תקראו לו גנן, תקראו לו מטפח השראה. עובד חיוני בגן של מונה בז'יברני

מוזה, כידוע, זאת המצאה של עצלנים. אליזבת גילברט, מחברת רב המכר "לאכול להתפלל לאהוב", הרצתה על יצירה והשראה (להשיג באתר TED, שמגייס את טובי המרצים בעולם להרצאות מצולמות, בסניף האינטרנט הסמוך לביתכם). ממרום מיליוני העותקים שמכר ספרה, מעלה גילברט בהרצאתה הסוחפת הצעה שאי אפשר לסרב לה: עזבו אתכם מהשראה. השראה היא דבר נפלא, אלא שהיא עצמאית כמו הרוח, באה והולכת כאוות נפשה. רוצים ליצור? לכו לעבוד.

(המשך…)

בף בורגיניון. מהביסטרו מתחת לבית

התחושה המשונה ביציאה מהסרט "ג'ולי וג'וליה", הוא הנינוחות המוחלטת שבה אנחנו פוסעים מהקולנוע אל המטרו. רק כשאנחנו תופסים מקום בעמידה מול אחת הדלתות האוטומטיות של קו 1, אנחנו מבחינים בהעדרו של קריז בלתי נשלט שמדהיר אותך, נניח, לשדוד פוא גרא משולהב בקלוודוס מאיזה ביסטרו מזדמן. שעתיים וקצת של בישול צרפתי, שמתרחש בפריז ובניו יורק – או קיי, קווינס – שתיים מתוך שלוש הערים האהובות עלינו בתבל והמרעיבות אותנו ללא תקנה, ואנחנו חוזרים הביתה בלי לחרוג מהתכניות לאיזה סטייק ותפוחי אדמה מוקרמים, רק כדי להספיק לשחרר את הבייביסיטר לפני המטרו האחרון. הייתכן שמתינות היא השחור החדש?

(המשך…)

בית. באשר הוא

נהג המונית שאסף אותנו משארל דה גול נכנס לפריז דרך פורט דה מונטריי במקום דרך פורט דה ונסן, העליה הקבועה שמובילה אלינו הביתה. באחת עשרה וחצי בלילה שולי הרובע העשרים רחשו חיים. זה היה מקום יפה, המקום שאליו הגענו, גם אם קצת בלוי בקצותיו. גברים משופמים ישבו ליד שולחנות קטנים על מדרכות צרות סמוכות לכביש, כאילו לא עומדים לסגור הכל תוך חצי שעה. היא הפתיעה אותי, העיר הזאת, עם המבנים האירופאיים המפוארים והמוזנחים שלה, דגדגה אותי בתסיסתה העדינה, והיה נדמה לי שכבר הייתי כאן פעם, לפני שנים.

(המשך…)

הטירה של דיסני. פוטו-טופ

היכנעי בלי תנאים, הפצרתי בעצמי, רק ליום אחד. שימי בצד את הביקורת הסוציולוגית, תני למיסחור השתלטני לעשות את שלו, סלחי להם על שלימדו את הילדות שלך איך תופסים נסיכים, ופשוט תיהני.
הקטנה הגיעה לגיל שלוש המכובד, ובמקום לקחת אותה להר מירון, לקצץ את תלתליה וכך להכריז על תום עידן הינקות, החלטנו לחשוף אותה לחלק מהעובדות הכואבות של החיים.

(המשך…)

להסתכל על השעון מתוך סקרנות בלבד

הייתי רושמת פטנט על השיטה הזאת. את הכנסים המקצועיים המציאו בשביל מי שלא עושה מילואים, את חופשות הכתיבה בשביל מי שלא עושה גם לא כנסים מקצועיים. הכתיבה היא התירוץ הנפלא שלי.
עשו את זה קודם לפניי, זה לא משנה. העובדה שאנחנו מצליחים לממש את זה נראית לי כמו נס. ובגלל שזה נס, אני משתדלת לא לשנות כלום בתנאים הסביבתיים כשאני מניפה את שרביט הקסמים, כלומר כותבת ביומן המשפחתי: "כנרת נוסעת לכתוב". ולכן, בכל פעם מחדש, אני נוסעת לאותה עיר, ורנון שליד ז'יברני, שנבחרה אז באקראי ונמצא כי טובה היא, עולה על אותה רכבת, כלומר מפסידה בדקה האחרונה את זאת של 10:20 ואז לוקחת את ההיא של 11:20, ונשארת כמה שבעל הצימר, מר קודרלייה, מרשה לי, אחרי שהוא מברר מתי עתיד להגיע האורח הבא. לוקחת איתי מעט בגדים, ספרים, מצלמה, פנקס, וכמובן את המחשב ואת הכבלים שלו ודיסק או קי, ליתר בטחון.

(המשך…)

פריז רבתי. מה יהיה בסופה? מפת פריז וסביבותיה על רצפת הלובי

חם. חם נורא. שלושים מעלות בסך הכל, אבל בנייני פריז מתוכננים לשמר את החום, והם עושים את המוטל עליהם. זה כלום, אני אומרת לכולם, כאילו הגעתי הרגע מהמדבר, אבל בכל פעם שאני נכנסת הביתה אני מחפשת את הכפתור של המזגן, באותה תנועה אינסטינקטיבית שבה אחרים שולחים יד למזוזה.
אז זהו, שאין כאן מזגנים, ועם כל הכבוד לפרקט, כפות הרגליים מתחננות למגען הקר של מרצפות הסומסום הישראליות.
לא מבינים כאן שום דבר בחום. אי אפשר לברוח מחום הרחוב לחנויות בשוליו, כי כולן מאפסנות את אותו אוויר הביל ויציב, איש לא מודע לסגולות הקירור של קפה ברד ואפילו ארטיקים בקושי אפשר להשיג. מניפות הן הנשק המתוחכם האחרון שנותר נגד החום, והן נשלפות מכל תיק, משנעות בקושי את האוויר הסמיך. החום, כפי שחום עושה, פוגע בסטנדרטים המוסריים והאסתטיים המחמירים, וכל האלגנטיות מתלחלחת או מתאדה, תלוי בשעה. בנות העיר עברו לשמלמלות טריקו קשורות בחגורה במתניים וסנדלי גלדיאטורים שטוחים. ברק שמנוני דקיק מכסה את כל פיסות העור החשופות, מפר את חוקי היסוד, אבל גם מחדיר בעיר הזאת קצת ריח נעורים. למרבה הצער, רוח נעורים לא מריחה כמו שאנל 5.
אפשר להימלט לקולנוע, לבקש מקלט מדיני בשגרירות ישראל הממוזגת לעילא או לקוות שמוזיאון, בטח אחד חדש ומשוכלל, יהיה תרבותי מספיק כדי להתכונן גם לימים החמים. כבר מזמן רציתי לראות את התערוכה "פריז רבתי – האתגר" במרכז הארכיטקטורה בארמון שאיו.

(המשך…)

התמז דרך הטייט מודרן. קלאסיקה

יש בה עדיין אוטובוסים אדומים וסנאים בפארקים היפהפיים והביג בן וריח טעים של אוכל שמנוני, אבל חוץ מהם, לא מצאתי בה, בלונדון, שום דבר לונדוני

(המשך…)

נחשו מאיפה היין. Agapé

כשקיבלנו חשבון, והאשה בשולחן ליד המשיכה לקבל את המנות שלה בארוחת הטעימות הארוכה, התברר לי שאני מקנאה. זאת תגובה רגשית די משונה. על פי רוב, בסיומה של ארוחה ארוכה ונהדרת כל מה שמתחשק לי זה לישון ועכשיו. אחרת, מצב הצבירה הנדיר הזה יוכל רק להתקלקל: שובע מוחלט של כל החושים, חיוך של חתול שקיבל שמנת מנורמנדי וחוסר יכולת להכיל עוד משהו מעבר לזה, כמו קפה או טלטלות המטרו בדרך הביתה. אבל המנות הקטנות באגאפה, האוכל הקל וריבוי בנות-הטעם העדינות המסקרנות, עשו חשק להתחיל מההתחלה את ארוחת מאתיים היורו הזאת שנפלה עלינו בהפתעה.

(המשך…)

מבט מהז'ה דה פום על גני טיולרי: צמרות אדומות, בניינים סדורים, אפור צונן

אני מוכרחה להסתובב קצת ברחובות שלי כשאני חוזרת הביתה. ברגע שאני נוחתת בישראל, צריך לעבור ביהודה הלוי ומשם בשדרות רוטשילד, לחלוף באגביות נרגשת עד לסרעפת בקפה בשדרה, לראות אם אני עוד מכירה שם מישהו, אם מישהו עדיין מכיר אותי שם, לעשות את הסיבוב של שינקין ואחד העם, שדרות בן ציון, לפעמים להגיע עד לים, לפעמים לעצור בבית קפה, עם עיתונים, עם מחשב נייד, עם חברים, לבד.

(המשך…)

לב גדול אדום מבריק, מתוך התערוכה של ג'ף קונס בוורסאי

לעזאזל איתך, ולנטיינ'ס. לעזאזל איתך ועם התאריך החורפי שבחרת לך, כמו התערבות ממשלתית להגברת המכירות שאחרי סוף הסיילים ולפני סבב המתנות לפסחא. בצרפתית אתה בקושי סן ולנטן, עם הנ' שרק מסמנת את סוף המילה ובלי הסלסול המתפנק באמצעה, אבל אתה כל כך אמריקאי וצרכני, שלנצח תישאר ולנטיינ'ס, בכל מדינה בה תכפה עלינו את קיומך.
זאת סיבה למסיבה, מסוג הדברים שכיף יותר להתמסר אליהם מאשר לבדוק אותם בציציות. אלא שולנטיינ'ס הוא עיבוד מחשב נמרץ מדי של רגש אנושי, משוח בוזלין ועטוף בצלופן. הסימון החד-חד ערכי הזה של אהבה הוא שקוף מדי, מבריק מדי, דביק וחלקלק. קצת צר מצידך, ולנטיינ'ס, להסתפק ככה ביום אחד, באהבה מסוג אחד.

(המשך…)