נסענו אל מעבר לים לעיר הגדולה, התפוח הגדול, להחליף אווירה. גם שם, מסביב יהום הסער, לאור היום ובמחשך. ואני, כמו שאני, לא מצליח שלא לראות, את הסער. קשה שלא. כי העיניים לא נחות, מחפשות, שואלות ותמיד-תמיד מוכנות לפקודה. אחרי שזוגתי עמדה בחלון והתאפרה יצאנו לפארק. שמש חמה טיגנה אשה בבגד ים ובחלון הראווה ישבו דוורים למנוחה. ילדה יפה רכנה על כתפו של אביה ואז ירדנו אל מתחת לאדמה. בקרון הרכבת ראיתי סיפור אהבה ותשוקה. אחר כך עלינו באור אחרון אל מדרכה חשוכה.
בטח עברו שם לא מעט לפני, יעברו גם אחרי. ואז – יד מונחת, מושטת, ואיש לא רואה. ואני כמו שאני, מביט אליה והיא אלי. לרגע הייתי בטוח שהזרוע על הקרטון היא יד של בובת ראווה שהושלכה אל פח האשפה של העיר שאינה עוצרת לשניה. אבל זו היתה ידו של איש. יד אדם. עיניו פקוחות. הדם עדיין זורם. נושם. עדיין חי.
– דן חיימוביץ מתעד את המציאות באזורי הספר של החברה, בישראל ובעולם. בשנתים האחרונות זכו סדרות הדיוקנאות של דיירי מאהל נמיר וסדרת "השקופים" על עובדי הקבלן במקומות הראשונים בתחרות צילומי העיתונות "עדות מקומית" והוצגו במוזיאון ארץ ישראל. בימים אלה מוצגות במוזיאון שתי סדרות נוספות במסגרת "עדות מקומית 2015".
