אני הוא. Musée de la Chasse et de la Nature

מוזיאון הציד והטבע מלא פוחלצים ורובים ובזמן כתיבת שורות אלה מוצגת בו תערוכה של צילומים של מלכודות גיאומטריות במיוחד. אפילו ג'וקים אני לא אוהבת לצוד (מסיבות אנוכיות, אינני יכולה לעטות איצטלה של קדושה במקרה הזה), כך שמעולם לא חשבתי שיש לי סיבה טובה לבקר במקום הזה. ביג מיסטייק, היוג'.

Musée de la Chasse et de la Nature הוא מאלף ומרתק, ואחרי הביקור שם, גם שתי מילות התואר הללו נטענות בחזרה במשמעותן המקורית.

מנוחת הלוחם. Musée de la Chasse et de la Nature

באחוזה עירונית מפוארת ויפה, ותוך שימוש באוצרות חכמה, יצירתית ולעתים גם משעשעת, מצליח מוזיאון הציד והטבע לאחוז בכמה קטבים של ההוויה הקיומית, לקרב אותם זה לזה, לבלבל ולערבב את היוצרות. אולמות התצוגה מוקדשים, על פי רוב, לחיות, ומספקים עיון מעמיק בחיה שלה הם מוקדשים. וכך, למשל, בחדר המוקדש לזאב, דרים בכפיפה אחת  פוחלצים וכלי הציד ששימשו ללכידתם, וגם ציורי שמן מהמאה ה-17 אודות החיה הזאת או מסעות הציד שנערכו לכבודה, וגם זאב ממולא, כלומר בובה פרוותית וחביקה, שמוצגת עכשיו בתוך צנצנת פורמלין.

לכמה מהחיות מוקדשת מין שידת למידה, ארמואר נניח, מרובת מגירות וידיות למשוך בהן. בתחתיתה נמצא פוחלץ חמוד של החיה המדוברת, שפן, שועל או זאב. אם גוחנים לעבר העיניות, אפשר לראות את הטבע כפי שהוא נראה מעיניה של החיה האמורה. ואז מבינים שמותר, תופסים אומץ ומתחילים למשוך בידיות.

שידת הלימוד. זאת מוקדשת לארנבים. Musée de la Chasse et de la Nature

מגירה ראשונה: משל של לפונטיין על ארנבים. Musée C&N

במגירה השניה היה שיר על ארנבים (שאיכשהו חמק ממצלמתי).

ובמגירה השלישית: קקי של ארנבים (של הזאב היה יותר דרמטי).

וכך זה ממשיך: פוחלצים מתחת לציור תקרה בן זמננו אבל בסגנון אפעס פרימיטיבי, שלא הושלם, ופתאום אחד הפוחלצים פוצה את פיו ומנסה לומר לנו משהו. מכונית, אולי מיני מיינור, סלחו לי כי לא רק בארנבים אינני מבינה אלא גם בדגמים של מכוניות עתיקות, שהושארה לצד הכביש בוודאי אחרי תאונה קלה בליל הוללות, והצמחיה השתלטה עליה לחלוטין, וכל היצירה הזאת יחד – מכונית וטבע וסיפור שלא נכתב על ליל הוללות איטלקי ועל כל השנים שחלפו מאז אותו לילה – נחפרה והובאה כמו שהיא למוזיאון, מוצגת בינות לציורי השמן המדוקדקים.

וכך ממשיך לו המוזיאון לטלטל את אורחיו בין הפרימיטיבי והחייתי לשיאים של תירבות ואנינות, וכמו שהבטחתי משקשק ביניהם היטב: הרובים בעלי הקתות החרותית הם תכשיטי הרג יפהפיים; פסל, או שמא מיצב, עכשיו כשגם נוסף לו סאונד, של ציפורים מתקבצות על שולחן, זורק אותך לרגע פסטורלי עירוני או לסצנה מסרט אימה, מה שתרצה.

אח, הגרסוניירים של פעם. Musée de la Chasse et de la Nature

השטיח המעופף. Musée de la Chasse et de la Nature

קתות של רובים. תכשיטים. Musée de la Chasse et de la Nature

אחת החצרות הפנימיות. Musée de la Chasse et de la Nature

היצ'קוק?. Musée de la Chasse et de la Nature

ויש גם סאונד. Musée de la Chasse et de la Nature

השומרים במוזיאון, במקום לצוד אותך ואת ניסיונותיך העלובים לצלם בסתר, לוקחים אותך ביד ומראים לך מוצגים שנדמה להם שהחמצת, ומציעים לך לצלם, אם מתחשק לך. עוד היפוך של היוצרות.

כאן אין לקטות. Musée de la Chasse et de la Nature

אפור עמוק וצער על מוגבלות היכולת הצילומית

אז אני כאן כבר כמעט יומיים ועוד לא נגעתי בקרואסון. או באקלר שוקולד. אקלר שוקולד גם לא בטוח שאטעם, אקלר זה משהו שעושים עם הילדות. ואיכשהו לא דחוף לי. כלומר אולי עכשיו כשאני כותבת על זה קצת כן.

גם בגט טרם קניתי, לשבת איתו בחוץ עם חריץ גבינה. עד עכשיו היה קר מדי ורוחות גחמניות נגשו במי שחשב לרגע ליהנות לו מהחוץ.

פגשתי חברה חדשה, וההזדמנות להראות לה את פריז שלי הנחיתה אותי מיד בפוזיציה הידועה, והאהובה למדי, יש להודות, ואני אוהבת שיש לי עם מי לפלוש לחצרות פנימיות בעקבות קצה קצהו של משהו מסקרן. התכנון להתחיל את הבוקר בתערוכה של איי ויי ויי בז'ה דה פום (רק בשביל המשפט הזה שווה ללכת לתערוכה) נפל על הצורך הדחוף בקפה קצר שנתמשך לשיחה ארוכה עד שהמלצר גירש אותנו והלכנו לחפש משהו לאכול. ובכן, ככה זה הולך: לא הזמנתי לשום מקום לצהרים, גם בחירת המסעדות לערב והזמנתן היתה פרויקט, אבל כן הכנתי לי רשימו של מסעדות וכתובותיהן, שיהיה. מעבר מהיר הראה שאנחנו לא רחוקות מהגיוזה בר, המקום החדש והמדובר של Passage 53 המעולה ועכשיו גם המכוכבת. מיד סיכמנו שזה מה שמתחשק לנו.

לא היינו רחוקות, אבל שבע דקות ההליכה הפכו לשעה וחצי של שוטטות, כניסה לחנויות וגלריות ויציאה מהן, עיקופים קטנים בעקבות פינות מעניינות, התעכבויות מול התרחשויות שקרו לנגד עינינו. אפילו השמש יצאה פעם פעמיים שלוש, בראשונה לעשר שניות, בשניה לעשרים ובשלישית לדקה שלמה. ספרתי.

זוג לעתיד מנסה להעשיר את אלבום החתונה

אם רק הנודניק עם המצלמה היה מפסיק להפריע

היה יוצא מזה צילום חתונה מעולה. ושימו לב לשושבינה

עברנו בפסאז' שבו אפשר למצוא את כל הצעצועים שאי פעם נוצרו (והתאפקנו. למדי) ובסוף הגענו לפסאז דה פנורמה.

פסאז' דה פנורמה. מסעדה יפה מאוד, אבל לא זאת שאליה הלכנו

גיוזה בר. עשר דקות בתור וזה עובר

גיוזה בר. משהו מאואיסטי כמעט בפועלות שמכינות רק מנה אחת

גיוזה בר. אבל מעולה

גיוזה בר. ובדיוק, אבל בדיוק מה שהיינו צריכות באמצע היום

הגיזה בר חצוף בגאוניותו (וכבר כתב מישהו שלולא הוא היה שייך לבעלים של פסאז' 53 הוא לא היה זוכה להייפ הזה): רק גיוזה, רק סוג של אחד של גיוזה, מעולה, עשויה מבשר חזיר שנקנה אצל Desnoyer, הקצב הכי טוב בפריז, ויש בה משהו למון גראסי, עדין ומפתיע (בקטנה, זאת גיוזה אחרי הכל). גם הרוטב מצוין, וזאת שנשברה ועברה מהצ'ופסטיקס לאצבעות שנראית לעיל, חילצה מהפועלות הסיניות שהמרכיב הסודי שלו הוא אשכוליות. שישה יורו לשמונה גיוזות, שמונה יורו לשתים עשרה, יש אפילו טייק אוואיי, והשירותים, סליחה שאנחנו מרחיקים עד למחוזות האלה, מציעים כנראה משהו מהחוויה שמציעים השירותים היפניים.

Ai Wei Wei / Jeu de Paume. אצבעות משולשות

כל הבוקר דיברנו על האוכל בפריז. הרי הביסטרונומיק, שהם התפתחות חשובה בגסטרונומיה הפריזאית, הולכים ונעשים דומים זה לזה ואגב כך גם הולכים ומתייקרים, לא עוד 30 יורו לארוחת ערב, אלא לכיוון ה-40. והיורו כל כך יקר, ובישראל יש מסעדות כל כך טובות. והאמת, לך תתרגש אחרי שראית כבר כל כך הרבה מסעדות, טעמת כבר כל כך הרבה מנות, ראית כבר את כל החצילים מוקצפים ואת כל הסלקים קלויים, ואת כל הדגים משומרים ואת כל עלי הפרא שלוקטו ביער רחוצים ומוגשים על צלחת ענקית שצוירה ביד אמן.

Septime. בינגו

Septime, שבה אכלנו אתמול בערב, מצליחה לעשות מה שרבות אחרות לא. היא מצליחה להיות מעולה, מיוחדת ועדינה, להכין ביד אמן, ידענית ומוכשרת אוכל שהוא גם מעניין וגם טעים מאוד, מבלי להעמיד את הכישרון שלה בינך ובין תענוגות האכילה.

אני ממש מצטערת שלא הצלחתי לצלם אותה טוב יותר, כי ספטים היא מסעדה ממש יפה, וגם המנות היו יפות, ולמען האמת – אפילו הצוות היה די חתיך, באופן נגיש שכזה.

זה לא ביסטרונומיק, לא ברמת המחירים שלו, בכל אופן. קארט בלאנש עולה 55 יורו לאדם, והוא כולל שתי ראשונות, דג, בשר וקינוח. לשלושה, כולל יין מוצלח (Morgon Pur, בשלושים ושניים יורו), עלתה הארוחה 211 יורו. למרות שניקולא חזר בשבילי על ההרכב המדויק של כל מנה ומנה, הרשו לי לחסוך את זה מכם. כל המנות היו עשויות מחומרים מצוינים, הדג למשל, לא יודעת אם אפשר לראות את זה בתמונה, היה כל כך נקי ויפה, כאילו מישהו שרטט את הבשר שלו בעיפרון מחודד, ועליהם נוספו תמיד איזה רסק ועוד כמה עלים ולפעמים איזה גרגר או שניים וכמעט תמיד רסס של ים. טוב, לא של ים, אבל של שמן או חומץ כלשהו, והכלשהו הזה היה עדין והולם.

Septime. להתחיל ארוחת ערב באור היום

Septime. אחרי הנקניק והלחם המעולה, כבר היינו לגמרי מוכנים להתחיל

Septime. המלצרית מקנקנת לנו את היין

Septime. קוקי סן ז'אק, רסק תפוחים, עלה ורסס של חומץ בן יין, אם אני זוכרת נכון

Septime. אספרגוס לבן וחבורתו

כאן למשל, הדג היה עדין וטוב, ואנחנו סולחים על מניירת הקצף, כי חוץ מהרסק, לא חשוב מאיזו עדה, שמתחבא מתחת לקונסטרוקציה, עלה הכרוב ועלה המנגולד חטפו איזו מכת גריל מדוייקת שהפכה אותם מגחמה קישוטית לבני לוויה נכונים לדג הלבנבן הזה. זה מה שהיה שם, מין הפתעות קטנות של בנות טעם שצצות פתאום ונעלמות כלעומת שבאו.

הקינוח היה סתם. וחבל. אני מבינה שהמטבח לא נעים לו לקנות קינוחים אצל אחרים, גאווה מקצועית וכל זה, אבל במקום שבו לפחות בעשרים מקומות שונים אפשר להשיג שוקולדים פנטסטיים ופטיסרי שלא מהעולם הזה, אני מעדיפה שמישהו ירוץ לקנות איזו פארי ברסט טובה מאשר לקבל עוד משהו מוקצף ולא נורא מעניין.

אני מאוד נהניתי מהארוחה, מהמסעדה, מהאוכל, מהיין, מהצוות הנעים, מהערב כולו, אפילו מהויכוחים הפוליטיים שנמתחו מהקצה שלנו של שולחן העץ המחוספס ועד לקצה השני שלו. יונתן מעדיף דברים קצת פחות מצוייצים, וניקולא פסק: החומרים מעולים, הבישול יצירתי ומקצועי, היה מאוד מאוד טעים, אבל המנות קטנות מדי ולא מאפשרות להתענג עוד קצת על הטעמים, להרגיש אותם יותר.

לראות את המון בלאן והפעם לא מאנג'לינה. טיסת בוקר לפריז

מאחורי כל אשה שנוסעת לפריז, ככה סתם, בלי שום סיבה, עומד בעל אוהב ורב יכולות.

לא נראה לי שזה לא פמיניסטי או בלתי חופשי להודות בזה. אלוף נעוריי הוא באמת אלוף בקרב-רב, הוא יודע לשמור על שתי ילדות במשך שבוע בלי למצמץ (כלומר, עוד נראה), הוא יודע למצוא כרטיסי טיסה מעולים, הוא יודע לזהות גרעין של חשק, לשתול אותו, להשקות אותו, לספק לו תנאי מחייה טובים עד שהוא גדל ומלבלב ודורש הגשמה.

אבל גם אני שותפה. קודם כל, כי יש לי מניות באיש הזה, וכי נדמה לי שבשנים האחרונות אנחנו מקפידים שלא להרוג את החשקים האלה בעודם באיבם, אלא להתיחס אליהם בכבוד הראוי, ושתיים – כי לא התקפלתי מכל הסיבות שבגינן אפשר היה להתקפל. מכל הסיבות שבגינן מתקפלים חשקים תמיד, מתקפלים ונדחסים לארון, למדף שמאחורי המדף שעליו מונחים ענייני היום יום.

אז הנה אני כאן, לבד בפריז, בדירה יפהפיה של חברים ברובע השלישי, האזור שאני הכי אוהבת בפריז (יש עוד אזורים במקרה שיתחשק לכם לתת לי דירה בפריז. אל תתנו לספציפיות שלי להרתיע אתכם), אפור בחוץ וקצת קריר, ויש לי תכניות לחודש ומוכנות* לקבל את העובדה שלא, המדובר רק בשבוע, ובעצם זה לא פריזאי בכלל הדחף הזה להספיק דברים.

קרן שמש נדירה. רחוב ברובע השלישי

כמו שסיכמתי איתו מראש, עם המחשב הנייד הכחול והאהוב שלי, הוא באמת המתין בסבלנות עד שאסיים את העבודה על הספר שלי, ועכשיו הוא די מתפגר (אולי גם הוא רוצה להיקבר בפריז), אז אני מקווה שהוא יואיל בטובו להחזיק עוד קצת מעמד כדי שאוכל לשתף כאן במה שקורה. כדאי גם לעקוב אחרי עמוד הפייסבוק של פריזאית, שם אעלה רשמים בלייב, ככל אשר יותיר ה-wi-fi.

מראש אני מתנצלת שמפאת קוצר הזמן לא אביא כאן את הפרטים המלאים, אני מקווה להשלים את שלב התחקיר בתל אביב. ואולי גם זה יצליח להיות צעד חדש לכיוון העצמאות, לשחרר לאוויר העולם דברים שלא עברו שבעה מדורי גיהנום, סליחה, שבע הגהות.

קוסקוס קפטא (?). בשוק הילדים האדומים, 9.5 יורו כולל תה עם נענע

שלוש תגליות ליום הזה:

1. אני מוכרחה להתחיל לקחת אומגה שלוש. או כל מה שמחזק את הזיכרון, או לחילופין לוותר על האובססיה לדיוק. אני כבר לא זוכרת איך מנהלים שיחה בלי להעזר בגוגל, והנה עכשיו, כשאין לי אינטרנט רציף בטלפון, אני נאלצת להזכר.

2. Gaite Lyrique, וסלחו לי על הצרפתית. זהו מרכז לתרבות דיגיטלית שנפתח לפני שנה בתפר שבין השלישי לשני. יש בו מופעים ותערוכות ובעיקר מין חלל מדהים ויוצא דופן, בעל היסטוריה מרתקת והווה מדליק (עכשיו תסלחו לי על העברית. יש לי מטרו לתפוס).

Gaite Lyrique. יפה, מרתק, חדשני ונשען על העבר המפואר

Gaite Lyrique. בלה בלה, אינטראקציה עם דמויות שטוחות בקומה הרביעית

3. Au Passage. מין טאפאס בר haut de Gamme, כמו שהגדירה חברתי רייצ'ל בפסאז' מתוק ברובע ה-11, שיחת העיר כבר בערך שנה, כיפי ומגניב ואמור להיות גם מאוד חדשני ומעולה קולינרית. השמועות נכונות באופן חלקי, חלק מהמנות (הקטנות! והלא יקרות!) מעולות, היין שמזגו לנו היה ממש ממש טוב (כבר שכחתי כמה יין טוב ולא יקר יש בצרפת) וכיף שם מאוד. מואר להפתיע, אבל גם רועש נורא. וחלק מהמנות היו סתם מוזרות, כמו הקינוחים שהיו משונים יותר מטעימים ואחד מהם אפילו קצת סתמי. היה כיף.

Au Passage. סוג של טאפאס בר צרפתי ומואר להפתיע

Au Passage. בוראטה בשמן זית נפלא

ועוד שני דברים:

4. איחרתי לארוחה ויצאתי מהבית בריצה, על עקבים ובשיער רטוב, שוכחת שזה לא מתאים, וגם מיותר, ובעיקר שעם כל הכבוד לי ולהיכרותי עם הרובע, ולדיסאוריינטציה הגיאוגרפית האיומה שלי – הרי הרגע נחתתי. מצד שני, בדרך חזרה, זוג מתוק עם תינוקת ישנה בעגלה עצר אותי. הם שאלו אותי איפה המטרו, והסברתי להם בפרוטרוט איך להגיע ומה האפשרויות הטובות יותר עם עגלה, ורק כשהם הלכו נזכרתי שכבר יותר מחצי שנה לא הייתי בפריז ושעברו כבר שנה וחצי מאז שעזבנו.

5. ומשהו אחד ללמוד: נראה איך מעלים פוסט בלי לקרוא אותו.

* שום מוכנות. על מי אני עובדת. אבל אני משתדלת, וגם מתגעגעת קצת הביתה.

Lágrume, הבר שעל המטבח. חוויה שאסור לפספס /// צילומי טלפון: רמי פיכמן

רמי פיכמן, פריזופיל ואדם שמתייחס ברצינות לאוכל שלו, ממליץ על המסעדות שאהב פעם וממש ממש עכשיו, ובדרך גם חולק על כמה מהמלצות "פריזאית". רשות הדיבור (או הביקור) לרמי:

בביקור הראשון שלי בפריז, בתחילת שנות ה-80 פגשתי לארוחת ערב את המורה שלי לאמנות, רפי לביא, ואת אשתו, שגם להם כמדומני הייתה זו הפעם הראשונה. בעוד אני מגיע דרך איטליה ומצפה למפגש מרגש עם מרכז פומפידו, ללביא היסודי היו רשימות של המלצות איפה ומה לאכול. כך זכיתי לאכול את ארוחת ארבע המנות הצרפתית הראשונה שלי בביסטרו פשוט. כל אחת מהמנות הקלאסיות נדגמה באיטיות עד שהגיע שלב הגבינות בו הזמנו לשולחן גם קממבר וגם ברי כדי להבין סוף סוף מה ההבדל ביניהן. הייתה זו תקופה נטולת אינטרנט, ואפילו נטולת "עכבר עולם". את ההמלצות היינו אוספים מספרי הדרכה למטיילים שהעתיקו ממדריכים אמריקאים. הייתי מחפש בראסרי או ביסטרו צפופים ומזמין מהמלצר בהצבעה על צלחות הסועדים שמסביבי.

בסוף שנות ה-90 כבר טרחתי להצטייד ברשימת מסעדות מסודרת ומפורטת שארגנה לי שפית צעירה שעבדה ב"קרן" וחזרה מהשתלמות בצרפת. הרשימה ההיא כבר אבדה מזמן, אבל את תוכנה אני זוכר היטב: היו בה מסעדה של ז'אן ז'ורז' שנסגרה זה מכבר ושלוש מסעדות אותן המשכתי לפקוד במשך שנים רבות אחר כך: A La Biche Au Bois –  ביסטרו  עממי, קלאסי זול וטעים במיוחד, שמככב בכל רשימת המלצות, שמגיש תבשיל צבי בקדרה, עוף ביין ועגלת גבינות, ואווירת הכיף ושמחת החיים נמשכת בו עד היום; Bastide Odeon, מסעדה פרובנסלית הסמוכה לגני לוקסמבורג, ומגישה אוכל טוב במחירים משתלמים וכמובן Benoit, הביסטרו המכוכב היחיד בעיר שחוגג השנה יובל המאה. זכיתי לאכול כאן עוד לפני שזכה בכוכב המישלן ולפני שאלן דוכאס השתלט עליו, העלה את המחירים ופתח לו סניף במנהטן. האוכל מדהים גם כיום אבל המחירים הוכפלו ושואפים לאזור ה 100€ לאדם. בשנים האחרונות הוא משמש אותנו לארוחת הצהריים שלפני הטיסה חזרה לארץ, יותר משתלם ומשאיר טעם טוב בפה עד לנחיתה.

שנות האלפיים והבועה גררו אותנו לחפש כוכבי מישלן למיניהם. רק מסעדה אחת הייתה שווה את מחיר כוכביה ולצערנו היא כבר לא קיימת: Le Chamarre בגלגול הראשון שלה ששכנה ב-Boulevard de la Tour Maubourg; זאת אולי הארוחה המושלמת שאכלתי בחיי. אחרי קבלת הכוכב השני המסעדה נסגרה, ונא לא לבלבל עם ה"שמאר מונטמאר" שאנטואן הרה, אחד משני השפים במסעדה המקורית פתח, שהיא מסעדה יקרה עם אוכל ראוותני ובינוני. אם כבר, כבר עדיף לאכול אצלו ב"מולאן דה לה גלט" בצהריים ולהנות מהנוף והמחיר השפוי.
בשנים האחרונות התחלנו להתעייף מהטקסים המשמימים של  הגשת מנה עם הרצאה בצידה והתחלנו לשלב, גם בזכות "פריזאית", את ה"ביסטרונומיק" ברשימות האוכל שלנו. בביקור הקודם, לפני יותר משנה, דגמנו את  La Table d'Eugène – הדגמה מצוינת לארוחה מדהימה ב 35€. אין ספק שנחזור אליו.
בעקבות המלצה של מני פאר, הגענו גם אל הביסטרו המצוין "בליזאר" ברובע ה 15. לא מגיעים לכאן תיירים, אין תפריט מודפס והמלצרים לא יודעים מילה באנגלית. זה מקום לאמיצים בלבד שמוכנים לשבור שיניים בפיצוח הכתב המסולסל שעל הלוח, ולשלם 32€ ל-3 מנות ממטבח צרפתי קלאסי שעדיין לא שמע על הביסטרונומיק. שווה כל אגורה.

בהמלצת "פריזאית" ישבנו לארוחת טעימות ב-Passage 53, שבה מוצעות 9 מנות תמורת 99€. מדובר במקום שזכה לאחרונה לדירוג של שני כוכבי מישלן. לא מוגש תפריט והמלצר מרצה לפני כל מנה. מי שסקרן לדעת מה אוכלים יכול לעקוב אחרי השולחנות שהקדימו ולנחש מה יגיע. בעיקר בלטו מנה בלתי נשכחת של בצל מקורמל שבין קליפותיו נמרח במיומנות פואה גרא, ושתי יפניות שישבו לידנו ולא הפסיקו לצלם את המנות. בסיכום יצאנו בהרגשה שנפלנו למפגן אגו של שף מוכשר שמחפש כוכבים. ואנחנו, בגילנו, מה בסך הכול ביקשנו? שף שנהנה לעשות אוכל וכיף לסועדים שלו.

בביקור האחרון, ממש לפני ערב פסח, היינו במסעדות שהיו בסדר, שאינן שוות  ביקור חוזר, כמו למשל Frenchie. את תפקיד הנפילה התורנית ממלאת הפעם לה רגלאד סנט הונורה, שזכתה לשבחים ב"פריזאית" והתגלתה כמאכזבת מכולן. המקום נעים למראה ואת זה אנחנו יודעים כי הניחו לנו להתייבש 40 דקות מאז שהושיבו אותנו ועד שהמארחת באה לקחת הזמנה. בזמן ההזמנה הסתבר שחצי ממנות הפתיחה שבתפריט לא קיימות באותו ערב רק שאיש לא טרח ליידע מראש, מה שהפך את טקס הזמנת המנות למביך במיוחד. אז נכון, נותנים בפתיחה פטה של עוף וחזיר וזה מאוד נחמד, אבל לא מפצה על שרות חובבני.

מה שמביא אותי לסיכום הביקור הנוכחי, סוף מרץ, 21 מעלות ביום, התפוצצות אוכלוסין בגינות ו-3 המלצות לארוחות שהיו חוויה שאסור לפספס.

1. L'Agrume

השף, פרנק מרצ'סי-גראנדי (Franck Marchesi-Grandi), מתפקד לבד במטבח בגודל ביתי, במסעדה הזאת בחלק השכונתי של הרובע החמישי. חובה להזמין מראש וכדאי לבקש מקום על דלפק המטבח ולראות איך השף מלהטט לבדו במטבח – אטלייה של איש אחד שאוהב להאכיל אנשים. על השולחן מונחים מיד קנקן של מים ולחם והשרות יעיל ולא פורמלי. מומלץ להזמין את תפריט הטעימות ב 39€ ל-5 מנות ולהתמסר לחוויה חד פעמית.
בתמונה דוגמה למנה פתיחה: ריזוטו עם סקאלופס וגרגרי רימונים, מפתיע, טעים ויפה. עוד בפתיחה: טרטר דוראד ותפוחי עץ. גם המנות הבאות הרחיבו את החיוך שעל פנינו: פילה ג'ון דורי עם גזר ברוטב שמיר, ברווז צלוי עם אפונה ובצל ולקינוח – מן גרסה מפורקת של "מילפיי" בקערה: אגסים , בצק עלים וקרם. לסיכום: ארוחה מושלמת.

Lágrume.

2. KGB

כבר נכתב על יריב ברבי, השף הישראלי של קיטשן גלרי B ועל מסעדת האם, Ze Kitchen Gallerie (שעליה שמענו גם קטילות). המקום לא עונה להגדרת הביסטרונומיק, אבל ארוחת הטעימות שקיבלנו בערב הייתה שווה כל סנט מ-60 האירו והשאירה טעם של עוד: 5 מנות לפתיחה (אפשר לבחור גם בפחות): מרק כרשה, רביולי שרימפס, קיפוד ים, סלמון מעושן ו"פלאפל" סרטנים ועוף – חגיגה של צבע וטעמים שמוגשת ללא גינונים מיוחדים והסבר קצר וענייני מצד המלצרים היעילים. בהמשך דג עם ג'ינג'ר וירקות מתוקים, וטלה מדהים ברוטב שומשום עם פטריות שיטאקי וירקות; מנת הטלה הכי טעימה שאכלתי אי פעם. לקינוח קיבלנו גלידת ערמונים ברוטב שוקולד ובוטנים וגם ביסקוויט עם קרם לימון וסורבה לימון.

KGB, פתיחים.

3. Pramil

פראמיל היא הפתעה נעימה באזור לא מתוייר ברובע השלישי. השף אלאן פרמיל נוהג לצאת אל השולחנות ולוודא שהסועדים נהנו. לפתיחה בחרנו בהצעת היום, טונה צרובה עם ברוקולי, מנה טעימה ולא קטנה. לעיקרית בחרתי בצלע של חזיר איברי שחור שהשף המליץ לצלות לרמת מדיום רייר בלבד. מדובר באחת מצלעות החזיר המדהימות שטעמתי מעודי. מבחינתי כבר ויתרתי על קינוח כשמהתפריט צד את עיני סורבה מלפפוונים מלווה בתותים שבהחלט עמד ברף הציפיות שהציבו המנות הקודמות. 30€ ל-3 מנות, יחי הביסטרונומיק. חובה להזמין מקום מראש, ואפשר לעשות זאת במייל. המסעדה מכילה שני חדרים קטנים, אבל הישיבה מרווחת והחיוך על פניו של פראמיל מזכיר שוב עד כמה מיותר לשבת במסעדת שף מפורסם שמעולם לא בישל במטבח שלה ולשלם פי שלושה.

- רמי פיכמן הוא יועץ תוכן ומדיה למוזיאונים.

0

נס. הס פן תעיר

הרי הריח הזה באוויר, של פריחה וטריות ומזג האוויר שעוד רגע מתהפך, מכה פעמיים. פעם בראש השנה ובפעם בפסח.

אמנם לא הספקתי את כל הפרויקטים השאפתניים שתכננתי לבית ולי לקראת פסח (לו רק הייתי מצליחה להידבק בקדחת ניקיונות אמיתית), וטרם רכשתי לי נעליים חדשות לחג, אבל בשעה אחת פנויה פתחתי ל"פריזאית" סניף בפייסבוק. אח, הקלות המענגת שבה אפשר לשפוך לעמוד אחד את כל המידע שעובר לי בין העיניים לראש על מה שקורה בפריז עכשיו. וכל כך הרבה דברים קורים בפריז עכשיו. הבטחתי, ואני מבטיחה להשתדל לקיים, שהקלות הזאת לא תמיר את דתי מהכתיבה כאן לעדכון שם. עמוד הפייסבוק אמור להשלים את "פריזאית" האתר, ולאפשר – גם לכם, אגב, אתם מוזמנים – לשאול, לשתף בתגליות, להזמין לפתיחות ולחפש בייביסיטריות והחלפת דירות, או להמליץ על מלונות.

פריזאית בפייסבוק: שלב הפיגומים

ואפרופו , עוד חידוש קטן ב"פריזאית": שם, מצד ימין, למעלה, מתחת ל"חפש", רואים את המטריה האדומה? עכשיו היא מסמנת את האפשרות להזמין מלונות דרך "פריזאית" ו"בוקינג.קום", אתר ההזמנות החביב והמהימן עלינו. אפשר להזמין מלונות בפריז, אפשר גם בשאר העולם, ומי שמגלה מלון מוצלח ממש, מוזמן לשתף את כולם.

אין שלם מלב שבור. אחת העם

אלו ימים נדירים של אביב. כל כך נדירים, שאיכשהו היה בהם כדי להשכיח את הידיעה בנוגע למה שמתרחש מצפון ועל מה שעוד עלול עוד להתרחש ממזרח. האמת, תחת השמש המלטפת הזאת, עדיף בהרבה להיזכר בזה. אז שכחתי. ליל הסדר הרי ממילא מכניס לכוננות של בחירת המתנות המתאימות, בגדי חג לילדות (תודה אמא!), פיצוח חידת חופשת בתי הספר ופיצוח התפריט לליל החג.

חופש. רוטשילד-בלפור

והכל פורח.

העץ הזה (איזה?), במפלס הנחבא שמעל גינת דובנוב

או לפחות מתכוון לכך.

לא רחוק מאיתנו פתחו מתי ורותי, האנשים שיודעים לעשות הכל כמו שצריך, מקום שבו אפשר לקנות קרואסון טוב, בגט דגנים מצוין ומקרונים, חמישה שקלים האחד. "חמישה?", שאלה בכורתי, מתרכזת במקרון השוקולד על הספסל שממול. "זה היה צריך לעלות עשרה לפחות". בת של כלכלן, אין מה לומר.

ובפתחו של האביב הזה, רגע לפני שמתחילים להזיע, כשיתושי הענק כבר מתחילים לרחף להם בכבדות בחלל הבית, והעציצים שעל אדן החלון שלי מזגזגים בין לבלוב ובין התייבשות (באותו עציץ, בחיי), ואני בין המשימות של העבודה והחיים ובין החלומות שהופכים בן רגע לתכניות ולמשימות, אני מפשילה שרוולים, ומתחילה להכין את האוכל למחר, כשבראש מתבשלים איחולי חג שמח לכולם, וחג חירות, והתקווה שיהיה חופש נעים וקיץ טוב, בסופו של דבר, ופתאום, על האדן שמעבר לחלון, בעציץ שבדיוק היום חשבתי שהגיע הזמן לזרוק, אולי יש כבר בזיליקום להשיג במשתלות, מתגלה תות. אמיתי.

ואחר כך עוד אחד. ועוד כמה שמתכוונים להיות תותים אדומים. ואני מתאפקת לא להעיר את הילדות שלי.

שני נסים. ואולי עוד כמה שבדרך

אביב 1. פאלה רויאל דווקא

21 מעלות. מי היה מאמין. כשיושבים לאכול ארוחת בוקר, עניין של הזווית בין היושבים ובין החלון, השמש מבחוץ שולחת קרני אור מסנוורות. מה זה?

בדרך כלל זזים כאן לאט בשבתות, אבל הפעם רק תשע בבוקר ואנחנו כבר מפרקות ארגז של בגדי קיץ, בודקות מה מתאים למי. שמלות הכותנה שהגיעו לה עד הקרסוליים יגיעו השנה עד מתחת לברך. השמלות שהגיעו לה עד לברך, ישמשו אותה השנה כחולצות ארוכות, או יועברו אחר כבוד לאחותה הקטנה. אחרי מדידות ופשיטות נערמות שלוש גבעות: לגדולה, לקטנה ולהעברה לזוכה המאושרת. שלושתן, חוץ משמלות שנשלפו במיוחד לבוקר זה, חוזרות בסופו של דבר לארגז, עד לביקור בישראל. מעט ימים בפריז חמים דיים בשביל גופיות, וממילא נראה שרוב הגרדרובה שלהן מאיימת על הסדר הטוב של בגדי הילדות כאן.

כשאנחנו סוף סוף יוצאים, כל אחת ושמלתה המתנפנפת, חוץ ממנו שהסתפק בטי שירט, הרחוב נראה כאילו מישהו פרץ את הקופסה שנעלה בתוכה להקה אדירה של פרפרים נדירים.

בתור עם שהיכולת לנוח היא אחד מכישוריו המרשימים, הצרפתים בדרך כלל מדירים רגליים מהרחובות בשבת ובראשון. הם יוצאים מהבתים לאט ובניחותא, בעיקר כדי לקנות אוכל, וחוזרים מיד כדי לבשל אותו, לאכול ולחזור לנוח. אבל היום: אנרכיה. אנשים ונשים בבגדים קצרים, קלים, דקים, צבעוניים אפילו, לא ייאמן, מסתובבים ברחובות, גודשים אותם, כמעט מדלגים. אני מרגישה קצת עירומה ללכת בחוץ שלא בחסותו של מעיל כבד ומכופתר. לוקח רגע לבטוח באור הקיצי הזה, שהיום לשם שינוי נשאר על כנו, צהוב מאוד לאורך זמן, ולא מתחלף לאפור ברגע שמפסיקים להשגיח עליו.

*

התחושה המוזרה של חופש ועליצות, מתגבשת לכדי מוזיקה כמעט, גרוב מענג, כשאנחנו מגיעים לגני לוקסמבורג. זאת קודם כל ההקלה הפיזית, להתקיים במזג אוויר שהולם את צרכיך הביולוגיים, אפשר לרגע להפסיק להתגונן מפני הקור. אבל זאת גם הכרת תודה שממלאת האויר ביונים חיוביים: אור השמש הזה, רך, מפיק את המיטב מכל אדם ומכל מקום, אפילו מגני לוקסמבורג, היפהפיים גם באפור קודר.

הגנים מלאים לגמרי: על כסאות המתכת יושבים אנשים, חמניות אנושיות, שמכווננים את הכסא לפי תנועת השמש. לא ראיתי אף אחת בבגד ים, אבל היו שם נשים, מגיל שבע עשרה עד שבעים, שהתפשטו עד לרמת הגופיה, ואז הפשילו גם את הכתפיות, כדי להשיג שיזוף אחיד למקרה דחוף של שמלת סטרפלס.

באגם שבמרכז משיטים ילדים מפרשיות ששוכרים בשני יורו לחצי שעה, ועל המדשאות משתרעות קבוצות קבוצות, כאילו תיכף כוורת חוזרת.

אנחנו מוקפים מכל הכיוונים, היום האנשים מוותרים משום מה על הריחוק האירופי המקובל. לידנו שוכב בחור על הבטן מול הלפטופ שלו, כותב במרץ בתנוחה המאמצת הזאת, ועוד אחד מצטרף אליו עם אייבוק לבן שהולם את הדשא הירוק. וממש לידנו, מסיבת רווקות. מסיבות כאלה, מנסיוני הדל, רצופות בצחוקים מתגלגלים וקריאות שמחה. אבל הבנות שלידנו היו רגועות, אפילו הטייפ שהביאו איתן המהם בלחש "איטס אין היז קיס". לאט לאט ובעיקר בשקט בשקט, קיבלה הכלה המיועדת מתנות קטנות מחברותיה, שבעזרתן, אזניים אחרי זנבנב אחרי משקפי שמש ענקיים לבני מסגרת, הפכה הנערונת מלוכסנת העיניים, לשפנפנה שאולצה להסתובב עם סל קלוע ולחלק גזרים לציבור הרחב. ואפילו זה היה באיפוק מפתיע.

השקט הזה, של כל כך הרבה אנשים יחד בשטח ציבורי, מעורר השתאות. פעם, לפני שהיו לנו ילדים, שכבנו על הדשא בפארק אירופאי אחר, מתמסטלים מהשקט. לידינו חנתה משפחה עם ילדים קטנים, ואנחנו שהיינו עסוקים באותם ימים בשאלה איך יהיה כש, התפעלנו מהנינוחות שבה התנהלה לה המשפחה הזאת: ההורים קוראים, הילדים מתרוצצים, משחקים, מדי פעם אוכלים איזה פרי, בלי להתלכלך ובלי להפריע את מנוחת ההורים. ואז נשמע בכי קצרצר. הקטנה נפלה, נחבלה. התרוממתי לראות מה קרה, אבל אחרי שניות ממש הבכי נפסק. לילדה, כך ראיתי, ירד דם. לא מעט. הילדים שאנחנו מכירים היו מודיעים על אירוע כזה בצפירות עולות ויורדות. איך מחנכים אותם להיות כל כך טובים ונעימים, תהינו תהייה תאורטית לחלוטין, מפצלים בציפורניים עלים של דשא. אחר כך שמעתי שבפעוטונים בהולנד לא מקובל להרים תינוקות שבוכים. שבכי נחשב לפעולה לא רצויה, וכדי להכחיד אותה, לא כדאי לתגמל אותה במענה. אוי, אז ככה מגדלים ילדים טובים.

מאז, למרות שאני כמהה לתמונה אידילית בצבעי מים של משפחה שמצליחה ליהנות לה משלווה משותפת, בלי גירויים חיצוניים יזומים, אני מעט חושדת בשקט הזה. אבל הרוגע ההמוני בגני לוקסמבורג הוא בטח אחת התוצאות המבורכות של החינוך הנוקשה ההוא.

הדרך הביתה התארכה לה, כשהתעכבנו ארוכות ליד גדר הגן, מול התערוכה של העיתון לה פיגארו, שקיבצה מבחר צילומי עיתונות עוצרי נשימה (התערוכה תהיה תלויה עד ה-15 ביולי). בערב, כשהילדות כבר ישנו להן, עייפות ושזופות, הדלתות למרפסת היו פתוחות לרווחה, מזמינות פנימה את רעשי הרחוב ואוויר קיצי בניחוח חופש גדול. הוצאנו למרפסת כוח חלוץ בדמות כסא אחד; אולי אפילו נצטרך לקנות מזגן בקיץ הזה. כשכבר התחלתי לתכנן את מבצע העברת מעילי החורף שמעתי רעש חזק מתגלגל לעברנו. גשם שוטף התחיל לרדת.

מלתחת קיץ. רו שארלו פינת ברטאן

- פורסם לראשונה במאי 2008 ב"מפריזה", הטור שלי ב"24″ של ידיעות.

בית פרטי ברובע ה-14. מבט מהמטבח לסלון

כל כך הרבה דברים עוד יש לנו ללמוד מחברינו, נועה ויזהר. אחד מהם, בלי ספק, הוא ההקפדה על שזירת הנסיעות בחיים, או אולי, ליתר דיוק, שזירת החיים בנסיעות. לשם כך, כמו רבים אחרים בפריז, הם משכירים את ביתם בתקופות ההעדרות שלהם.

הבית בן שתי הקומות נמצא בלב הרובע ה-14 (מטרו Alesia), חמש דקות מפארק מונסורי הנהדר, ובמרחק הליכה ארוכה אך מלבבת מהרובע השישי ומנעמיו, כמו גני לוקסמבורג. בבית החמוד בן שתי הקומות שני חדרי שינה, סלון, מטבח מצוייד, 2 חדרי שירותים וחדר אמבטיה. הבית מצויד היטב, והוא נעים ונוח, ויש בו אינטרנט אלחוטי מהיר ושיחות טלפון חינם למרבית מדינות העולם, למעט שיחות לסלולרי, כמו גם מכונת כביסה-יבוש, מדיח, ומערכת קולנוע ביתי.

במיטבו, הבית, מיועד למשפחה עם ילד או שניים.

הוא עתיד להיות פנוי להשכרה בתאריכים הבאים:

לפרטים: noakaravan@gmail.com

בית ברובע ה-14. המטבח המצויד

הבית ברובע ה-14. חדר הילדים

הבית ברובע ה-14. חדר ההורים המרווח והמואר

* ואם במקרה התאריכים לא מתאימים, או שאתם מעדיפים מלון, מלונות מומלצים אפשר למצוא ב-Booking chez Parisait.

בין בלוויל למנילמונטנט. מתחדש, מעניין, לא תיירותי

גלובליזציה גלובליזציה, אבל חופשות הפסח של פריז ותל אביב עדיין לא מתואמות היטב. מי שיש לו את הפרווילגיה לבחור לעצמו את תאריכי החופשה שלו, ובמקרה הוא גם מצויד בדירה במרכז תל אביב, מוזמן לבחון את האפשרות להחליף דירות עם אלינוער ובתה. דירתן נמצאת ברובע ה-20, בין פארק בוט שומונט ופארק דה בלוויל.

הספה הנפתחת בדירה של אלינוער

הדירת מרווחת ושקטה, בת שני חדרים, 55 מטר רבוע. יש בה ספה, הנפתחת למיטה זוגית, מיטה נוספת ליחיד ומיטת תינוק.

האזור, סביב תחנת מטרו יורדן, הוא אזור מתחדש, בין שני הפארקים היפהפיים, בוט שומונט ובלוויל. זהו רובע אומנים שהפך יותר ויותר סטייליסטי עם השנים. לא תפגשו בו אפילו אוטובוס תיירים אחד אך תוכלו להגיע לפופיק של העיר,  Chatelet, בנסיעה של 10 דקות במטרו, ללא החלפות (קו 11).

חדר הילדים המתוק

במרחק 10 דקות הליכה מהדירה בית הקברות Père lachaise וכן איזור Belleville, הצ'יינה טאון של פריז, וממש מתחת לבית, בתי קפה, חנויות אוכל מעולות, מסעדות וקולנוע.

לפרטים: אלינוער, elinoarzw בג'ימייל.קום.

* ואם אין לכם דירה להחליף, מלונות מומלצים אפשר למצוא ב-Booking chez Parisait.

פריזאית אמיתית לא מגלה את המשקל שלה, לא משתפת במחיר המגפיים שלה ובוודאי שלא חושפת את הטעויות שלה בצרפתית. ולכן לא אגלה לכם שהשנה חזרתי ללמוד צרפתית. פעם בשבוע, אני וקשיי הסובז'ונקטיף שלי, יימ"ש, ועוד עשרה תלמידים אחרים. אלא מה, או אממה, או או לה לה, הפעם בשבוע הזאת היתה באמבטיה. או בל'אמבטיה.

הל'אמבטיה היא מסוג המקומות שנולדו כבר כמוסד ולא רק משום שבכיתת הלימוד יש אמבטיה של ממש. במקרה המסויים הזה, האמבטיה היא מוסד אנטי ממסדי וחתרני להתפרע ובה בעת ידוע בחוגים הנכונים בעיר וסובל ממנות עודפות של מקצועיות וטוב טעם. כזו היא האמבטיה: רבת מעלות ופירכות, ואת האשמה יש לתלות במלך האמבטיה.

אריאל אולמרט, מתרגם ומורה לצרפתית, מארח מדי ערב קבוצה אחרת של תריסר תלמידים. ימי השבוע מחולקים אצלו לפי רמות השליטה בשפה, אבל השיעור הוא רק התירוץ לצאת מהבית בשעות המכריעות מבלי לגלות לאיש שמדובר במסיבת קוקטייל פריזאית, שרק במקרה מתרחשת לה  בקו הגבול שבין נוה צדק לשוק. אריאל הוא המארח המושלם. לא, הוא לא מגיש פטיפורים מופשרים מ-Picard, תודה לאל, אלא כדורי שוקולד ותותים בעונתם ואיזה תה לענה**, אבל הוא מנהל שלוש שעות ותריסר תלמידים בחדות של טייס קרב, חן קוקטי תבונה וידע של איש האקדמי פרנסז ובעיקר בהומור, שמעביר את שלוש השעות האלה מהר מדי*** ובעיקר מקצר את המרחק בין שארל דה גול ובין נתב"ג.

והקהל? אני אחסוך את הניים דרופינג, כי זה לא העניין (נו, טוב. חלק קטן ממנו). די אם נאמר שכבר בערב הראשון גיליתי היכן מתכנסים קוראי "פריזאית". ולמעשה, מתברר, תלמידי האמבטיה היו יכולים להיות כותבי "פריזאית" לולא היו עסוקים מדי באריזות לקראת הנסיעה הבאה לפריז. קולנועניות, שחקנית, צ'לן מחונן, שפית, מורות בדימוס, עיתונאיות, רקדנית אחת לפחות, יועצת ארגונית אחת ומנתחת מוח – זאת לא התחלה של בדיחה, זאת התחלה של שיעור בל'אמבטיה. המשכו כרוך בשיחות על ענייני דיומא בצרפתית מהבלוק המתובלת במילים נרדפות מימי הביניים, ניתוח ספרותי של עלונים פוליטיים שחולקו ביציאה מאיזה מטרו, סרטים של לואי מאל, שירים של אדית פיאף ושל שארל טרנה, ואיכשהו כל שיעור מסתיים באיזו אנחה קולקטיבית ומצועפת של נוסטלגיה, לפריז, למה שהיה ולמה שלא וכולנו יושבים, חבורת גולים בארצם, ומתגעגעים למשהו.

אלא שהאמבטיה אינה מסתפקת בהתבשמות בימי הזוהר ולא קופאת על שמריה, ובסמסטר הבא מובטח שולחן חגיגי חדש, מסך להקרנת סרטי המקור ותחרות כשרונות צעירים שתזכה את המנצח בכרטיס טיסה לפריז ובתהילת עולם, כמובן.

לא נרשמתי לסמסטר הבא. יש גבול כמה אני יכולה לחמוק באופן ממוסד מהמקלחות וארוחת הערב של ימי רביעי (שזאת רק דרכי לומר: תחרות כשרונות צעירים? מול הכשרונות הצעירים האלה?!, כפי שתזכיר לי בתי: Michouchou, Poule Mouillée). אבל אריאל העניק לי laisser passer, מה שאומר, שגם הפעם, אם אצליח להביא את עצמי להוועץ במלתחתי ולשים עלי משהו קטן, ללבוש מחדש את הצרפתית שלי, לעלות על אופניי ולדווש לדרום העיר, בתקווה שגם כשאצא מהשיעור עדיין יהיו שם האופניים אבל יותם ואני שוב נלך בסוף את כל הדרך על רוטשילד ברגל, מתגעגעים אל אמא בסטיליה, ואם, אם יתקיימו כל התנאים האלה, אולי גם אני אבליח לי באמבטיה פה ושם. אבל בלי נדר. פריזאית אמיתית לא מבטיחה דבר, ובוודאי שלא נתפסת במילה.

כל הדרכים מובילות לאמבטיה. סיפורם של גרשון ושמרית

* טוב, בכל זאת, בלי איזה פףףף אי אפשר:

** אז לא לענה. ביגוניה. או פטוניה.

*** השעתיים הראשונות עוברות מהר מדי. באחרונה, בין תשע לעשר, חומקות להן כל הפרעות הקשב והריכוז שהיו ארוזות היטב, מערבלות את הדיון האינטילגנטי שמעל השולחן ומתבלות אותו ברוטב חמוץ-מתוק-חריף. ((סליחה, אריאל)).

**** אריאל: ambatia.fr@gmail.com, 052-3696555. לחיצה על התמונה של גרשון ושמרית תפתח את הסינרומן השלם ואת הפרטים המלאים (תאריכים, מחירים) של סמסטר האביב של האמבטיה.

הפינטרסט שלי. הלוואי שחלקים אחרים בבית היה קל כל כך לסדר

האשימו אותי לא אחת על שאני רואה את פריז במבט מצועף ואי לכך ובהתאם לזאת, אני מעלימה עין מכל פגמיה, מכל אנטיפתיה, מכל ערביה. במקום להביא שלל מובאות וציטוטים והוכחות על שעיני לא טחו מראות את שנאת הזרים, את אטימות הבירוקרטיה, את יוקר המחייה ואת העובדה המכאיבה שכל זה הוא לא באמת שלי – אני מודה ומתוודה: אני באה מאהבה, ומוכנה לספוג את עלויות העיוורון המתלווה לה. ראיה סלקטיבית היא תכונה הישרדותית, ואם כבר – אז צר לי שראייתי איננה סלקטיבית דיה.

(בדיוק יצא שסיפרתי לילדות את סיפורו הנוצרי והנורא של הנסיך המאושר של אוסקר ויילד בתרגומו היפה של ארווין בר. בפעם הראשונה הבת שלי הלכה לישון בוכה, על הנסיך שנתן את כל מה שיש לו, כולל את שתי עיניו ואת ציפוי הזהב שלו, כדי לעזור לאומללים שראה סביבו ממרום מבטו שעל הפודיום בכיכר העיר. בפעם השלישית שהקראתי אותו, לבקשת הילדות, שכנראה זקוקות לפעמים לבכי טוב לפני השינה, הבנתי שהנסיך נתן את שתי עיניו גם כדי לעזור למחזאי הכושל להצליח ולמוכרת הגפרורים הקטנה לחזור הביתה בשלום, אבל גם כדי להפסיק לראות את כל הסבל הזה).

אז הנה פינטרסט, ניגודה המוחלט של תיבת השרצים שמתחזה לעתים לחיי היום יום שלנו. פינטרסט היא אמנם רשת חברתית, אבל מבחינתי היא תרגום טכנולוגי מושלם בפשטותו לפעולה הבסיסית של גזירת הצעטלה מהעיתון ותלייתו על המקרר, כיבוש השטח המת שבין חשבון החשמל וההודעה מועד הבית על ידי משהו אחד יפה. פינטרסט עושה שני דברים: קודם כל, היא כפתור קטן שמצטרף לסרגל הכלים שמאפשר לעמוד על כל עמוד אינטרנט שהוא ולשמור כל תמונה מתוכו שתרצו. ושנית, היא מאפשרת לרכז את התמונות שנשמרו בלוחות בנושאים שונים, ומכיוון שבלי סושיאל מדיה חיינו אינם חיים – גם לעקוב אחרי לוחות של אחרים. זה הכל. מאוד פשוט ומאוד לא מבהיל. אי לכך, וגם הודות לממשק מוצלח לאללה ותפיסת טרמפ על פייסבוק, פינטרסט צמחה במהירות מסחררת ועכשיו יש לה נתונים מרשימים שכוללים כך וכך זיליוני משתמשים, שהם בעצם משתמשות, וכיאה לאפליקציה מצליחה שכזאת, גם לבעליה אין מושג איך להרוויח ממנה שקל.

פתחתי חשבון בטוויטר אחרי שפעם סיקרתי את ועידת Le Web בפריז עבור "ידיעות אחרונות", וג'ף פולבר שיכנע גם אותי שאין ברירה. אבל בטוויטר, לפחות זה שאליו נפלתי (כי זה עניין של מיקרו אקלימים הרי), מחייב כאלו רמות של שנינות וחריפות לשון, שלו היו לי כאלה, הייתי מזמן מתחרה בטינה פיי, הרי משקפיים עבי מסגרת כבר יש לי. אז בטוויטר אני בעיקר פרח קיר, לומדת מקרוב על הנעשה בביצה, כלומר במרחב המשתרע בין הסטריטס למנזר לרדיו, מקריאה לבעל הבית ציטוטים של ג'ודי ולעתים רחוקות בלבד עונה למי שממילא אני מכירה ממקומות אחרים.

פינטרסט, לעומת זאת, לא דורש שנינות וגם לא ברנז'איות, וממילא לא הצלחתי להפנים את הדרכים שבהן מודדים שם פופולריות, אז בהתחלה רק נהניתי מהלגיטימציה ללקחנות: אני רואה משהו יפה, והופ – נועצת אותו באחד מהלוחות שלי, וזהו – עכשיו הוא שלי. לוחות השראה הם תמיד תענוג בעיני, והנה דרך פשוטה וכיפית ליצור לוחות השראה כאוות נפשי, וגם לשאוב השראה מאלה של האחרים, והכל לפי תפיסת הנר: המדליק נר מנר – הנר דולק וחברו אינו חסר" (במדבר רבה, פרשה י"ג; זה לא מפינטרסט, זה מגוגל). עוגות יפהפיות, מקומות יפים שלא רציתי לשכוח, רעיונות עיצוביים מקוריים או סתם יפים, תיק הורס ביופיו שלעולם לא ארכוש אבל הנה הוא נעוץ אצלי ברשימת המשאלות (הפתוחה לכל דיכפין, רמז רמז), צילום שהוא לא זה שרציתי אבל הוא תופס מספיק ממה שכן ואני שומרת כדי לזכור משהו חשוב.

והנה רשימת המשימות הפריזאית הבאה שלי

כל שיטוט אקראי בפינטרסט מחליף בקלות עלעול נטול מחשבה בווג, ומכיוון שפעם הייתי קונה ווגים ואין סטיילים ואיי-די-אים וניילון ומה לא בשדה התעופה כדי לאפשר למוח להמריא עוד לפני שהמטוס מקפל גלגלים, אפשר להבין למה חיבבתי את הפינטרסט הזה מהרגע הראשון. לכאורה, חשבתי בתמימות, הוא גם מסייע לי בהתגברות על היצר שאני כל כך מתאמנת עליה מול מגפיים ומעילים ותיקים חדשים ודירות פנטהאוז מרוהטות ברוש בורז'ואה שפונות לים. כמו כל הידלקות חדשה הוא נראה שהוא טומן בחובו לא רק הנאה רגעית אלא אינסוף אפשרויות להמריא על כנפיו, לשוטט בפריז דרך הפילטרים המרוככים שלו, או להשתמש בו כדי לבנות לוחות נושאיים שיעניקו משמעות חדשה ומרתקת לדימויים מוכרים.

אבל אחרי שמשקיעים במתן כותרות ללוחות השונים (צריך המון מגרות כדי לאחסן את כל היופי הזה), ובאיסוף להקת נעקבים בעלי טעם טוב, משהו בלקחנות הזאת בסגנון: "can I try it? can I have it?" (ציטוט למכורי הסרט "סיפורי ניו יורק" בלבד) מייצר זילות של היופי הזה, כמו שפעם בכבלים היו משדרים את אפרודיטה הגדולה בשידור מחזורי, עד שכבר אי אפשר היה יותר. הדימוי שאך לפני רגע עצר את נשימתך משתכפל לו שוב ושוב, ננעץ בלוח השראה אחד ובלוח "wish list", ובלוח "אוי כמה מתחשק לי" ובלוח "אהובי יקנה לי" ובלוח "לא לשכוח לארוז".

בסוף, כל כך הרבה יופי מרוכז, כמו ציור רנסנס עשיר ונטול גבולות, מרתק ומזמין ומוליך אותך עוד ועוד בשביליו ובגניו הנפתחים זה אל זה, עד שאת שבה וחוזרת אל אותם דימויים, שחוזרים וצצים אצל הנעקבים שלך מפינלנד ומצרפת, וסחרחורת, אולי אפילו בחילה קלה הולכת ומתהווה לה. או שאולי זאת הצפייה בעשרות עוגות קרם בנות תשע קומות, גם אם העוגות עצמן נמצאות בחלקים אחרים של העולם או שהן בכלל תוצר של פוטושופ (הו, הרהורי כפירה!). מה שהיה עשוי להיות פרי של אוצרות מובחנת הופך, בגלל השפע והקלות, ללקחנות בולימית. האם יש מי שמוחקים מהפינטרסט שלהם פריטים פשוט כי זה יותר מדי?

אבל עזבו את הבחילה שלי. היא נפתרת ברגע שאני לוגמת שלוק מהעיתון, מוהלת את כל המתוק, היפה והמוקפד הזה בקצת ריאליה מדממת. פינטרסט, בגלל הכמויות, בגלל הספונטניות וה-laissez-faire של השוק החופשי שהיא מזמינה, בגלל השפע והמהירות, מאפשרת להבין משהו על התפתחותן של מגמות אסתטיות בים הגדול וביובלים שכל אחד סולל לעצמו. כי מה שקרה, בינתיים, בזמן ששמרתי את התמונות שאהבתי והתחלתי לעקוב אחרי האנשים שפרסמו אותן לפני, זאת רגרסיה לממוצע גבוה למדי, קצת כמו שקרה עם השתלטות איקאה על עיצוב הפנים בעולם. כלומר, בעוד הפיד הכללי של פינטרסט נמלא בצילומים בינוניים של חתונות, בקתות שוויצריות מבודדות וציפורניים המשוחות בלק בשלל דוגמאות, הפיד שלי עשוי, כמובן, בטוב טעם. הוא מלא בדימויים שהם בול לטעמי, באיכות צילום מרהיבה, עד כדי שדפדוף בו נראה כמו נישואים בחיק המשפחה. משפחה יפה, כלומר, עם גנים טובים, אין מה לומר, אבל מה עם קצת נישואי תערובת, מה?

וכך, בזכות פינטרסט ודיקטטורת היופי שלו, התברר לי שוב, שעוד יותר מיופי, אני זקוקה למיגוון. ושגם במקום המגוון ביותר בעולם, ההרגלים שלנו – טוב, שלי – מוליכים אותי באותם משעולים שוב ושוב. טאוטולוגיה ולא לטובתי.