181. זכרו נא: מתישהו יהיה ערב אביבי יפה

כשטיפסנו במדרגות ממשעול הברבורים למפלס הרחוב, בדיוק כשחשבנו שסיימנו עם החריגה הקטנה והמוצלחת מהמסלול שלנו, עמדו שם שני אלה:

(המשך…)

חצי אייפל, כביש מסוכן לחצייה, גשר פלדה ופנסי רחוב מושלמים

כשכתבתי לחברתי סמדר שפריז הולכת ומתרחקת ממני, היא חשבה שטוב שכך, שאולי עכשיו היא תראה לי פחות זוהרת ויותר אמיתית. ביום שפריז תראה לי אמיתית, עניתי לה, היא תמעל בתפקידה.

(המשך…)

(פורסם במקור בדצמבר 2011, וכאן אסופות כל הרשימות המשתתפות בפרויקט).

משחקת באש 1

סתם, שתדעו.

- – -

שורת כותבים משובחים מספרים כאן מה הם עוד, חוץ מכותבים. כן, זאת ההקדמה (והסיכום) לפרויקט חג המולד הקרוב של "פריזאית".

דקלה קידר מספרת על כתיבה כחלום רומנטי, שהעבודה והפרנסה היא חלק אינטגרלי ממנו.

רועי חן על הבריחה מהתיאטרון אל הכתיבה ומהכתיבה אל התיאטרון ועל החשק פשוט לישון.

חגית גרוסמן על הכסף, צואתו של השטן, שדווקא מאוד מעריך משוררות חרוצות.

עדי עסיס כבר תרם במשרד. את גופו. וברכות על הזכיה בפרס אקו"ם.

ענת לוין (שבינתיים זכתה בפרס אקו"ם) על הפואטיקה של חיי המשרד. וחודשיים אחר כך הפציעה אצלה עם ההודעה המרגשת הזאת.

ענת עינהר, על ההחלטה להפסיק לעבוד ולהקדיש את עצמה לכתיבה גם אם כלום לא יקרה אם לא תפרסם עוד ספר.

ואני – על שתי המחברות שלי בתיק, שתי האונות, שאחת מוקדשת לייעוץ הארגוני ואחת לכתיבה, ולמה חתכתי את האיבר שמחבר ביניהן.

- – -

בשנה שעברה, תבענו את זכות השיבה לפריז, לונדון, שטוקהולם, ניו יורק, בוסטון, אמסטרדם, ציריך, לתל אביב ושוב לניו יורק ולפריז.

לא, לא גמרתי להתגעגע לפריז. אם תכריחו אותי, אני מוכנה להודות שהגעגועים הפכו כלליים יותר: אני כבר פחות מתגעגעת לפריז, אלא יותר לחיים במקום אחר. והשנה, אני מודה, מעסיקות אותי שאלות אחרות. עכשיו, אולי יותר מתמיד, אני עסוקה בקשר שבין הכתיבה לעבודה.

(המשך…)

~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~

0

בדרך לבאר שבע. ארבע נערות בדואיות הגיעו במיוחד לשבוע הספר עם עותק של "שלומצי" לחתימה # צילום: דקלה קידר

‏דיאנה

עם הלחי בשמשה,

בדרך לסבתא רות,

מחכה תמיד לשלט:

"דיאנה, בית ספר לספרות"

בית ספר לספרות, לסופים והתחלות,

למסתורין ואהבה, והתפתלות של עלילות,

לבגידה וללידה, למלחמה ולויתור, ולנוף, וארצות,

למלים שגם אסור

לרצח ולמתח, ללא ללכת לישון,

לכתיבה ולקריאה עד אור השמש הראשון,

לחרטה ולחמלה, לסליחה ולצער,

והקדשה לאהוּב,

בשתי מילים

בשער.

(המשך…)

~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~

0

טרוף טורף. מתוך "חנות קטנה ומטריפה"

0

הַמִּשְׂרָד מְחַכֶּה לִי. הַמִּשְׂרָד

פּוֹקֵחַ אֶת עַפְעַפַּי וְשָׂמֵחַ

לְגַלּוֹת שֶׁאֲנִי עֲדַיִן.

הַמִּשְׁרָד כּוֹסֵס אֶת צִפָּרְנַי

בְּתִקְוָה דְּרוּכָה שֶׁאֶתְאוֹשֵׁשׁ.

(המשך…)

~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~

משתרגים. פסיפלורה צומחת על עץ אלמוני, בעורפו של בניין המטה של בנק הפועלים

לא מזמן התקשר אלי מנהל משאבי אנוש שלא הכרתי, ועוד לפני שסיפר על המנהל בחטיבה באחריותו שזקוק לייעוץ, הוא פתח ואמר שהוא אהב את הטורים שלי, אוהב את הבלוג, קרא אפילו את מדור ביקורת בתי הקפה ב"עכבר". התרגשתי, כי כיף לקבל מחמאות וגם טיפה נבהלתי, כי לרגע קצר שני העולמות שלי התנגשו. נפגשו, התכוונתי.

(המשך…)

~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~

חלון. אפשרות של

את עומדת בפתח. רואה, כמו בכל בוקר, את השטיח מקיר לקיר, שמספר כתמי קפה מפוזרים עליו כמו איים בודדים, כאילו להזכיר לך מחדש בכל בוקר, שמישהו כבר היה פה לפנייך, היה מישהו שעבר את ערבות השטיח, מישהו חי, ככל הנראה, ובאופן כללי היו פה חיים קודמים, הרבה לפנייך, שהיה בהם קפה ונשפך, והמישהו אולי התרגז וקפא, היה צורך להסתיר, לכסות ולנקות, בלי שאפשר וכך נותר, כפי שנותרו עוד מאז הכיסא, המחשב, השולחן. מכל הזמנים את נכנסת אחת עכשיו לתוך השעות. ולעומק החדר.

אין לך חלון.

(המשך…)

מישהו אמר בן חור? עכשיו נסו לומר זאת במבטא צרפתי * צילומים: עדו למפרט

אם אתם קוראים את השורות האלה, מן הסתם אתם מתכננים טיול לפריז, או לחילופין מהרהרים על העיר בעודכם בוהים במחשב בבית, או טוב יותר – בעבודה. אם זאת לא תהיה הפעם הראשונה שלכם בפריז, ייתכן שיתחשק לכם לקחת פסק זמן קצר מהעיר ולטעום עוד משהו קטן שצרפת יכולה להציע.

הכוונה לטיול אגבי, שלא דורש כל תכנון מיוחד או הוצאה כספית חריגה. פשוט לעלות על רכבת ולצאת מהעיר ליעד שאינו רחוק יותר משעה וקצת מפריז, להתרחק קצת מהמוני התיירים בפריז לטובת, מה לעשות, המוני התיירים בכפר קטן וציורי. כי לרוע המזל, לא רק אתם שמעתם על ז'יברני של מונה, שארטר על הקתדרלה המרהיבה שלה, פונטנבלו או טור. אלא שההמונים צודקים, ועדיין יש קסם רב בכל אחד מן המקומות הללו, ובטיול שאינו נופל בתקופה עמוסה תמצאו את עצמכם נסחפים בקלות לתוך הקלישאות שהמקומות הללו יודעים כל כך טוב לספק.

(המשך…)

במבי לחג או עגל הזהב. געגועים עם אורות מנצנצים

אין כמו תקופת החגים להתענג בה על געגועים: געגועים לעץ אשוח ענק מול כנסיית נוטרדם, געגועים לחלונות המקושטים של גלרי לפאייט, געגועים לעבר שמעולם לא היה לנו, געגועים לעיר שהיתה שלנו ואיננה עוד.

במקום תלושים לחג, במקום מארז של קומקום חשמלי וצנצנת קפה נמס, במקום אייפד (גם אם הייתם מעדיפים, עמכם הסליחה), קבלו ערימה של געגועים. אבל מנומקים. ומפורטים. ובטכניקולור.

חברי הכבוד של "פריזאית" (הכבוד, כמובן, כולו שלי), הסכימו להגיש, כל אחד בתורו, את הגעגוע הפרטי שלו לעיר שהיתה פעם שלו, יחד עם רשימת המקומות אליהם הוא מוכרח לחזור רגע אחרי החתמת הדרכון. ניו יורק, לונדון, ציריך, שטוקהולם, אמסטרדם, פריז, כמובן, וגם תל אביב – כל אחת מהן היא האקסית המיתולוגית של מישהו, והוא יספר לכם למה בדיוק הוא מתגעגע בה.

עד כה, אביגיל בורשטיין מתגעגעת לשלושת הרחובות שלה בפריז, סהר שלו לבועה הניו יורקית הפרטית שלו, עדי פורת לעוגות של שטוקהולם, הדס שיינפלד לרכבות של לונדון, תמר מושינסקי לאיש שמוכר לימונענע בשוק הכרמל, שרית הכט לגעיות הפרה המפתיעות של ציריך, אייל דה ליאו לאור האמסטרדמי, ורדית גרוס להתאהבות בניו יורק, ואייל גרוס למסיבות התה של בוסטון.

אתם מוזמנים להדליק את האח, למזוג לעצמכם משהו טעים, ולפתוח מתנה-מתנה, געגוע-געגוע, משאלה-משאלה. מותר לקרוע את העטיפה, מותר לגזור וכדאי לשמור, וכל יום תהיה אחת חדשה.

(המשך…)

אבל היא נוסעת, הבייביסיטר. צריכים אחת חדשה

אבל לא שולחן במסעדה או כרטיסים לסרט או חברים. ולא ידענו לאן הולכים. אז עשינו מה שאנחנו כמעט תמיד עושים, ולקחנו מטרו לכיכר הבסטיליה. אם לרגע שכחנו שהעברנו את היום בשמירה על ילדות שובתות* , ההפגנה הגדולה והעצלה בכיכר הבסטיליה הזכירה לנו. (ואני מזכירה לכם, לכולנו: שביתות זה מעצבן, אבל ככה בדיוק נלחמים על הזכויות. עכשיו ממלאים כאן רחובות על הניסיון להעלאת גיל הפנסיה ל-61, לגברים. כשאני מספרת שעכשיו בישראל זה – כמה, 67? – הם מתעלפים).

כשיצאנו לכיכר הבסטיליה, בכל אופן, ההפגנה בבסטיליה כבר תש כוחה, כנראה, גם הואקאנס ממילא באופק, אף אחד כבר אין לו כוח לכלום.

ירדנו למארה. חנות חדשה ומוצלחת שלא ראיתי מעולם (זה בסדר, הוא פתוח רק כמה חודשים) אבל יותר מזה, ברחוב Villehardouin ראיתי איזה מעבר חסום למכוניות, שפעם כבר הסתקרנתי לעומתו אבל לא יכולתי באותו רגע לברר לאן הוא מוביל.

(המשך…)