חם מבפנים. אדים והשתקפות בחלון בית הקפה של merci

הבית שלנו נהנה מעיצוב תאורה ייחודי: אור יום שופע פנימה דרך ענפי עצים ובלילה – פנדלים מפזרים נוגה חשמלי באין מפריע. כלומר, עדיין, גם למעלה מעשור אחרי שעברנו לכאן, לא קנינו הביתה מנורות. יש לי כמה תירוצים טובים, אבל נדמה לי שתוקפם פג לפני חמש שנים בערך. בשורה התחתונה, הבית שלנו סובל כרוני מבעיות גימור, מה שלא מפריע לנו להרגיש בבית במרסי, מקדש העיצוב האהוב עלינו.

כתבתי כבר מספר פעמים ולמספר מקומות על מרסי, החנות הכה שווה, שאנחנו חוזרים אליה שוב ושוב. היא מקום שמעבר לסטייל שלו, מעורר חשק וגם השראה.

הנושא: עציצים. מרסי בקיץ

כאן רוקחים בשמים של אניק גוטל. ואפשר להביא בקבוק מהבית ולמלא

מארי פראנס וברנאר כהן עשו עסקה טובה. לפני כמה שנים הם מכרו בעיתוי מדויק וברווח גדול את "Bonpoint", חברת בגדי הילדים היוקרתית שייסדו. אסירי תודה על גורלם הטוב ועל הקריירה המוצלחת שלהם מחד וחסרי רצון לצאת לפנסיה מוקדמת מאידך, הם החליטו להקים עוד עסק אחד ודי, עסק שכל רווחיו יופנו לצדקה.

"מרסי", 1500 מטרים רבועים של עיצוב עדכני וטעם טוב, שנפתחה במרץ שעבר בשדרות בומרשה, בשולי המארה וליד כיכר הבסטיליה, הם הגשמה יפהפיה ומעניינת של החלום הזה. בשלוש הקומות המוארות באור יום, תודות לתקרת הזכוכית של המבנה, ששימש במאה התשע עשרה כחנות של בדי ריפוד, אפשר לקנות ספרים משומשים (וגם לתרום את שלכם), בשמים, בגדי מעצבים, בגדי ילדים וכמובן וינטג', כלי בית, רהיטים, קפה ועוגת מצוינת של פרג ולימון, בדים וכפתורים, עבודות אמנות, פרחים ועציצים ואף אחד מכל אלה לא מופיע בהקשר המובן מאליו שלו.

כשלושים איש עובדים ב"מרסי" בלחפש דברים יפים, קלאסיים, ואחרי שהם מוצאים אותם בשווקים, בקולקציות ישנות של מעצבים, ברחבי העולם או האינטרנט, הם מייצרים אותם מחדש, אבל קצת אחרת. שירי סלוין, סטייליסטית ישראלית שחיה בצרפת, ומזה כמה שנים עובדת עם דניאל רוזנסטרוק, המעצב האמנותי של מחלקת מוצרי הבית של "מרסי", היתה שותפה לתהליך ההקמה. "בעמודי חשמל ישנים השתמשו במבודדים מזכוכית", היא מספרת על התפתחותו של מוצר אחד מתוך האלפים. "אנחנו מוצאים אותם בעולם, למשל בארצות הברית, משנעים אותם לאנגליה, שם קודחים בהם והופכים אותם לגופי תאורה, רק אז הם מגיעים, כדי להימכר כאן". פריטים אחרים שהם חלק מהקלאסיקה העיצובית הצרפתית או העולמית, כמו למשל הכסאות הקלועים של בתי הקפה, הוחזרו לייצור מחדש, אבל בצבעים אחרים או בחומרים חדשים. הכוונה היא ליצור טווח מחירים שבו כל אחד יוכל למצוא את עצמו, וסלוין הביאה כדוגמה את מדף הקערות, שם נמכרות קערות זכוכית פשוטות בארבעה יורו האחת לצד קערות בדולח של "באקארה" במאה ומשהו, למקרה שחיפשתם מתנה לליל הסדר.

כוננית פלוס דברים. סדרתיות פלוס שינויים קטנים

למרות שהקערות בתמונה למטה עולות 30 לכל הבבושקה, שזה גם פרקטי וגם הגיוני, בדרך כלל הקולקציה של מרסי יקרה עד יקרה מאוד. ובכל זאת, אנחנו חוזרים פעם אחר פעם, מנסים את מזלנו, קונים מדי פעם מתנות מושקעות (קומת כלי הבית היא ממש אפשרית, אבל לצערי הפריטים של JosephJoseph שהם תמיד יפהפיים הם בסופו של דבר, בחיי היומיום, גאוניים פחות ממה שהם נראים). בכל ביקור הוא נראה אחרת לגמרי (חלק מהתמונות כאן צולמו ביום הראשון של הביקור שלנו בפריז, בינואר, ואחרות – יום לפני שעזבנו את פריז, באוגוסט). המעצבים של המקום, ונדמה שיש שם מחלקה רצינית שלהם, משנים בכל פעם את פני החנות בוריאציות על נושא נבחר, וביצירתיות וברוב סגנון ותעוזה, מלחימים יחד מוצרים יקרים וזולים, מקושטים ופשוטים, לכדי קומפוזיציות מושלמות. הפריטים המתוחכמים והיקרים משפיעים מזוהרם על האזרחים הפושטים יותר של החנות, והכל יחד מתלכד לכדי יקום קטן שיש בו לא רק סטייל, אלא גם שכל, יצירתיות ולא מעט חופש.

קערה בתוך קערה בתוך. גם שימושי, גם נאה וגם רכיש וגם התעצלתי לסחוב

אפשר למשוך את הביקור במרסי, ולאכול משהו קל במסעדה שבקומה התחתונה, שהיא ההופכי המוחלט של Le Repaire de Cartouche שנמצאת מעבר לכביש. זו של מרסי מגישה אוכל צמחוניסטי, סלק ואגוזים ועוגות גזר סטייל. ואפשר גם לשבת לקפה ועוגה נהדרת של פרג ולימון (ותודה לסמדר שהשיגה לי את המתכון המדוייק) בבית הקפה/חנות הספרים המשומשים שבקומת הכניסה. ואפשר גם לפטרל באזור הכניסה, להביט בנכנסים, שהם כולם, בלי יוצא דופן, לקוחות כעובדים, נוטפי שיק וייחוד, ולקוות לרגע שזאת דלת קסמים שהופכת אנשים מן היישוב לכאלה, ושהנה, בוודאי הפכה גם אתכם לכאלה ממש.

ממש.

בית הקפה, מבט מבפנים. עוגת הפרג לימון מעולה, ויש גם לה מונד

חזרה לבית הספר. רק לא שלנו

הילקוטים, מבט אחר (ועדיין לא ישים בשבילנו)

0

באותו עניין:

קולט, כמובן. האחות הבכורה, ההייפית והעשירה של מרסי

קונראן שופ: שהיא בין איקאה להביטאט לשארפר אימג', אבל מסודרת להפקות אופנה (של גאפ, אבל בכל זאת). וגם בגלל המיקום המושלם שלה, בפינת העיצוב שעל רו דה באק, וליד הבון מארשה (הו, קומת כלי הבית. הו, כל הקומות כולן).

ואחת שטרם הספיקותי: סרנדיפיטי. חנות קונספט חדשה ברחוב Cherche Midi, ברובע השישי.

0

0

הכל תלוי. ותקרת הזכוכית של merci

שוב Aesop. הנשים בפינה מנשנשות, רק שתדעו

החנות של Aesop בתוך merci. קארטונאז'

שולחן ערוך. וגם לוסטרה

תצ"א. קומת כלי הבית, מבט מלמעלה.

קומת כלי הבית. המקום שבו אפשר לקנות משהו הביתה. מטלית למשל

המוצגים הינם מטליות. מתוך קומת כלי הבית

ספונג'ה טיים. מבט מהקומה התחתונה לפטיו

ילדה סבורה ששמלה של מארני יכולה להתאים לה. למה לא

0

[geo_mashup]

0

גן עדן לאובססיביים. מיסייה ז'נאן מבריק שוקולדים

לצרפתים יש ביטויים מעודנים לתיאור פעולות חיים בסיסיות, אבל בכל הנוגע לאמנות הפיתוי יש להם מילים מפורשות בהחלט, וז'אק ז'נאן, ככל הנראה השוקולטייר הטוב בעולם, משתמש בכולן ובעוד כמה. את שיחות הטלפון שקדמו לראיון הוא חתם בנשיקות, ומשם רק הלך והסלים. ליד שולחן שיש גדול במעבדת השוקולד שלו, הוא הולך לרגע וחוזר עם קרמל צהוב מאוד של פסיפלורה ומנגו, שזה הרגע נעטף בצלופן שקוף, מגיש לי אותו, ומסביר: "זה כדי לפתות אותך".

קרמלים מנגו-פסיפלורה. זה כדי לפתות אתכם

זה לא אישי.

"אני אוהב לפתות", הוא אומר. "זה המקצוע שלי. זה היופי והאלגנטיות שבו: לזהות תענוג, ולדעת שהוא יכול להיות שלך. אנחנו חיים בעולם של פיתוי. מי שאומר שהוא לא רוצה למצוא חן, משקר. אני רוצה למצוא חן".

את השיחה התחלנו בסלון התה שבקומה הראשונה שבבית השוקולד של ז'אק ז'נאן, אבל אז ירדה אחת העובדות במדרגות הלולייניות ודיווחה לו שפראנס 2, תחנת הטלויזיה הארצית, בדרך לכאן, לראיון דחוף. הימים ימי קדחת הפסחא, ביצי שוקולד, ארנבי שוקולד ושוקולד באופן כללי עפים מהמדפים כמו מצות לפני ליל הסדר, וז'נאן הוא השוקולטייר הלוהט של פריז.

מבית השוקולד בן שתי הקומות, המעוצב לתפארה בעץ ובנירוסטה, מפתיע לגלות שז'נאן, יליד העיר ווז' במזרח צרפת, נאלץ לעזוב את הלימודים כבר בגיל שתיים עשרה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מכל העיסוקים שבעולם, הוא מצא את עצמו עובד בבית מטבחיים מגיל 12 ועד גיל 19. רק אז הצליח להיפרד מעיר מולדתו והיגלה את עצמו לפריז, בה פתח שתי מסעדות. עשרים ושלוש שנים הוא התמקד בבישול צרפתי מסורתי, ובעיקר בדגים. אז התמנה לתפקיד שף פטיסייר של בית השוקולד האיכותי "La Maison du Chocolat". "מה שרציתי לעשות שם זה את השוקולד עצמו, אבל לא נתנו לי", הוא מספר.
כשלא נותנים לו, הוא עושה לבד. "זה לא אני שלא סובל את האחרים", הוא אומר. "אלה האחרים שלא סובלים אותי". וכך החליט לפתוח בעצמו את השוקולטיירי הראשונה שלו.

המעבדה הראשונה שפתח, בדירה בת 23 מטרים רבועים ברחוב סן שארל ברובע ה-15, היתה ידועה באלמוניותה. מאחורי דלת נטולת סימני זיהוי רקח ז'נאן שוקולדים, פטיפורים, ויצירות מתוקות אחרות, ששוגרו לטובות במסעדות כמו ז'ורז' 5, פלאזה אתנה של אלאן דוכאס, לה מוריס ולה בריסטול. באמצעות הקינוחים שלו, שנתנו את אקורד הסיום בארוחות עטורות כוכבים, יהיו אלה אפילו כמה קרמלים שמגיעים עם החשבון, כמו באגאפה של אלאן פאסארד, ייצר סקרנות וקנה לו שם.

מורט רוזנבלום, (בעברית יצאו ספריו "אווז בטולוז" ו"זיתים"), התחקה בספרו "Chocolate: A bittersweet saga of dark and light" (2006), אחרי ההיסטוריה של השוקולד, משחר ימיו, דרך הידרדרותו העגמומית באמריקה של נשיקות הרשי, ועד לחנויות שבהן נמכרים שוקולדים כאילו היו תכשיטים. הוא ביקר במטעי קקאו, התחקה אחרי תהליכי הייצור, פגש את כל השוקולטיירים המובילים, טעם קילוגרמים לאין ספור של שוקולד, ובסופו של דבר, הסיק שז'נאן הוא השוקולטייר הטוב בעולם, קביעה שבה הוא מחזיק עד היום. "זה כמובן עניין של טעם אישי", הוא אומר, "אבל הוא מדהים".  השוקולד של ז'נאן, התוצאה הסופית של החומרים הטריים והתהליכים הארוכים, הוא כהה ומבריק, גמיש, נמס נהדר, ובנות הטעם השונות שמבדילות בין הממתקים השונים הן עדינות והרמוניות, כאילו נולדו מהקקאו עצמו.

לפני כשנה פתח ז'נאן את היכל השוקולד המרשים ביותר בעיר. טקטיקת הגרילה שבחר ז'נאן, איפשרה לו, בסופו של דבר לעקוף בסיבוב, באופנוע הישן שלו, את הלימוזינות המצוחצחות של השוקולטיירים הפריזאיים ידועי השם, כמו מישל קלוזיאל וז'אן פול הוואן (ר' הרחבה).

במארה העליון, לא רחוק מכיכר הרפובליק, בבניין מהמאה ה-17, שקודם לכן שימש כמערכת עיתון, פרוס על פני קומה שלמה המפעל של ז'נאן לייצור שוקולד, מרמלדות, קרמלים ושאר קינוחים, ובקומה מתחתיו מוצעות למכירה יצירותיו האכילות בתיבות מוארות של אלומיניום וזכוכית. לצידם פועל גם בית תה נינוח, שבו אפשר להזמין את אחד הקינוחים שמיוצרים שם במשורה.

בית הקפה, או ליתר דיוק סלון התה, או פשוט בית המים והשוקולדה

במשורה, הכוונה שיש איש במטבח שמופקד בעיקר על הרכבת מנת מילפיי שמישהו הזמין בקומה למטה: הקצפת הקרם, עיטור השכבה העליונה באבקת סוכר בלי לשכוח להשתמש בסרגל שמשווה למנה הקלאסית נופך גיאומטרי מודרני, זילוף הקרם העבה, תשע תלוליות צמודות על כל ריבוע, הנחה זהירה ומדוייקת של ריבוע בצק העלים השחום השני, מקביל במדויק לזה שמתחתיו, ושוב זילוף של תשע תלוליות צמודות, ורק אז – הרכבה אחרונה של הגג המעוטר. בשתי כפות ידיים הוא מוודא שהכל מקביל ומיושר, ז'נאן עצמו מוסיף יישור והקבלה אחרונים, והנה, אדוני, המילפיי שלך מוכן. במשך דקות ארוכות עבד על ארבע מנות. במקרה שתוזמן מנה חמישית של מילפיי, הוא יתחיל שוב בתהליך.

ועכשיו, נא להקביל את עלי הבצק. פרנסיסקו עובד בפיקוח רופא

מיל פיי פראלין. הארבעה הנוכחיים

"כשעבדתי אצלו בסטודיו ברחוב סן שארל, לא עבר יום בלי שז'נאן סיפר לנו על החנות שיפתח", מספרת טל האוזן, קונדיטורית ילידת ראשון לציון, שהתמחתה אצל ז'נאן בתחילת דרכו. האוזן היא היום השף קונדיטורית של מלון ליינסבורו בלונדון, ובשנים האחרונות זכתה בעקביות בפרס העליון למסיבות תה בלונדון. "הבעיה היא, שחנויות השוקולד בפריז הן נהדרות. הפה נפער שוב ושוב מול כל אחת מהן, והיה ברור שז'נאן לא יכול היה לפתוח עוד אחת כזאת. והיום, כשנכנסים לחנות שלו, מרגישים מיד כמה היא שונה מכל החנויות האחרות, ומאוד מזכירה את האופי של ז'נאן. יש בה הרבה מרחב, היא מאפשרת חופש, והוא זקוק לחופש, מיסייה ז'נאן".

באטליה עצמו, מטבח רחב המצויד במערבלים, מקררים ותנורים, כירות גז, ובעיקר בשולחנות שיש רחבים, עליהם מתבצעת רוב העבודה, שם מרגיש ז'נאן בבית. הוא נמלא עזוז.
"את יודעת מה שוקולד עושה לעור? זה מדהים!", הוא אומר, בשרשרת אינסופית של חיזורים מגושמים. הוא מדבר באריכות ובמבטים רבי משמעות, על הקשר בין שוקולד, פיתוי, נשים וסקס וחוזר חלילה. "נשים ושוקולד", הוא מהגג, "זה עניין של חושניות, של אלגנטיות, של נתינה, של עדינות. את יודעת לבשל? אולי תזמיני אותי לארוחת ערב? אני פנוי" – הוא מברר עם אחד העובדים שלו – "עד מחר בצהריים".

הקרם שממלא את האקלר. והאיש שמערבל את הקרם

ז'נאן מוקף בנשים. מיוריאל דבר (בשני סגולים) וסופי וידאל משמשות כסגניות שלו מזה שנים רבות. גם הן, כמרביתם של 15 העובדים בשוקולטיירי, דילגו על לימודים מסודרים, או למדו בקושי. חלקם למדו קודם עיצוב אופנה או רפואה, אך לא בישול או קונדיטוריה. "בית הספר של החיים זה בית הספר הכי טוב שיש". אבל כשמבררים מה למד בבית הספר של החיים הוא אומר: "למדתי לאהוב את הנשים ולהקסים אותן. את רוצה אולי מילפיי?", קשה שלא.
האיש מהלך כשתביעת הטרדה מינית פוטנציאלית מרחפת מעדנות מעליו, הוא וקצוות האקלרים המעולים שהוא מחלק לנו, שהפחזנית הפציחה שלו מתפקעת מקרם כבד וחלק. "את רואה?", הוא מביט בי אחרי שאני אוכלת את פרוסת האקלר שלי. "בדיוק בשביל זה אני עובד. בשביל המבט הזה שעכשיו ראיתי בעיניים שלך".

אלא שהוא באמת אוהב נשים, נשים הן חלק חשוב בצוות שלו, הוא מלמד אותן כל מה שהוא יודע, הן תורמות בחזרה עבודה קשה ורעיונות שמיתרגמים לגנאשים ולפראלינים חדשים.

ז'נאן לא עובד עם מתכונים, אבל עוברות שנים עד שהוא מרשה לעובד להכין גנאש. וידאל היא זאת שמכינה מדי יום את הגנאשים, תערובת השוקולד והשמנת שהיא הבסיס לממתקי השוקולד שמוגשים בחנות. שווה לעלות לקומה השניה של בית השוקולד רק כדי לראות אותה מכינה את הגנאשים, שבעה ביום, ובשביל הסיכוי שהיא תחפש כפית ותיתן לכם לטעום. "הגנאשים משתנים מדי יום, לפי החומרים ולפי מצב הרוח שלי", היא אומרת. "לפעמים הם יותר שוקולדיים עמוקים, ביום שבו יש לי צורך בסוכר הם בטח גם ייצאו מתוקים יותר".
כדי להעניק לגנאשים את טעמיהם השונים מרתיחים את השמנת תחילה, ולתוכה מערבבים, לדקות בודדות, את רכיב הטעם – עלי בזיליקום או נענע, פלפל סצ'ואן, שריחו דווקא פרחוני, קינמון, שבמקרה שלהם יש לו לוויית טעם של בננה, ציפורן, זעפרן, קרדמון שחור. אחר כך מסננת וידאל את השמנת וסוחטת מעלי הבזיליקום את שארית הטעם. לתוך השמנת הרתוחה והריחנית, היא מוסיפה שוקולד (להבדיל מהשוקולטיירים הגדולים האחרים, ז'נאן לא מגדל את פולי הקקאו שלו בעצמו או טוחן אותם לשוקולד. הוא משתמש בבסיס של שוקולד ואלרונה), עד שבקערה מתרכב גנאש מבריק, סמיך ויפהפה.
את הגנאש המוכן שופכת וידאל לתוך מסגרת מתכת מלבנית שמונחת על שולחן השיש. אחרי 24 שעות הוא מתייבש ומתקשה. אז היא חותכת את הלוח הגדול לקוביות קטנות, ונותנת להם להתייבש עוד 24 שעות. ביממה השלישית לחייהם זוכים הפרלינים לתוספות קטנות על ראשיהם ולציפוי שוקולד, וביממה הרביעית הם מקושטים ונצבעים. בסך הכל, ארבעה ימים שלמים נמשך תהליך ייצורו של כל אחד מהפראלינים, והם שומרים על טריותם עוד עשרה ימים.
את הפרלינים המוכנים כמעט, מסדרות שתי עובדות על פס נע של מכונה שמזכירה את הטוסטרים בבתי מלון, ומפלים של שוקולד מצפים אותם מכל הצדדים. כשהפרלינים יוצאים מפס הייצור, הם מונחים על נייר פרגמנט, שאותו מרימה אחת העובדות, ודרכו מתבוננת בבסיסי הפרלינים, מוודאת שאין בהם פגמים, כמו חור או בועת אוויר שפוגמת במעטה השוקולד השלם.

סופי וידאל מסננת את השמנת עם הבזיליקום, שבקרוב יהיה גנאש

סופי וידאל מערבבת את הגנאשים

בסוף הגנאש יימתח בין מוטות המתכת, יתקרר ויתקשה וייחתך לריבועים

השוקולדים אחרי התוספת ולפני ציפוי השוקולד האחרון

והנה הם, הפרלינים. בדרכם לאמבטיית השוקולד

ז'נאן עצמו מרחף מעמדה לעמדה, מדייק ומוודא ומקפיד. הוא מכניס ביצי חג גדולות לתוך אריזות פלסטיק שאת קפליהן הוא מוודא. הוא מצחצח בצמר גפן יבש את טבליות השוקולד. יחד עם מיוריאל דבר הוא מרכיב צדפת שוקולד, אחד מאלף חמש מאות פסלי שוקולד שלקראת החג נמכרים בעשרים ומשהו יורו החתיכה. ז'נאן מצטייד במבער עדין, מיוריאל בשקיק זילוף קטן עם קרם, ויחד הם ניגשים להתקנת הצדפה. ז'נאן מחמם במבער את בטנה של כפית מתכת, וכשהיא לוהטת, הוא ממיס בחום את שולי הצדפה, כך אפשר יהיה להצמיד אליה את הצדפה השניה. כמו בנאים, הם מאתרים נקודת אחיזה קריטיות, ז'נאן ממיס אותן עם גב הכפית ומיוריאל מזליפה קצת מהקרם המדבק. דקות ארוכות הוא אוחז בעדינות בשתי כפות הצדפה. הידיים שלו תפוסות והוא לא יכול לזוז, עד שהצדפה תתקשה ותתייבש בצורתה הסופית, אבל פרא האדם משוחרר כתמיד. "את מתוקה", הוא אומר למישהי מאיתנו. "אני אוכל אותך".

- הכתבה פורסמה לראשונה ב"דה מרקר וומן".

ז'נאן ומיוריאל מתקינים צדפה

ז'נאן מחזיק את הצדפה, עד שכל השוקולד יתייבש נכון

ז'נאן והצדפה. עדיין תחת השגחה

0

0

שוקולטיירים פריזאים אחרים שצריך להכיר

אם לצטט את מורט רוזנבלום, בהחלט ייתכן שז'אק ז'נאן אולי עושה את השוקולדים הכי טובים בעולם, אבל גם השוקולטיירים הנודעים האחרים עושים עבודה נהדרת.

המותג של מישל קלוזיאל הוא מהותיקים, ופועל מ-1948. השוקולדים שלו מתאפיינים באחוזים גבוהים של מוצקי קקאו, עד ל-100 אחוז, למיטיבי לכת.
Michel Cluziel,
201 rue Saint Honoré, 1e

לא רחוק ממנו נמצא ז'אן פול הוואן, שנוטה לפרוץ את גבולות השוקולד, כשהוא משלב אותו, למשל, בגבינות.
Jean-Paul Hévin
231 Rue St.-Honoré

פטריק רוז'ה מפסל בשוקולד משובח. לפעמים אפשר לראות בחלון שלו בסן ז'רמן תינוקות שוקולד שבורים, כלומר הוא הרחיק מאוד מטריטוריית הברווזים והשפנים המסוכרים.
Chocolaterie Patrick Roger
108 Blvd. St.-Germain

במקומות רבים בעיר אפשר למצוא סניפים של לה מזון דו שוקולה, ובפריז אין הדבר מעיד על איכות ירודה. זה עדיין נחשב אחד מבתי השוקולד הטובים בעיר, וממילא קשה מאוד לעמוד נגד מזרקות השוקולדה החמה שלהם.
La Maison du Chocolat
225 Rue du Faubourg St.-Honoré
33-1/42-27-39-44;

מישל שודן נחשב לחלוץ הדור החדש של השוקולטיירים הצעירים: יצירתי, אמנותי, ועדיין מחוייב לאיכות.
Michel Chaudun
149 Rue de l'Université

שוקולטייר לא מפורסם, שכונתי, ותיק מאוד ומעולה, הוא שארל ברח מונטורגיי, רחוב שווה כשלעצמו.

Charles Chocolatier, 15 Rue Montorgueil
75001 Paris
01 45 08 57 77

ולסיום, כתובתו של הז'נאן עצמו:

פתוח בין שלישי ושישי מ-11:00 ועד 19:00, בשבת עד 20:00 ובראשון שוב עד 19:00. אבל שעות הפתיחה משתנות בקצוות, אז כדאי לבדוק.

0

עוד באותו עניין (כן, יש עוד):

אי אפשר לדבר על פריז ושוקולד בלי להזכיר את דיוויד לייבוביץ', אחד מבלוגרי האוכל המצליחים בעולם. אם יש לכם המון כסף וזריזות ידיים תוכלו גם להצטרף לאחד מסיורי השוקולד הנדירים שהוא עורך.

–הבלוג של אייל גרוס, "המשתה", מציע שילוב מרתק של תיאורים ידעניים של סיורי אוכל, יין, שמפניה, תה ושוקולד בעולם, עם מאמרי דעה נוקבים בנושאי משפט, זכויות אדם ופה שם תאוריה קווירית, וגם פרקטיקה. תודה לאייל, שעזר לי לגבש את הרשימה, ותיכף יוסיף לכאן את פייר הרמה שלו, שעושה גם שוקולדים. אייל גם הפנה אותי לסיור האופניים המשכר בין שוקולטיירים.

0

0

Chateau des Arras. יין נחמד, יופי של כרם

מוכרחים להודות, גם בשנה שעברה היינו בדרך יין. אחרת, פרובנסלית דווקא, אבל דרך יין נודעת ומפורשת, מעוטרת בגפנים מכל עבריה, בשמיים תכולים רחבים ופתוחים ועם עננים צחורים, קלים וטעימים ובשלטים ארגמניים דקים שרומזים לך לבוא ולטעום ולשתות ורק אם תבחר בזה, אז גם לקנות, כמובן. חשבתי על נסיעה רומנטית בין יקבים, הכוללת כמובן התבסמות קבועה קלה עד בינונית, שיחות נפש אבל קודם כל מוזיקת דרכים משובחת. חשיפות ושתיקות ושירה עם הדיסק שבמערכת, מפגשים קצרים עם ייננים נחמדים, בוז משותף ושותק למי שינסו למכור לנו יין רע, פשוט כי הגענו כבר עד הלום. וגם מריבות קטנות של שיכורים קלים, ארוחות קלות על הדשא, התפייסויות טובות ומשביעות. התקרבות. וגילויים של יין יוצא דופן, במחיר טוב, יין שנשמר טוב לאורך שנים, כזה שיענג אותנו על זכר הטיול הזה עוד שנים אחר כך. "דרכים צדדיות" , הגרסה הזוגית הבשלה.

ועכשיו תוסיפו מאחורה שתי ילדות.

תודה, באמת. ואם הייתי אומרת לכם לקפוץ מהגג, הייתם קופצים?

לנסוע לשבוע אביבי בדרך היין הפרובנסלית עם שתי ילדות קטנות זה כמו – עזבו, אין דימוי חזק יותר מהדבר עצמו. תהרגו אותי, או תדונו אותי לחיים שלמים של יין צ'יליאני עם הבובת החתול הפלסטיקית הזאת, אבל לא שותים ונוהגים. לא עם שתי בנותיי מאחור. ולא בכלל, בעצם. ותסלחו לי, ויסלחו לי גם כל בעלי היקבים שהגישו לי את כד החרס הזה או אגרטל הברונזה העתיק שנותרו ללא שימוש, אני לא יורקת. יין טוב אני שותה עד הסוף. גם יין נחמד. ויין ממש גרוע עוד לא הגישו לי ביקב, אבל ממילא הייתי עולה עליו ברחרוח הראשוני. בחופשת האביב הקודמת, לא ייאמן שיש באמתחתנו כבר שתי חופשות של ממש, חרשנו את כרמי פרובנס, צילמתי את הגפנים המשתרגות מכל זווית אפשרית, אבל מה שלא עשינו ואיך שלא תימרנו את היום, לא הסתדר העניין הזה של עצירה לצורך שתיית יין וקנייתו. אין לתאר את התסכול שבמעבר על פני עוד יקב ועוד יקב ועוד יקב ועוד אחד, ובסופו של דבר רכישת יין מקומי בסופר. לא רע בכלל, אגב.

אבל הטיול ההוא סיפק ממילא תענוגות רבים כל כך שתסכולים הם חלק בלתי נפרד מהם. המחשבה שעונג כזה הוא עניין נדיר, יש בה עקצוץ של פליאה וצביטה של כאב. מילא כל הגפנים הלה, הושט היד וגע בם. בשנה שעברה שהינו בבית היינן, אם לתרגם לעברית את השם של הבית על ראש גבעה ביישוב הזעיר Séguret, לא רחוק מאוראנז', שאני עדיין אוהבת לקרוא לו אורנג' קאונטי, ועוד פחות רחוק מעיירת הקסמים Vaison la Romain, שהשוק שלה, בימי שלישי בבוקר, אם אני זוכרת נכון, הוא אחד היפים שהייתי בהם. לא כולל ההוא של ונציה, אבל זה מסיפור אחר.

בפרובנס התגוררנו באחוזת מורשון שעל קצה הגבעה של Séguret, יקב וכרמיו, שנקנו על ידי סקוטי חביב שקץ בחיים תחת מעטה של ערפל. בית היינן, הצמוד ליקב עצמו, הוסב לצימר, או לז'יט, בשפת המקום, שיכול להכיל שתי משפחות. במשך כל הטיול כולו, הזמין אותנו האיש הנחמד לטעום את היין שלו ולבקר ביקב, שנמצא במרחק חמישה צעדים איטיים ועצלים מהמרפסת המוצלת בחזית הבית שעליה שתינו מדי ערב את היין מהסופר. ומכיוון שכל בוקר יצאנו לטייל וכל ערב חזרנו להאכיל ולהשכיב, רק ביום האחרון החלטנו על עוצר אימונים: עכשיו הולכים לטעום יין. זה אפילו לא כולל שתיה ונהיגה, ואין שום חוק נגד שתיה והליכה.

ניסינו לעניין את הילדות ביקב החדשני, אבל דודי הנירוסטה העצומים לא עשו להן את זה, גם לא הסולם מרווח השלבים שבו היינו צריכים לרדת אל הדוודים שבקומת המרתף. כשעלינו חזרה לקומת הקרקע לטעימת היין, הן עשו כל שביכולתן למנוע מאיתנו את העונג הזה, את טקס המעבר שהיינו מוכרחים לקיים: לא חוזרים מפרובנס בלי בקבוקי יין שנקנו ביקב שאת בעליו פגשנו במו עצמנו.

באמת שהתאמצנו. הסברנו לילדות שלפעמים עושים גם מה שאמא ואבא רוצים, שיתאזרו בסבלנות. הבטחנו להן הבטחות, ניסינו לעניין אותן בשלל הניחוחות הבוקעים מהכוסות. בסוף, אחרי מגוון הצקות שכדרכן הולכות ומשתכללות ככל שאתה הולך ומתבצר כהורה בעל עקרונות, שלחנו אותן הביתה.

התמסרנו לטעימת היין, למרות קריאות ה"אמא, אמא" וה"אבא, אבא" שבקעו מבית המגורים של היינן לשעבר. שיסתדרו לבד כמה דקות, מה כבר יכול לקרות. סוג אחד היה נחמד. אחר היה מוצלח ממש. אחד היה מעולה, מורכב ומאוזן ועשיר. והאחרון לא היה מצוין, אבל משונה ומיוחד, חד טעם, איזה יין שנעשה ממאה אחוז של זן מסוים. הייתי מספרת לכם איזה, אולי קריניאן, לולא בשלב הזה רצה אלינו ילדה, אחת מהשתיים, וסיפרה שאחותה נפלה על הראש.

לראש שלום. לטעימת היין פחות. נרכש במהירות ארגז של שלושה מהפשוט והטוב והזול, אחד מהמשונה ושניים מהמצוין, כזה שנסקר בז'ורנלים של יין וזה.

השנה נסענו לבורדו, אחד מאיתנו נטול ציפיות, והאחרת ממש מנסה להיות כזאת. זה מאוד עוזר ללחץ הדם, שמעתי.

אבל השלטים סימנו לנו משולי הכביש: כאן השאטו ההיא, וכאן השאטו הזאת, וטעימות יין חינם, והילדות היו ממילא שקועות באייפוד או במחברות הציור שלהן, ולא באמת שעו להצעותיי להביט קצת החוצה. לחצוב את האמנות שלהן מבפנים זה באמת נהדר, אבל אולי שיביטו דרך החלון, יספגו קצת השראה.

כשמביטים החוצה, אגב, חוץ מהמון גפנים, שבאביב הן עדיין משתרגות בקושי, חוץ מהירוק האביבי הזה, ומרגניות קטנות שמנקדות הכל, והשלטים המפתים לאחוזותיהם, חוץ מכל אלה, מתברת לעיניים עובדה מעניינת: איש אינו עובד בכרמים. ואני נזכרת שגם בשנה שעברה, בפרובנס, לא ראינו ולו עובד אחד משקה, קוטם או גוזם. לעתים רחוקות אפשר היה לראות מישהו רותם את הגפן למשוכה שלה, אבל על קילומטרים רבים של כרמים, במשך שבוע, זה נראה כמו ענף החקלאות המשתלם בעולם.

שאטו דה משהו. יפה אך סגורה

ראשון פיתה אותנו שלט שכיוון לטירה מפוארת, שאת שמה אני לא זוכרת. האבנים הקטנות שבדרך העפר הקפיצו את הטושים במחברות הילדות וייצרו נזיפות קטנות ונוקשות בצרפתית: אמא, בגללך פספסתי. בסוף, הגענו אל הטירה היפהפיה שדמתה דימיון כובש לשלט. הבנות הרימו את ראשיהן מהמחברות ופערו פיות קטנים, ושוב, לא היתה שם נפש חיה לסמן שאפשר גם לשתות כאן יין.

אחר כך חזרנו לכביש הראשי, ועצרנו בחנות גדולה, שעל פניה כבר עברנו כמה פעמים, שמרכזת את יינות Côte de Bourg, כי זאת אמנם לא טירה, אבל תריסר גברים יצאו ונכנסו מדלת צדדית, והתנועה הערה שכנעה אותנו שלמה לא. צריך להתחיל איפשהו. סגור. סגור? כן. זאת היתה איזו ארוחת צהריים סגורה לציבור. תחזרו עוד שעתיים.

הדרך לסנט אמיליון היתה מתסכלת עוד יותר. אחת מהן למדה מאמא שלה איך לא סובלים נסיעות, מה שאומר שאת העצירה הכי גדולה עשינו ליד איזה בית מרקחת, עצירה להקאה ולהתרעננות. אבל בדרך לסנט אמיליון כל כוסות היין ששתינו ואהבנו הלכו וקיבלו שורשים ונוף פסטורלי: Prignac, Fronsac, ובעיקר Pomerol. אבל שוב לא הבשילו התנאים, וכל היינות האלה זכו להשאר במולדתם היפה והמנומנמת.

ואז הגענו לסנט אמיליון, ישבנו במסעדה בכיכר, Le Bouchon (הפקק) ושתינו שתי כוסות של יינות נהדרים (כשאני אומרת נהדר, אני מתכוונת למורכב, מעניין, מאוזן). אחד היה Valmangue, את שם השני אני לא זוכרת, אבל כשיגיע תור הבקבוק שלו, ניזכר. אחרי יום הטיול בסנט אמיליון, עת המקיאה הקטנה התאוששה במפתיע לנוכח חנות בגדים מוצלחת, ואחרי שקנינו מלח ים ארגמני טבול בגפת של יין, חזרנו לחנות היין של הביסטרו, שנקראת Soif (צמא)

לא על זה חשבנו. חשבנו לקנות יין מצויין בפחות מעשרה יורו, ביקב עצמו, הישר מהיצרן, ללא פערי תיווך. אבל התגלו שלל יתרונות בחנות היין בסנט אמיליון. המוכר, נחמד ומקצועי, הטעים אותנו בשלל יינות,  שישה בכל פעם, במחירים שנעו מתשעה יורו לבקבוק ועד לארבעים וחמישה. הוא סיפר לנו בכל פעם את סיפור היקב, כמה בקבוקים יוצאים ממנו, כמה הוא קטן, מה מיוחד בו ועד כמה הוא טוב. אלא שעם היין, הלכה יכולת הספיגה והידרדרה, ובסוף נותרה התרשמות מהיינות עצמם: סתמי, טוב, מעולה, נדיר, יקר מדי.

אחת הילדות הצטרפה לטעימות, גלגלה מעט יין על לשונה הקטנה וחיוותה את דעתה המלומדת. מאז היא מבקשת בארוחות שנסדר לה כוס יין משלה. האחרת ניסתה קצת, אבל התמקדה בריצה בין ארגזי העץ המעוטרים.

עצרנו כשהפסקנו להבדיל, ובסופו של דבר רכשנו שבעה בקבוקי יין, הזולים ביותר בתשעה, היקרים יותר – אני לא זוכרת בכמה, בסך הכל – מאה עשרים יורו, שזה פי שניים ממה שתכננו. מה שיפה הוא, שעכשיו, בבית, איני זוכרת יותר את מחיריהם השונים של הבקבוקים, ועכשיו אנחנו צריכים ליהנות מהיין בלי אפקט המחיר. יותר כיף. וכל היינות מהארגז הזה, הם בינתיים מצוינים. גם בצל קורתנו, כשגפני סנט אמיליון והאור המיוחד שלה כבר לא משפיעים על בלוטות הטעם.

ועוד לא ידענו על יתרון נוסף שבקניה בחנויות האזוריות, יתרון שעליו נלמד רק כשסוף סוף נמצא טירות פתוחות.

ואז, ביום האחרון, שוב נזכרנו לעמוד על זכותנו ההורית, ללכת לחפש לנו יינות טובים, זולים וטובים, במקומות מפוארים פחות מאשר סנט אמיליון, בשאיפה למצוא יין מענג במחיר כלום וקצת, לא רק מסיבות כלכליות, אלא בעיקר כי מתחשק לנו לגלות משהו בעצמנו.

Château des Arras היא טירה מהמאה ה-15 שמאכלסת לא רק את היקב משנת 1899, אלא גם את כל הכרמים שלה. כבר מאה שנה שאותה משפחה, משפחת רוזייה, מייצרת את אותו יין פחות או יותר, בהינתן תנאי מזג האוויר המשתנים, מאותם גפנים, שכולן תחומות בשטחה, סביב הטירה.

שלושה בקבוקים של יין נחמד בשש עשרה יורו וכמה סנטים, הכל יחד, קנינו, אחרי שהיא נעלה את הכלב שהפחיד את הילדות, ולפני שהיא הסבירה לנו, מיוזמתה, באיזו נקודה בתוך הכרם, אפשר לקבל את התצפית הטובה ביותר על הטירה.

היא הפנתה אותנו לשכן שלה. הפעם הילדות נשארו במכונית, הן והאייפוד וברבאבא. השכן עושה Cremant de Bordeaux, יין מבעבע לפי שיטות של שמפניה, שכמובן שאסור לו להקרא שמפניה. למבעבעים קל להתחבב עליי, אבל הוא לא חיבב כלל, לא את המבעבע ולא את מוכר המבעבעים, שלחץ עלינו לקנות, שסיפר לנו על אוטובוסים של תיירים שעוצרים דווקא אצלם בדרך לאיזה קברט ידוע יותר מהמולן רוז', שחייך אולי באופן מוגזם. בקבוק אחד, התפשרתי עם בעלי בעברית, לא היה נעים לי לא לקנות בכלל. וזה, התברר בדיעבד, יתרונן הגדול של החנויות האזוריות: הן פחות אותנטיות, אם תרצו, ובטח פחות פולקלוריסטיות (אם כי לא חסרות טקסיות). אבל בעיקר הבחירה היא באמת חופשית, בלי הלא נעים הזה שהשתלט עלינו אל מול האנשים האלה, שגם אם הם עושים כמיטב יכולתם, לא תמיד מצליח להם.

המשכנו.

בורג. הרבה יין לצידה, אבל הם בדיוק היו בישיבה

בדרך היו עוד כמה טירות, יפות, מתפוררות, טובלות בירק. חלק היו סגורות, חלקן אולי יצאו לחופש. אחת, מתברר, פרשה מעסקי היין, למרות שלא טרחה להסיר את השלט הגדול שמפנה אליה לטעימה וקניה. הגענו שוב לבורג (Bourg), עיר המחוז הקטנה, הצופה לז'ירונד (נהר רחב, שהוא חום במציאות כמו בגוגל מפס!), וחשבנו, אולי, שאם כל אדוני הטירות השייכות לאיזור Côte de Bourg נופשים עכשיו בריביירה, נקנה באגודה השיתופית שלהם. אבל כשהגענו לבית היין של בורג, שמאגד את כל התוצרת המקומית, הם בדיוק היו בישיבה.

בדרך חזרה הביתה, מחוזקים מהציוצים הצרפתיים של משפחת הבלובים הצבעוניים המשתנים, ומההתמכרות הזמנית של הילדות לאינטונציות הדידקטיות שליוו גם את ילדותנו, שפה אחרת אבל אותן אינטונציות בדיוק, החלטנו על ניסיון אחרון.

Château de Gros Moulin גם היא עסק משפחתי של מאות שנים. רמי, הצעיר בשושלת Eymas, קיבל את פנינו בחיוך והתנצל על הבלגן. הם בדיוק ניקו שם, הוא אמר, וכשאמרתי שיש ריח טוב של יין, הוא אמר, "יותר כמו אקונומיקה, אם תשאלי אותי". הוא הטעים אותנו ביינות מוצלחים, מזג לעצמו כל יין לפני שהוא מזג אותו לנו, ובתוך ריחות הסאנו ז'אוול ובחסות השקט התעשייתי שייצר עבורנו בראבא אחד בן לפחות שלושים שנה, יין אחד משך אותנו יותר מכל האחרים: ההוא מסוף האלף הקודם, מ-1999. הוא היה כל מה שחיפשנו: עשיר, מיוחד, מלא, שתי מאוד. והוא עלה שבעה יורו לבקבוק. תארוז לנו חמישה ממנו, ועוד שניים מההם. אחד מההם היה יין קל וסימפטי שסברנו שא', החבר שעתיד היה לבקר אותנו עם שובנו, יאהב במיוחד.

Chateau Gros Moulin. מבט מתוך היקב החוצה

Chateau Gros Moulin. החביות

בינתיים, התברר ששעות בראבא המופרזות השתלמו בהחלט. היין הלבן שקנינו ב-Soif היה מופתי, עם עושר של קוניאק. לארוחה הגדולה עם החבר א' החלטנו בסוף לפתוח את היין הטוב יותר, בן היותר מעשר שנים, ולתת לו את הבקבוק שקנינו בשבילו שייקח הביתה. היין מהמאה הקודמת התגלה על שולחננו כקצת פחות טוב ממה שחשבנו עליו כשטעמנו אותו מול הנכד של הנכד של נוטע הכרמים, ומשטרת הגבולות החרימה ל-א' את הבקבוק שהבאנו לו מבורדו. בקבוקי היין הנותרים תופסים את מעט המקום שעוד נותר פנוי על רצפת המטבח, אבל מאריכים את חיי הטיול שלנו על אש קטנה ושיכורה.

ולחדשות הטובות בהרחבה (ולקח לי זמן להבין שמדובר ברמז מטרים)

12, 13, 9, 11, 10. נכון שאנחנו מקפידים להקשיב לאתר מזג האוויר של הביביסי, שמציע לנו תמיד את התחזית האופטימית ביותר, אבל הפעם גם המציאות מיישרת קו. כבר קצת פחות קר. בצהרי יום שישי נרשמו במדי החום של בתי המרקחת 10 מעלות, והמבנים היפים של הרובע השני השתקפו בחלונות הראווה שלהם, באדיבותה של שמש גחמנית.

הפעם זאת קטנה פריזאית בלתי ממוקדת, וליתר דיוק משוטטת:

מבט על לה האל ועל הבורסה. קיבוץ גלויות, שלא לומר כיכר אתרים

פסאז' ויויאן. תמיד עובד

והגילוי הכי משמח של השבוע: הספריה הלאומית. אבל המקורית, לא זאת במיטראן, אלא ברחוב רישלייה, התגלתה כמקום נפלא לעבוד בו, כלומר אם מוכרחים לעבוד. כסאות נוחים, אפלולית נעימה, המוני ספרים לתעות ביניהם כי אי אפשר לברוח לאינטרנט (נראה לי שאני מוכרחה פטיט לארוס), וחוקרים וחוקרות, תלמידים ותלמידות טובי מראה, נעליים וצעיפים. ודי מרחב בינך וביניהם. שלא לדבר על 18 המטרים שמפרידים בינך ובין תקרת הזכוכית, והערים החקוקות באבן המקיפות אותה (גם ירושלים. כן).

ועכשיו שאלה לקוראים הכותבים: בלי תעודת חוקר, בלי תעודת סטודנט ומבלי לקבל בכל פעם אישור מחדש על ספר פיקטיבי שדרוש לי לצורך התחקיר, איך אפשר להכנס לשם באופן שוטף?

והאם מישהו יודע מה משמעותם של פתחי האיוורור בצורת כלובי אמודאים שמגיחים מהרצפה? זה ז'ול ורני לגמרי.

הספריה הלאומית ברישלייה. מישהו יודע איך נכנסים?

]]> http://parisait.com/2010/02/22/petite-parisienne-10-degrees/feed/ 5 http://parisait.com/2010/01/26/artcurial2/ http://parisait.com/2010/01/26/artcurial2/#comments Tue, 26 Jan 2010 10:16:54 +0000 כנרת http://parisait.com/?p=4239

מתכתב יפה עם גוצ'י שמעבר לכביש. Artcurial

על אף חיבתי לאמנות מודרנית ולמרות העדרה הבולט בפריז, תמיד חלפתי על פני Artcurial, בית המכירות הפומביות שנמצא בפינה אסטרטגית במיוחד בתחילת השאנז אליזה, ומעולם לא נכנסתי. את החצר שלה צילמתי פעמים רבות: בכל עת אפשר למצוא שם איזו יצירת אמנות מודרנית ואסתטית להפליא, כזאת שמתחשק לשמור במצלמה.

המיקום המושלם של בית המכירות, על הרונד פואה, פינת השאנז אליזה ואוונו מונטאן השוות עד כאב (מי יתנני מעיל אחד, לא כבד מדי של מארני), במקום שבו גנני העיריה מחליפים כל חודש את הפרחים, או הכרובים, או הקישוטים שנבחרו לככב בערוגות המצולמות ביותר בעיר, במקום שבו, תרצו או לא תרצו, פועם עדיין אחד הלבבות, הקפיטליסטי אמנם, של העיר. גם אנחנו, שגרים כאן, מגלים בכל פעם מחדש, כמה לבקר בשאנז אליזה, יהיה התירוץ אשר יהיה, נותן לנו להרגיש לשעה וחצי כמו תיירים. וסביב השנה החדשה, עוד יותר מתמיד.

האזור הזה גם לא מנותק לחלוטין מאמנות, כי הרי מדי פעם, ואף פעם לא מספיק פעמים, אני קופצת לגראנד פאלה לתערוכה או ליריד אמנות. בימים אלה, אגב, במסגרת המונומנטה השלישית, מוצג בו מיצב של אחד, כריסטיאן בולטנסקי, שנמצא בהחלט בתכניות. ובכל פעם שאני  באזור, קונה מקרונים בלדורה, הולכת לגראנד פאלה או מלווה ילדה למוזיאון התגליות שבאחד האגפים האחרים של הארמון או שוב מתאכבזבת לגלות ששום דבר בכלל לא קורה בזארה או בגאפ, אני עוברת ליד פרזולי הגדר המוזהבים של ארקוריאל, ליד השלט הסגול הגדול, לפעמים גם נכנסת ומצלמת מכונית שהם הכניסו לתוך בועת זכוכית או מיצג מודרניסטי אחר, וממשיכה הלאה. היה נדמה לי שזאת לא בדיוק גלריה, שאולי צריך לקבוע פגישה מראש כדי להיכנס לשם. לא התחשק לי שיעצרו אותי בכניסה, ויגידו לי שזה לא פתוח לציבור.

משהו, בכל אופן, הרתיע אותי.

פרפרי תעתוע. עבודה בכניסה ל-Artcurial

אבל במסגרת עבודת המחקר שלי בנושא "מה עושים אנשים כשהם מגיעים לפריז וממה הם הכי נהנים", סיפרה לי ד', חברה של חברה וקולגה, שהמוזיאונים די שיעממו אותה, אבל שהארקוריאל עניין אותה מאוד. הבנתי את הרמז, ואזרתי את האומץ הנדרש להכנס לשם.

ודווקא כשאזרתי, מתברר שדווקא היה לי ממה לפחד.

נכון, המבנה של הגלריה מוצלח ויפה. בקומה הראשונה מוצגות עבודות מעניינות של אמנים בני זמננו (שזה כבר הרבה יותר מודרני ממודרני), אבל מהקומה השניה ואילך מדובר בחנות של אמנות, שמציגה עבודות אמנות שמיועדות למכירה. חלק מהעבודות טובות, חלק גרועות, חלק מיושנות מאוד, שעטנז של מה שהגיע לבית המכירות הפומביות, ויש לו סיכוי להימכר. בטווח המחירים שמתחיל, באלף יורו ומאמיר עד חמשת אלפים, ואם תתעקשו ביותר, נדמה לי שזה יהיה אפשרי. חמשת אלפים יורו היה מחיר שגרתי למדי, ליצירות שיסדרו לכם קיר שלם.

בחדר ספון עץ, בקומה השניה, הוצגו למכירה גלופות של תוויות של בקבוקי יין. אפשר לשאול את עצמך מי ירצה לקנות לעצמו גוש מתכת שיכול לשמש להדפסת מאות או אלפי או כמה שתבחרו תוויות לבקבוקי יין מסויימים שלא ביקבקתם ביקב הפרטי שלכם, והן נאות, באותה מידה בדיוק שהתוויות האחרות נאות.

פסטה וקולבים א-לה דושאן. Artcurial

אבל אי אפשר להכחיש, שברגע שהן מוצגות, הגלופות הקטנות של תחריטי הנוף המיניאטוריים, באופן סדרתי, בתיבות העץ והזכוכית, באולם אחד, עם תקרה יפה, ונערה לבושה שחור, מצחצחת אותן במטלית מיוחדת, האחת אחרי השניה, מעניקה להן ברק, לעובדות הדפוס החרוצות, ומחזירה אותן למקומן, מתחת לזכוכית התצוגה, כל הטקס הזה עושה חשק לקנות אחת. כלומר, למה אחת, אם אפשר סדרה. זה גם לא היה נורא יקר, 150-250 יורו האחת.

מעברו השני של המסדרון, לעומת זאת, נכנסתי לחדר המכירות הפומביות, המון כיסאות פלסטיק שחורים, מסכי טלויזיה וכרוזים שמתכוננים להכריז על הפריטים הבאים. ואז הבנתי את מקור הפחד הקמאי שמנע ממני לבוא בשעריו של ארקוריאל: זאת האפשרות, שהיד שלי, למודת סרטים וסדרות, תתרומם מעצמה ותרכוש איזה אקוורל נחמד בשתי משכורות. מי יכול לערוב לי, למשל, שכשיציגו למכירה את ז'קט הג'ינס הנחמד שעליו הכיס השמאלי שלו צייר קית' הרינג את אחת מדמויותיו המרקדות, לא אקנה אותו בשלושת אלפים חמש מאוד יורו?

מעניין שבמקום שבו האמנות לא למכירה, כמו במוזיאונים, או לא רכישה, כמו בגלריות שבהן היצירות מתומחרות הרבה יותר גבוה, מתרוצצת בקושי גלריסטית אחת על כמה אולמות ובין מכונת הצילום ותיבת האימייל. בארקוריאל, לעומת זאת, יש גלריסטית על כל חדר, אפילו שתיים, ולמרות שכולן בשחור כמתחייב מהתפקיד, הן כולן מסבירות פנים, ושמחות להסביר.

זה כנראה לא המקום הכי טוב לראות בו אמנות, אבל זה מקום מצוין לראות איך קונים אמנות.

הקהל במקום מעריך את היצירות באופן פעיל הרבה יותר מהרגיל: אנשים כותבים לעצמם פרטים, שואלים ומבררים ובטח מדמיינים איך היא תראה מעל הספה בסלון. איש אחד מתקשר למישהו ומתאר לו את הסחורה בערבית. מישהו אחר עושה את אותו דבר באנגלית. לקנות, או לא לקנות, זאת, בסופו של דבר, היתה השאלה.

ויש גם אפשרות לסובלימציה, למי שכמוני, מת מפחד לקנות יצירת אמנות מיותרת בחמשת אלפים יורו: ספרית אמנות צפופה ומעניינת, שבה תוכלו בסכום הרבה יותר נמוך להשביע את תאוות הקניות והאמנות שלכם גם יחד, וספרים, כידוע, נחשבים כהשקעה, לא כהוצאה.

או לעלות קצת במעלה השאנז, ולקנות מקרונים בלדורה.
Artcurial
7 rond-point des
Champs-Élysées
8e,
Métro: Franklin D. Roosevelt

באותו עניין:

פונדסיון קרטייה, אחד המקומות היפים לראות בהם אמנות מודרנית

גלרי דה גלרי: טור על אמנות מודרנית בפריז ועל גלריה מעניינת במיקום מפתיע

גלריה תדאוש רופאק במארה העליון

גלריה עמנואל פרוטן

הז'ה דה פום

0

0

שתיפתח עליי, שתיפתח. תיקרת הזכוכית הצבעונית של הבראסרי בפרנטמפ

הצרפתית השגורה מזכירה לי תסכיתי רדיו ישנים. "נראה לי", למשל, מיתרגם כאן ל"יש לי הרושם". גם בפי ילדים קטנים. "אני מתארת לעצמי" הוא "אני מדמיינת" רב האפשרויות. וגם ברכות השנה החדשה נשמעות בדיוק כמו הגלויות הישראליות של פעם, שופרים ונצנצים מודבקים: בריאות טובה, מיטב האיחולים.

כשלעצמנו, אנחנו חגגנו את השנה החדשה באביב הישראלי היהפהפה של סוף דצמבר, ולכן קצת באיחור נפרסים כאן איחולי שנה אזרחית נהדרת לכל מי שגולש לכאן בקביעות או בטעות, מחפש רעיונות לנסיעה הבאה או מעלה זכרונות מזו הקודמת.

ובתור תשורה לשנה החדשה, או קישוטים לעץ, אם תרצו, מוגש לכם לקט אסוציאטיבי של דברים טובים.

סיכום השנה של אלכסנדר לוברנו: הוא מתלהב מכמה מקומות, ביניהם מיאמצ'ה המקסימה. מעניין שבסיכום שלו יש נטיה חזקה למסעדות האחרונות שסיקר. וגם לקפה דה מוזה, שאותו נשמע שממש שווה לבדוק.

שירה שניצר, petit pois, היא בלוגרית פריזאית שכותבת יפה על אוכל, על קניות של אוכל, על פריז וקצת על לונדון. היא הכינה ביף בורגיניון שמיימי, לדבריה, לפי המתכון הזה מהאתר של מגזין גורמה (שהלך גם הוא בדרך כל עיתון מודפס, ולנו זה כואב יותר).

ועוד באדיבות Petit pois: בפעם האחרונה שערכתי השוואה מבוקרת של לחמים וקרואסונים זה היה בשנת 2004, זה היה לעיתון "העיר", וזה היה באותם רגעים ממש שעץ ענק בחצר הבית קרס לנגד עינינו המשתאות ופינו עמוס הפחמימות. מאז, ההשוואות המבוקרות היחידות שנתקלתי בהן בעיתונות הישראלית היו של הגברים שכל כך נהנים לעשות את "בלייזר", ואלה תמיד שיכורים כשהם עורכים את ההשוואות או כשהם כותבים אותן; למעשה, הם משתכרים כבר למפרע, כשהם מתכננים אותן.

על הרקע הזה, משעשע בכל פעם מחדש, אם כן, להיתקל בטעימות המבוקרות בעיתונות הצרפתית. ככה בוחרים בלה פיגארו את טארטלט הלימון הטוב ביותר. אגב, עם כל הז'אק ז'נאן הסליחה, אני סללתי את דרכי לליבו של גבר דווקא באמצעות פאי הלימון הזה, מהמתכון של "לאשה". טוב, באמצעות ארבעה ממנו. וגם קיש.

ואי אפשר בלי הסיילים, התחלה מעולה לשנה חדשה. הסיילים הרשמיים של החורף התחילו כתמיד, ביום רביעי, ה-6 בינואר, ויימשכו חמישה שבועות,עד ה-10 בפברואר. בילינו היום, ביום השני לסיילים, ב-Printemps, שליד הגלרילה, בהאוסמן. לא ידענו אם זה יתברר כצעד אמיץ או דווקא כטפשי. פרט לשלטים הצהובים המכריזים על גובה ההנחות (שלושים אחוז עד חמישים אחוז בשלב זה) ושקיות הנייר הצהובות שכיסו את שדה הראייה, היה סביר בהחלט ואפילו כיף. מתברר שבפרנטמפ אפשר ללכת לאיבוד במשך שבוע לפחות בין שלושת הבניינים (גברים, נשים ובית המחוברים ביניהם בגשרים תלויים בקומות השניה והשלישית), אבל הסיילים היו אמיתיים, הקהל הרחב היה מנומס ונעים, ועדיין היו הרבה יותר פריטים בהנחה מאשר ידיים מחפשות. מעילים פנטסטיים נרשמו אצל מקס מארה ואצל קלואה כמובן וכמה ז'קטים מוצלחים (ואף רכישים, לשם שינוי) ב-APC.

בראסרי פרנטמפ. האמא והבת התלבשו בצבעי המקום

פרנטמפ, וגם גלרי לפאייט ואף לה  בון מרשה, כלומר כל בתי הכלבו הרציניים של פריז, מנוקדים בבתי קפה ומסעדות. בניגוד למחשבה האוטומטית, הם לאו דווקא גרועים במיוחד. הם בהחלט יקרים מדי, זה נכון, אבל גם נורא יפים, ותחנה חיונית לעצירה והתרעננות במהלך הקניות.

אנחנו, שהחלטנו להיכנע להיצע הבלתי אפשרי לעיכול ולהקדיש את כל היום לסיילים, נחנו בבראסרי בקומה השישית של פרנטמפ. ובכן: המקום מרהיב ביופיו, והאוכל, כמקובל בבראסרי בני ימינו, קצת חצוף. הקרפצ'יו עצמו היה בסדר, אבל הביצה העלומה שהגיעה איתו הוכנה מבעוד מועד והגיעה קרה מהמקרר, שזה יותר מצחיק ממעצבן. אבל מאוד יפה שם, ואם כבר רוצים לקנות ברצינות, תחשבו על עצירה לאפריטיף (11 יורו לקיר רויאל, 6 יורו לכוס יין בורגון לא רע) וסלט (משהו כמו 17 יורו, מה חשבתם) כדי לצאת לחלק השני של היום צלולים ובעלי כושר החלטה.

קרפצ'יו בבראסרי פרנטמפ. מחד, מי הוגה מנה עם ביצה עלומה במקרר, מאידך, היה גם צ'יפס

מפתיע אגב, שהרוכשים מסביבנו מתייחסים כנראה לסיילים כחווייה אינטימית או לחילופין כפעולה עניינית לגמרי, סידורים. פרשנות בצד, תצפית משתתפת העלתה שכמעט כולם היו שם בגפם. מצחיק היה לראות בחלק של הגברים כמעט אך ורק גברים, כאילו היינו במיונים לסיירת (גם שם לדעתי כבר אמורות להיות יותר נשים ממה שראינו הבוקר ב-Printemps Homme), ולהבדיל, לגלות שגם הנשים בכל חלקי הקונגלומרט הסתובבו בגפן. מה שמעלה את השאלה: מי ישמור להן בשירותים? וכשירות אחרון ודי לקוראינו: הקוד לשירותים המשונים בקומה השישית, שמיועדים לסועדי הבראסרי בלבד, הוא A1238. אני חושבת.

שתהיה לכולם שנה אזרחית נהדרת, שנה של בריאות מופלגת, שלווה, התפתחות, עניין, סקרנות, הרפתקאות, רווחה ואהבה. ושלום, אם אפשר. עולמי, מקומי, שיתחיל איפה שהוא, וימשיך משם.

מצא את ההבדל בין ילדים רגילים והילדים של אורלי איורים: עתר יובל

ילדים שהוריהם טסים להם לחו"ל, מכינים, במקרה הטוב, מכתב למטוס, שמאחוריו מודבקת במקריות מעושה טבלת להמרת מידות ומשקלות. כבר פגשתי אמא אחת שהילדות שלה ציידו אותה בדפים שלמים מודפסים מהאתר של H&M. לא עתר יובל. כשאמא שלה, אורלי מזור-יובל, נסעה לפריז עם אחיה ואמה שלה, היא ציידה אותה ביומן מסע, שהיה גם אוסף תפזורות לשעות הפנאי, גם חוברת עבודה לחופש, ואם תשאלו אותי – גם סוג של מכתב אהבה.

הכנה למסע. היומן שהכינה עתר לאמא שלה

זה מה שאורלי כתבה, וזה מה שעתר ציירה:

שער יומן המסע איור: עתר יובל

הקדשה. הכי חשוב

תוכן. תוכו כברו

ממה מורכבת פריז

והתפזורת

כל הדרכים מובילות

לורה אינגלס בגרסה גאלית

ומקום לטקסט חופשי. שנשאר חופשי

- עתר יובל, בת 20, פנויה להצעות עבודה.

נכון שהסיילים מקילים על העניינים, אבל אם איתרע מזלכם להגיע שלא בסיילים, אז תמיד אפשר לחפש את חנויות יד שניה (וגם אז, חשוב להבדיל בין וינטג' לוינטג'), וגם את חנויות העודפים.

אפשר להתחיל מרחוב אלזיה. אין בו שום הוד והדר, רחוב די מבאס, רחוב אלזיה; רחוב מרכזי של מסחר ומשרדים שהיה אפשר למצוא בכל עיר שאינה דווקא פריז. מה שכן יש בו, אפשר לאתר בו מציאות בסטוקים של הרבה פירמות: של נאף נאף (במספר 143), של קשארל (114), של סוניה ריקייל ושל zapa  (במספר 82).

עוד קניות סבירות ובזול:

בכל הסופרים של Monoprix נמכרים בגדים נחמדים בהחלט, בעיקר ראוי להתעכב ליד בגדי הילדים וההלבשה התחתונה, בשל היחס בין איכות לא רעה ומחירים לא גבוהים.

חנויות יד שניה: לא רק בשביל וינטג' מסוגנן. מרבית חנויות יד שניה אינן דידייה לודו, אבל אפשר למצוא בהן בגדים נחמדים בהחלט במצב מצוין.

והנה רשימות של חנויות מפעל וחנויות עודפים ועודפי נעליים בפריז: בונפואה, קוקאיי, סוניה ריקייל, קשארל, maje חביבתי, רפטו (!) ועוד.

Metro: Alesia, Plaisance

העיר הלבנה בעיר באפור

כבר דיברנו על זה, אני יודעת, אבל מה לעשות שהעיר הזאת לא מפסיקה לפתות אותך באירועי אירועים. אפילו בדרך ליום סידורים אפרורי (אבל בקו 6, העילי, שזה כבר משפר הכל). די לאסוף את גיליון A nous Paris שמחולק חינם בימי שלישי בכניסה למטרו, לעבור על לוח האירועים שבתחילתו ולעשות פרצוף פריזאי של רווחה ושל "שום דבר גדול", ואז להמשיך לדפדף ולרצות לגזור לפחות ארבע תזכורות לעצמנו.

אז הנה כמה תזכורות לעצמנו:

אמנות סחירה

Le FIAC, Slick09, ShowOff: יריד אמנות גדולים שמתקיימים כולם השבוע. אירועים גדולים ועמוסי עבודות והקשרים של אמנות מכירה ואמנות המכירה.

מיקי סכינאי

הפאלה דה טוקיו מציג עבודות בהשראת מיקי מאוס, סיבה נוספת לבקר שם עם הילדות (שפשוט מכורות לאופן שבו שם המוזיאון הזה מתגלגל על הלשון). עד 15 בנובמבר.

אם מבקרים בפאלה דה טוקיו לא לשכוח להזמין מקום בסיור ב-Art home (מבטאים כמו Arome) מיצג שהוא גם מסעדה על הגג הפאלה דה, על הסן ומול האייפל. חודש מראש, אבל בדיוק חודש מראש מיום הביקור הרצוי, אפשר גם להתחרות על הזמנת מקום במסעדה, שלפי הביקורות לא רק הנוף שלה הוא ככל הנראה היפה ביותר בעולם, אלא גם האוכל בה טוב.

ואם אתם ממש במצב רוח למצות את הפוטנציאל המקומי ביותר, אל תשכחו את המוזיאון הצמוד לאמנות מודרנית, שהתצוגה הקבועה שלו היא חינמית ואת סיטה ד'ארשיטקטור לא רחוק משם.

ובמעבר חד

יוניקלו, מותג האופנה היפני, סוג של בנטון חדשני, שמציע פריטים בסיסיים מחומרים טובים ובמחירים זולים יחסית, ובעיקר באלפי גוונים, פתח חנות ענקית באזור האופרה. אנו פארי מדווחים על תורים בכניסה לחנות, ואני שוקלת אפילו לא לחכות לסיילים.

Uniqlo, 15-17 rue Scribe, 9e. M: Havre-Caumartin

ותזכורת אחת לעצמכם:

הנה משהו שהספקנו לעשות, וכדאי גם לכם. תל אביבים גולים זוכרים תמיד, אפילו בפריז המעטירה, כמה עיר המולדת שלהם יפה, מיוחדת, שבאוהאוס, שמאפיין בניינים רבים בה, הוא סגנון בניה ודרך חיים חכמה ואלגנטית, ושעיר יכולה להיות משובחת גם בלי ארמונות אוסמניים (אבל בהתקיים הרבה תנאים אחרים: תכנון עירוני חכם לטווח ארוך, משמעת של התושבים ושל הקבלנים, טעם טוב של מקבלי ההחלטות ומצרכים נדירים אחרים).

התערוכה "עיר לבנה: התנועה המודרנית בתל אביב" הוצגה כבר עשר פעמים בעולם עד שהגיעה סוף סוף לפריז. "עיר לבנה" שמוצגת בסיטה דז אר, על גדות הסן, היא תערוכה אדריכלית והיסטורית,שמתארת את צמיחת הבאוהאוס בעולם ובתל אביב, בצילומים ישנים מאוד וחדשים, מתל אביב ומהעולם, בקווים ובחומרים שעושים את הבאוהאוס למה שהוא.

את התערוכה אצרה המנהלת המיתולוגית של מחלקת השימור בתל אביב, ניצה סמוק בעזרתה של הארכיטקטית טל איל, והפיקו חברתי נועה קרוון וסמדר תימור, בסיוע שגרירות ישראל, במסגרת חגיגות מאה שנים לתל אביב. הכניסה לתערוכה חינם, והיא תציג עד ה-15 בנובמבר.

Cité internationale des Arts
18, rue de l’Hôtel de Ville, 4e
M: Pont Marie ou Saint-Paul

Nabaz'mob. לא רק מוארים, גם מנגנים

הרנטרה, החזרה לשגרה, מתאפיינת בפריז בהרבה אירועים שוברי שיגרה. מאחורינו הלילה הלבן שהיה ברובו אמנות גרועה למדי, אבל אירוע רחובי כיפי ומשוחרר, וכן שבוע האופנה שהציף, כהרגלו, את רו סנט הונורה באנשים שיודעים לשאת היטב על גופיהם השמורים יופי של שילובים של שחור עם אפור מלאנז'. אבל כל העיר בסוג של חגיגה מתמשכת שבבסיסה אנחה פריזאית סמויה: נו, אם אין ברירה אלא לחזור לעבוד, לפחות נתבל את הנזיד הזה של חיי היום יום בזר התבלינים החיוני של אמנות, תרבות, עיצוב, אוכל, שוקולד ואלכוהול. אה, וננצל את העובדה שעוד לא חורף, ושבינתיים, טפו טפו טפו, הסתיו עדיין מתחפש לשלהי קיץ פה ושם, ונחרוש את הרחובות לפני שנעשה ממש קר.

ולהלן כמה אירועים להתלבט ביניהם:

יין

Fête des Vendanges de Montmartre 2009: הכרם העתיק שנמצא במונמרטר הוא סיבה טובה לחגוג את עונת הבציר, כאילו היינו עדיין מחוללים בין הכרמים ודורכים ענבים בגת בשביל השלמת הכנסה. יין זול ורחובות מונמרטר מספיקים בשביל להוציא לאור את החקלאית הפנימית שבי, שזוכרת על ידיה המיובלות מתי זורעים, בוצרים, מתי כורמים, ומתי חונטים (אין קשר בין חניטה לענבים. אני יודעת, אבל התאנים נהדרות עכשיו לפני שייעלמו וזאת מילה נחמדה להזכיר).

7-11 לאוקטובר, מונמרטר. אל תשתו ותנהגו.

אמנות, מוזיקה, עיצוב, הגנבה

השפנים המנגנים במוזיאון לעיצוב ולאמנויות: במוזיאון העיצוב והאמנויות הצמוד ללובר, שהוא מומלץ כשלעצמו, מוצגת בימים אלה גם התערוכה המדוברת של מעצבת האופנה מדלן ויונה, אבל גם תערוכת צעצועים מנגנים, שהיא קטנה ומעניינת: לא רק אוסף של כל הפישר פרייסים שעכשיו מתברר שחבל שזרקנו, אלא גם מכונות קטנות, א-לה קאלדר* שמנגנות יפה נורא ונמצאות בקשר האחת עם השניה. והדובדבן בקצפת: סימפוניית השפנים האלקטרוניים, 23 דקות של מוזיקה קלאסית ואורות תואמים, הנובעים מתוך השפנים המתוקים האלה, שכיכבו פעם בקולט, וראיתי אחד מהם גם מוצע למכירה באחת מחנויות המעצבים בגן החשמל. זה מקסים ומדיטטיבי לגמרי.

קלאסיקה

ובמעבר חד: רנואר במאה העשרים, רטרוספקטיבה של רנואר בגראנד פאלה. רנואר, פריז, תחילת חורף, שאנז אליזה. צירוף שהוא תמיד נעים.

מוזיקה, מחול, תרבות

פסטיבל הסתיו בפריז, הוא חלק מאותם פסטיבלים שאורזים אירועי תרבות, מחול ומוזיקה בעיקר, בחוברת אחת מהודרת. חברתי ז'אן אומרת שהשנה האירועים נשמעים טוב מאוד, ובעיקר (וזאת הודעה לתושבי המקום) אם עושים מנוי, ההופעות עולות משהו כמו 11 יורו לאחת.

פיקסיז, 16 באוקטובר. למי שעוד לא הבחין.

עיצוב, שופינג, וינטג'

Les Puces du Design, יריד שנאצר בקפידה לרהיטי וינטג', חוגג את שנתו העשירית. 8-11 לאוקטובר, 10:00-19:00.

Quai de la Loire, Bassin de la Villette, Metro: Jaurès

על קנאל סן מרטן, ליד MK2, הרב-חן המקומי.

שוקולד

סלון השוקולד, 14-18 באוקטובר, 10:00-19:00, 12 יורו למבוגר וחצי מזה לילד. ואם אתם צריכים עוד פרטים, כנראה שאתם לא מספיק מכורים לשוקולד בשביל למצוא את עצמכם שם.