הלונה פארק בגני טיולרי ושמי הקיץ

מוכרחה לכתוב. מתה מעייפות, עייפות טובה, כבר אחרי אחת עשרה בלילה, והילדות עדיין ערות. אחת היתה עם אבא שלה ב-Paris Plage (היינו ב-Pont des Arts, התלוננה, אבל לא היה שם אף צייר! רק פיקניקים פיקניקים פיקניקים!) עם האחרת, ביקרתי ב-Jardin des Plantes, שם צילמנו המון שלדים, אבל לא איבדנו כלום (בדיחה פנימית של קטנת הבית, במיוחד לאוהדי "אדל וסימון"). עוד קודם, הצלחתי במו עצמי לנתק אותנו מחברת הסלולרי ולכתוב מכתב של הפסקת השירות לחברת הביטוח ולמצוא את הטופס שצריך לשלוח לחברת כבלים-אינטרנט-טלפון. ראינו יחד את השקיעה מוורידה ומסגילה את גגות הבתים שמול המרפסת שלנו, אכלנו ארוחת ערב בצלחות פלסטיק, ועכשיו שתי הילדות מציירות ציורים למדריכי הקייטנה המסורים שלהן וחוזרות מדי רגע אלינו, כדי שנאיית בשבילן את שלל שמותיהם של המדריכים. אני מתה מעייפות. אבל אני מוכרחה לכתוב את הפוסט האחרון מפריז.

הפוסט הזה איים להיכתב כבר מספר פעמים, אבל תקופות של סוף עמוסות הן ודינמיות. בכל פעם שנכנסתי לממשק הכתיבה של האתר התיישבה בראשו של הפוסט המדומיין תמונה אחרת. בהתחלה זאת היתה זאת.

0

ולפעמים החגיגה נגמרת. אין שום דבר משמח בשיר הזה

0

בלונים, שאריות ממסיבות יום ההולדת והפרידה של הילדות מהחברים שלהן, מסיבות שהיו מוצלחות ומושקעות, עניין שתמיד גוזל מאיתנו הרבה כוחות, אבל מחזיר יותר.

אחר כך, ככל שנאלצתי להודות בפני יותר ויותר אנשים, סתם אמהות מהגן וחנווני מכולת, שזהו, זה הולך ונגמר, חשבתי שאולי זאת התמונה שצריכה לפתוח את הפוסט: אותם בלונים, עוד פחות אוויר.

והיו עוד כמה אפשרויות.0

רגע הציפיה. קומפטואר דה רלה

זהרורים. בוקר על הסן ליד הספריה הלאומית

Anthares, העוגה האהובה עלי בסטוהרר, המאפיה העתיקה ברו מונטרגיי

נעצבתי על חזרתנו לארץ. ליתר דיוק, נעצבתי על עזיבתה של פריז שנגזרת מחזרתנו לישראל. לפעמים נמלאתי אופטימיות, לעתים ייאוש קודר ממה שקורה בישראל, ולאיטה הסתמנה לה השלמה.

אבל התקבלה ההחלטה. ואחרי ההחלטה, שהיתה לא קלה וכלל לא חופשית כמו שאתה מדמיין שאתה רוצה להחליט, כשכל הקלפים בידיך, אחריה הגיעה עוד החלטה: מוכרחים להיות שמח. אני לא מדברת על הכחשה, חלילה. אני הראשונה שאלחם על זכות הקיטור, ואני עדיין שומרת אותה לעצמי, אבל רק אחרי שגלגלי הבואינג יישקו במלוא צמיגותם למסלול הנחיתה בנתב"ג.

0

ואם היו אומרים לך שאת עומדת לחיות שנה בפריז?

זאת שאלה רטורית. אבל האיש שעל כנפיו המראנו לכאן, הפריח אותה לחלל האוויר בדיוק כשתכננתי לשקוע למרה שחורה לרגל ההבנה שעוד מעט ייגמר כל הדבר הזה.

אז לא, לא התכוונתי לבזבז את השנה האחרונה שלנו בפריז על אבל על הפרידה ממנה. וגם לא את מחציתה, רבע ממנה או סתם חודש. כי אם היו אומרים לי, בכל זמן נתון, שהיקום זימן לי חודש בצרפת, שלושה חודשים, חצי שנה, שנה – הייתי מאושרת, והייתי עושה ככל מאודי למצות את תקופת המתנה הזאת. וכך גם החלטתי לעשות בזמן שנותר לנו כאן.

נכון, קיטרתי לא מעט, בעיקר תהיתי איך אנחנו עושים את זה לעצמנו, לילדות שלנו, לאומה הצרפתית ולעם היהודי היושב בציון. ועדיין יש לי התקפים כאלה מדי פעם. כמו למשל היום, כשבדקתי באינטרנט מתי, בדיוק של דקה, יעבור בתחנה שלידנו האוטובוס שיביא אותנו למוזיאון ההיסטוריה והטבע, מין חזון אחרית הימים שלא מצריך לא חפירות תת קרקעיות ולא תשתיות, אלא רק תפיסה הגיונית של טיבה של התחבורה הציבורית. וכן, אני מודה שזה קרה לי שוב, לאו דווקא מול שלדי הדינוזאורים המפעימים בז'רדן דה פלאנט, אלא דווקא כשמילאתי את האמבטיה לילדות, ונזכרתי שעכשיו, לא רק שנצטרך להסביר להן למה פותחים תיקים בכניסה לכל מקום, שנצטרך להכיר להן את גלעד שליט ואת העדרו ולנסות למתן את השריטות העמוקות שמערכת החינוך הישראלית שותלת בנחישות בנתיניה הרכים, אלא גם נצטרך ללמד אותן להתקלח ביעילות כי אין בישראל מים. ואילו בפריז, מדי ערב, שחפים קוראים את קריאותיהם כשהם מרחפים בלהקות מעל נהר הסן הרחב והמתפתל.

פעמיים ביום בערך אני תוהה האם זה ייתכן ששני המקומות שלנו, שניהם מתקיימים באותו עולם, שבין שניהם מתקיים קשר לינארי כלשהו. תפסתם אותי. למרות שהתכוונתי אחרת, אני מקוננת מעט על נהרות בבל (פה ושם. בחיי שהרבה פחות ממה שראוי שאעשה). אבל משני חטאי סיום התנזרתי: לא חישבתי את קיצי לאחור ולא עשיתי את הדברים האחרונים.0

ילדה אחת מתרגשת לפני הבלט. היא שלי, אגב

0

באחד הפוסטים המדויקים בבלוג המצוין ממילא של חברתי שלומית לפיד, היא "קלולס בפריז", היא מונה את המפגשים מכמירי הלב עם כל הדברים האחרונים, כל הדברים שאתה עושה בפעם האחרונה שלך בפריז. ראיתי אותה נפרדת מפריז ומהחיים בפריז, ליוויתי אותה בשאננות של מי שנשארו לה אז עוד שנתיים, ואיכשהו, שאלת הדברים האחרונים תמיד ריחפה מעלי, כאילו דברים אחרונים צריך במיוחד לעשות כמו שצריך. לאכול את הקרואסון האחרון בהקפדה יתירה, נניח.

בסופו של דבר, גיליתי שלא היה צורך בדברים האחרונים. ובסופו לא עשיתי דברים אחרונים בכלל (כמעט[1] בכלל[2], בעצם).

[1] דבר אחרון אחד, מעט פתטי, היה לקבוע בחגיגיות עם אחד שמבין וללכת בראשון בבוקר מוקדם לשוק הפשפשים ב-Porte aux Vanves כדי לחפש, את מה שהיה אמור להיות מוכתר בעתיד, כמזכרות מפריז: קנקני מים מזכוכית מצולעת עבה, תיק של שאנל, לוח מאיזו ביסטרו לכתוב עליו בבית את תפריט היום. לא שזה רעיון רע עקרונית, אלא שקנקני מים משומשים בחמישים יורו החתיכה, עם פקק רק קצת שבור בקצה, הם לא כוס המים שלי. ולא שזה רעיון רע (2), לולא היתה זאת הפעם הראשונה שלי בשוק הזה.

בסופו של דבר, אחרי שויתרתי על הדברים הרכישים אך הלא ממש מעניינים, ועל היפים והיקרים מאוד, התמהמתי ארוכות בדוכן שמכר גיליונות עתיקים של עיתון שמפאת העייפות העצומה נשתכח ממני שמו Le Petit Journal (ותודה לעמיר), אבל הוא הגיש את החדשות מאויירות. מה שהיה יכול להיות ארטיסטי לגמרי וגם צרפתי להתהלל, אם הייתי ממסגרת ממנו עמוד או שניים, מהגיליונות המאויירים מ-1914 או מימים רגועים מעט יותר, מ-1908, נניח. הבעיה היתה, שגם בסוף המאה הקודמת, העיתונים התמקדו בעיקר בזוועות. וכך, בין מאות הגיליונות שבהם דפדפתי, מסוף המאה הקודמת-קודמת ועד תחילתה הלא מאוד מפוארת של המאה הקודמת, יכולתי לבחור בין איורים נהדרים של אנשים שנספים בשריפה, שדות קטל מאויירי מדים ואם שידיה טבולות בדם תינוקה. האיור הכי פסטורלי ורומנטי שהצלחתי לאתר, וכמעט-כמעט קניתי, כדי שיהיה לי למזכרת, כאמור, היה של זוג שהתאבד יחד בקפיצה מאיזו קתדרלה בסגנון נוטרדם בעיר רן. או רוהן. גרגויל מאחוריהם, נהר ברקע והבעת השתאות מרוחה על פני שניהם. בסוף החלטתי שלמרות הנהר, והגרגוילים והחיבוק, לא יהיו לי הסברים טובים מספיק למה זאת המזכרת שלי מהתקופה הפריזאית.

[2] הדבר האחרון השני לא נעשה במחשבה תחילה. נסענו לגני לוקסמבורג, לשבת אחת אפרורית ויפהפיה. בשבת הראשונה שלנו בפריז היינו שם. כמעט שלוש שנים אחר כך, הכרנו כבר כל פינה בגן הנפלא הזה. ידענו איך מגיעים וכמה עולים הפונים ואיפה יש שירותים נקיים. הפעם עשינו את הסיבוב הלוקסמבורגי המלא: פיקניק תחילה וסירות באגם, רכיבה על פונים וגם בילוי ארוך וממצה בגן השעשועים (שהתשלום עליו מהמוצדקים הוא).

אחרי הכל, עברנו דרך המנז', אחת הקרוסלות הקלאסיות והעתיקות בפריז, שאדם גופניק הקדיש לה פרק שלם בספרו. היה יום נהדר, גדוש ונעים, וכמו שנהוג בימי חום כאן, ענני הגשם התעבו מעל ראשינו. מראש הבטחנו לילדות שני סיבובים, מתוך ידיעה שכך הן עושות את הראשון בבטחון יחסי. הן נורא שמחו, ואספו עם מקל המתכת את המטבעות מהאיש הנחמד, האחת אחרי השניה במיומנות מפליאה.  ואז, כשהגיע הסיבוב השני, והשמיים התחילו לטפטף עלינו, הפסיקה אחת מהן להתרכז בהשחלת הטבעות על המוט שבידה, והתחילה – אבוי – לחשוב קדימה. היא חלפה על פנינו על סוס העץ בן שישים השנים לפחות, חגורה ברצועת העור, ושאלה: אולי עוד אחד, בכל זאת? לא. היא המשיכה איתנו את הדיון בעקשנות, גם מעברה השני של הקרוסלה, מפספסת טבעות, והגבירה לחץ כשהתקרבה שוב אלינו. לא זה לא. אבל לא תהיה פעם הבאה, היא אמרה, והתרחקה הלאה עם הקרוסלה. לא רק השמיים טפטפו בשלב הזה, של העמידה על העקרונות ההוריים שלנו, וההבנה שגם אם נקנה עוד סיבוב (הקרוסלה הכי שווה הזאת היא גם הכי זולה בפריז), ואחריו עוד אחד, אף כמות של סיבובים לא תמנע את קיומו של סיבוב אחרון, בסופו של דבר.

0

הקרוסלה בגני לוקסמבורג. עתיקה ויפה, זולה יותר מכולן, והכי שווה

האיש שעל המנז'. היצמדות רומנטית לקלאסיקה

מהר מאוד הבנתי, שאין משמעות מבחינתי לדברים האחרונים. כי אמנם אני הולכת שבי אחרי קרואסונים מעולים, אחרי מסעדות טובות, שקיעות יפות וסיילים מופלגים (הו, כן). אבל כל אלה לא חשובים כשלעצמם, כמו עוד המון נקודות שמהן מורכבת תמונת חיינו הפריזאיים. לא חשובים הקרואסונים, חשובה האפשרות לקנות אותם מעולים, טריים, מתחת לבית (שמעתי שפותחים ליד הבית החדש ישן שלנו Bakery של מתי ורותי. צעד ראשון מבורך לקראתנו, אבל אם משרד הקליטת ממש מעוניין לרכך את נחיתתנו, שיפתח Monoprix). לא חשובה השקיעה. על כל אלף שקיעות שהרווחתי כאן הפסדתי אלף אחרות. אבל המרפסת הזאת, שממנה אפשר לראות את הרחוב ואת השמיים ואת הבתים שביניהם והדירות, ואת פינת הרחוב, היחידה בפריז, בחיי, שיש בה פיצוציה שפתוחה עד מאוחר, ולידה בית התמחוי הדיסקרטי, שבכניסה אליו מסתדרים בטור עורפי, מרקד מקור בימי החורף, חסרי הבית של הרובע, ומעברו השני של הצומת הזעיר – הביסטרו הקטן שלאחרונה התחלפו בו הבעלים ולמרות אותו השף בדיוק, נצבעו בו כמה קירות באדום והופ, הוא נעשה פופולרי ונמלא סועדים שמקרקשים בסכינים ובמזלגות ומקישים כוסות. אנחנו יושבים על המרפסת, חמש קומות מעל הביסטרו, חותכים לעצמנו כמה גבינות שיש במקרר, את היין שכבר נפתח ביום אחר, ובתוך שאון הביסטרו שעולה למעלה, מרגישים איתם אבל בלעדיהם (ובינינו, עם גבינות טובות יותר). יותר מכל, הצומת הקטן הזה מזכיר לי את "עישון" הניו יורקי. אני יכולה להתבונן בו שעות.

אבל בסופו של דבר, אני לא מתבוננת בו שעות. היא צרה, המרפסת הזאת, סכנת נפשות, המעקה הנמוך שלה, ובמרבית ימות השנה היא כל כך קרה, וסחופת רוחות בקומתה הגבוהה, שאי אפשר לצאת אליה, אפילו לא כדי לעשן סיגריה. אז לא, גם לא חשובה המרפסת.

מה שחשוב זה האנסמבל: המרפסת והגבינות שבמקרר, והרף עין של מזג אויר טוב שבמקרה מאפשר לנו לשבת בחוץ והמעיל שתלוי ליד הדלת כי בכל זאת קר, עדיין, והרעש מלמטה, וזה שהוא לא מפריע לנו אלא משמח אותנו, וזה וזה וזה.

לא חשוב לאכול בעוד מסעדה טובה אחת ודי, זוג נעליים אחד ודי, לראות את הסן בפעם האחרונה, לעשות עוד סיבוב אחרון בקרוסלה. מה שחשוב, זה שכל זה היה קיים בשבילנו כל הזמן, תמיד. שתמיד הסן שם, גם אם אנחנו רק עוברים מעליו בקו שש של המטרו, שגני לוקסמבורג נמצאים שם גם אם מטריח לפעמים לחצות את העיר לצד השני כדי לבלות בהם, שכל הקרוסלות נמצאות במרחק שני יורו לסיבוב, שפרובנס, ברצלונה ובריסל הם כתובות על שלטים בכבישים המהירים, שלונדון נמצאת במרחק יורוסטאר.

הסיבה השניה שבגינה שיחררתי מעליי את עול הדברים האחרונים, היא ההופכי המוחלט של הראשונה: בלי הסוף המובנה של התקופה הזאת, כל כולה היתה נראית אחרת לגמרי. הזמניות שלה היא מה שהפכה אותה למה שהיא, תקופת הווה, שהשלכותיה לא משנות, זמן שבו אנחנו טיילים בעולם ובחיינו שלנו. אם הייתי, כך אמרה לי אחת הקוראות היקרות של האתר הזה, מתחילה להשתקע ממש, הייתי מרגישה את נחת זרועם של הצרפתים, והיא לא אמרה גם: את הקושי האמיתי והעמוק של החיים כזר.

אבל הסיבה האמיתית שלא נגררנו למירוץ הדברים האחרונים, של הליכה לרשימת המסעדות והפעם בלי גחמות, אלא באופן מסודר ושיטתי ללכת לכל אלה שמוכרחים להיות בהן, לסמן וי על פר לשז, או על פארק בוט שומון (הוא היה עם הבנות, אני עוד לא), ללכת לאופרה סוף סוף (הוא היה, אני הייתי עם הבנות בישראל), היא השובע. אנחנו גדושים ומלאים וספוגים, ביופיים של הציורים שראינו, בטעמם של הדברים שאכלנו, בניחוחותיהם של הנשים והגברים שהולכים ברחוב מסביבנו, בשלל הרעיונות והתפיסות וסיפורי החיים שנחלקו איתנו כאן בשיחות אל תוך הלילה, וברעיונות שספגנו בלי שבוטאו, כי יש אידיאולוגיות שנקלטות במבט.

צילום (אסור) מהתערוכה המרתקת של מונק בפינקוטק. גם היא בימיה האחרונים בעיר

ואם יש משהו שאותו הייתי רוצה ללמוד, להטמיע, להשתיל בעצמנו בלי שאפשר יהיה לעקור אותו, זה השובע הזה, שובע למפרע; הבטחון העמוק שאיננו זקוק להוכחות חיצוניות, שמחר יהיה עוד אבוקדו, שמחר יהיה. אפרופו האידיאולוגיות שאין צורך לדבר אותן, בעוגת יומולדת צרפתית נועצים נרות כמספר שנותיו של בעל השמחה. וכשסופרים את הנרות האלה אפשר להיפטר בהקלה מהברכה האיומה, "שתזכה לשנה הבאה", כי למה בעצם שלא תזכה.

***

כבר שלוש בלילה, ואני עדיין מוכרחה לכתוב. כי אם לא אכתוב היום, אם לא אעלה את הפוסט הזה לפני שאחזור לישראל, הוא אולי לא יעלה לעולם.

כי באורח משונה, למרות שרעב הוא כוח מניע אדיר, והצורך הוא זה שהצהיר אבהות על ההמצאה, דווקא השובע הזה כאן היה בשבילי כר עמוק ודשן לכתיבה וליצירה. ויש בי פחד ממה שממנו אמורים לפחד, המצב וכל זה, ורתיעה עמוקה וקצת כעס גם, סלחו לי על הצרפתית, על הבוץ התרבותי והחברתי העמוק שבו אנחנו מצויים. בצד כל אלה, יש בי פחד, שעם החזרה למציאות הישראלית, שהיא לא רק המציאות הישראלית אלא גם המציאות שלי ושלנו, הכל יצטמצם וייעלם: הידיעה כמה אני לא יודעת, שעימה הסקרנות ותאוות הלמידה, הסבלנות והסובלנות העמוקות שנפתחו לי כאן, והמרחב הזה ואיזה בטחון לעשות בהם מה שאני רוצה. אלפיים מילה והנה אני ממשיכה. כי זה האתר שלי, ואיש לא יגיד לי אחרת. ומי שנשבר באמצע – בעיה שלו.

והרפתקנות, כן. אצלי, זאת שעלתה עד ראש ההר ונכפתה ברתמות ובחבלים ולא העזה לרדת את היהודיה בסנפלינג: הרפתקנות. לפתוח את הפה ולהוציא ממנו את המשפטים הלא נכונים זאת הרפתקה. לטעות בלי הרף לא רק בשפה אלא גם בנימוסים ובהליכות זה מסע כומתה יומיומי בשבילי. להיות מוזמנת לערב של אינטלקטואלים צרפתיים זאת בשבילי כבר קפיצת בנג'י. וקפצתי כמה כאלה, ומה אני אגיד לכם: הזמינו אותי שוב. ולא באתי. כי לא התחשק לי. וזאת כבר צניחה חופשית בשבילי.

אבל אולי זאת חוכמה קטנה שאני מצעידה אתכם, את האמיצים והנחושים שביניכם, בין המחשבות לרצונות לפחדים שלי, שמחוברים אחד לשני בקשר רופף, בלי לסגור את הכל בקשרים סיבתיים ברורים ולעטוף ולמרוח גם קצת גלזורה, שיהיה גם הגיוני, גם קריא וגם מלא ברק. אולי אני עושה את זה, כי אני כאן ואתם פה. והמרחק שומר עלי.

0

המשאית מחכה לכל הדברים שלנו בצומת שמתחת לבית

0

מה יהיה עם "פריזאית"?

אני לא יודעת מה יהיה עם "פריזאית". כשרובכם תקראו את המילים האלה, הפריזאית-בהתהוות-מתמדת החתומה מעלה, כבר תתמודד עם חום כבד ושיפוץ של דירה ובנייה מחדש של משרד הייעוץ (כן, אני יועצת ארגונית. זה מצחיק לכתוב את זה בהערת שוליים, כי זה חלק חשוב לא רק מסדר היום שלי אלא גם ממני) שהוחזק על אש קטנה במשך השנים האחרונות, היא תתמודד גם עם חיפוש מכונית ועם חיפושים יומיומיים אחרי חניה. אבל הפריזאית במובן האחר שאליו כיוונתי – השפה, ההבנה המסוימת של העיר או של הלך הרוח – חיה וקיימת כאן. גם אם הרוח הזאת היא הרוח שאני ביקשתי למצוא בעיר הזאת, רוח שלא בהכרח אפשר יהיה לתפוס בה עם מד רוחות דיגיטלי שתציבו על קודקודיהם של האייפל, הסאקרה קר ומגדל מונפרנס.

ברוח ההשלמה שעוטפת אותי כאן, כשהבית נקי וריק, ואנחנו עוד מעט עוזבים, משאירים מפתח על השולחן לדיירים הבאים וטורקים אחרינו את דלתות העץ הכבדות, מתחשק לי לשמור על מגמת השובע, להסתפק בלמעלה משלוש מאות האייטמים שיש כאן באתר ובאלפי קוראיו, הקבועים והמזדמנים, ולהניח לו לנפשו. שיעמוד האתר כמות שהוא לרשות מי שנוסע לפריז ויתכנן באמצעותו את הטיול, ולא פחות – שיעמוד לטובת מי שרוצה לטייל בפריז, אבל ירחף בסופו של דבר רק עם העכבר מפוסט לפוסט.

אלא שבאינטרנט, הזכירה לי מישהי, זה לא עובד ככה. אם האתר לא יעודכן, הוא ייעלם מגוגל לנצח. אני לא יודעת אם אני עד כדי כך זנית.

יש עוד כמה מסעדות מוצלחות שממש כדאי שאכתוב עליהן. וכמה פוסטים שכבר כתבתי ומעולם לא העליתי. יש כמה פריזאים אחרים, או פריזולוגים, שיתרמו פה ושם פוסטים החתומים בשמותיהם, ואם למישהו יש רעיונות נוספים לאתר, אשמח לשמוע. אני פתוחה להצעות. ואולי האתר יתגלגל לספר שאוציא על פריז, ברגע שאסיים את הפרויקטים האחרים שלי.

נראה.

ומתחשק לי להמשיך לכתוב, לצלם ולכתוב ולפרסם. אבל אני לא יודעת אם אהיה נביאה בעירי שלי, בשפתי שלי. אם אצליח לראות בהם, בחיי שלי – אלה שלא גנבתי מאיש, אלה שלא הסתננתי אליהם, אלה שבהם יש לי אישור שהיה שאין צורך לחדש מדי שנה – את הקסם, את היופי, את המיסתורין. אני לא יודעת אם אעיז להוציא את המצלמה ולצלם את כל מה שיהיה יפה בעיני, אם יהיו בעיני די רגעים שיהיו חידתיים מספיק ומסקרנים כדי לתפוס אותם ולעטוף אותם בהסברים משלי, לעטוף בהם את חיי וחיינו שלנו, החדשים והישנים. נראה.

הנה, בכל זאת ברח לי אחרון אחד אחרון.

000

שובע למפרע. אנתארס אחרי טיפולנו המסור

חדרי משרתים לשעבר. תמיד מזכירים לי את וודי אלן

*** בתגובות שבהמשך יש הרבה הצעות מעניינות לשכירת דירות והשכרתן, וכן הצעה אחת אקטואלית להשכרת חדר בדירה מאוגוסט עד אמצע ספטמבר. מוזמנים להעלות את הצעותיכם והדירות שאתם מחפשים בתגובות לפוסט. בהצלחה ***

למרות שכאן גשם בחוץ, ואולי דווקא בגלל זה, נדמה שההכנות לחופש הגדול מעולם לא היו אינטנסיביות יותר, משני צידי הים התיכון. מטחי מכתבים נוחתים על סף הדלת הפריזאית שלנו עם שאלות: איך שוכרים דירה? האם יש לך דירה בשבילי, אני מגיעה ביולי, עם ילדה וחתולה? יש לי דירה למסור, עם ספה נפתחת ונוף לאייפל. יש לך דיירים בשבילי?

ובכן, חברים יקרים, קוראים מסורים ונוסעים מתמידים – בואו נעשה סדר.

על החלפת דירות, הדרך המשתלמת ביותר לנסוע לעיר גדולה ולפריז בעיקר, אפשר לקרוא כאן. פריזאים, על פי רוב, בעלי עבר ישראלי או בעלי עתיד כזה, מבקשים להחליף את דירתם בדירה בתל אביב. כפי שאחד מהם כתב לי זה עתה (חכו חכו, בימים הקרובים תעלה מודעה על בית גדול ושווה להחלפה בדומה): תל אביב; לא רמת החי"ל, לא רמת אביב, לא שיכון בבלי, לא כוכב הצפון ולא שיכון דן. ת ל  א ב י ב. נוף לים – יתרון (ענק).

בשל הפער בין הביקוש להיצע, אני מפרסמת דירות פריזאיות בלבד להחלפה, והתל אביבים (או ירושלמים. לעתים נדירות יש מי שמבקש דירה בבית ערבי עתיק בירושלים, זה יכול לקרות) מוזמנים לעבור על המודעות ולפנות ישירות למשכירים או מחליפים.

על השכרת דירות, כולל המלצה שלי על מספר סוכנויות טובות (מניסיון) או מעניינות (משיטוט אינטרנט), אפשר לקרוא כאן.

באתר אני מפרסמת דירות פריזאיות פרטיות בלבד שמשכירים לתקופה קצרה בעליהן היוצאים לחופש, כשירות לגולשינו מאיזור חיוג +33. בעלי דירות המושכרות בקביעות (כלומר עסקים) מוזמנים לפרסם באתר.

בתגובות שמתחת לפוסט הזה אתם מוזמנים לפרסם – אנשים פרטיים בלבד, לא חברות – כל דירה להשכרה, להחלפה, למסירה, להשאלה, לניקוי יבש. מי שמבקש להשכיר, מי שרוצה לשכור, מי שרוצה להחליף, מי שרוצה רק לשמור על דירה – כולם מוזמנים להגיב בתחתית הפוסט. רק אל תשכחו לבדוק את הפוסט בקביעות, שלא יקרה שהמשאלה שלכם התגשמה ללא ידיעתכם.

שיהיו החלפות מוצלחות וקשרי שכירות וחליפין משובחים בין שתי הערים האהובות עלי וככל הנראה גם עליכם.

שארלוט. 1

נדמה לי שככה מרגישה מדיטציה. מרגע שמשתרר החושך באולם, כולם משפרים עמדות בפעם האחרונה, ואז נשפכים האורות הצבעוניים המעושנים שאני כל כך אוהבת, ומתחילה המוזיקה, לפעמים חזקה מדי, גלגלי המוח שלי מאטים מאוד, כמעט נעצרים. אולי זה דומה למה שקורה בו בעשר הדקות האחרונות של שיעור יוגה, שבו לא הייתי זמן רב מדי.

בכל אופן, אתמול בלילה, בהופעה של שארלוט גיינסבורג, המוח היה עסוק רק בפרטים המיידיים, הגשמיים: האוויר העומד, פרטי יציקות התקרה, המקום הטוב שמצא לנו מ. בקומת הבמה, לפני הקונסולה של הסאונדמן, כנגד מעקה צר מברזל.

חמסין: "חום על פריז. שתו מים, התאימו את פעילויותיכם לחום הכבד"

שינקין. החום באמת מתעתע בנו באוונו רוששואר, בדרך ל"La Cigale"

ואז, תמיד, נוסד לו ערוץ נוסף, ערוץ הדיווחים והפרשנויות, שהיה קיים מאז ומעולם, אבל כשהתחלתי לכתוב גם נוצרה לו זכות קיום. ואז, עוד ערוץ אחד, מטא-ערוץ, אבסטרקטי כמעט, שנזרק ונזכר וחוזר. שלושה ערוצים פעילים במוח זה כמעט החשכת המסך בשבילי. מנוחה של ממש.

כשחשבתי שאולי אכתוב על ההופעה חשבתי פתאום, שזה אולי יהיה הפוסט האחרון. ואז חשבתי שאולי האחרון מכאן, והתחילו לי כל מיני תכניות שאפתניות לגבי מה שאכתוב משם, זה שיהיה מכאן בקרוב. ואז נזכרתי בפוסט הדברים האחרונים, שכתבה חברתי שלומית, ואיך בסוף הפוסט האחרון שלה לא היה בכלל מה שחשבה שיהיה.

לה סיגל. כל דבר יפה יותר דרך הקשתות האלה

ההופעה, שתוזמנה להתחיל בשמונה, התחילה שתי דקות קודם. על הבמה עלו חמישה בחורים, רובם בחולצות משובצות, ואני לגמרי מקווה בשבילם שהן לא היו מפלאנל, כי שלושים ושלוש המעלות בחוץ, היו כאין וכאפס לעומת מה שקרה בתוך La Cigale הלא ממוזג. לא ידעתי איך קוראים להם, ולמרות שהם היו מצוינים, והלכתי לראות איך קוראים להם אצל האיש שמכר את הדיסק שלהם, עכשיו אני לא זוכרת* (פרס למוצא הישר: מי היתה להקת החימום של שארלוט גיינסבורג בלה סיגל, ב-9 ליולי?). מה שהזכיר לי את אחת הבושות הגדולות ביותר שעשיתי לעצמי אי פעם, כשבאמצע הופעה ברוזלנד בניו יורק (בודק העובדות של האתר: האמנם רוזלנד?), סיימה הלהקה לנגן אחרי שלוש רבעי שעה בערך, ובעודי מתלבטת אם להתעצבן על ההופעה הקצרה מדי, הם הזמינו לבמה את הלהקה שלשמה התכנסנו. כן. עד כדי כך. הרצפה באמת היתה עקומה, והבמה היתה רחוקה ממני וחשבתי שהם אמיצים מספיק כדי להתחיל מהשירים שאני לא מכירה ולהתמיד בהם די זמן.

עם להקת החימום של שארלוט גיינסבורג לא היתה בעיה כזאת, כי אפילו לי היה ברור באופן מובהק ששארלוט גיינסבורג לא היתה ביניהם. הם היו טובים, הבחורים נטולי השארלוט, אמרתי כבר, והלוואי שאוכל להמליץ לכם עליהם, אם רק אגלה איך קראו להם. אם תשאלו בורה מוזיקלית כמוני, אני אגיד לכם שזה היה סוג של פולק-רוק, ואולי המצאתי ז'אנר, ובכל אופן, אחד מהם המחיא את כפות הקהל במהירות לאורכו של שיר שלם, וזה היה מצחיק וגם מלהיב, למרות שמוכרחים לתהות האם ב-33 מעלות בצל באמת יש צורך בלהקת חימום.

החום הגדול משנה את העיר ואת אנשיה, אלו שנשארו בה. אין כאן מיזוג, וריח של זיעה מטריד את האף כמעט בכל מקום. אבל הקהל בלה סיגל הוא ממש, כפי שהבחין המ', המקבילות הצרפתיות שלנו, מקבילינו הצרפתים מזיעים באופן שאינו פוגע באיכות הסביבה.

שארלוט. 2

אחרי סידור ממושך של הבמה – סליחה שאני מקובעת בעניין החום הלא נורמלי, זה לא רק הוא, זה גם העדר החמצן – אבל פועל הבמה טרח עליה בחליפת שלושה חלקים ובעניבה, ואילו אני הפשלתי במידת האפשר וקצת יותר את השמלה הדקיקה ביותר שיכולתי ללבוש, ומנסה לדמיין גשם.

ואז – שארלוט. הנה היא באה.

רזה ובהירה, בחום הזה ומהמרחק הזה לא ברור אם הפנים שלה צבועות בלבן-קבוקי או שהיא פשוט ככה חיוורת, והן ממוסגרות בפוני השחור ובשיער שגזור כמעט בקו ישר מתחת לכתפיים, והעיניים מאופרות בכבדות. הפה, כרגיל, מעט מכווץ, החיוך שלה דק ומבוייש, והגוף שלה, במדי קיץ, מכנסים שחורים שנראו כמו מכנסי עור, אבל שרלוט הסגפנית היא בטח צמחונית, חולצת טריקו לבנה דקיקה ומעליה וריאציה על וסט שחור, מתרופף.

היא תהיה בת שלושים ותשע בעוד שבועיים, אבל הילדה ההיא מהסרטים של נעוריי ניבטת ממנה בכל תנועה. לא רק ברזון הזה, ובחזה הניצני, והשיער הכאילו גזור במספריים בבית, אלא גם באיזו אי התאמה שיש לגוף שלה, כאילו הכתפיים והזרועות חופשיות יותר משאר הגוף, הרגליים מקובעות חזק בקרשי הבמה.

שארלוט. 4

בניגוד למרבית הקשרים בחיי, היחסים שלי עם שארלוט אינם מורכבים. אולי בגלל שהם חד צדדיים. זה פשוט: אני אוהבת אותה, בלי סייגים, וגם מקנאה בה, במובן זה, שהייתי שמחה שחלק מהתכונות שלה יהיו שלי. אפילו מעט מזער מהן. הייתי שמחה לדבר כמוה, בשקט, בלי הדחיפות לומר הכל או להישמע, בכלל, לצמצם, להיות רזה יותר ומאופקת. לשאת עלי בגדים פשוטים, רבי סגנון ומבע. להיות מדויקת. לעשות כל כך הרבה, לשחק ולשיר ולכתוב, בלי להישחק ממאמץ.

את שארלוט אני ממש אוהבת, אבל את המוזיקה שלה אני מחבבת. לדעתי, אין לי אף תקליט שלה, למרות שממילא יש לי חיבה לזמרות עדינות שהמוסיקה שלהן מתאימה לעונות המעבר. כשקניתי את הכרטיסים תכננתי להתחיל ולהתמכר לשירים שלה, כדי ליהנות יותר מההופעה, אבל איכשהו זה לא יצא. ואם דיברנו על פחות מאמץ, אז אולי נתחיל בללכת להופעה בלי ללמוד את השירים קודם.

אז לא ידעתי שהיא שרה באנגלית. כבר התרגלתי לדור הסילון הזה, שיודע לדבר בכל השפות בלי מבטא, אבל לחשושים ענוגים אני מעדיפה בצרפתית או בבריטית. השירים קטנים, קצרים, טעימות, מזטים של מוסיקה. שזה דווקא נחמד, ובוודאי דיאטתי, אבל אף שיר לא מקבל הזדמנות להגיע לשיא. וההפקה המוזיקלית עטפה את השירים המתוקים באריזות אפל יוקרתיות, של פרספקס ואורות לייזר, ומדי פעם מגיע שיר שעליו ממש אפשר להיות בטוחים שהיא הקליטה כי מישהו חשב שמדי פעם צריך להגביר את הקצב, וכאן חייבים לתת בעוצמה, ובסיום, צריך שיהיה שיר תזמורתי, שהוא חגיגה.

והיא לא זזה, השארלוט, הרגליים שלה נטועות חזק בבמה, לפעמים היא פונה לשמאלה ותורמת את חלקה במוזיקה, מקישה בתופים, בשיר שכנראה אמור להיות מחאתי, מוזגת צלילים בודדים מסינתיסייזר, לעתים רחוקות מוחה את החלק שבין האף לשפתה העליונה (עזרת הקהל נדרשת בפעם השלישית: יש לו שם, לחלק הזה?). בפעם האחרת שבה נעשות תנועות שלא כתובות בהוראות הבימוי, הידיים שלה נשלחות מאליהן לאחורי עורפה, לגרוף קצת את השיער, ולאוורר את העורף.

הקהל לגמרי איתה. כשהיא שואלת אם לא חם מדי, עונים לה בתרועות קולקטיביות, וכולנו מנפנפים בקצב המוזיקה, מי במניפות, מי בעלונים למועדונים אחרים שחולקו בכניסה. כשהיא מדברת מעט יותר מאשר ה"תודה רבה" שמגיעה באמת מעומק לבה, היא זוכה לתשואות ולמחיאות כפיים בלתי פוסקות. כשהיא מספרת שהיתה לה הזדמנות לעבוד עם בק ואמנים בסדר הגודל שלו, אבל התמזל מזלה לבחור שירים גם מהרפרטואר של הגדול ביותר, הטוב ביותר, היפה ביותר הקהל משתולל. היא מדברת עכשיו על אבא שלה. החום מצטבר לכדי מיסטול, שהיה מתאים לו רק היה על הבמה מישהו יצרי, מתפרץ, מזיע נורא. אבל שארלוט, שארלוט הענוגה שלי, שורדת יפה במכנסיים דמויי העור שלה, ורק עוד פעם אחת מוחה את החלק ההוא שבין השפתיים לאף.

33 מעלות, ואין מיזוג. הקהל מנפנף בקצב הביטים

סלב בקומה העליונה. שוב אין לנו מושג במי מדובר

ולא כל כך נעים לי ממנה, וגם לא ממני, אבל זה נורא נחמד, המוזיקה שלה, המגוון של הבלדות והפופ, האפיל שלה, הנון שאלאנט, נחמד נורא וטיפה משעמם. אין רגע אחד בהופעה שבו היא נראית נרגשת, או שמשהו הזיז לרגע את המרכז היציב שלה מהמקום. לא כשהיא שרה, "היא רוקדת כמו אישה אבל נשברת כמו ילדה", ולא בשיר הסיום הקרנבלי, "Couleur Cafe".

כשאני מעיזה להודות בפני עצמי, ואחר כך, גם בפניו, שההופעה היתה עשויה יפה, וגם המקום שהוא תפס לנו היה מעולה, אבל שהיה קצת משעמם, קצת שטוח, קשה שלא לחשוב על איזו רדידות רגשית שיש כאן במקום הזה, שבוחר באלגנטיות גם במקום שבו יכולות היו להיות עוצמות, שמפעיל נון שאלאנטיות, במקום שהיתה יכולה להיות בו התכוונות.

נכון, זה גם כי אני מזכירה לעצמי, אולי משכנעת, שאנחנו חוזרים למקום שבו המנעד הרגשי רחב יותר, חם יותר וחזק יותר, גם אם זה לא כוחות כשבוחנים אותו בעדשות של עומק אינטלקטואלי וטוב טעם.

זה גם כי השכנים שלנו, דלת ממול, שבהתחלה היו קרים אלינו כקרח, ובהמשך דרך הילדות התחבבנו והתקרבנו, ועשינו טובות (בעיקר אנחנו להם, יש לציין), ואכלנו מדי פעם יחד, נסעו פתאום לואקאנס בלי להיפרד מאיתנו. הייתי רוצה לנפנף על זה יד בביטול, או להזכיר לעצמי שזה עניין שלהם ולא שלנו, שלהרבה אנשים הפרידות קשות והם מעדיפים להימנע מהן. אבל קורצתי מחומר אחר, ואני תמהה ונעלבת וכועסת. זה גם כי במקביל, שתי חברות שלי, אחת כאן ואחת שם, הודיעו כל אחת על רצונה לעשות לכבודנו מסיבה, זאת לכבוד עזיבתנו, זאת לכבוד חזרתנו. ואני שמחה מזה, ומוחמאת ונרגשת ואסירת תודה.

אז לא, 1400 מילה לתוך הדיווח על הופעה שלא היתה נורא מפעימה, צריך להכיר בזה שבגלגול הזה כבר לא יצליח לי להיות שארלוט, מאופקת וחסכנית ומדויקת וקרירה. אבל תמיד תישאר לי האפשרות של שארלוט.

שארלוט. 6

* Syd Matters. ככה קוראים להם

]]> http://parisait.com/2010/07/27/charlotte-gainsbourg-et-le-canicule/feed/ 11 http://parisait.com/2010/07/14/petite-parisienne-14-juillet/ http://parisait.com/2010/07/14/petite-parisienne-14-juillet/#comments Wed, 14 Jul 2010 10:16:59 +0000 כנרת http://parisait.com/?p=4962

שמעתם את הקולות האלה? שאלה הילדה עמוק מתוך הציורים שלה

בואו, בואו. קראתי להן למרפסת מבלי להעיר את אבא שלהן

מוזר. כמעט אף אחד אחר לא עומד בחלונות

14 ביולי הוא יום חופש מוחלט. חוץ מהפיקניקים בלילה

1, 2, 3, 4, 5, 6. והנה עוד שישיה. שתיים עשרה! תרגילים בחיבור על חשבון המדינה

ועוד שניים. הן בכל זאת מהמגמה ההומנית, הילדות שלי

ראינו את זה כבר, בקייטנה, ציינה הגדולה. אתן יודעות מה זה עצמאות, ביררתי

יודעות. ויודעות למה צרפת דווקא היום צרפת מציגה את מטוסי הקרב שלה?

יודעות. אבל אבא אמר שיש עוד מלכים בכמה ארצות, אבל הם כבר לא מחליטים הכל

אז כל המדינות כבר עצמאיות? לא. ממש לא. כלומר לא כל העמים

אה, את המטוסים עם האדום כבר ראיתי בקייטנה. יאללה, בואו ניכנס, איזה מבול פתאום

גן עדן לאובססיביים. מיסייה ז'נאן מבריק שוקולדים

לצרפתים יש ביטויים מעודנים לתיאור פעולות חיים בסיסיות, אבל בכל הנוגע לאמנות הפיתוי יש להם מילים מפורשות בהחלט, וז'אק ז'נאן, ככל הנראה השוקולטייר הטוב בעולם, משתמש בכולן ובעוד כמה. את שיחות הטלפון שקדמו לראיון הוא חתם בנשיקות, ומשם רק הלך והסלים. ליד שולחן שיש גדול במעבדת השוקולד שלו, הוא הולך לרגע וחוזר עם קרמל צהוב מאוד של פסיפלורה ומנגו, שזה הרגע נעטף בצלופן שקוף, מגיש לי אותו, ומסביר: "זה כדי לפתות אותך".

קרמלים מנגו-פסיפלורה. זה כדי לפתות אתכם

זה לא אישי.

"אני אוהב לפתות", הוא אומר. "זה המקצוע שלי. זה היופי והאלגנטיות שבו: לזהות תענוג, ולדעת שהוא יכול להיות שלך. אנחנו חיים בעולם של פיתוי. מי שאומר שהוא לא רוצה למצוא חן, משקר. אני רוצה למצוא חן".

את השיחה התחלנו בסלון התה שבקומה הראשונה שבבית השוקולד של ז'אק ז'נאן, אבל אז ירדה אחת העובדות במדרגות הלולייניות ודיווחה לו שפראנס 2, תחנת הטלויזיה הארצית, בדרך לכאן, לראיון דחוף. הימים ימי קדחת הפסחא, ביצי שוקולד, ארנבי שוקולד ושוקולד באופן כללי עפים מהמדפים כמו מצות לפני ליל הסדר, וז'נאן הוא השוקולטייר הלוהט של פריז.

מבית השוקולד בן שתי הקומות, המעוצב לתפארה בעץ ובנירוסטה, מפתיע לגלות שז'נאן, יליד העיר ווז' במזרח צרפת, נאלץ לעזוב את הלימודים כבר בגיל שתיים עשרה כדי לסייע בפרנסת המשפחה. מכל העיסוקים שבעולם, הוא מצא את עצמו עובד בבית מטבחיים מגיל 12 ועד גיל 19. רק אז הצליח להיפרד מעיר מולדתו והיגלה את עצמו לפריז, בה פתח שתי מסעדות. עשרים ושלוש שנים הוא התמקד בבישול צרפתי מסורתי, ובעיקר בדגים. אז התמנה לתפקיד שף פטיסייר של בית השוקולד האיכותי "La Maison du Chocolat". "מה שרציתי לעשות שם זה את השוקולד עצמו, אבל לא נתנו לי", הוא מספר.
כשלא נותנים לו, הוא עושה לבד. "זה לא אני שלא סובל את האחרים", הוא אומר. "אלה האחרים שלא סובלים אותי". וכך החליט לפתוח בעצמו את השוקולטיירי הראשונה שלו.

המעבדה הראשונה שפתח, בדירה בת 23 מטרים רבועים ברחוב סן שארל ברובע ה-15, היתה ידועה באלמוניותה. מאחורי דלת נטולת סימני זיהוי רקח ז'נאן שוקולדים, פטיפורים, ויצירות מתוקות אחרות, ששוגרו לטובות במסעדות כמו ז'ורז' 5, פלאזה אתנה של אלאן דוכאס, לה מוריס ולה בריסטול. באמצעות הקינוחים שלו, שנתנו את אקורד הסיום בארוחות עטורות כוכבים, יהיו אלה אפילו כמה קרמלים שמגיעים עם החשבון, כמו באגאפה של אלאן פאסארד, ייצר סקרנות וקנה לו שם.

מורט רוזנבלום, (בעברית יצאו ספריו "אווז בטולוז" ו"זיתים"), התחקה בספרו "Chocolate: A bittersweet saga of dark and light" (2006), אחרי ההיסטוריה של השוקולד, משחר ימיו, דרך הידרדרותו העגמומית באמריקה של נשיקות הרשי, ועד לחנויות שבהן נמכרים שוקולדים כאילו היו תכשיטים. הוא ביקר במטעי קקאו, התחקה אחרי תהליכי הייצור, פגש את כל השוקולטיירים המובילים, טעם קילוגרמים לאין ספור של שוקולד, ובסופו של דבר, הסיק שז'נאן הוא השוקולטייר הטוב בעולם, קביעה שבה הוא מחזיק עד היום. "זה כמובן עניין של טעם אישי", הוא אומר, "אבל הוא מדהים".  השוקולד של ז'נאן, התוצאה הסופית של החומרים הטריים והתהליכים הארוכים, הוא כהה ומבריק, גמיש, נמס נהדר, ובנות הטעם השונות שמבדילות בין הממתקים השונים הן עדינות והרמוניות, כאילו נולדו מהקקאו עצמו.

לפני כשנה פתח ז'נאן את היכל השוקולד המרשים ביותר בעיר. טקטיקת הגרילה שבחר ז'נאן, איפשרה לו, בסופו של דבר לעקוף בסיבוב, באופנוע הישן שלו, את הלימוזינות המצוחצחות של השוקולטיירים הפריזאיים ידועי השם, כמו מישל קלוזיאל וז'אן פול הוואן (ר' הרחבה).

במארה העליון, לא רחוק מכיכר הרפובליק, בבניין מהמאה ה-17, שקודם לכן שימש כמערכת עיתון, פרוס על פני קומה שלמה המפעל של ז'נאן לייצור שוקולד, מרמלדות, קרמלים ושאר קינוחים, ובקומה מתחתיו מוצעות למכירה יצירותיו האכילות בתיבות מוארות של אלומיניום וזכוכית. לצידם פועל גם בית תה נינוח, שבו אפשר להזמין את אחד הקינוחים שמיוצרים שם במשורה.

בית הקפה, או ליתר דיוק סלון התה, או פשוט בית המים והשוקולדה

במשורה, הכוונה שיש איש במטבח שמופקד בעיקר על הרכבת מנת מילפיי שמישהו הזמין בקומה למטה: הקצפת הקרם, עיטור השכבה העליונה באבקת סוכר בלי לשכוח להשתמש בסרגל שמשווה למנה הקלאסית נופך גיאומטרי מודרני, זילוף הקרם העבה, תשע תלוליות צמודות על כל ריבוע, הנחה זהירה ומדוייקת של ריבוע בצק העלים השחום השני, מקביל במדויק לזה שמתחתיו, ושוב זילוף של תשע תלוליות צמודות, ורק אז – הרכבה אחרונה של הגג המעוטר. בשתי כפות ידיים הוא מוודא שהכל מקביל ומיושר, ז'נאן עצמו מוסיף יישור והקבלה אחרונים, והנה, אדוני, המילפיי שלך מוכן. במשך דקות ארוכות עבד על ארבע מנות. במקרה שתוזמן מנה חמישית של מילפיי, הוא יתחיל שוב בתהליך.

ועכשיו, נא להקביל את עלי הבצק. פרנסיסקו עובד בפיקוח רופא

מיל פיי פראלין. הארבעה הנוכחיים

"כשעבדתי אצלו בסטודיו ברחוב סן שארל, לא עבר יום בלי שז'נאן סיפר לנו על החנות שיפתח", מספרת טל האוזן, קונדיטורית ילידת ראשון לציון, שהתמחתה אצל ז'נאן בתחילת דרכו. האוזן היא היום השף קונדיטורית של מלון ליינסבורו בלונדון, ובשנים האחרונות זכתה בעקביות בפרס העליון למסיבות תה בלונדון. "הבעיה היא, שחנויות השוקולד בפריז הן נהדרות. הפה נפער שוב ושוב מול כל אחת מהן, והיה ברור שז'נאן לא יכול היה לפתוח עוד אחת כזאת. והיום, כשנכנסים לחנות שלו, מרגישים מיד כמה היא שונה מכל החנויות האחרות, ומאוד מזכירה את האופי של ז'נאן. יש בה הרבה מרחב, היא מאפשרת חופש, והוא זקוק לחופש, מיסייה ז'נאן".

באטליה עצמו, מטבח רחב המצויד במערבלים, מקררים ותנורים, כירות גז, ובעיקר בשולחנות שיש רחבים, עליהם מתבצעת רוב העבודה, שם מרגיש ז'נאן בבית. הוא נמלא עזוז.
"את יודעת מה שוקולד עושה לעור? זה מדהים!", הוא אומר, בשרשרת אינסופית של חיזורים מגושמים. הוא מדבר באריכות ובמבטים רבי משמעות, על הקשר בין שוקולד, פיתוי, נשים וסקס וחוזר חלילה. "נשים ושוקולד", הוא מהגג, "זה עניין של חושניות, של אלגנטיות, של נתינה, של עדינות. את יודעת לבשל? אולי תזמיני אותי לארוחת ערב? אני פנוי" – הוא מברר עם אחד העובדים שלו – "עד מחר בצהריים".

הקרם שממלא את האקלר. והאיש שמערבל את הקרם

ז'נאן מוקף בנשים. מיוריאל דבר (בשני סגולים) וסופי וידאל משמשות כסגניות שלו מזה שנים רבות. גם הן, כמרביתם של 15 העובדים בשוקולטיירי, דילגו על לימודים מסודרים, או למדו בקושי. חלקם למדו קודם עיצוב אופנה או רפואה, אך לא בישול או קונדיטוריה. "בית הספר של החיים זה בית הספר הכי טוב שיש". אבל כשמבררים מה למד בבית הספר של החיים הוא אומר: "למדתי לאהוב את הנשים ולהקסים אותן. את רוצה אולי מילפיי?", קשה שלא.
האיש מהלך כשתביעת הטרדה מינית פוטנציאלית מרחפת מעדנות מעליו, הוא וקצוות האקלרים המעולים שהוא מחלק לנו, שהפחזנית הפציחה שלו מתפקעת מקרם כבד וחלק. "את רואה?", הוא מביט בי אחרי שאני אוכלת את פרוסת האקלר שלי. "בדיוק בשביל זה אני עובד. בשביל המבט הזה שעכשיו ראיתי בעיניים שלך".

אלא שהוא באמת אוהב נשים, נשים הן חלק חשוב בצוות שלו, הוא מלמד אותן כל מה שהוא יודע, הן תורמות בחזרה עבודה קשה ורעיונות שמיתרגמים לגנאשים ולפראלינים חדשים.

ז'נאן לא עובד עם מתכונים, אבל עוברות שנים עד שהוא מרשה לעובד להכין גנאש. וידאל היא זאת שמכינה מדי יום את הגנאשים, תערובת השוקולד והשמנת שהיא הבסיס לממתקי השוקולד שמוגשים בחנות. שווה לעלות לקומה השניה של בית השוקולד רק כדי לראות אותה מכינה את הגנאשים, שבעה ביום, ובשביל הסיכוי שהיא תחפש כפית ותיתן לכם לטעום. "הגנאשים משתנים מדי יום, לפי החומרים ולפי מצב הרוח שלי", היא אומרת. "לפעמים הם יותר שוקולדיים עמוקים, ביום שבו יש לי צורך בסוכר הם בטח גם ייצאו מתוקים יותר".
כדי להעניק לגנאשים את טעמיהם השונים מרתיחים את השמנת תחילה, ולתוכה מערבבים, לדקות בודדות, את רכיב הטעם – עלי בזיליקום או נענע, פלפל סצ'ואן, שריחו דווקא פרחוני, קינמון, שבמקרה שלהם יש לו לוויית טעם של בננה, ציפורן, זעפרן, קרדמון שחור. אחר כך מסננת וידאל את השמנת וסוחטת מעלי הבזיליקום את שארית הטעם. לתוך השמנת הרתוחה והריחנית, היא מוסיפה שוקולד (להבדיל מהשוקולטיירים הגדולים האחרים, ז'נאן לא מגדל את פולי הקקאו שלו בעצמו או טוחן אותם לשוקולד. הוא משתמש בבסיס של שוקולד ואלרונה), עד שבקערה מתרכב גנאש מבריק, סמיך ויפהפה.
את הגנאש המוכן שופכת וידאל לתוך מסגרת מתכת מלבנית שמונחת על שולחן השיש. אחרי 24 שעות הוא מתייבש ומתקשה. אז היא חותכת את הלוח הגדול לקוביות קטנות, ונותנת להם להתייבש עוד 24 שעות. ביממה השלישית לחייהם זוכים הפרלינים לתוספות קטנות על ראשיהם ולציפוי שוקולד, וביממה הרביעית הם מקושטים ונצבעים. בסך הכל, ארבעה ימים שלמים נמשך תהליך ייצורו של כל אחד מהפראלינים, והם שומרים על טריותם עוד עשרה ימים.
את הפרלינים המוכנים כמעט, מסדרות שתי עובדות על פס נע של מכונה שמזכירה את הטוסטרים בבתי מלון, ומפלים של שוקולד מצפים אותם מכל הצדדים. כשהפרלינים יוצאים מפס הייצור, הם מונחים על נייר פרגמנט, שאותו מרימה אחת העובדות, ודרכו מתבוננת בבסיסי הפרלינים, מוודאת שאין בהם פגמים, כמו חור או בועת אוויר שפוגמת במעטה השוקולד השלם.

סופי וידאל מסננת את השמנת עם הבזיליקום, שבקרוב יהיה גנאש

סופי וידאל מערבבת את הגנאשים

בסוף הגנאש יימתח בין מוטות המתכת, יתקרר ויתקשה וייחתך לריבועים

השוקולדים אחרי התוספת ולפני ציפוי השוקולד האחרון

והנה הם, הפרלינים. בדרכם לאמבטיית השוקולד

ז'נאן עצמו מרחף מעמדה לעמדה, מדייק ומוודא ומקפיד. הוא מכניס ביצי חג גדולות לתוך אריזות פלסטיק שאת קפליהן הוא מוודא. הוא מצחצח בצמר גפן יבש את טבליות השוקולד. יחד עם מיוריאל דבר הוא מרכיב צדפת שוקולד, אחד מאלף חמש מאות פסלי שוקולד שלקראת החג נמכרים בעשרים ומשהו יורו החתיכה. ז'נאן מצטייד במבער עדין, מיוריאל בשקיק זילוף קטן עם קרם, ויחד הם ניגשים להתקנת הצדפה. ז'נאן מחמם במבער את בטנה של כפית מתכת, וכשהיא לוהטת, הוא ממיס בחום את שולי הצדפה, כך אפשר יהיה להצמיד אליה את הצדפה השניה. כמו בנאים, הם מאתרים נקודת אחיזה קריטיות, ז'נאן ממיס אותן עם גב הכפית ומיוריאל מזליפה קצת מהקרם המדבק. דקות ארוכות הוא אוחז בעדינות בשתי כפות הצדפה. הידיים שלו תפוסות והוא לא יכול לזוז, עד שהצדפה תתקשה ותתייבש בצורתה הסופית, אבל פרא האדם משוחרר כתמיד. "את מתוקה", הוא אומר למישהי מאיתנו. "אני אוכל אותך".

- הכתבה פורסמה לראשונה ב"דה מרקר וומן".

ז'נאן ומיוריאל מתקינים צדפה

ז'נאן מחזיק את הצדפה, עד שכל השוקולד יתייבש נכון

ז'נאן והצדפה. עדיין תחת השגחה

0

0

שוקולטיירים פריזאים אחרים שצריך להכיר

אם לצטט את מורט רוזנבלום, בהחלט ייתכן שז'אק ז'נאן אולי עושה את השוקולדים הכי טובים בעולם, אבל גם השוקולטיירים הנודעים האחרים עושים עבודה נהדרת.

המותג של מישל קלוזיאל הוא מהותיקים, ופועל מ-1948. השוקולדים שלו מתאפיינים באחוזים גבוהים של מוצקי קקאו, עד ל-100 אחוז, למיטיבי לכת.
Michel Cluziel,
201 rue Saint Honoré, 1e

לא רחוק ממנו נמצא ז'אן פול הוואן, שנוטה לפרוץ את גבולות השוקולד, כשהוא משלב אותו, למשל, בגבינות.
Jean-Paul Hévin
231 Rue St.-Honoré

פטריק רוז'ה מפסל בשוקולד משובח. לפעמים אפשר לראות בחלון שלו בסן ז'רמן תינוקות שוקולד שבורים, כלומר הוא הרחיק מאוד מטריטוריית הברווזים והשפנים המסוכרים.
Chocolaterie Patrick Roger
108 Blvd. St.-Germain

במקומות רבים בעיר אפשר למצוא סניפים של לה מזון דו שוקולה, ובפריז אין הדבר מעיד על איכות ירודה. זה עדיין נחשב אחד מבתי השוקולד הטובים בעיר, וממילא קשה מאוד לעמוד נגד מזרקות השוקולדה החמה שלהם.
La Maison du Chocolat
225 Rue du Faubourg St.-Honoré
33-1/42-27-39-44;

מישל שודן נחשב לחלוץ הדור החדש של השוקולטיירים הצעירים: יצירתי, אמנותי, ועדיין מחוייב לאיכות.
Michel Chaudun
149 Rue de l'Université

שוקולטייר לא מפורסם, שכונתי, ותיק מאוד ומעולה, הוא שארל ברח מונטורגיי, רחוב שווה כשלעצמו.

Charles Chocolatier, 15 Rue Montorgueil
75001 Paris
01 45 08 57 77

ולסיום, כתובתו של הז'נאן עצמו:

פתוח בין שלישי ושישי מ-11:00 ועד 19:00, בשבת עד 20:00 ובראשון שוב עד 19:00. אבל שעות הפתיחה משתנות בקצוות, אז כדאי לבדוק.

0

עוד באותו עניין (כן, יש עוד):

אי אפשר לדבר על פריז ושוקולד בלי להזכיר את דיוויד לייבוביץ', אחד מבלוגרי האוכל המצליחים בעולם. אם יש לכם המון כסף וזריזות ידיים תוכלו גם להצטרף לאחד מסיורי השוקולד הנדירים שהוא עורך.

–הבלוג של אייל גרוס, "המשתה", מציע שילוב מרתק של תיאורים ידעניים של סיורי אוכל, יין, שמפניה, תה ושוקולד בעולם, עם מאמרי דעה נוקבים בנושאי משפט, זכויות אדם ופה שם תאוריה קווירית, וגם פרקטיקה. תודה לאייל, שעזר לי לגבש את הרשימה, ותיכף יוסיף לכאן את פייר הרמה שלו, שעושה גם שוקולדים. אייל גם הפנה אותי לסיור האופניים המשכר בין שוקולטיירים.

0

0

יאללה תעמיסו. צולם בכניסה לחנות merci

יום חג בפריזאית: אי-שם במזרח התיכון נולדה בת למעצבת הבית ואישה שאנחנו מאוד אוהבים. נדמה שכעת כל שנותר הוא להנפיק לצאצאית דרכון ולהטביל אותה לפריזאות כהלכה כמה שיותר מהר. אנחנו מחכים.

הנוף מהמרפסת בדרך כלל כחול מעט פחות. הדירה של יעל ויערה

ליעל ויערה הולך קלף מטורף בכל הנוגע לדירות שלהן בפריז. היתה להן דירה מצוינת, ואיכשהו יום אחד, נפלה עליהן דירה מצוינת יותר. הייתי אמורה לשמוע את הסיפור, אבל בין העיסוקים שלהן ואלה שלי לא הצלחנו עדיין לתאם לנו כמה דקות ושלוש כוסות שמפניה, כדי שהן יסבירו לי איך זה קורה ואיך אפשר גם.

בכל מקרה, את דירתן המוצלחת (2) הן עוזבות קצרצרות לטובת נסיעה ומציעות להשכרה למשך השבוע הראשון של חודש ספטמבר. הדירה מעוצבת לעילא, והיא נמצאת למרגלות מונמרטר, ברובע אבס השווה, המתחדש והמתעדכן, עתיר המסעדות, הברים, חנויות הבגדים והסטייל, וכמו שאפשר לראות כאן, הנוף מהחלונות הוא כשלעצמו מספיק.

שקיעה. הדירה של יעל ויערה

לפרטים נוספים: yaelredl@gmail.com

]]> http://parisait.com/2010/07/12/monmartre-septembre-yaara-rentals/feed/ 0 http://parisait.com/2010/07/12/israeli-babysitter-wanted/ http://parisait.com/2010/07/12/israeli-babysitter-wanted/#comments Mon, 12 Jul 2010 11:30:34 +0000 כנרת http://parisait.com/?p=4695

דרושה שמרטפית מצוינת. ילדת אילוסטרציה

עזבו מרפסת. מרפסת זה נחמד. אבל מה שכל בית צריך באמת, זאת בייביסיטר טובה. שתיתן אוויר לנשימה וזמן לעבודה, ובעיקר גיבוי: הידיעה שיש מישהו נוסף לסמוך עליו, להעזר בו, להתחלק איתו בעול.

* משפחה ישראלית-ספרדית, דוברת אנגלית וצרפתית, הגרה בפריז (רובע 15) מחפשת סטודנטית רצינית ואחראית שתאסוף תינוקת בת שנה (באוקטובר) וילד בן 5, מבית הספר ותטפל בהם בשעות אחה"צ, החל מספטמבר ובמשך כל שנת הלימודים. אפשרות להעסקה גם בשנת הלימודים הבאה 2011-2012. ליצירת קשר: Email: smadyil@gmail.com, Tel: 06 70 37 47 60.

* בהזדמנות זאת, בייביסיטריות ושמרטפים – כאן לא מפלים, רק שתהיה גישה לילדים, רצון טוב, אחריות והמלצה אחת לפחות – מוזמנים ומוזמנות לפרסם את פרטי ההתקשרות שלהם כאן בתגובות.

Pavillon de la reine

זה תמיד מתחיל ממייל מהוסס שמתנצל על ההעדרות הממושכת (וההדדית יש לציין) מחיינו, שואל מה נשמע ומבשר על הגעה קרובה לעיר. ערב, יומיים או סופשבוע שנפרטים להמלצות על שתי מסעדות ומלון. בתחום המסעדות, אנחנו דווקא בסדר. כרטיס האשראי יעיד שאנחנו לא מתרשלים בגיזרה הזאת. אבל כשמדובר במלון – אנחנו בבעיה. נסו לשלוף מהשרוול המלצה על מלון ליד הבית. נכון שקשה?

בדיוק למצבים האלה המציאו את השמור החזר. הרשימה שגובשה כאן היא תוצר של אוסף עדויות ממקור ראשון (החברים ישנו, אנחנו באנו לבקר בלובי) או שני (החברים נהנו, פגשנו אותם במטרו) או שלישי (הבלוגרית האמריקאית החביבה עלינו ממש התלהבה) וככזאת השתמשו בה תוך הסתייגות מסוימת – תמיד כדאי לבדוק גם את המלצות הגולשים באתרי ההזמנות הגדולים באמצעות גיגול זריז. יאללה לרשימה:

Pavillon de la Reine
מלון בוטיק קלאסי ואיכותי ממש בתוך פלאס דה ווז'. יפהפה, מוקפד ועם ארוחת בוקר מלכותית ראויה. מומלץ מאוד. יקר מאוד.מדובר בכ-400 יורו ללילה. אבל שווה.

כתובת: 28 Place des Vosges

אתר המלון

Le Bourg Tibourg
לה בורג טיבורג, מלון מוצלח ונעים וממוקם מצויין במארה. חדר זוגי בכ-230 יורו ללילה. מערכת ההזמנות קצת מעצבנת ומומלץ להתקשר אליהם – הם מדברים אנגלית מצוינת.

אתר המלון

Bel-Ami
מלון נעים בגדה השמאלית בנקודת מוצא מעולה לטיול ערב נעים ברובע הלטיני והאיים ובקרבת שלל מסעדות מעולות. מודרני מעוצב ואיכותי.
חדר זוגי בכ-400 יורו. עדכון: מחירי החדרים מתחילים ב-160 יורו למזמינים מספיק מראש.

אתר המלון //  להזמנות במחירים מוזלים (בדרך כלל. מומלץ להשוות לאתר הרשמי)

MAMA SHELTER LOGO

Mama Shelter

מלון עסקים סופר מעוצב ומגניב לאללה שתכנן פיליפ סטארק. הוא זכה בלא מעט תחרויות ודירוגים ולא בכדי: נוח, חדשני וחוויתי עם אופציה לא רעה למפגשים מעניינים בלובי ואפילו זול למדי במונחי העיר. חסרונו הגדול: מרוחק ממרכז העיר (ברובע ה-20) ומתחנת המטרו. אם אתם אנשי עסקים / לבד והגעתם לעיר ללילה או שניים. זאת בחירה ממש מוצלחת גם אם לוקחים בחשבון את המונית הלוך וחזור בבוקר ובערב (כ-15 דקות נסיעה, 20 יורו).

אתר המלון // להזמנות במחירים מוזלים (שוב, למרות ההבטחות למחיר הזול ברשת, כדאי להשוות).

צמד הערות לסיוום:

1. הדרך הטובה ביותר למצוא מלון טוב וזול (יחסית) בפריז היא לחפש דרך אתרי המלצות הגולשים, כמו tripadvisor. הבעיה: לרוב הגולשים אין מושג על מה הם מדברים וחלק מהביקורות פיקטיביות. במסעותינו באירופה אנחנו משתמשים כמעט תמיד ב- booking.com המצויין. מנסיוני הוא בולט על פני האחרים במהימנותו. ובדרך כלל יש למעלה מחמישים תגובות על כל מלון. הציונים והביקורות הטקסטואליות מאוד אמינות, ומשקפות היטב את איכות המלונות עוד טרם הביקור. שירות הלקוחות יעיל, ומניסיון ברוב המלונות הם מציעים את התעריף הזול ברשת. אבל אחרי שנבחר המלון, מומלץ תמיד לעשות עוד חיפוש אחד על המחיר באתרים אחרים או באתר המלון עצמו.

גילוי נאות: לאחרונה (יוני 2010) הצטרפנו למערכת השותפים של booking זה אומר שאם תזמינו חדר בגלל שלחצם על הלינק למעלה, הם מבטיחים להעביר לנו קצת. נחיה ונראה. אם זה מעצבן אתכם במיוחד, לחצו על הלינק הזה, דרכו לא נקבל אפילו תודה (אבל אתם תשלמו אותו דבר).

2. הת'ר סטימלר הול, עיתונאית אמריקאית שחיה בפריז, בודקת מלונות עבור Fodor's ומדריכי תיירות אחרים. היא ראתה מאות מלונות, ובוחנת את הסך הכל הכולל של המלון, מהעיצוב, הניקיון ועד השירות. היא מאוד יסודית ומקיפה. במדריך המלונות שלה היא עובדת חזק על הנמכת הציפיות, וסוקרת שורה ארוכה של מלונות שהיתה בהם בעצמה, לעתים גם בילתה לילה (על חשבון המלון אמנם), בחלוקה לרבעים, לרמות מחיר, לסגנונות.

(מושיק)

כבר מזמן אמרתי (וכתב ההוכחה נמצא כרגע בכתובים) שבפריז תיירים אוכלים טוב ממקומיים, ומהגרים אוכלים טוב מתיירים, ומהגרים שקוראים אוכלים הכי טוב מכולם. אז הנה, אתר של מהגרים שקוראים על אוכל, שכותבים על אוכל, שמבשלים, שמצלמים (מדור ה-Daily Porn ממש קשה לצפיה), שמפרסמים  מאמרים וספרים על אוכל  ועכשיו הם גם עושים את זה יחד: Paris by Mouth.

בכותבים: אלק לוברנו, שבחר בקפידה את 102 המסעדות הטובות ביותר בפריז, מג זימבק, עיתונאית וצלמת אוכל היא עורכת האתר, קלוטילד דוסולייה משוקולד וזוקיני הנודע, שהיא אנציקלופדיית אוכל פריזאי (מפת האוכל והחנויות שלה כאן מצד ימין בקישורי פריז), דורי גרינשפן, בשלנית, עיתונאית ומחברת ספרי בישול ואפיה, ועוד כמה, שאני קוראת את כתביהן על בסיס קבוע, כמו וונדי לין ופיליס פליק. וגם קריסוס, כלומר כריסטופר ואקים, שהוא בכלל אנליסט בחברת השקעות, אבל כותב על כל מה שהוא אוכל בחוץ, ולא שוכח לצרף חשבונית.

מדריך המסעדות שלהם הוא ביקורתי, מגוון, עדכני, יעיל, יש לו מנוע חיפוש מצוין לפי איזורים, מחירי ארוחות ולפי ימות השבוע, ובכל עמוד של מסעדה קישורים לביקורות מהימנות בלבד.

מצד אחד, ככה יפה, שלקראת סוף דרכנו כאן צומח כאן יופי של מאגר מידע לאיתור הארוחה הטובה הבאה. מצד שני, עכשיו אפשר לפרוש בשקט.

באותו עניין:

רשימת המסעדות השוות" של "פריזאית", בכל זאת

בלוג האוכל של פרנסואה סימון, מבקר האוכל של לה פיגארו. קצר ועצבני, ויש גם תרגום לאנגלית