כל המאמרים בנושא "מסעות"

FoMO, FoFoMO, CoFoMO: לונדון 2017

יום שבת, 29 באפריל, 2017
הנוף בהשתקפות הזגוגיות בקומה העליונה של הטייט מודרן החדש

הנוף בהשתקפות הזגוגיות בקומה העליונה של הטייט מודרן החדש

ללונדון נסעתי חולה ב-FoFoMO.

FOMO כבר כולם מכירים: הפחד להחמיץ, Fear of Missing Out. הרי לונדון גם ענקית וגם עשירה וגם תוססת, ולא רק שאנחנו ארבעה אלא גם אחת מאיתנו היא בעלת תיאבון בלתי ניתן לסיפוק בעיקר כשהיא מגיעה לעיר גדולה חדשה-ישנה. אז הצטיידתי מראש ב-Fear of Fear of Missing Out.

(more…)

החזרה (פלוס קפה Delmas)

יום רביעי, 29 ביולי, 2015

 

עולם חדש, עולם ישן. העיתונים המונחים מול דלתו של הגרדיין בבניין

לקח לי נצח למצוא דירה להחלפה. הלא יהודיים, שעד כה השתוקקו לגלות את ישראל ולחגוג את תל אביב, השנה, אחרי צוק איתן, כבר שינו כיוון למדינות מתפתחות אחרות, ולא מיהרו להשיב להודעותיי שפיזרתי בשפע. עד שאשה אחת, מבית חלומי בדרום צרפת, גאלה אותי מייסוריי וכתבה לי, זמן קצר אחרי היוודע תוצאות הבחירות: "שלושים שנה אני רוצה להגיע לישראל, השנה, אחרי שבחרתם שוב בביבי, אני פשוט לא יכולה לעשות את זה".

וגם בקרב היהודים התברר שהשלוש קומות בלי מעלית שלי הן להיט הולך וקטן, וגם המשפחות שלהם הולכות וגדלות, או שהילדים שלהם גם כן, ומתבגרים לא יכולים לישון במיטת הקומתיים של הילדות שלי. נדמה היה שהשיטה שלי, נסיעה באמצעות חילופי בתים, שפיתחתי שנים, שהתמקצעתי בה, שהפכתי להיות מטיפה נלהבת לה – קורסת.

עד שבסוף הגיעה פ., והציעה לנו דירה ענקית מול הפנתיאון. עד הרגע שבו נכנסנו לדירה לא הייתי משוכנעת שאכן זה אפשרי, והנה, אכן. פנתיאון משתפץ לנגד עינינו ואפילו קצה האייפל מנצנץ לנו פעם בשעה עגולה.

(more…)

על מסעות ויומנים: פרולוג

יום ראשון, 17 במאי, 2015

 

טיול באלפים. כן, עם נעלי הליכה והכל

אם מתמזל מזלי, מגיע הרגע הזה בשנה שבו כבר אני יודעת משהו על החופשה שתהיה, ויכולה להתחיל לתכנן אותה, לאסוף לקראתה רצונות, רעיונות, כתובות, חומרים. ובאותו הרגע ממש אני נזכרת, שמה לי העבודה הזרה הזאת, כשבעצם טרם הצלחתי לאסוף לכדי אלבום את זכרונות הטיול של הקיץ שעבר.

(more…)

בּונז'ור פריז. ז'ה מָה פֶּל נוּליז'ט / נולי עומר

יום ראשון, 16 ביוני, 2013

 

המסע של פסיכה, שמן על בד. נולי עומר

בכל פעם שאני מגיעה לפריז, משהו קורה להבעת פני, ללבי ולגופי. אני משתנה. אפקט סרטי האימה המוכָּרים לעייפה בהם הייתי הופכת מרוב זעם על אי אלו אפיזודות  שקרו בחיי לאיש זאב מבעית, הופך לאפקט סרטי מיוזיקל כתמתמים, בהם אני הופכת לנוּליז'ט, אישה חייכנית ונטולת דאגה הרוקדת סטפס לאורכו של שוק הציפורים בסן מישל. אני שמחה כל הזמן, ומתרגשת בלי סוף. מה זה מזכיר, שמחה + התרגשות? אה, כן. התאהבות. (more…)

סודות של ונציאנית (+2) / ענת מרוק כפן

יום רביעי, 22 באוגוסט, 2012

 

ונציה. נובמבר 2008 אמנם

איך ההרגשה לחזור למקום שבילית בו את רוב שנות העשרים שלך? מקום בו למדת והתאהבת, מקום שהשאיר אצלך חלון גדול של געגועים לחברים וזמן ללא התחלה וסוף, מקום כה יפה שלא חשוב אילו קשיים עברת בו, טיול רגלי קצר תמיד החזיר לך את האמון בחיים וביופי?

חייתי בוונציה בין השנים 1994-2000, במהלכן למדתי עיצוב תפאורה ותלבושות באקדמיה לאומנויות ACCADEMIA DI BELLE ARTI, שם גם הלכתי עם החלום שלי והתמחיתי בעיצוב לאופרה. כיום אני עובדת במשרד אדריכלים בתל אביב ומידי פעם עוסקת גם בעיצוב לתאטרון.

הקיץ, בעקבות הזמנה של חברים ותיקים, שבתי אל המקום ההוא, עם שני צאצאים קטנים ונרגשים, שזו להם הפעם הראשונה שהם יוצאים מגבולות המולדת אל עבר ארץ חדשה ולא מוכרת.

(more…)

התראה לפני ניתוק / חמישה ימים בבורגון

יום שבת, 21 ביולי, 2012

אלפים

טרם שככה המולת הסיומים והפרידות, ואני כבר ארזתי – במומחיות, כך חשבתי* – בית ומזוודות. השנה יש לנו סיבות טובות במיוחד להיות בארץ באוגוסט**, אז נסענו, בניגוד לכל הגיון וללוחות הזמנים של הקייטנות והעבודה, ביולי. באחד ביולי.

הותרנו מאחור את העבודה, ההפגנות, היתושים וכמה נחילי נמלים שגילו פתאום את מנעמי דירתנו, ונסענו.

(more…)

לוח הנצחה / מסע למזרח הקרוב, לעבר הרחוק

יום חמישי, 9 ביוני, 2011
נסים קלדרון צופה לעתיד. או לראש העיר שעושה את דרכו

נסים קלדרון צופה לעתיד. או לראש העיר שעושה את דרכו לטקס הסרת הלוט

במוסף הארץ התפרסמה הבוקר רשימה שכתבתי אודות ביקור שעשיתי בנוה ברבור, שכונת ילדותי הזנוחה, לכבוד חשיפת שלט ההנצחה לסופר והמשורר פנחס שדה, שחי וכתב בשכונה, שני בניינים מאיתנו, כך התברר.

וכך היא מתחילה:

לפעמים אלה הפרטים הקטנים שסודקים את התמונה שהיית משוכנע שהכרת, שידעת על בוריה. הפעם זאת היתה ידיעה לקונית בשוליהם של מדורי הספרות. ביום חמישי, היא בישרה, יתקיים טקס הסרת הלוט מעל לוח הנצחה שנקבע על קיר הבניין שבו התגורר פנחס שדה, ברחוב דרך ההגנה 138 בתל אביב, שם, בדירתו בקומה השמינית, חי וכתב בשנים 77′-90′.

לא היה לי מושג. גדלתי שני בתים משם, בדרך ההגנה 142, באותה תקופה ממש. במשך עשר שנים חיינו בנוה ברבור, בין יד אליהו לכפר שלם, לא רחוק משכונת התקוה ומכביש הטייסים.

להמשך הקריאה באתר "הארץ".

יש גם כתבה מעניינת של בועז כהן על פנחס שדה במוסף סופשבוע. וכבונוס לקוראי "פריזאית" – סינרומן באפור לבן:

(more…)

הונג. בינות לבניינים

יום חמישי, 28 באפריל, 2011
הונג1

הונג קונג, מבט מלמעלה; אחד מהם. הערפל מרכך את תוקפנותו של השפע

לקח לי כמה דקות להבין מה יש להם אלה, עם אמצעי המניעה בכל מקום: מתקן שמפיק ג'ל לטיהור הידיים לפני הלחיצה על כפתורי המעלית בקניון ענק, היפהפיה האסייאתית המדוקדקת, שאוכלת בשולחן לידינו בתיאבון גדול כשידיה עוטות כפפות חד פעמיות וכמובן – מסכות המנתחים בכל מקום ועל כל אחד.

כן, גם סארס, בסדר. אבל בעצם, כל ההפרדות האלה ואמצעי הטיהור והסינון והפיקוח הם ניסיונות נואלים לרסן את היצר ההונג קונגי, הרעב לטעום מכל העולמות שבצומת ביניהם היא מצוייה. כאילו לולא מעטפות הניילון ההרמטיות האלה, חוומרי החיטוי ואמצעי הפיקוח הנוקשים, תעלה העיר הזאת על גדותיה מרוב תאווה, תציף את העמק הרחב, תחדור דרך חלונות בנייני המשרדים ותמלא את בורות הענק שמחכים להצמיח בתוכם את המגדלים הבאים שיימכרו כמפוארים והיקרים ביותר ועם הנוף היפה ביותר בעולם.

(more…)

זכרונות מזכרונות מרומא

יום חמישי, 21 באפריל, 2011
לפני עשר שנים, היינו כולנו בטיול של ירחי דבש באיטליה. חזרנו אחרי עשרה ימים ישר לחתונה של גיא ואסנת, שלאחריה נסעו הם לירח הדבש שלהם. דביק, היא כותבת לי במייל שלפני הנסיעה, אבל זאת האמת הקלנדרית המדויקת.
אף אחת מאיתנו לא אומרת את זה בקול רם, אבל בני הזוג שלנו מטיילים איתנו. לא רק ברגשי האשמה והחובה. לא רק כי אנחנו מתגעגעות בשקט, ולא אומרות את זה בקול רם כי זה, נו, דביק. הם נמצאים איתנו כי איטליה היא ארץ של חלומות, שלא ברור אם הם זכרונות ישנים או תקוות.
כשמונית השירות האיטית בעולם מכניסה אותנו לרומא, יש לשתינו פרצוף של מי שנגסו בתפוח וגילו שיש לו טעם אחר, של אגס, או של גבינה צהובה. ולא רק בגלל שהנהגים האיטלקיים עדיין לא למדו לנהוג על הילוכים. זאת לא רומא שאנחנו זוכרות.
אנחנו מסתכלות על העיר מכיוונים אחרים מאלה שהיינו רגילות להן. היא נראית אחרת. אולי כי עברו עשר שנים. אולי כי כבר הספקנו לראות עוד כמה מקומות בחיים, אולי סתם כי נכנסנו לעיר מכניסה אחרת. פה ושם מישהי מאיתנו מקרבת גבות ואומרת: "אני חושבת שהייתי פה פעם", אבל בכל פעם שהגבות מתרחקות
למקומן הטבעי, מתברר שאנחנו לא באמת זוכרות. זאת לא באמת רומא.
רק כשאנחנו מגיעות לרחובות שליד המדרגות הספרדיות, והיא מזמינה לנו קפה וטירמיסו, פניה נאורות. המלון שלהם היה ממש כאן, אלה רחובות מקסימים, ובעצם, היא מספרת, היה להם כל כך כיף כאן שהם לא באמת עזבו את השכונה.
וככה אנחנו משוטטות לנו בעיר, לפי המשימות שהבאתי איתנו ולפי מה שנדמה לנו, מכווצות את המצח כשאנחנו חושבות שאנחנו מתחילות להזכר, ומרפות אותו כשבעצם אנחנו לא. ואם במקרה אנחנו לא זוכרות דברים, כמו למשל, איך מול פונטנה די טרווי התעכבתי מול נעליים שלא יכולתי לקנות בחנויות שמול
המזרקה, והוא הלך לקנות לעצמו את הגלידה הטובה בעולם, כפי שטען מדריך ישראלי לרומא שלא נוטה בכלל לגוזמה, וכשהצלחתי להפרד מהנעליים לשלום והסתובבתי, איבדתי אותו. לא מצאתי אותו במשך רבע שעה ארוכה וטובה, וזה היה הרבה לפני עידן הסלולרי לכל כיס, וקצת אחרי שהתחילו גל סרטי
ההעלמויות המסתוריות.
ואם לנו לא יהיה איזה זיכרון, כמו היעלמות מצמיתה ליד פונטנה די טרווי, יצוץ לו שלט רחוב, ויספר לנו בסרט של מי כיכבה המזרקה המסויימת הזאת. כל
הרומא הזאת, ושאר איטליה יותר ממנה, היא מסע בעקבות הזכרונות שהיו או שלא היו מעולם, ועם זאת אנחנו ממשיכות לחפש את המסעדה שלא תהיה כמו כל
האחרות.
אנחנו כל הזמן נזכרות. בטיול הראשון שלנו, בטיול השני שלנו באיטליה. וכשאנחנו לא נזכרות אנחנו תוהות למה אנחנו לא זוכרות. כל הטיולים האלה לרומא, לפריז, לניו יורק, הם טיולים של זכרונות. אז מה הפלא שכולנו
מחפשים איזו מסעדה אותנטית לא של תיירים כדי לאכול בה? אנחנו מוכרחים שמישהו ינהג כמו בזכרון הקולקטיבי.
השתקפות של ארבעה ציורים ברצפה השחורה של Macro. ציור מקורי: אדריאן פאצ'י

השתקפות ברצפה השחורה של MACRO. ציור מקורי: Adrian Paci

באופן שבו מתארגנים חיי המשפחה שלנו, יש משהו משונה בעובדה שאפשר לעשות דבר משוגע ויפהפה כמו לנסוע לשבוע לאיטליה בהתראה קצרה, רק שגם אם אתה משוגע, ויש לך רעיונות יפהפיים וחסרי אחריות כמו לנסוע לרומא בהתראה קצרה, אתה לא יכול לעשות את זה עם בן הזוג שלך, כי מישהו צריך לשמור על הילדים כשאת מממשת את הרעיונות היפהפיים והמשוגעים והיקרים מדי שלך.

לפני עשר שנים, היינו כולנו בירחי דבש באיטליה. אנחנו חזרנו אחרי עשרה ימים מירח הדבש שלנו הישר לחתונה של גיא ואסנת, שלאחריה נסעו הם לירח הדבש שלהם.

דביק, היא כותבת לי במייל שלפני הנסיעה, אבל זאת האמת הקלנדרית המדויקת.

(more…)

פיצה פפרצי / זכרונות מרומא

יום רביעי, 20 באפריל, 2011
בדרך ל. מתחת לעננים

בדרך ל. מתחת לעננים

~ האביב, ונסיעות של אחרים לאיטליה, ודברים שאני כותבת עכשיו, הזכירו לי את הטיול הזה, ואת הטור הזה, שמעולם לא פורסם. הריהו ~

היה לי תירוץ טוב, היתה לנו הזדמנות, יחד ביצענו את הפשע המושלם. שתי חברות, בינינו שש עשרה שנות הכרות, ארבעה ילדים ושני בעלים שהתגייסו כדי לעזור לנו לחרוץ לשון למציאות. נסענו לאיטליה בחטף כמעט, הישג מרהיב. כשסאלי מספרת להארי על יחסיה עם ג'ו, זה שהיא כמעט התחתנה איתו, אלא שהוא רצה לשמור על החופש, הספונטניות, הלחלוחית, היא מסכמת: "בסופו של דבר, מעולם לא נסענו לרומא בהתראה של רגע". "וסקס על רצפת המטבח?", ברר הארי. "אף פעם", מודה סאלי. "אריחי הקרמיקה המקסיקניים קרים וקשים". אני לפחות נסעתי לרומא.

נפגשנו בפיומיצ'ינו, שדה התעופה האיטלקי, עשרה ימים בדיוק אחרי שכתבתי לה בג'יטוק: "יש לי שאלה, אבל תשמרי על ראש פתוח". עשרה ימים בשבילנו הם התראה של רגע.

(more…)