ולמרות שהטבעת שמקיפה את פריז מסמנת את האזור המשמין ביותר במדינה, הפריזאים עצמם השמינו פחות משאר עמיתיהם למדינה, ואפילו בינינו, מתברר, יש 13 אחוז שהם שמנים ממש.
אבל אף גרף לא מודה בהשערתי הבלתי תקינה-פוליטית: הסיבה לתוצאות המחקר המפחידות, הן הדגימה הסטטיסטית, שמתעקשת שהנשאלים ייצגו את כל חלקי האוכלוסיה. וכך, בעוד הכותרות שמחות לאידן של הצרפתיות המשמינות, נדמה לי שאלה אנחנו, הזרים, שדופקים להן את הסטטיסטיקה.
האפריקאיות מגדלות ישבן לתפארת, שהוא בטח לא רק תורשתי, אלא גם חיוני כשהן משעינות עליו ילד בן שנתיים שאותו הן כורכות על גבן במטפחת בד דקה צבעונית ומודפסת. האמריקאים כאן ממילא משוכנעים שהם מתו והגיעו לגן עדן ולכן הם יכולים לחוקי הביולוגיה (ולא, הם לא). והישראליות? מכירה לפחות אחת, שגם אם תשנן כל חייה "לא תודה, אכלתי בננה", או "טעמתי קרואסון אחד, טעמתי את כולם", לא יחצו מילות האיפוק וההגיון האלה את סף פיה.

אל"ף, מפני שמדובר בשקר כלשהו. הקרואסונים שונים זה מזה, אני עדיין מחפשת את הטוב מכולם. בי"ת, בגלל שברגע שטעמת אחד טוב ממש, אי אפשר שלא לחשוב שחיים טובים הם כאלה שנפתחים מדי בוקר בחמש מאות הקלוריות האלה, הפריכות, העשויות מעלעלים דקיקים זהובים, עם השיזפון החמאתי שלהן, והקולות שהן משמיעות במהלך המעבר המהיר מדי שלהן מהדלפק במאפיה היישר לאזור המתניים. גימ"ל, בגלל הידיעה שיום אחד אאלץ להסתפק ברוגלעך.
גם הצרפתים מאמינים בקרואסון. אוכל, כידוע, הוא עניין מרכזי בחיים כאן, וברחובות רואים אנשים שהולכים בנחת יחסי עם עגלות שוק, גברים ממהרים בחליפות כשתחת זרועותיהם בגטים עטופים בנייר, ונשים הנוהרות לבית הספר לאסוף את ילדיהם עם קרואסונים טריים של שוקולד.

גבינה, מישהו?

אבל בואו לא ניתן לשפע הפחמימות המתהלכות ברחובות להטעות אותנו. אם נייקי הצליחה לתפוס את הרוח האמריקאית כשהציעה לנו פשוט לעשות את זה, הצרפתים מצידם דוגלים ב"פשוט לא". האומה הזאת מתגרה בעצמה ללא הרף, מייצרת עוד ועוד אוכל טעים, פותחת שווקים חדשים, מגדלת ירקות, גבינות וחזרזירים יוצאי דופן באיכותם, מציעה עוד ועוד מסעדות מעולות ומפתחת טכניקות בישול קפדניות וחדשניות. ובמקביל היא מסתגרת בין גדרות, חוקים וכללים, מתגאה בעמידתה המבוצרת בפיתויים שהציגה בפני עצמה.

והם פשוט אומרים לא: לא מתחילים לאכול לפני שכולם מתיישבים לשולחן, לא מסכימים לקבל תוספת, לא אוכלים בין הארוחות, לעולם לא אוכלים ברחוב ובטח שלא בעמידה. ואם אתה לא יכול לעמוד בזה, צא לעשן סיגריה, או תעלה לישראל.
זאת לא סגפנות, זה משחק אינסופי של שידול והימנעות. בחודש אוקטובר מתקיים בבתי הספר שבוע הטעם, בו הם חוקרים בהנחיית המורה שלל טעמים, ובהשראתו החליטו הילדות לאכול את ארוחת הערב בעיניים עצומות, והבדילו בקלות בין סנט מור לקממבר לקונטה.
מפתה לקשור את העובדה שהצרפתיות הן רזות ועשויות היטב, ולמרות כל אלה אינן סקסיות, עם האופן בו הן מודדות כל דבר שהן מכניסות לפה. ואי אפשר להתעלם מההיבטים הדכאניים באומה כזאת, שעוצרת רעב ספונטני, שבה על הנשים בהריון נאסר להעלות גרם אחד יותר מאשר משקל העובר וכל הציוד ההיקפי שבא איתו, שנמנעת גם מחוסר נימוס, ועל הדרך גם מנמיכה את חומה האנושי, שהוא מסוכן באותה מידה, כי גם הוא עלול להמס את הגבולות הידועים.

שוקולד, מישהו? חלון הראווה של מישל קלוזיאל ברחוב סנט הונורה

ומה רע בקצת אנאליות, בעצם? המסגרות הברורות של מתי אוכלים ואיך, מייצרת סדר פנימי, הגיון, ובעיקר איזו הסתפקות במועט בכל תחומי החיים. הארונות של הצרפתיה המצויה לא מתפקעים מבגדים, והדירה הפריזאית קטנה וצנועה לאין שיעור ממקבילתה התל אביבית, למשל. אפילו הרזון כאן הוא לא הישגי, מתריס, מנקר עיניים, כמו זה שאני מכירה מתל אביב או מניו יורק. הצרפתיות אינן רזות נורא; הן פשוט לא שמנות. אף אחת מהן.
כי מעבר לרשת האיסורים והמגבלות שיש בה משהו חושני כשלעצמה, הריקוד הקבוע בין הפיתויים העזים וכוח הרצון הנחוש, אפשר להרגיש כאן בקיומה של הידיעה המוחלטת שכל הטוב הזה יהיה קיים גם מחר. הם אפילו לא יודעים כמה הרעיון הזה אופטימי.
אין כאן תחושת סכנה, או רעב עז, או מאבקים נחושים במשקל. אוכלים כדי ליהנות, וכשנהנים – נהנים במידה. נכון, ההסתפקות במועט הזאת הולכת יד ביד עם העדר שאפתנות ברמות בארט סימפסוניות כמעט. אבל כמה שלווה טמונה בקבלה של הנחת היסוד, שהקווין אמאן הזה יהיה כאן גם מחר, ולא תודה, כבר אכלתי בננה.

0
* גילוי נאות: במהלך כתיבת טור זה נאכלו מעדן חלב, עוגיות גאבוט נפלאות של קרפ דקיק, תחרתי וחמאתי, שוקולד מריר, ירקות בתנור מיום אמש ודי הרבה דיאט קולה. ואף לא בננה אחת.

0

* פורסם במוסף 24 של ידיעות

מה זה הדבר הזה? מתוך מיצב בגלריה בגדה השמאלית

בעיות בדיקדוק הן לגמרי פאסה קומפוזה. הקושי האמיתי הוא להחליט בין גוף שני רבים המכבד והמרוחק ובין גוף שני יחיד, העממיקו, בין "הירצה מכובדי לשתות קפה?", לבין "רוצה קפה, אחי?". מאדאם רוזנבלום מתלבטת

סילחו לי על הצרפתית, אבל לכי תכתבי על סוגיית הפניה ברבים, כשאין שום דרך בעולם לתעתק את שם הפועל vousvoyer לעברית.
תנאי ידוע מראש בחיים בצרפת, היה שחלק מהמפגשים שלנו יתנהלו בגוף שני רבים, אותו vous מפורסם, גם כשהאדם שממולנו יהיה באופן ברור אחד ויחיד. השאלה למי פונים איך היא היסוס זעיר וקבוע, שמרים את ראשו לפני תחילתה של כל שיחה.

בצרפת, יותר מאשר בכל מקום אחר, אי ידיעת הכללים איננה פוטרת מעונש. כשאך הגענו לכאן, החלטתי ללכת על האפשרות הזהירה יותר, ולפנות לכל מאן דהוא כאתם. ממילא, מכיוון שלא הכרנו כאן איש, דיברו אלינו רק זרים מוחלטים. בכל פעם שנפגשתי עם עובדי הציבור, אנשי השירות והמכירות, הם פנו אלי ב-vous, כאילו לא רק אני כאן מולם, מתחננת לטופס המתאים למרות שלא הגעתי בשעות הקבלה, אלא אני והחבר'ה. כך קרה שגוף שני רבים היתה ההטיה המרכזית ששמעתי ולמדתי. וממילא, כל הדיבור בגוף שני רבים נשמע כמו לקוח מעולם אחר, שמתנהל בזמנים אחרים, בבועה שהוא ניפח ואטם למען עצמו, ולשם הרי נסענו, בעצם.

בהתחלה תרגמתי לעצמי את הפניות ב-vous לגוף שלישי עברי ארכאי, מוצאת את עצמי שואלת: "היידע אדוני היכן היא תחנת המטרו הקרובה?". זה היה די מפואר, להסתדר ככה ברחובות, אבל הקרינולינה שלי לא חזרה מניקוי יבש, ככה שלא יכולתי להמשיך עם התרגיל הזה לאורך זמן, בלי להרגיש את החול בפה.

זה פיל. פשוט עור. אותו מיצב מעבר לקיר הגבס

ניסיתי למצוא שלל תרגומים ופרשנויות שיניחו את דעתי ואת שפתי, שלא יגרמו לי להרגיש כאילו אני מתנהלת בחיינו הצרפתיים, לא עם ספריי בשיער ולא עם בוץ על הנעליים. בסופו של דבר, החלטתי להתייחס לגוף שני רבים כאל ברירת המחדל התקנית, ואת tu, מכווץ השפתיים אבל המעט יותר משוחרר, בכל זאת, בחרתי לתרגם כאילו הוספתי לכל פניה את הסיומת "אחי". כגון: "מה המצב, אחותי, הכל בסדר?". התרגום החדש פישט את התנהלות ה-vous וה-tu שלי. פתאום נעשה ברור וטבעי שרק לחברים פונים ביחיד, כפי שנעשה ברור שאין לפנות למורות בבית הספר ב"אחותי", וכל הזרים המיידיים השתבצו ל-vous שלהם.

כל ה-vous הזה גם עזר לי – בת למעמד הפועלים, צאצאית לקופאית ולעצמאי בתחום מכירת הגזוז – לקבל בהכנעה את תואר המאדאם שהוענק לי. בפעם הראשונה בחיי שהייתי בבית מלון עם המשפחה – מלון שלושה כוכבים בנתניה, כן? לא בדיוק הריץ – רציתי לקבור את עצמי ממבוכה כשמלצר פתח לי את הדלת. ופתאום אני נוחתת בפריז, אחרונת המהגרות, נטולת דירה, חסרת אישור שהייה, ולמרות זאת פותחים לי דלתות, ואף מסכימים שאני מאדאם. אני? מאדאם היא לא הגברת הזאת עם הפאה הבלונדינית הגבוהה, הלחיים הסמוקות מדי, נקודת החן המלאכותית ובית הבושת המפואר? אכן, יחד עם הניסוח מחדש של גבולות ה-vous, הפך עולמי, עולם של ברנשים וחתיכות, להיות מורכב מגבירות ומאדונים.
אלא שביום בהיר אחד, בדרך חזרה מהגן, הציעה אמא ידידותית אחת שנעבור ל-tu. לקח לי עד קצה הרחוב להבין מה זה הסה-טטווא הזה שהיא מציעה לי, ואז עוד כמה רמזורים להשלים עם העובדה, שהנה, שוב זה נעשה מורכב.

הפניה ברבים אמורה להיות עניין של כבוד, אבל למעשה, כל הסיפור הוא עניין של שמירת דיסטנס. מתברר, שגם לצרפתים מלידה ההבחנה בין ה-vous ל-tu היא עיסוק בלתי פוסק בהגדרה השוואתית של סטטוס, של יחסים ושל קרבה.

זה עניין של בחירה. בסרטים צרפתיים, למשל, כשהגיבורים מתחילים לדבר האחד אל השניה ב-tu, זה הסקס של ליל אמש שהעביר אותם מה-vous למשהו מעט אישי יותר. אבל אפשר להחליט, שכל ה-vous הזה נפוח מדי, ולדבר מלכתחילה בגוף יחיד לכל מי שאיננו בתפקיד. אפשר להיות אמיץ ולשאול בשיחת vous אם אפשר לעבור ל-tu, אבל זה כמו להציע למישהו חברות או לשחרר קצת את העניבה. מעטים הצרפתיים שיעיזו, מהגרים – לעולם לא.

מהגרים, סיפרה לי ז'אן, כשניסינו לנתח את דפוסי ה-vous/tu שלה, תמיד פונים לכולם ב-vous. היא, מקומית ותיקה, פונה אל חלק מהאנשים ככה ואל חלק אחרת. מתברר, שאתה פונה בגוף יחיד, בגובה העיניים, רק למי שאתה מזהה כבן המעמד שלך, בהנחה שהוא מוכן לחלוק איתך את אותה קטגוריה חברתית.

הבייביסיטר שלנו, נערה מתוקה בת תשע עשרה שדגתי במועדונית העירונית, מתעקשת להמשיך ולפנות אליי בגוף שני רבים. התחלנו ב-vous, כי אני לא מפלה את בנות השירות הציבורי על רקע גיל. אבל מרגע שהצטרפה לעובדי הקונצרן הזעיר שלנו, קפצתי על ההזדמנות לדבר אליה ב-tu. הייתי בטוחה, שהיא מחכה שאשחרר אותה כבר מעול הריחוק של ה-vous, וגם חשבתי שמי שרוחצת את הילדות שלי, שמנשקת ומחבקת אותן, ומביאה להן מתנות ליומולדת, היא קרובה מספיק בשביל tu ביתי ואוהד.

אבל היא התעקשה על vous. ככה היא רגילה, הסבירה, לדבר אל מבוגרים (איה!), עם מעבידים (אאוץ'!), עם הורים (נו, טוב). חשבתי לנסות טיפול בהלם ולחזור לדבר אליה ב-vous, אולי ככה היא תראה כמה זה מגוחך, אבל התברר שמבחינתה, בסך הכל השבתי את הסדר על כנו.

לקח לי זמן להבין את עוצמת הטעות. הנחתי שהגרעין האנושי שואף לקשר יותר מכל דבר אחר, ואת הקליפות שעוטפות אותו יש להסיר לאט מאוד, או לחילופין בקצב צברי אורי-זוהרי של "יבוא לך". אבל יש גרעינים אנושיים ששמירה על האוטונומיה חיונית עבורם יותר. חבר שעובד בעסקי הטלויזיה, סיפר לנו שסביבו נוקטים בלשון tu, אבל הוא מקפיד על ה-vous. "כשאתה מדבר לאנשים ב-tu", הוא הסביר לנו, "הם חושבים שהם חברים שלך, והגבולות המקובלים נרמסים. הבוס שלנו מרגיש חופשי עם העמיתים שלי, שמדברים איתו ב-tu. הוא גם מרגיש חופשי לבקש מהם טובות, למשל, להעיר אותם באמצע הלילה שיבואו להחליף מישהו. לי", אמר בגאווה, "זה לא יקרה".

תסבוכת Vous/tu המשונה ביותר, היא אצל רופא השיניים. הרופא והאסיסטנטית שלו עובדים אף אל אף כל היום, כבר שנים. שניהם צעירים ונחמדים, ומסיבות של נימוס מקצועי, שניהם מדברים אחד לשני ב-vous. באופן עקרוני, גם אני, הפציינטית, הייתי אמורה להשתמש ב-וו, אלא שהרופא הוא חבר של חברה ואבא של ילד מהגן, על כן יחסינו המהוססים התקבעו על tu. וכך, אני מדברת אליו ב-tu ואליה ב-vous, הוא מדבר אלי ב-tu ואליה ב-vous, ורק היא, שיש לה גישה חופשית אל הפה שלי, שעובדת מצח אל מצח עם הבוס שלה, מדברת אל שנינו ב-vous.

זה משונה מעט פחות מהמנהג הרווח במסיבות, למשל, לנשק זרים שזה עתה הוצגת בפניהם, ואז לדבר אליהם ברשמיות של עובד ציבור. המצאתי לי כלל: אפשר לדבר ב-tu עם מי שכרגע נשקת לו. לא הצליח. ניסיתי, במקום לחיים, להגיש יד ללחיצה. לא הלך. אז עברתי לתכנית של הערכת-בזק ותרגולת ייחודית: לאבחן מראש עם מי צפויה שיחת vous ולהעניק לו נשיקות אוויר, סמוכות ללחייו. וכך הפכו בשבילי, נשיקות האוויר, מהמחווה המזוייפת ביותר האפשרית, לביטוי של מעט כנות בקשר.

* פורסם לראשונה ב"מפריזה", הטור שלי במוסף 24 של ידיעות אחרונות.

תקראו לו גנן, תקראו לו מטפח השראה. עובד חיוני בגן של מונה בז'יברני

מוזה, כידוע, זאת המצאה של עצלנים. אליזבת גילברט, מחברת רב המכר "לאכול להתפלל לאהוב", הרצתה על יצירה והשראה (להשיג באתר TED, שמגייס את טובי המרצים בעולם להרצאות מצולמות, בסניף האינטרנט הסמוך לביתכם). ממרום מיליוני העותקים שמכר ספרה, מעלה גילברט בהרצאתה הסוחפת הצעה שאי אפשר לסרב לה: עזבו אתכם מהשראה. השראה היא דבר נפלא, אלא שהיא עצמאית כמו הרוח, באה והולכת כאוות נפשה. רוצים ליצור? לכו לעבוד.

טום ווייטס, היא מספרת, נסע פעם בכביש המהיר, ופתאום, משום מקום, התחיל לשמוע משפט מוזיקלי, שבפירוש היה מיועד לו. הלחן מתנחל לו באוזן, ווייטס רוצה לתפוס אותו, אבל הוא נוסע באין לדעת כמה קמ"ש, אין לידו לא פסנתר ולא גיטרה, אפילו לא עט. הוא מרים את ראשו לעבר המוזה ששולחת לו את המשפט המוזיקלי המנג'ס ואומר לה: את לא רואה שאני נוהג עכשיו? עזבי אותי, בחייך, לכי חפשי את ליאונרד כהן.
גילברט חוזרת על טענתם של כל כוהני היצירה של דורנו: ההשראה היא ישבן שהתאבן מרוב שימוש. כן, צריך לצאת לעולם, לקרוא ספרים, לצבור חוויות שיהיה שווה לכתוב עליהן, להלחין אותן, לרקוד אותן. אבל בסופו של דבר, אין ברירה, חביביי, אלא לשבת מול המחשב, מול הפסנתר, מול הבד, שעות על שעות על שעות על שעות. ללכת לעבודה. לדפוק שעון.

פרפר על תפוח. או פחפח על תפוח, תלוי את מי שואלים

כל זה טוב ויפה, משכנע, ארצי וגם הוגן, עד שמגיעים לז'יברני. כשמגיעים לז'יברני, שעה אחרי יציאת הרכבת מתחנת סן לאזאר ההומה, נופלים לתוך תרכיז דחוס ומסחרר כל כך של יופי, שאוחז בך דחף בלתי נשלט לצייר, או לכתוב, או לשיר או לעשות אהבה (בצרפתית, מתברר, עדיין עושים אהבה בלי בושה, בלי ציניות ובלי להיחשד בזיוף. מוכרחים לייבא את זה בחזרה לעברית).
ז'יברני. היינו בז'יברני. ליתר דיוק, הפעם הייתי בז'יברני לבד, כך שענייני האהבה ייאלצו לחכות. אבל לרשותי עמדו שאר האמנויות. ויש בהן צורך, כי ההליכה בכפר מלאה ברגעים שלקוחים מתוך ציורים שמולם המתנתם שעות בתור לרופא השיניים: פרפר נח על תפוח מציורי טבע דומם שנשר הרגע מהעץ, ערימות החציר, כן, בדיוק אלה, משנות את צבעיהן לפי מצב רוחה של השמש.

התפוח לא נופל וגו'. בין ערימות החציר

הכל בזכות קלוד מונה ואי שביעות הרצון שלו. לפני מעט יותר ממאה שנה, לקח האיש את כשרונו הרב ואהבתו לנוף ולטבע, ארז את משפחתו ועוד משפחה אחרת שסיפח לעצמו בהמשך, ועבר לבית שכור בז'יברני. מול מרפסת המטבח הוא התחיל לטפח גינה, כדי שגם בימי גשם יוכל לצייר פרחים מתוך הבית.
הוא המשיך לחפש השראה ברחבי צרפת, בהולנד, נורווגיה, באנגליה. הוא צייר ימים ונקרות ועצי צפצפות וקתדרלות ונהרות ופרחים, המון פרחים. אבל דבר לא השביע את תאוותו ליופי, כפי שהוא היה רוצה לראות אותו.

הגן שמול המטבח שלו התחיל לצמוח לגובה, על קשתות ברזל דקות, ובהדרגה גם לרוחב. מונה מכר עוד ועוד ציורים וקנה עוד ועוד אדמות. הוא שתל בהן ערוגות ופרחים ממקומות שונים בעולם, ובהדרגה הקים גם בוסתן. הוא התמודד עם הבירוקרטיה הצרפתית ויכל לה. הוא קיבל אישור להקמת בריכת חבצלות המים והגשר היפני המפורסם שמעליה, ובסופו של דבר גם להטות את ערוץ נחל הרו לאדמות שלו כדי למלא אותה. אחר כך בנה גם בית לגננים.

מבט לבריכת הנימפאות. הגן של מונה

בסופו של דבר, את הנוף הכי יפה בעולם הוא ייצר מול הבית שלו בעצמו. חלק מהציורים שלו יפים אפילו יותר מהגן שבו צוירו. כמה יפות העבודות המאוחרות שלו, שצייר כשקטרקט אוחז בעיניו ומשבש את תפיסת הגוונים שלו. אין לדעת האם הוא מופשט ופראי יותר, כי הוא מתפתח, או כי הוא שוחה עם הזרם לכיוון האבסטרקט, או כי הוא לא רואה טוב.
כשמונה הגיע לז'יברני, תושבי הכפר לא שמחו להיתקל באמן הפוליגמיסט באופן זמני שעלול חלילה להתגלות כבוהמיין. כיום מונה הוא הקדוש של הכפר. הרחוב הראשי של הכפר נקרא על שמו וכל הכפר ניזון ממורשתו: יש בו רק מסעדות, גלריות וחדרי אירוח שממתינים למבקרים בין החודשים מאי ואוקטובר, ומוזיאון מצוין של אימפרסיוניזם שמציג (עד ה-15 באוגוסט), תערוכה שעוקבת אחרי התפתחות הגן ואחרי ההתפתחות המקבילה של ציורי מונה. קלוד מונה סופרסטאר.

קלוד מונה. חמור סבר וחזון

בפולחני אישיות יש בדרך כלל משהו מטריד, גם בהכפפה של חיי כפר שלם לאדם אחד, מת, שפניו המזוקנות והמאיימות משהו נשקפות מכל שלט רחוב ומכל תפריט. אבל בז'יברני קל להתמסר למונה, להתמכר אליו, והוא מעורר מחשבה, וכן, גם השראה.
מונה הפך את היוצרות: צייר נוף שמייצר את הנופים שאותם הוא מצייר. והאובססיה שלו, המונחית על ידי כישרון (או להיפך), הצליחה לייצר גן, עשיר, מרהיב, הרמוני, שרתק אותך אליו, כמו שדבורה נמשכת אל הצוף, מבטל כל יכולת התנגדות. כל היופי הזה מרעיש. הוא מייצר תחושות חזקות ופנימיות כמו הורמונים של כמיהה למשהו. אולי לטוב מוחלט, אולי איזה חשק ילדותי להילכד בתוך אירוס קטיפתי כחול.
מונה היה איש קשה. הביוגרפיות הנלהבות ביותר שלו לא מתביישות לומר את זה עליו. רואים את זה בתצלומים שלו. הוא מספר כמה תמיד שפט את עצמו לחומרה, איך מעולם לא הרגיש שהצליח לתפוס את הצבעים המדויקים, את רגע האור שרצה.

נימפאות, אגם ושמיים. בגן של ז'יברני

ובכל זאת, היה משהו שהוא הצליח לתפוס. הוא הצליח לתפוס את הדרך להפוך את החיפוש הנוקב שלו ליופי רב ועצום ובינתיים גם נצחי. הוא מצא את הדרך לספר לעצמו השראה.
בעצם, גם אליזבת גילברט זימנה לעצמה השראה: היא נסעה לאכול לאהוב להתפלל בטיול ארוך של שנה.
אולי מוזה היא לא רק לעצלנים. היא בוודאי מיועדת גם לאופטימיים חסרי תקנה ובטח למי שרוצה מאוד.

* פורסם במוסף 24 של ידיעות אחרונות, בטור שלי, מפריזה.

ההולך לפניי

בף בורגיניון. מהביסטרו מתחת לבית

התחושה המשונה ביציאה מהסרט "ג'ולי וג'וליה", הוא הנינוחות המוחלטת שבה אנחנו פוסעים מהקולנוע אל המטרו. רק כשאנחנו תופסים מקום בעמידה מול אחת הדלתות האוטומטיות של קו 1, אנחנו מבחינים בהעדרו של קריז בלתי נשלט שמדהיר אותך, נניח, לשדוד פוא גרא משולהב בקלוודוס מאיזה ביסטרו מזדמן. שעתיים וקצת של בישול צרפתי, שמתרחש בפריז ובניו יורק – או קיי, קווינס – שתיים מתוך שלוש הערים האהובות עלינו בתבל והמרעיבות אותנו ללא תקנה, ואנחנו חוזרים הביתה בלי לחרוג מהתכניות לאיזה סטייק ותפוחי אדמה מוקרמים, רק כדי להספיק לשחרר את הבייביסיטר לפני המטרו האחרון. הייתכן שמתינות היא השחור החדש?

את "ג'ולי וג'וליה" רקחה נורה אפרון משני סיפורים אמיתיים של גאולה דרך האוכל, דרך המטבחים. ג'וליה צ'יילד היתה אשתו של דיפלומט שהוצב בפריז בשנות החמישים. מתוך אהבה לאוכל ולא פחות מתוך שיעמום, פנתה ללימודי בישול בקורדון בלו, ובסופו של דבר חיברה את אחד מספרי הבישול המשפיעים ביותר באמריקה. היא הפכה למבשרת האמריקאית של הבישול הצרפתי האיטי, האיכותי והחמאתי.

חמישים שנה מאוחר יותר, ג'ולי פאוול היא בשלנית חובבת, העובדת למחייתה בתפקיד משרדי מדכדך בניו יורק שאחרי אסון התאומים. כצפוי, חברותיה המצליחניות מותירות אותה מאחור, ואם לא די בכל אלה, היא ובעלה נאלצים לעזוב את ברוקלין ולעבור לגור מעל פיצריה בקווינס. בייאושה כי רב, היא מחליטה על פרויקט בעל דד ליין ומשמעות: לבשל במשך שנה את 524 המתכונים בספרה האלמותי של ג'וליה צ'יילד. בבלוג שלה היא תיעדה מדי יום את המאמצים, את ההצלחות והכשלונות.

את הסרט ראינו בלה האל, הקניון המכסה על המלכודת התחבורתית המכונה שאטלה. בית הקולנוע, שנקרא – רמז מטרים שלא קלטנו בזמן – "אוריינט אקספרס", היה קטן ודחוס. בין שני הכסאות היחידים הפנויים באולם ישבה אישה חמורת סבר, שקראה לה בספר הקטן שלה בהמתנה מתוחה לתחילת הסרט. כמעט נחרכנו מהבעות אי שביעות הרצון שלה, כשביקשנו ממנה לזוז כסא אחד. חיש מהר התברר גם, שהאולם נהנה מתכונות ייחודיות לאולמות שנמצאים מינוס ארבע קומות מתחת לאדמה, בעיבורה של אחת מתחנות הרכבת הגדולות בעיר: הוא היה טחוב, מחניק, חם מדי, והכי טוב – כל כמה דקות הרעידה אחת הרכבות את כל האולם.

בהתחלה זה הרגיש כמו אפקט משוכלל להמחשת הרעש בדירתם הקווינסית של ג'ולי ובעלה, אבל אחר כך התברר שכניסתה של רכבת לתחנה מזעזעת את האולם הקטן מדי ארבע דקות, גם כשעל המסך מופיעה פריז, בצבעים דהויים ופאר ישן של שנות החמישים. אבל הסרט, ככל סרט נורה אפרוני, היה כיפי ונעים ומצחיק וכתוב טוב ובעל חום אנושי בסיסי, מריל סטריפ כג'וליה צ'יילד היתה מצחיקה ונוגעת ללב, ומהאישה הקפוצה שישבה לידינו, בקעה אחת אחרת, שהתפקעה מצחוק לבדה, דיברה אל המסך בקול רם בשתי השפות, צרפתית ואנגלית, בסבתאיות ג'וליה צ'יילדית עולצת ויודעת-כל.

פול משכנע את ג'וליה למצוא כיוון ולשנות את העולם. טיפה

ג'ולי נחושה בדעתה. וחמושה

ג'ולי מנסה משהו. במאמץ

כה שלא הלכנו לדרוש את הכסף בחזרה, וממילא לדרוש כסף בחזרה בצרפת הוא פרויקט ארוך יותר מחיי המוצר והלקוח גם יחד. זה סרט מתוק ומבעבע, ומריל סטריפ נהדרת כג'וליה צ'יילד הסבתאית מלידה. ועם זאת, למרות כל הניסיונות של ג'ולי ושל ג'וליה לפלט דגים, לחלץ עצמות מברווזים, להשתלט על סרטנים סוררים, אף מנה על המסך לא תופסת אותך בבטן באופן משכנע וחסר רחמים, לא הסול מונייר בתחילתו, לא הברווז הממולא העטוף בבצק שבסופו, ואפילו הבף בורגיניון שניסתה ג'ולי להכין, נשרף פעם אחת יותר מדי. אז נכון, אומר בעלי, זה לא סרט על אוכל. זה סרט על פרויקטים מגלומניים ודבקות דתית בהם, הוא מציע, תכתבי על זה. הנה משהו שאת מבינה בו.

אבל העובדה שסרט שלם על בישול צרפתי לא מעורר את בלוטות הטעם, מציפה שאלה שאנחנו משתדלים להדחיק כבר מזה זמן: מה יש להם, לצרפתים, שהם כבר לא מתלהבים מאוכל הצרפתי שלהם?
יהיה קל מדי להאשים את התיווך האמריקאי בהשטחת הטעמים, באיבוד התשוקה לאוכל. אכן, ג'ולי פאוול סופגת קיתונות של ביקורת על העדר ההבנה האמיתית שלה בבישול. על האישום הזה, אגב, היא עונה: אפשר לחשוב שטענתי אחרת! והנה הבדל אחד מכריע בין האשה האמריקאית לצרפתיה: הכנות הבלתי הכרחית הזאת. מצחיק ומשביע לחזור הביתה מהסרט, ומיד לקרוא את הבלוג והמקורי של ג'ולי פאוול, שמתעד את "פרויקט ג'ולי וג'וליה", כמו גם את הבלוג העכשווי שלה, שמתעד את "פרויקט ג'ולי פאוול הופכת לסלבריטי בזכות עצמה". באותה קלות, אפשר גם למצוא באינטרנט את שיעורי הבישול הטלוויזיוניים המקוריים של ג'וליה צ'יילד, ולהתחיל למרוח חמאה על הכל, כולל על החיים עצמם.

אבל אי אפשר להאשים את האמריקאיות בהכל. מהסרט "דינר ראש", אמריקאי לא פחות, עם קמצוץ של איטלקיות חיונית, שעטנו כאחוזי אמוק למצוא בדחיפות מסעדה שתגיש אוכל כלשהו שיהיה מסעיר ועסיסי כמו זה שראינו על המסך. לא, במקרה הזה, יש אמת בפרסום. הצרפתים התרחקו מהבישול הצרפתי הפול בוקוזי, זה שג'וליה צ'יילד ביקשה להביא לפתחם.

בין שאר החלומות שהצטיידנו בהם בטרם בואנו לצרפת, היה גם אחד בנוגע לרכישה סדורה ויסודית של תורת הבישול הצרפתי, הישר מהמקור. רציתי ללמוד להכין מרק בצל סמיך ועמוק בלי להשקיע בו יום עבודה שלם, להפוך סטייק על המחבת כך שהוא יהיה אדום מספיק ועדיין נימוח ולעיס, ולדעת להכין טארט טטן, טרי וחמצמץ ומקורמל לתפארה.

רצינו ללמוד, אבל אין ממי. בפעם הראשונה שאכלנו רע אצל חברינו הצרפתיים, חשבנו שאנחנו הוזים או שמדובר בטעות דגימה. אבל הבישול המחופף התברר כממצא עקבי למדי.

יש מי שמאשימים את מרד הסטודנטים של 68′, והמגמות לשיחרור האשה שפקדו מאז את צרפת. הסבר כזה קראתי בבלוג של מולי בנטמן, שבמשך חמש השנים שבהן חי בצרפת, הוא נאלץ לאכול בבית לפני ארוחות ערב אצל חברים צרפתיים. בעיני, הנשים כאן לא משוחררות משום עול פרט לעולו של הצלוליטיס, ולמרות זאת, הן יכולות להציע לארוחת ערב קלילה בגט עם חמון ספרדי מהשוק או עוף צלוי שנקנה בשוק במחיר גבוה מעט יותר ממחירו של אותו עוף טרי.

אוכל צרפתי טוב, יש להודות, אנחנו אוכלים כאן בעיקר אצל חברינו הישראליים. אצל הצרפתים אנחנו אוכלים אוכל רע, אוכל מהיר ופיקחי כמו טארטים שמתקתקים בדקות מהבצק המצוין שנמכר בסופר, או אוכל טרי ובלתי מתבשל: גבינות, לחם, ירקות, נקניק. המארחת הממוצעת, גילתה לי ברי ואן דר קאמפ מקומית, נסמכת על הסיוע ההומניטרי שמגישה לה תמיד רשת פיקאר, שמייצרת מנות קפואות לא רעות בכלל וייצוגיות מספיק לאירוח.

הבישול הצרפתי הממושך, כמו הארוחות האינסופיות, נתפסים כאן כמשהו משפחתי, עתיק, כפרי, ישן, שאבד עליו הכלח. אם כבר תתפסו צרפתי בן דורנו טורח על הסירים, הוא עסוק, ככל הנראה, בבישול של משהו בריא, רצוי אורגני, כמו תרד ושקדים במעט לימון וסויה, האנטיתזה המוחלטת לתבשילי מיליון השעות ומיליון הקלוריות המסורתיים.

וכך, למרות שנסעתי לכאן נחושה ללמוד את סודות המטבח הצרפתי, התברר לי, שאי אפשר לקצר טווחים עם מרק בצל, שסטייק מעולה מכינים בקלי קלות רבה מבשר מעולה, ושבתוך סיר הברזל הנכון יקבל כל תבשיל את העומק הצרפתי הנדרש של מאות שנות מסורת.

מה שבסופו של דבר למדנו כאן, הגיע ממטבחים אחרים מאשר אלה של ג'וליה, ג'ולי ופול בוקוז. למדנו להכין מרק עוף תאילנדי עם חלב קוקוס ופטריות, לחתוך דגים נאים לסביצ'ה של יילו טייל, אבוקדו וצ'ילי ובעונת הסיילים – לקנות סירי ברזל איכותיים. ולא, אף לא סופלה זהבהב ואוורירי אחד.

את הנשק הסודי שלנו לחורף, בף בורגיניון משכר ורב טעמים, אנחנו קוטפים, כל פעם מחדש, מתוך מתכון ישן שגזרנו פעם מעיתון "העיר".

* פורסם לראשונה בטור שלי, "מפריזה", במוסף 24 של ידיעות אחרונות.

חיליק גורפינקל מאתגר את הביף בורגיניון הקבוע שלנו בסיפור יפה ומגיר מיצים על הביף בורגיניון ביועזר ומתכון מתווך היטב של זנב שור של פטרישיה וולס, מתוך "אחר".

בית. באשר הוא

נהג המונית שאסף אותנו משארל דה גול נכנס לפריז דרך פורט דה מונטריי במקום דרך פורט דה ונסן, העליה הקבועה שמובילה אלינו הביתה. באחת עשרה וחצי בלילה שולי הרובע העשרים רחשו חיים. זה היה מקום יפה, המקום שאליו הגענו, גם אם קצת בלוי בקצותיו. גברים משופמים ישבו ליד שולחנות קטנים על מדרכות צרות סמוכות לכביש, כאילו לא עומדים לסגור הכל תוך חצי שעה. היא הפתיעה אותי, העיר הזאת, עם המבנים האירופאיים המפוארים והמוזנחים שלה, דגדגה אותי בתסיסתה העדינה, והיה נדמה לי שכבר הייתי כאן פעם, לפני שנים.

שבועיים קודם לכן, לעומת זאת, הנסיעה מבן גוריון לבית ההורים שלי הרגישה כמו דרך שעושים פעמיים בחודש. אולי לא פעם בשבוע כמו שהם היו רוצים, אבל מספיק. כבר כשעולים לטיסה הילדות מתניעות את צהלת ה"כולם מדברים כאן עברית" הקבועה שלהן, וההבילות הזאת שמכה בך, עם היציאה מאולם מקבלי הפנים של נתב"ג, היתה גלויה ומוכרת, מחממת ומשביעה, כמו טוסט בשק"מית. הנסיעה הזאת נקבעה מטעמים פרוזאיים: גם בפריז אין גנים באוגוסט. אבל היא לא היתה נסיעה ככל הנסיעות. מטען כבד הונח על כתפיה: היא אולי הנסיעה שלפני הנסיעה האחרונה שלפני חזרתנו לארץ. נסענו אחוזי פחד ממה שנגלה בישראל. ממה שנגלה כאן על עצמנו: שהחום הזה כבר לא בשבילנו. שהבעבוע הקבוע של החיים כאן מבשל אותנו יתר על המידה.

זה בדיוק מה שגילינו. למרות שמישהו ארגן לנו הקלה בעומס החום. וגם המזגנים – איזו המצאה נהדרת. והים, שהיה בדיוק אותו הים. והקרטיבים. והקפה הקר. ובתי הקפה. והרחובות. והסבים והסבתות. והחברים. המיידיות של החיבור הטבעי, העמוק, הפיזי, עם המקום הזה, מהממת, מחסלת כל זיכרון אחר מהחיים שלנו. בביקור של שבועיים ישראל נהדרת. אפשר להבין את יהודי צרפת שמקדישים את חופשות החו"ל שלהם לה בלבד. המסעדות מעולות, המלצרים נחמדים, הרחובות שוקקים, הנשים יפות, האנשים אופנתיים; לא מעודנים ומוקפדים כמו באירופה, אבל התודעה האופנתית והתעוזה התל אביביים גדולים לאין שיעור מהרמוניית האפור הפריזאית.

התמקמנו במהירות בדירה החדשה הזמנית שלנו. עשר דקות מהים. שתי דקות מבית קפה מוצלח, שהופך להיות שלנו תוך שתי כוסות קפה. והתרגולת עובדת: סיור בבית, להראות לילדות איפה השירותים, תכולת מזוודות נפרקת לתוך הארונות, ענבים וגבינה וקרקרים ויין לבן נקנים בסופר, וזהו, אנחנו כאן. לא רק ההמבורגרים של "מוזס" מפצים על חסך של חודשים (אין המבורגרים טובים בפריז. אל תחפשו אפילו). גם המפגשים בשר ודם משביעים. פגישות העבודה עמוקות ומשמעותיות וטובות, קצרות מדי גם כשהן נמשכות שעות. כולנו קופצים למים במהירות, מתעדכנים לעומק, חושפים פחדים ורצונות, מקבלים החלטות. עוד מעט ייפרשו בינינו אלפי הקילומטרים ונמשיך לדבר ולכתוב, אבל בינתיים, תעביר את הסוכרזית, תודה.

בכלל לא התגעגענו, שיהיה ברור. מבקרים אותנו בתדירות גבוהה מספיק כדי לספק את צרכינו החברתיים והמשפחתיים, החדשות שמגיעות מישראל איומות ומקצינות משבוע לשבוע, וביקור ב"דיאדה" בנמל הזכיר לי כמה אני שונאת את ההורות הישראלית, המתאמצת והלוחצת, ששאבה אותי לתוכה. אבל אנחנו פורשות מגדודי האימהות המותשות מסוף אוגוסט, וקונות המון ספרי ילדים, וגלידה שמטפטפת לכל עבר ברוח החמה, ואז היא רואה את הים.

לא, אי אפשר להכנס אליו עכשיו. אין ירידה מהנמל לחוף, והרופאה אמרה שאסור, הרי הפצע ברגל עוד פתוח. והיא מתחילה לבכות. אם משה רבנו היה ילדה קטנה, ככה בדיוק הוא היה בוכה כשראה מנגד את הארץ המובטחת. לא בכי גחמני או תובעני, רק צער עמוק על מה שאיננו, אכזבה על הכמעט. לא היתה ברירה אלא למצוא רופא אחר שקבע שים זה פשוט מעולה לפצעים פתוחים. והמים היו מלוחים וטעימים, דיווחה האחת, והשקיעה היתה ורודה ובהמון צבעים, דיווחה אחותה, ואמבטיית הפולידין שאחר כך עבדה כמו קסם, דיווחו הסבא והסבתא המאושרים. חוף אחד משם, בלי תיאום מראש, כי פתאום אפשר היה, היינו רק אנחנו שנינו במפרץ של חוף הילטון, רק שנינו ועוד כמה זוגות בשיחות ליליות מימיות, חברות שברחו למשפחות שלהן והעדיפו לשכשך במים על פני עוד קפה, מקומי שאסף תייר או להיפך ביעילות מעוררת השתאות, ועוד כמה זוגות שפרושים בחושך, רחוקים מספיק כדי שנרגיש שכל הים הזה שלנו, קרובים מספיק כדי שלא נרגיש לגמרי לבד. וכשסוגרים את הים, אנחנו מוצאים את עצמנו צועדים מאחורי זאת שרקמה את הביטוי היפה, דרך גן העצמאות המשתפץ, דרך ז'בוטינסקי, עם מגבת זרוקה על הכתף ועיגולי הרטיבות המלוחה בכל המקומות הקבועים. אנחנו חוצים את בן יהודה לצד דבוקה גדולה שמקשקשת באנגלית קולנית, חולפים על פני צעירים שמלהגים בצרפתית, וחולפים על פני שולחנות במסעדות שספרדית עולה מהם. ואנחנו אלה וגם אלה וגם אלה. אנחנו ילידים ומקומיים ואנחנו תיירים, מתפעלים מהקצב והחום של העיר הזאת ומשלל מוקדי העניין שלה, וכמותם מזועזעים מיוקר המחייה ומגסות הרוח.
הילדות ואביהן שרועים על ספסלים ליד חגורות המטען בשארל דה גול. ברווח שנוצר בין הסיבוב הראשון שבו לא הגיעו המזוודות שלנו לבין הסיבוב השני שבוודאי יביא אותן, אני מחליפה בזריזות כרטיסי זיכרון. כרטיס הזיכרון הישראלי נכנס לשקית עד לפעם הבאה, והטלפון שלי מתאזרח בצרפתית, והנה מגיעות ההודעות שהגיעו למספר הצרפתי שלי בימים האחרונים של החופש: שלום מתוקים, חזרנו לפריז, מה איתכם? וחבר אחר כותב באנגלית, מה קורה, אתם כבר כאן?
הפעם לא הזמנתי מראש הסעה, מישהו שיכיר אותנו כשננחת. אבל כשאנחנו עומדים בתור של המוניות, כבר לא מלווים אותנו הרגשות הקבועים של הזרות, של התמימות, של מי שתיכף עומדים לרמות אותו במחיר. הנהג לוקח אותנו, כמו שמורה לו הג'י.פי.אס, דרך פורט דה מונטריי, ומביא אותנו הביתה בעשרה יורו פחות מהתעריף שאנחנו משלמים תמיד.
תוך כמה ימים מתחיל בית הספר, ופריז נעשית שוב מוכרת, וכשאני מוצאת את עצמי מחליפה הודעות טקסט בצרפתית עם חברות על חוויות היום הראשון ללימודים, אני מבינה שזה לא יעזור, גם זה סוג של בית.
בלתי אפשרי לבחור בין פריז ובין תל אביב, בין צרפת וישראל. הן מציאויות מקבילות שבהן חיים אנחנו ואנחנו האלטרנטיביים, ואלה בסדר, ואלה גם. זאת היכולת לרחף ביניהן, שמחזיקה אותנו ככה, נרגשים כאן וכאן, חיים כאן ובועטים כאן, נושמים עמוק ולרווחה בשתי שפות לפחות. יום אחד נצטרך להכריע בין שתי המדינות, אולי אפילו לא בעוד הרבה זמן. בינתיים, מוכרחים להשאיר את השבילים ביניהן פתוחים וחופשיים, גם במחיר מיסי המעבר הכבדים.

* פורסם ב"מפריזה", הטור שלי ב"24″ של ידיעות.

הטירה של דיסני. פוטו-טופ

היכנעי בלי תנאים, הפצרתי בעצמי, רק ליום אחד. שימי בצד את הביקורת הסוציולוגית, תני למיסחור השתלטני לעשות את שלו, סלחי להם על שלימדו את הילדות שלך איך תופסים נסיכים, ופשוט תיהני.
הקטנה הגיעה לגיל שלוש המכובד, ובמקום לקחת אותה להר מירון, לקצץ את תלתליה וכך להכריז על תום עידן הינקות, החלטנו לחשוף אותה לחלק מהעובדות הכואבות של החיים.

עובדת חיים מספר 1: יורודיסני הוא מרחק רכבת אחת מכאן. מסיבות מובנות, העדפנו להתעלם מהמידע הזה עד עכשיו. אבל חברים שלנו, מפקד בסיירת מטכ"ל ומשפחתו המסוקסת, עברו אותו בשלום, את יורודיסני, שמותג לאחרונה מחדש כדיסנילנד פריז. לטענתם, הם אפילו נהנו בעצמם.
מאחורינו יש פחות שנים של תכנון מבצעים מורכבים, אבל בכל זאת, סמכויות מוכרחים לחלק, ולכן מיניתי את אב הבנות כמפקד הטיול. אני חוטפת בחילות מנחילים של בני אדם, ורכבות הרים עושות לי סחרחורת, גם כשאני למרגלותיהן.
מכיוון שכבר החלטנו לשתף פעולה עם השיטה – לעזאזל, קנינו מנוי שנתי לשיטה – הילדות יצאו לדרך בבגדי נסיכות ובאיפור של פרחים ולבבות. אבל ככל שהתקרבנו לתחנה האחרונה, התברר שאפילו לא התחלנו לגרד את קצה קצהו של שיתוף הפעולה עם השלטונות. הנוסעים האחרים לבשו חולצות מיקי מאוס והרכיבו אזניים מרופדות, והגדיל עשות אבא אחד, שהתחפש לשודד ים למופת, מכנסיים קרועים ועגיל ובנדנה ורטיית משה דיין של ממש וחרב קצרה. אלוהים, כולם פה משת"פים, ואין דרך החוצה.
צריך לעבור בבידוק הבטחוני ההמוני ולצעוד לתוך הרחוב הראשי של הפארק, שמחופש לעיירה אמריקאית עשירה של פעם, כדי להבין מה כאן יכול להיות קסום. הרי זה בדיוק כמו שאנחנו מרגישים בניו יורק, או עדיין – בפריז. התחושה הזאת, שהנה, כל הסרטים שראינו נרקמים מסביבנו למציאות, כמו הבניינים בקרטון משלושה מימדים שקופצים כשפותחים ספרים במקום המתאים, כמו מרי פופינס שקופצת לתוך ציורי הגיר של ברט על המדרכה. ואם תפאורת החיים יכולה להתנפח ככה למציאות, גם החיים יכולים, ליום אחד, להיות כמו בסרט: צבעוניים ומוזיקליים, מתקדמים בקצב מדויק, מלאי חמלה ומעוררי הזדהות, נרגשים משצפי אדרנלין ומפוייסים בנהרות של סרוטונין. התיישבנו בגזיבו הלבן, שממנו רואים את הטירה של היפהפיה הנרדמת, אכלנו לנו קרואסונים של שוקולד ושתינו דיאט קולה.
בטרם הספקנו להביט במפה ולחשוב לאן בכלל ללכת הגיע איש אחד מחופש לחנווני עתיק ופינה אותנו בזרועות מלאות עליצות ובהבעות פנים מוגזמות. התברר שבדיוק לכאן היא באה, מרי פופינס, או המרי פופינסיות, עם הברטים שלהן והפינגווינים, בכלל לא זכרתי שיש שם פינגווינים. המופע שלהם היה מתוק ובר מצוואי לעילא, מזכיר הפקות של הטלוויזיה החינוכית, כולל כריות להגבהת ישבני השחקניות, כולל חיוכים שמתוחים להפחיד, וכולל המבט המשתאה של הגדולה, שאמרה: ואו, היא ממש דומה!

עובדת חיים 2: די קשה להקים את הסרטים לתחייה. אפשר, לחמש דקות של מופע מרי פופינס מרוכז. אבל ככל שמתקדמים למעבה הפארק, האפקט הולך ונשחק, אולי כי המתקנים והמבנים הולכים ונשחקים. ובטח בגלל כל האנשים האלה שמתעקשים להכנס לתוך הסרט שלנו. אצלנו, ב"היפהפיה הנרדמת" לא מסתובבים אלפי אמריקאים בצבעי שיער בלתי סבירים ובחולצות טריקו שלא מכסות אפילו טפח. (עובדת חיים 2א': כמה הדיקטטורה הסגנונית הצרפתית מוצדקת). עגלות הילדים שמשכירים בכניסה מזכירות כסאות גלגלים משוכללים, והמראה הכולל, הורים מיוזעים מסיעים ילדים גדולים מדי עם כוסות שתיה ושקיות תפוצ'יפס ממותגות, לא יכול שלא להזכיר את אנשי החללית המנוונים מ-wall-E.

חנות של דיסני. אחת מעשרות

עובדת חיים 3: אי אפשר לקנות הכל. וחבל. דווקא את החנויות מצליחים לתחזק לא רע. המרצ'נדייז יפהפיים ויקרים באופן שערורייתי, ויש להם כוח משיכה של חורים שחורים. ידעתי מראש, שאחרי שנקנה את הדבר הכי יפה בחנות, מיד יצוצו עוד כמה, יפים יותר. אז סיפרתי לילדות על הקסם המיוחד הזה של דיסני תעשיות בע"מ, והן הבינו, הסתפקו במשהו הגדול והמשהו הקטן שעליהם סיכמנו מראש, ואף היו מאוד מאושרות בהם. מה שאי אפשר לומר על אמא שלהן, שהביטה אחורה בצער על כל הדברים הקטנים והרכים או החלקים והמבריקים שהשאירה שם מאחור.

וגם סרטים מצויירים

עובדת חיים 4: לפעמים צריך לעמוד שעות בתור בעבור שישים שניות של ריגוש. שעות בתור, בלי רכילויות, אפילו בלי לקבל מסכת אב"כ בסוף. הזמן המצטבר שבילינו על המתקנים ממש לא עולה על שבע דקות במשך היום כולו. במתקן הקרוי אוטופיה, שעה וחצי של תור הסתיימו בנסיעה מעפנה במכוניות מקרטעות, שנתקעו בעצמן עד שמחכים – בתור, כמובן – למכונאי. התור לדמבו הפיל המעופף נמשך רק חצי שעה, אבל דמבו גמר את הסיבוב שלו עוד לפני שהבנתי שהכפתור הזה באמצע יכול להרים אותנו ולהוריד.
והשאלה שנשאלת בסוף, האם רגעי הסחרחורת הנעימה בספלים המסתובבים ממסיבת התה של עליזה הם שיישמרו בזיכרון, או שבעצם רק טירת הפלסטיק היקרה, שאותה אפשר ממש להחזיק בידיים, היא זאת שתתפוס מקום בחדר ובסיפור המשפחתי.

עובדת חיים 5: האושר הזה, מה אכפת לי מה מקורו. המצעד של אחר הצהריים, שבו כל הנסיכות והנסיכים והדובים והנמרים והחתולות שבצמרת מחייכים חיוכים רחבים ומזיזים שפתיים באנגלית ובצרפתית, ובעיקר מנופפים לשלום, הוא רגע ארוך של שיאים רצופים. מחבורת בנות העשרים ומשהו שתפסו מקום טוב על הגבעה המוצלת מאחורינו יצא כזה "או לה לה לה לה לה לה לה לה לה" ארוך, שהבהיר, שלולא הייתי סוחבת תיק, שק של מתנות וילדה על הכתפיים, ולולא היתה השמש מחליטה לקפוח על ראשינו דווקא עכשיו, הייתי מבינה ממה היא כל כך מתפעלת.
הקטנה שעליי זורחת כולה, מנופפת במרץ לשלום, פניה נשטפים באושר עצום, והיא אומרת, כולה גאווה: "היא עשתה לי שלום!". מי? סינדרלה, היפהפיה הנרדמת, וונדי?. "כולם עושים לי שלום!". היא מאושרת. ואני מורידה אותה מהכתפיים רגע לפני שהן נתפסות סופנית, ומרימה אותה על הידיים, כדי לשפר את התצפית שלה על המנפנפות לשלום, וכדי שאוכל לספוג את הקרינה הזאת, קרני שמש של שמחה שיוצאות ממנה. אולי בפולניה המציאו את "לעשות הכל בשביל הילדים", אבל דיסני מבצעים את הלחן העממי הזה לתפארת.

* פורסם במוסף 24 של ידיעות אחרונות, בטור שלי, מפריזה.