כל המאמרים בנושא "תל-אביב"

שבע בום / לא עוזבת את תל אביב (בינתיים) | השבועי 3

יום שבת, 17 בנובמבר, 2012

 

איור: יזהר כהן

מטען לנייד.

תחתונים, שני זוגות לאדם. גרביים, כנ"ל.

סט בגדים אחד לנפש, פיג'מה אחת, אבל שתהיה מחממת, לא עושה בושות, ושיהיה אפשר לרוץ איתה במקרה הצורך.

נעליים לכולנו, מסודרות ליד הדלת.

(more…)

משהו לאכול, משהו לראות, משהו טוב לסגור איתו את השנה / סליידלאק II

יום שבת, 8 בספטמבר, 2012

 

המכונית של גפן רפאלי. מתוך המצגת בסליידלאק TLV2

בסוף השבוע הזה שתיתי בצמא את האמנות שפוזרה לה ברחבי העיר. ויש לי כל כך הרבה מה לכתוב על מה שראיתי וחוויתי, ועוד אכתוב, אינשאללה, ככל שיותיר לי הזמן. אבל חוץ ממאות תמונות, יש עוד דבר אחד חשוב שאיתו חזרתי הביתה מסבב הסטודיואים והגלריות ברחבי תל אביב: תקווה.

(more…)

סיפור אהבות / כנרת רוזנבלום

יום ראשון, 5 באוגוסט, 2012

 

עכשיו בחנויות:

 

סיפור אהבות. מלפני, מצדדיי ומאחוריי

 

 

לעדכונים אודות הספר: http://www.facebook.com/SipurAhavot

(more…)

הל'אמבטיה ללימודי צרפתית / המלצה נטולת סייגים*

יום ראשון, 11 במרץ, 2012

 

פריזאית אמיתית לא מגלה את המשקל שלה, לא משתפת במחיר המגפיים שלה ובוודאי שלא חושפת את הטעויות שלה בצרפתית. ולכן לא אגלה לכם שהשנה חזרתי ללמוד צרפתית. פעם בשבוע, אני וקשיי הסובז'ונקטיף שלי, יימ"ש, ועוד עשרה תלמידים אחרים. אלא מה, או אממה, או או לה לה, הפעם בשבוע הזאת היתה באמבטיה. או בל'אמבטיה.

הל'אמבטיה היא מסוג המקומות שנולדו כבר כמוסד ולא רק משום שבכיתת הלימוד יש אמבטיה של ממש. במקרה המסויים הזה, האמבטיה היא מוסד אנטי ממסדי וחתרני להתפרע ובה בעת ידוע בחוגים הנכונים בעיר וסובל ממנות עודפות של מקצועיות וטוב טעם. כזו היא האמבטיה: רבת מעלות ופירכות, ואת האשמה יש לתלות במלך האמבטיה.

(more…)

ואחד לשנה הבאה / "סיפור אהבות"

יום שלישי, 27 בספטמבר, 2011

 

ספרי השנה הבאה (והשנים שאחריה). תוכן שיווקי אצלי במטבח

ספרי השנה הבאה (והשנים שאחריה). תוכן שיווקי בדרך למטבח

לפני הגשם, את השנה החדשה מבשר עבורי מוסף הספרים של "הארץ".

אני אוהבת רשימות, אני מכורה לקטלוגים, ידיעונים מדגדגים לי את הנוירונים ואפילו ספרי טלפונים יכולים להעביר לי לא מעט זמן (בוודאי יותר מאשר מוספי הספורט, למשל). אבל מוסף "הכינו את הסימניות – ספרי השנה הבאה" מערים לפני ים של הבטחות, מגרה את בלוטות הטעם ומציב לפני סימני דרך: מי כתב כמה ומתי ועל מה כולם כותבים. רק דבר אחד לא כתוב שם: מי עתיד לקרוא את כל הספרים האלה.

(more…)

ר-בו-לו-סיון / לחם עם מחאה

יום שלישי, 2 באוגוסט, 2011

 

אוהלים מתחת לגשר. פונט מארי

אוהלים מתחת לגשר. פונט מארי

לא זאת התמונה שבה רציתי לפתוח את יומן המסע הזה מפריז.

(more…)

כותבות מפריז (פחות או יותר)

יום שני, 20 ביוני, 2011
Nue. צילומים: תמר מושינסקי, מתוך Dénsites Minimales, תערוכת היחיד הראשונה שלה בפריז

Nue. צילומים: תמר מושינסקי, מתוך Dénsites Minimales, תערוכת היחיד הראשונה שלה בפריז

אנחנו כבר לא בפריז, טוטו. כלומר אני כבר לא בפריז. עוד מעט יגיע שוב הקיץ, ויסמן ששנה עברה מהרגע שבו עזבנו את פריז וחזרנו לכאן.

פריז – ולא שלרגע חשבתי אחרת – התגברה די בקלות על עזיבתי, לכל היותר פרגנה לעצמה עוד כוס יין לפנות ערב, אולי התנחמה ברכישת סומק חדש, ומיד המשיכה הלאה, להאכיל ולהשקות נערות אחרות שישוררו לה.

והן כותבות, נערותיה החדשות של פריז. עליה. או אותה. וכולן, איכשהו, כותבות לה. את כל אחת מהן פריז תופסת בשלב אחר של חייה, וכל אחת מהן תופסת פריז אחרת לגמרי מזו שלי. והנה אני, מנסה פירגון כטקטיקה לשיכוך געגוע. וחלוקת מגדנות נדיבה, זה תמיד עובד.

(more…)

לוח הנצחה / מסע למזרח הקרוב, לעבר הרחוק

יום חמישי, 9 ביוני, 2011
נסים קלדרון צופה לעתיד. או לראש העיר שעושה את דרכו

נסים קלדרון צופה לעתיד. או לראש העיר שעושה את דרכו לטקס הסרת הלוט

במוסף הארץ התפרסמה הבוקר רשימה שכתבתי אודות ביקור שעשיתי בנוה ברבור, שכונת ילדותי הזנוחה, לכבוד חשיפת שלט ההנצחה לסופר והמשורר פנחס שדה, שחי וכתב בשכונה, שני בניינים מאיתנו, כך התברר.

וכך היא מתחילה:

לפעמים אלה הפרטים הקטנים שסודקים את התמונה שהיית משוכנע שהכרת, שידעת על בוריה. הפעם זאת היתה ידיעה לקונית בשוליהם של מדורי הספרות. ביום חמישי, היא בישרה, יתקיים טקס הסרת הלוט מעל לוח הנצחה שנקבע על קיר הבניין שבו התגורר פנחס שדה, ברחוב דרך ההגנה 138 בתל אביב, שם, בדירתו בקומה השמינית, חי וכתב בשנים 77′-90′.

לא היה לי מושג. גדלתי שני בתים משם, בדרך ההגנה 142, באותה תקופה ממש. במשך עשר שנים חיינו בנוה ברבור, בין יד אליהו לכפר שלם, לא רחוק משכונת התקוה ומכביש הטייסים.

להמשך הקריאה באתר "הארץ".

יש גם כתבה מעניינת של בועז כהן על פנחס שדה במוסף סופשבוע. וכבונוס לקוראי "פריזאית" – סינרומן באפור לבן:

(more…)

עונג שישי

יום ראשון, 6 במרץ, 2011
תכלת. בלונים שיצאו לרגילה ביום שישי

תכלת. בלונים שיצאו לרגילה ביום שישי. ובועות, ראיתם את הבועות?

ככה זה. רגע זכרונות ממסעדה נהדרת מפריז הקפואה, ובמשנהו, תל אביב בפלח הזמן הכי טוב שלה.

(more…)

זכות השיבה לתל אביב / תמר מושינסקי

יום שישי, 31 בדצמבר, 2010
רוח החג. כמה זה שונה להיות בחו"ל בזמן הזה, בו כולם, חוץ ממך, יוצאים למרתון של חגיגות לכבוד הולדת ישו. הרחובות והמטרו ריקים, העיר מתמלאת שלג, קישוטים ואורות עליזים. מעניין מה קורה אם בתל אביב היו חוגגים את כריסמס. בעיר הזאת שבדצמבר עדיין קיץ בה. שההגדרה "ללא הפסקה" היא רק המעטה בערכה, בעיר שאני דור רביעי בה, שיש אומרים שהיא בועה, שאני חושבת שהיא זו שאני תמיד ארצה לשוב אליה.
לאן אשוב?
"לבקר" בעיר שנולדת וגדלת וחיית ותחיה בה זה רעיון קצת אבסטרקטי, מכיון שאין מקום שדריסת הרגל שלי בו חזקה יותר. ובכל זאת, תמיד יהיה לביקור מולדת כזה איכשהו אופי של מסע. אז אני מתמסרת לתחושה הזו, להיותי תיירת בעירי שלי, ואני מקפידה לתת לעצמי יום אחד להאבד ברחובות העיר. כי אני יודעת שתמיד אמצא את הדרך הביתה.
(תמונה מס 1)
אני יוצאת מבית הוריי בצפון הישן של תל אביב. בגינות הבתים המשותפים פורחים פרחי "לב הזהב", והעצים בשדרות נורדאו (כולל הפירות שנשרו מהם ונמרחו על הרצפה) שרים לי שירי ערש של ילדות.
(תמונה מס 6)
אני עולה במסלול של קו 5 מערבה עד לים. אני לא מפספת את הים. אסור לי. אין לי כזה בפריז. והסיין, יבורך הנהר הזה, לא מגיע לקרסוליים של חוף הים התיכון התל אביבי. לא משנה איזה חוף, לא משנה עם מי, לא משנה באיזו שעה ביום. גם לבד הולך. אולי אפילו עדיף.
(תמונה מס 9)
עולה להתקלח בדירה בבן יהודה שגרתי בה פעם, אצל השותפה המיתולוגית שלי מ'. מהמרפסת שפעם ישבתי בה כל ערב רואים את גגות תל אביב. יש בריזה מן הים. רק כוס אחרונה של קפה שחור, שאיפה אחרונה מהסיגריה, ואני ממשיכה. הבטחתי לעיר שלי שהיום אני איתה.
(תמונה מס 2)
ואז קפיצה קטנה לבית הקברות ברחוב טרומפלדור. אולי זו לא כוס התה של הרבה אנשים, אבל יש משהו מרגיע בבתי קברות. ובזה התל אביבי במיוחד. זו הצצה מקרוב במה שנותר מכאלה שבנו והקימו כאן. לא כמו חלוצי הגליל ומתיישבי הנגב, רחוק מעבודת הכפיים ומטיפות הזיעה על הגב. אלה העירניקים הטהורים, סופרים, מייסדים ואנשי תרבות שחיו בשלום עם האורבאניות הזו, שהקימו את הבוהמה הנפלאה הזו של תל אביב, שאף אחד עדיין לא ממש הצליח לפצח עד תום את הנוסחא שלה.
(תמונה מס 5)
משם, מהרחובות הקטנים עם הריח של הים, אני מתמרזת לכיכר מגן דויד. כשהייתי קטנה מבחינתי הנקודה הזו היתה מרכזו של היקום. גם שינקין, גם קינג ג'ורג', גם נחלת בנימין וגם השוק מצטלבים באותה צומת? גן עדן!
(תמונה מס 3)
אני עוברת בשוק
כי זה שמוכר לימונענע מתרכיז מתוק מדי עוד קורץ לי, ומפרגן כוס צוננת בחינם.
יורדת אותו ועולה חזרה
(תמונה מס 4 + 10)
ודרך פלורנטין אני מגיעה לתחנה המרכזית
כי אני מתה על התחנה המרכזית
כי היא אחרת ומתפרצת עליי וזורחת בכל מני צבעים משוגעים
וכי עד שהגעתי לשם אני כבר עייפה מלחשוב
ואני רק צריכה זריקת מציאות
לזכור איך הכל נראה באמת
ולהישאב פנימה אל תוך אחת מהמפלצות הצהובות, קו 5 צפונה.

(תמונה מס 7

+

8)

0

פרויקט מיוחד לחג המולד: חברי הכבוד של "פריזאית", חוזרים למקומות שאהבו בערים שעזבו ~
0

רוח החג. כמה זה שונה להיות בחו"ל בזמן הזה, בו כולם, חוץ ממך, יוצאים למרתון של חגיגות לכבוד הולדת ישו. הרחובות והמטרו ריקים, העיר מתמלאת שלג, קישוטים ואורות עליזים. מעניין מה קורה אם בתל אביב היו חוגגים את כריסמס. בעיר הזאת שבדצמבר עדיין קיץ בה, שההגדרה "ללא הפסקה" היא רק המעטה בערכה, בעיר שאני דור רביעי בה, שיש אומרים שהיא בועה, שאני חושבת שהיא זו שתמיד ארצה לשוב אליה. לבקר בעיר שנולדת וגדלת וחיית ותחיה בה זה רעיון קצת אבסטרקטי, מכיון שאין מקום שדריסת הרגל שלי בו חזקה יותר. ובכל זאת, תמיד יהיה לביקור מולדת כזה איכשהו אופי של מסע. אז אני מתמסרת לתחושה הזו, להיותי תיירת בעירי שלי, ואני מקפידה לתת לעצמי יום אחד ללכת לאיבוד ברחובות העיר. כי אני יודעת שתמיד אמצא את הדרך הביתה.

רוח החג. כמה זה שונה להיות בחו"ל בזמן הזה, בו כולם, חוץ ממך, יוצאים למרתון של חגיגות לכבוד הולדת ישו. הרחובות והמטרו ריקים, העיר מתמלאת שלג, קישוטים ואורות עליזים. מעניין מה קורה אם בתל אביב היו חוגגים את כריסמס. בעיר הזאת שבדצמבר עדיין קיץ בה, שההגדרה "ללא הפסקה" היא רק המעטה בערכה, בעיר שאני דור רביעי בה, שיש אומרים שהיא בועה, שאני חושבת שהיא זו שתמיד ארצה לשוב אליה. לבקר בעיר שנולדת וגדלת וחיית ותחיה בה זה רעיון קצת אבסטרקטי, מכיון שאין מקום שדריסת הרגל שלי בו חזקה יותר. ובכל זאת, תמיד יהיה לביקור מולדת כזה איכשהו אופי של מסע. אז אני מתמסרת לתחושה הזו, להיותי תיירת בעירי שלי, ואני מקפידה לתת לעצמי יום אחד ללכת לאיבוד ברחובות העיר. כי אני יודעת שתמיד אמצא את הדרך הביתה.


(more…)