נתחיל מהסוף. מקרון מוזהב של Lenôtre

תמרצתי את עצמי: אם אסיים לארוז בזמן, תהיה לנו שעה לפני איסוף הילדות מהגנים ולפני טיסת הערב המאוחרת. מתברר ששיטת האסימונים עובדת עליי יופי, אם רק תחליפו אסימונים במקרונים.

ארזתי הכל, בעצמי, אף אחד לא נתן לי שום דבר להעביר, וכן, אני יודעת למה אתם שואלים.

Café des Musées. כתובת אסטרטגית

Café des Musées במארה הוא אחד המקומות שרצוי לזכור אותם, לכל שיטוט במארה. הוא ידוע ועמוס ושווה להזמין אליו מקום, כפי שבאמת עשינו ממש ביציאה מהבית, והבטיחו לנו את השולחן האחרון בדרך לשירותים. תודה באמת.

Café des Musées. מסורתי וכיפי באופן עכשווי ביותר

ברגע שנכנסנו, היכו בנו ריח נהדר ושריקת בשרים על מחבתות ומיד ידעתי: זה מקום לאהוב. זה לא רעיון רע, מתברר, למקם את המטבח מול הכניסה למסעדה. למרות הבטחתם, הושיבו אותנו במקום הכי טוב במסעדה, אחד לפני השולחן העגול שבקצה שתמיד כשאני רואה את שכמותו אני מפנטזת על הארוחה הבאה עתירת החברים במקום, לפני המדרגות שמובילות לקומה האחרת שבה אפשר לשבת, ועם תצפית על אולם המסעדה הלא גדול, על כרזת הפרסומת של תערוכת הבאוהאוס התל אביבי שהוצגה לפני כמה חודשים ב-cité des arts, על הפריזאים שרק ירדו לצהריים (כולל שוקולטייר אחד משובח ביותר מקצה הרחוב, שלפועלו אתוודע ממש בקרוב), ועל התיירות היפניות שזכו בסיום הארוחה לאריגטו מלצרי מסביר פנים ולגמרי לא מתנשא.

הזמנתי את החזיר הורדרד שיצא מהמטבח בצלחות-צלחות עם ירקות בורקים מחמאה, ביניהם גם הכרוב הפרקטלי המשוגע (מנת היום: 13 יורו כולל הראשונה). הוא הזמין בלאנקט דה וו, שזה אוכל ביסטרואים אופייני, שהגיע ברוב טקס אחרי עשרים דקות ובסיר ברזל קטן.

ענפי הטימין מציצים מתחת לפאטה הכפרי. קפה דה מוזה

חזרזיר חזרזיר וירקותיו הוא. קפה דה מוזה

בלאנקט דה וו. קפה דה מוזה, עדיין

אני ניצחתי.

תראו, זה לא הביסטרו הכי טוב בעולם. הפאטה הכפרי שקיבלנו כראשונה היה גס וסותם עורקים כנדרש ממנו, הבגט שהגיע לפניו היה מעולה באופן מפתיע (קטגוריית הלחם במסעדות רבות מופקרת לטובת הבגט במאפייה הקרובה, שהוא לא תמיד הטוב ביותר), בקבוק המים הגיע אחרי שביקשנו מיליון פעם, והבלנקט דה וו היה עדין, אבל קצת משעמם, אם תשאלו אותי.

החזרזיר שלי היה ורוד ודי מוצלח. היין הלבן בשישה יורו לכוס היה נפלא, ועם טעמים של שורשים ואדמה, ואל תשאלו אותי מה שמו, הוא היה מוסקט כלשהו, מ-Cahors, נדמה לי, אבל אני לא מתחייבת על זה; לא לפני טיסה, שהתגלתה בדיעבד כיציאת מצריים מפרכת, לא כולל מן רך שיורד מן השמיים בלי תיאום מראש. והמלצרים היו נחמדים, והיה חם בפנים וזולעף בחוץ, והיה טעים למדי ומסורתי לחלוטין וכל זה בקצה אחד מרחובות הקניות המוצלחים בעיר ודקה מפלאס דה ווז', הפופיק האמיתי של העיר (או אחד מהם), ואם הייתי שואלת את וויניקוט, באותם צהריים גשומים, זה בהחלט היה ביסטרו טוב דיו, וכתובת חשובה לזכור לכל יום קניות במארה.

אולי בגלל שלא היה שום דבר שובה לב בתפריט הקינוחים, אולי בגלל שרציתי עוד כמה דקות ברחובות כאן לפני שאני ממריאה לארץ אחרת, אולי בגלל שכמה פינות רחוב מכאן מחכה סניף של Greard Mulot ועוד כמה פינות אחר כך, סניף של Lenôtre. כך או כך או כך, לא הזמנו קינוח בקפה דה מוזה, ויצאנו לגשם הנדיר.

אנחנו מאוד אוהבים את המקרונים של לדורה, וכבר הספקנו לטעם את אלה של פייר הרמה, אבל באלה של בית לנוטרה, שגסטון, האב המייסד שלו נפטר ממש לא מזמן, יש איזו מוצקות וכבדות שאנחנו מחבבים, ומעדיפים למעשה על פני האווריריות המוחלטת של פייר הרמה. הצבעים לא בהכרח משקפים את הטעמים כנטען בלוחית הזיהוי שבמקרר הזכוכית המאורך, אבל תראו כמה יפה הירוק המוזהב הזה. וגם השוקולד היה נהדר, וכתמיד, גם ההוא עם הקרמל וקצת מלח היה מצוין.

בדיעבד, המקרון האחרון מהתמונה הראשונה, אולי זה בכלל היה פק"ל טיסה, גלגל הצלה נבואי קטן לאמא אחת, שתי ילדות קטנות, טיסת לילה, שביתת פקחים, צ'רטר זול ועיכוב של שש שעות. ואולי זאת היתה מדלית זהב קבוצתית (שאכלתי לבד, אופס).

האורנג'רי. ציירת מעתיקה את הליצנים של André DERAIN

השאירו אותי לבד בעיר. כולם נסעו: מי לתל-אביב ומי לסקי. כמובן שקצת קשה לקטר על כמה ימי חופשה עצמאיים בפריז – אבל לא בלתי אפשרי. לכן, סוף השבוע הוקדש למנוחה בטלנית ולגיחה רכובה קצרה לכיוון המארה. אך כשהתחיל שבוע חדש הרגשתי שאני חייב לפתוח אותו ברגל ימין. בהתחשב בכך שהעוזרת מצלצלת בדלת בשמונה, חיפשתי מקום נעים ומעניין לבלות בו את הבוקר. אלא שיום שני הוא יום מנומנם במיוחד בעיר שגם כך לא מחבבת יקיצות מוקדמות מדי. למרבה התדהמה גיליתי שדווקא האורנג'רי (Musée de l’Orangerie) מקדים להיפתח כבר ב-09:00. אכן, הפתעה משמחת.

הכניסה לאורנג'רי

האורנג'רי מתחבא בקצה הדרומי של גני הטיולרי. משיורדים במטרו של הקונקורד צריך פשוט ללכת לכיוון הסן ולהמשיך לאורך כל הצלע התוחמת את גני הטיולרי. בינתיים הכיכר העדיין לא כל-כך סואנת והתצפית ממנה אל האייפל וכיפת הזהב של האינווליד הן פתיחה מצויינת ליום. כשמגיעים מגלים שמדובר מוזיאון קטן ונעים ומזמין. הוא נפתח כבר ב-1926 כדי להוות אכסניה לכמה מציורי הנימפאות המרשימים של מונה. המבנה שופץ מאז כמה פעמים ונפתח מחדש ב-2006 לאחר תקופת שיפוצים ממושכת שאפשרה להעביר את הציורים של מונה לחלק העליון של המוזיאון שם ניתן לראות אותם מוארים באור יום בהתאם לכוונתו המקורית של הצייר. בנוסף, מכיל המוזיאון אוסף קטן, מוקפד ומרשים של ציירים אימפרסיוניסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים: רנואר, סזאן, מאטיס, מודליני, פיקאסו ועוד.

רנואר. Portrait de deux fillettes

המבנה עצמו מרשים ומעניין, אך למרות שהוקם כדי לשרת את היצירות של מונה, דווקא הן נראות חיוורות ואנמיות מעט – ואולי היתה זאת רק השעה המוקדמת על אורה החיוור. בכל מקרה, אצטרף להמלצת בעלת הבית, כדי לראות את היצירות של מונה כמו שצריך – סעו לג'יברני. החלקים האחרים מוצלחים הרבה יותר. השבוע (עד ל-8 במרץ 2010) מוצגת תערוכה מרתקת על האופן בו מציירים ילדים שמלווה בסרט וידאו עשוי היטב ובו ראיונות עם כמה מהילדות ששימשו מודלים ליצירות (משעשעת במיוחד מאיה פיקאסו).  התצוגה הקבועה מכילה בחירה מצויינת של עבודות ומציגה בין היתר מקבץ מרשים ומרגש מציורי חיים סוטין (כן, כן, ההוא מהרחוב בלי החנייה).

אבא צייר. Maya Picaso

בשורה התחתונה, זה ממש מחדל שלא ביקרנו באורנג'רי עד היום. אם אתם בעיר השבוע – רוצו להספיק לראות את תערוכת ציורי הילדים, גם אם לא – זה מוזיאון שווה ביקור ויכול להוות פתרון מוצלח למי שמגיעים לעיר רק לסופשבוע ורוצים לראות קצת אומנות מעניינת בלי להישאב לתוך מוזאוני הענק העמוסים והמאיימים. בשורה התחתונה האמיתית, סיימתי את התערוכה ואצתי ללגום שוקולה שו באנג'לינה המשתפצת מעט אף היא. רציתי לקטר, אבל השילוב של שוקו חם, סמיך עם שמץ חריפות בלווית קצפת עשירה הוא בלתי מנוצח ובלתי קטיר.

כרזת התערוכה

http://www.musee-orangerie.fr

(מושיק)

תפקיד נוקשה המשתנה לפי שעות היום. Fabre d'Eglantine עובר מהבוקר לצהריים

אני מתנצלת מראש על חילול הקודש. סליחה על הכפירה בעיקר. אבל תצפית משתתפת אינטנסיבית, עשרות כוסות קפה הפוך, מאות קפה נואזט (נגיע לזה), עשרות סלטים (נדבר על זה) וכמה כוסות של קיר על בסיס ריזלינג (עזבו. יש דברים שהשתיקה יפה להם) הסמיכו אותי לקבוע: פריז זקוקה לבית קפה תל אביבי. יש אנשים שמוכרחים לברר את מצב החניה לפני שהם בוחרים מקום לפרוק בו את חפציהם. אני, בכל אי בודד בו ינחיתו אותי, זקוקה אנושות לבית קפה ראוי. מקום לשתות בו קפה טוב, לעלעל בו בעיתונים, לפגוש בו אדם או שניים מעניינים, לצפות בעוד כמה מסקרנים, להיות בו לבד, לחשוב בו, לאכול בו טוב או לפחות לא רע. עם כל השאר אוכל להסתדר. פריז, תגידו עליה את כל הדברים הטובים, את רובם כבר אמרתי בעצמי, עדיין לא הציעה לי את בית הקפה ההוא שאני מחפשת. אל תספרו לי על ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר. הם לא יושבים בקפה מתחת לבית שלי, ועברתי קפה-קפה במונפרנס ובסן ז'רמן, וחוץ משלטי זיכרון, תמונות שחור לבן ואגדות של מלצרים קשישים, לא, סימון לא הרביצה בי פמיניזם וגם לא פילוסופיה, ולא, סארטר לא ניסה להתחיל איתי כדי לספר על זה לבובואר בסוף היום. לא נתקלתי גם בפיקאסו, לא בז'ק פרוור, לא בבוריס ויאן ולא בהמינגוויי.

ארוחת בוקר. קפה על כיכר נסיון

גם לא נתקלתי, אגב, במחליפיהם הצעירים. נכון, יש סיכוי שישבתי שולחן ליד גדי טאוב המקומי ולא זיהיתי אותו. אבל אני מצותתת לשיחות. מותר לי, במיוחד כשאני לובשת את פרצוף האני לא מבינה מה שאתם אומרים וממקמת מחדש את המשקפיים על האף כדי לחדד את השמיעה בכל פעם שהשיחה מתלהטת. אלא שהשיחות בשולחנות הסמוכים מתלהטות לעתים רחוקות ממש, ולא שמעתי, אף פעם, שום דבר שדומה למה שראיתי בסרטים על הסלונים הספרותיים. אולי אחרי רדת החשכה.

פה ושם אפשר לראות מוזיקאים מתאמנים על פרטיטורות. בלי שום כלי נגינה, רק קוראים את המוזיקה מתוך ספרי התווים, מלווים אותם בתנועות ידיים או בהבעות פנים מתאימות. בטוח, אם כן, שגם בבתי הקפה הפריזאיים עדיין נכתבות פה ושם יצירות מופת. אבל למרות שכל כותב שמכבד את עצמו מחזיק מחברת עור שחורה ויקרה מדי לשרבט בה את שירבוטיו, אף אחד כבר לא באמת כותב בהן רומנים, גם לא טורים לעיתון. ולפטופים? רק תבקש לחבר את המחשב הנייד לחשמל ותחטוף מבט מזועזע, כאילו ביקשת קטשופ ליד הצ'יפס. אבל אולי פעירת מחשב היא דרישה מוגזמת. נתחיל בקפה. התחלה גרועה. הקפה הצרפתי די מחורבן, סלחו לי על הצרפתית. בתצורתו הבסיסית, אספרסו, הוא לא נוראי, אבל קפה הפוך לא יודעים איך להכין כאן. אפילו במעדניה של פושון היה ההפוך בשמונה יורו גרוע לא פחות מאשר הסטנדרטי שנמכר בארבעה. למדתי, אם כן, להתפשר על קפה נואזט, אספרסו עם מעט חלב, משקה שלא מצליחים להרוס כאן כמו את ההפוך, וגם עולה חצי ממנו.

ואפשר גם שוקו חם. Square Trousseau

פרט לכמה בתי קפה שמגישים בראנץ' במחירים מופקעים, בעיקר לתיירים, כמו Ladurée היפהפה ברחוב בונפרטה בגדה השמאלית, בשעות הבוקר מזכירים בתי הקפה הפריזאיים בעיקר את קפה צמרת. ההוא, כן. אין מוזיקה ואין שנסונים, אין בגט ואין קרואסונים, אין ספרים ואין עיתונים. יש קפה. ונואזט, אם תתעקשו. בכלל, בפריז, כמו כל דבר אחר בפריז, בתי הקפה מתנהלים בסדר יום מוגדר. על הבוקר נכנסים הקבועים לקחת קפה. הם לוקחים את הקפה שלהם על הבר, מעלעלים רגע בעיתון היומי המקופל על הבר, ובשנים האחרונות אפילו לא מלווים את תידלוק הבוקר הזה בסיגריה.

אחרי ששורת הלוקחים קפה מתפזרת לעמל יומה, אז אפשר לשבת לקפה. את זה אני דווקא מחבבת בקפה הצרפתי: כמו על הספסל הצרפתי, גם בקפה אתה יכול לשבת לגמרי לבד. אפילו לא מוכרחים לעשות משהו. להיפך, ככל שתעשה פחות, תיתפס אינטלקטואלי יותר. ועכשיו לממצא מדהים: במרבית בתי הקפה, שום דבר לא מוגש ליד הקפה. גם אם לבית הקפה צמודה מאפיה משובחת בעל בית הקפה ישלח אותך, פורע החוק הרעב בשעות הלא נכונות, לקנות לך את קרואסון השקדים שלך בעצמך, ואף ירשה לך לאכול אותו ליד הקפה. או הנואזט. אבל משהו מהמטבח? חכה לצהריים.

לקראת חצות היום חייבת הישיבה חסרת התכלית להיפסק. עכשיו אוכלים. כי בבתי הקפה הצרפתיים מותר להתבטל בשעות המוקצבות לכך. תרגיש חופשי בין תשע לאחת עשרה וחצי, בין ארבע לשש וחצי, השעות שבהן לוקחים משהו לשתות, ובית הקפה הופך לבר רחובי נעים. צריך שתחליט, מראש, למה באת. כי אם תאמר שאתה אוכל, מיד יצפו ממך להזמין ארוחה מלאה, ואם תפגין היסוס, תבקש להתחיל בכוס יין ואז לראות אם מתפתח לו הרעב שמצדיק להוציא עשרה יורו על כריך, יאסוף המלצר בהפגנתיות את כוסות היין והסכו"ם והמפית.

בשעות אחרי הצהריים. קפה בר במארה

חסרה כאן הנינוחות הזאת, הישיבה הזאת שמרשה לעצמה להתפתות לרק משהו קטן. כי אין משהו קטן, ואוכלים רק בזמן הסעודה. אז אולי סלט? אוי ואבוי, הם קוראים בשם הזה לאוסף מה-קשור הירקות המבושלים, עם הביצה הקשה החצויה, שתי פרוסות ז'מבון והרוטב השמנוני שאמור לחבר בין כל אלה. תשכחו גם מסיידר חם בחורף, וקפה קר כהלכתו אפשר להשיג, אם מוכרחים, רק בסטארבאקס. אבל מה שבעיקר נעדר מבתי הקפה הפריזאיים, היא רשת הקורים הדקיקים, הבלתי נראים, שעוטפים את בתי הקפה התל אביביים. המלצרית כבר יודעת שבשבילי נואזט, כרגיל, ושהילדים שלנו בני אותם הגילאים, ואפילו הבטחתי שאביא לה גלויות מהביקור בישראל. בבית הקפה הזה אפגוש מדי פעם חברים מהשכונה, ינופנפו פה ושם שלומים ויוחלפו נשיקות ואיחולי יום טוב. אבל בסופו של דבר, בתי הקפה הצרפתיים, כמו הצרפתים, הם פרודות זהות למדי של שכונתיות מצומצמת.

ואילו בתי הקפה הישראליים, כמו הישראלים, ינסו בכל כוחם לחפש את הייחוד שלהם, את הנישה שלהם והקהל שלהם, ואחרי שימצאו את כל אלה, לא יוכלו להתנתק מהשבט שלהם. קפה "מיכל" בדיזנגוף, "מזה", באחד העם, "נוח" באחד העם צפונה משם ועד "נחמה וחצי" מול הריסות "הבימה" הנבנית מחדש ואפילו "מטילדה" במעוז אביבה המרוחקת, כולם, בסופו של דבר הם סניפים של אותה רשת, חדרים שונים של אותו בית, תחנות ריענון על אותו מסלול ידוע מראש. באחד תוכל להיות אמא מהגן ובאחר יועצת ארגונית במשרדה הארעי, בשלישי תוכל לכתוב שעות, ברביעי – להעמיד פנים שאתה כותב אבל בעצם לנחש מה כותבים האחרים, ואל החמישי תיקלע ברגעים שבהם לא תמצא את עצמך ושם, תדע מראש, מישהו שתכיר כבר ימצא אותך. בכל אחד מהם תוכל להרגיש בבית, או בבית הקפה שלך, אבר חיוני באותה רקמה אנושית אחת חיה.

* פורסם באוגוסט 09′, בטור שלי "מפריזה", במוסף 24 של ידיעות

- – -

באותו עניין:

צ'רלס ברמר, כתב הטיימס מפריז, מספר על דעיכת בתי הקפה בצרפת, ועל החלצות הממשלה לעזרה.

Le loir dans Le Theiere הוא בית קפה במארה, או בית תה בעצם. אבל הוא מוצלח מאוד, בעל מרקם ניו יורקי ומאפים מעולים ועוגות לא פייריות. היחס אנטיפתי לעילא, הכסאות מגובבים, אבל המיל פיי היה נפלא, וגם הסן מרסלן המותכת.

ב-Lina's יש קפה מוצלח (!), דברים קטנים וטובים לאכול לידו ואפילו אפשר לעבוד בו בניחותא. ואם תתנו לי די כסף לבזבז בצומת אחת, אני אשקיע את כולו בין החנויות שעליהן הוא צופה: Paul & Joe, Y, והשלישית החדשה והשווה – All Saints Spitafields, שהייתי מתמכרת לה, לו אך היה לי עדיין אופנוע.

וכמובן מי שבאמת רוצה לסייר בעקבות לוחמיו העשויים ללא חת של בית הקפה הצרפתי, ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר, לא צריך להרחיק לכת, אלא להפקיר כמה שעות בין הרובע השישי לארבע עשרה.

ולחדשות הטובות בהרחבה (ולקח לי זמן להבין שמדובר ברמז מטרים)

12, 13, 9, 11, 10. נכון שאנחנו מקפידים להקשיב לאתר מזג האוויר של הביביסי, שמציע לנו תמיד את התחזית האופטימית ביותר, אבל הפעם גם המציאות מיישרת קו. כבר קצת פחות קר. בצהרי יום שישי נרשמו במדי החום של בתי המרקחת 10 מעלות, והמבנים היפים של הרובע השני השתקפו בחלונות הראווה שלהם, באדיבותה של שמש גחמנית.

הפעם זאת קטנה פריזאית בלתי ממוקדת, וליתר דיוק משוטטת:

מבט על לה האל ועל הבורסה. קיבוץ גלויות, שלא לומר כיכר אתרים

פסאז' ויויאן. תמיד עובד

והגילוי הכי משמח של השבוע: הספריה הלאומית. אבל המקורית, לא זאת במיטראן, אלא ברחוב רישלייה, התגלתה כמקום נפלא לעבוד בו, כלומר אם מוכרחים לעבוד. כסאות נוחים, אפלולית נעימה, המוני ספרים לתעות ביניהם כי אי אפשר לברוח לאינטרנט (נראה לי שאני מוכרחה פטיט לארוס), וחוקרים וחוקרות, תלמידים ותלמידות טובי מראה, נעליים וצעיפים. ודי מרחב בינך וביניהם. שלא לדבר על 18 המטרים שמפרידים בינך ובין תקרת הזכוכית, והערים החקוקות באבן המקיפות אותה (גם ירושלים. כן).

ועכשיו שאלה לקוראים הכותבים: בלי תעודת חוקר, בלי תעודת סטודנט ומבלי לקבל בכל פעם אישור מחדש על ספר פיקטיבי שדרוש לי לצורך התחקיר, איך אפשר להכנס לשם באופן שוטף?

והאם מישהו יודע מה משמעותם של פתחי האיוורור בצורת כלובי אמודאים שמגיחים מהרצפה? זה ז'ול ורני לגמרי.

הספריה הלאומית ברישלייה. מישהו יודע איך נכנסים?

]]> http://parisait.com/2010/02/22/petite-parisienne-10-degrees/feed/ 5 http://parisait.com/2010/02/14/le-train-bleu/ http://parisait.com/2010/02/14/le-train-bleu/#comments Sun, 14 Feb 2010 16:01:08 +0000 כנרת http://parisait.com/?p=4350

עושה חשק לקבוע משהו. Le Train Bleu

מזל שהיתה לנו פגישה באזור.

דווקא בניתי על המקום הזה לחגיגת יומולדת ילדותית אחת או אחרת, כי אם אפשר לדעת עליו דבר אחד מראש, זה שהוא חגיגי. אבל המחירים הגבוהים הרתיעו אותי, כמו גם הניסיון: מקומות שהם יפים עד כדי כך, במיוחד כאלה שחוסים בצל כנפי ההיסטוריה, נוטים לדהור לכיוון הממוצע על ידי הגשת אוכל בינוני עד רע מאוד. יש לנו ניסיון בינוני מינוס עם Bofinger המהוללת, ואפילו עם Le Vaudeville, שאמורה אמנם להשתייך לרשת Flo, אבל לוברנו טען שהיא בכל זאת טובה. גם שם, לא שהיה גרוע, אבל ממש גם לא היה טוב. גם לגבי Le Train Bleu, המסעדה-בר-קפה-בראסרי-מה לא שבגאר דה ליון, טען לוברנו שהאוכל אמנם יקר מאוד, אבל הוא טוב, ושהדקור שווה את היוקר.

אני, אגב, מסכימה עם זה. אולי לא לשלם עשרה יורו לכוס מיץ גזר ב-George היפהפיה בקומה השישית של מרכז פומפידו, אבל האווירה משנה, ושווה את הכסף. הגבול שלי הוא לאכול גרוע ויקר. אבל אני מוכנה בהחלט לשלם היטב עם אוכל סביר במקום יפהפה.

עזבו עקרונות. היתה לנו פגישה, והיה לנו קצת מהבוקר הקפוא הזה, ונזכרתי שבגאר דה ליון נמצאת Le Train Bleu.

גאר דה ליון. אחת הרכבות מכאן מביאה לפול בוקוז

תחנות רכבת פועלות עליי בדרכים סותרות: הן מרחיבות את הריאות וצובטות את הלב. שהרי תמיד יש בהן פוטנציאל לנסיעה, לגילוי  מקומות חדשים, ובתוך הפוטנציאל הזה טמון גם זרע הפרידה. גאר דה ליון לא שונה, והאמת שאפילו כשמגיעים אליה במטרו, הדוכן לממכר מאפים שם, Bon Journee, מפזר שם ריחות מסחררים של קרואסון שוקולד.

כשעולים במדרגות, לכניסה הראשית של המסעדה-בר-בראסרי-מה לא, אפשר להרכין מבט ולהציץ לנעשה במטבח. זה לא מראה מבטיח.  אבל למי אכפת מהקרואסונים שדרך החלון המאובק נראים עבשים, מתגלגלים על איזה מגש מתכת. ברגע שנכנסים פנימה, והנברשות וציורי הקיר, ומחיצות העץ וריפודי העור, וברזולי הנחושת, והמלצרים המחולפים, כל הבל אפוק הזה מתאגד כדי לתת לך את התחושה שמשהו מיוחד יכול לקרות עכשיו. פעם ביום מוכרח להתארגן לו רגע כזה, שמשהו מיוחד יכול לקרות בו.

המלצרים עסוקים בשלהם, והתפריט ב גוני ויקר באופן שערורייתי, אבל למרבה ההפתעה, השוקו (בשמונה יורו, נו) היה כוס ריקה עם קנקן של חלב חם וקנקן של שוקולד מומס, הקפה היה בסדר, והמאפים היו כמו שצריך.

שוקולד חם, הפוך ושלושה מיני-מאפים. 19 יורו. שווה

אבל מה שהיה הכי מגניב, מרענן ומפתיע, היה המסביב:

אני מחבבת את הרובע שלי. מבט החוצה

ומלצרים בחליפות. Le Train Bleu

גם אנחנו באצילים. אחד מציורי הקיר ב-Le Train Bleu

בהתחלה חשבתי שכולם מסביב בדרך לאנשהו, עם מזוודות על גלגלים או תיקי גב. אבל לאט לאט (וליתר דיוק – בדרך לשירותים) התחוור, שהטראן בלו, בשעות הבוקר, הוא מה שהיה לי מטילדה בישראל, או מלון מנדרין, עם הספגטי המוקרם שלו והקפה ההפוך בכוס זכוכית גבוהה (אבל בשלושה צבעים, הלו!): מקום טוב באמצע, נוח לפגישות וידידותי לאדם העובד מחוץ לביתו. במה שהם קוראים "בר", ועוד "ביג בן בר" יש כורסאות עמוקות מרופדות בעור בורדו, לחוץ פנימה בכפתורים עגולים, והן כולן, כמה מפתיע לגלות, מאויישות באנשים עם  לפטופים. וחשבון הוצאות, אני מניחה. למרות שאם באמת אפשר לשבת על קפה בארבעה וחצי יורו כל הבוקר, אפילו לא מוכרחים תומך נדיב בשביל זה.

לידינו ישב עיתונאי חמוד וריאיין מישהו שנראה כמו מנהיג מקומי, קטן, עם חיוך טוב, וסנדלים וגרביים. ופתאום הצטערתי שאין לי יותר מדי פגישות עבודה לקבוע, כי אני די משוכנעת שלפגישות עבודה שם הייתי מגיעה ממש בשמחה (וגם בזמן. כשנוסעים במטרו אף פעם לא נתקעים בלי כרטיסי חניה).

0

רסטות. עשר בבוקר, שני מבקרים משקיפים על הערימה של בולטנסקי

ראשית, צריך להזהיר מפני ספוילר. אם אתם מתכוונים לבקר בעצמכם במיצב של כריסטיאן בולטנסקי בגראנד פאלה אל תמשיכו לקרוא.

אני רצינית: אם ייצא לכם להיות בפריז עד ה-21 לפברואר, תקפצו לגראנד פאלה, אבל אז אל תביטו גם בתמונות, אל תלחצו על "לקרוא את ההמשך", פשוט תגללו למטה, יש טור נחמד על אוכל טוב ועל הדרכים הצרפתיות להימנע ממנו.

אתם כאן? סימן שראיתם כבר את המיצב Personnes או שלא תראו אותו כבר במו עיניכם. אני מתעקשת על טריות החוויה, כי אחרי שקראתי – לא הרבה, רק פה ושם, וראיתי כמה תמונות טובות, להיות בגראנד פאלה עצמו היה כבר פחות משמעותי. וחבל.

בולטאנסקי מדבר על האופן שבו נחווה המיצב שלו – האפשרות להכנס לתוך היצירה, הגודל, התפאורה הבארוקית של הגראנד פאלה, הקור, הרעש, הוא לא מזכיר את העובדה שכמעט כולם עושים את זה דרך עדשה של מצלמה או של סלולרי. צריך להיות שם. וממילא, כשאתה מתהלך בעולם בגוף של ישראלי ומביט בו בעיניים ישראליות, כשאתה נכנס ל-Personnes, המיצב של בולטאנסקי, משתררת התחושה המוצקה שכבר היית שם. זאת הסיבה שעל המיצב הזה במיוחד כדאי עוד פחות לדעת לפני שנכנסים אליו.

הקפדתי שלא לקרוא במקום את עלון המידע שמחלקים בכניסה, גם כי קר נורא, וגם כי ממילא נורא קשה להתנתק מערימות הנעליים הזכורות כשרואים את ערימות הבגדים ומרבדי המעילים של בולטאנסקי. וזה נכון, מה שבולטאנסקי אומר, הקור באמת הוא חלק מהעניין. אבל המציאות כבר הפגישה אותנו עם ערימות כאלה שהיו ארוזות במבנים פחות הדורים מאשר הגראנד פאלה.

קיר של תיבות ברזל חלודות

וינטג'?

עוד וינטג'?

אני שמחה שהלכתי, עם זאת. יש בו משהו מעניין. הוא מזכיר לי קצת סופי קאל, באופן שבו הוא מנסה לשמר את הזיכרון, ואוסף דברים מהחיים, ויש משהו מאוד כתיבתי בעבודה שלו, אפשר לראות את המשפטים מתנסחים אצלו במוח ואז מיתרגמים לאובייקטים. אם כי במיצב הזה הוא פחות אישי. זה קצת קשה, כי הוא מוכרח להיות מונומנטלי, במונומנטה 2010. זה גם יפה בעיני, שהמשפט הראשון בעלון, שקראתי אחר כך במטרו, מכריז על השאפתנות האדירה שמתוכה נובעת המונומנטה.

בחירה מדוקדקת

אפטור אתכם מפרשנותי שלי, ורק אומר שבולטאנסקי מדבר על עניינים רחבים יותר מאלו שעלו במוחי הכל כך ישראלי, כשצעדתי בין המעילים הפרושים והסתובבתי סביב ערימת הבגדים הישנים שמתוכה בוחרת כף כמה, כמו במכונת הימורים של ילדים בלונה פארק, מרים מעלה מעלה ושומט.

69 ריבועים של מעילים

רק בכל זאת כמה דברים על המסביב. ראשית, תמיד מענג לעבור במקומות כאלה בימי רביעי, לראות קבוצות של ילדים, מקטנים ממש ועד גדולים יותר, מקשיבים למדריכים*, כותבים או מציירים במחברות הקטנות והייעודיות, מקרטון ממוחזר ועם שם המיצג.

שנית, המדריכים*. לא, לא מדריכים. הם עכשיו נקראים מתווכי תרבות. או אולי מגשרי תרבות. ה-Médiateurs culturels, הם מומחים לאמנות בת זמננו, להיסטוריה של האמנות או אמנים בעצמם, הם צעירים ונחמדים, לובשים פליזים שחורים עם התואר שלהם רקום על הגב, וכפפות אפורות, יען כי קר שם בחלל שאין סיכוי לחמם אותו, ואפשר ללכת לדבר איתם. בעלון המצורף כתוב (בכוונה השארתי על כנה את הצרפתיות הניסוחית) שהם יעזרו לכם לבנות את ההבנה הראויה של היצירה, אבל שהם חמים (כך במקור), דוגלים בשאילת שאלות, חילופי רעיונות ולא מסירת מידע בלבד, וכך כל ביקור הופך להיות מקום לשאילת שאלות, למידה, חוויה ואוטונומיה, כשהמבקר הוא במרכז היצירה. מקסים, דמוקרטי יחסית לצרפת, ועדיין לא הצליחו להמנע מהביטוי המרתק sa propre compréhension. פרופר, זאת מילה מעולה, שמשמעותה היא גם ראוי, גם כמו שצריך, וגם נקי, גמול מחיתולים, למשל, ההיפך ממלוכלך.

זה מה שעושים ילדים בימי רביעי

וילדים צעירים יותר, עם מחברות

ויש גם ילדים שלא משרטטים במחברות

מתעמקת

ושלישית: סאונד. זאת קריאה כמעט אל המרחב (ואל קומץ אנשי האמנות המובחרים שקוראים כאן): תפסיקו עם הסאונד הזה. בולטאנסקי מזמין אנשים לתרום לו את הלמות ליבם שמושמעות בקול רם ברקע היצירה, במה שדומה להלמות לב, אבל גם לרעש של בניה. שזה רבע-נחמד, במיוחד אם מתעלמים מהעובדה שאחרי שתורמים את הלמות הלב יסכימו המקליטים להעתיק אותם בשבילכם על דיסק תמורת חמישה יורו.

לי יש הצעה: מוזיקה קלאסית. מוזיקה כלשהי. או סתם דממה. או את רעש השאנז אליזה.

כל הרעש הזה כדי להרעיש, ואני מתנצלת אם אני מתגלה כאן כבלתי מודרנית בעליל, אבל זה אחד הדברים שמרתיעים אותי במיצגים ובעבודות וידאו. אני מבטיחה להבין את הדיסהרמוניה שבמיצב ולחוש אי נוחות נוכחו גם אם אשכרה תעשו מאמץ בתחום הסאונד ושיהיה גם לו ערך אסתטי כלשהו.

*

ביציאה מהתערוכה היתה שמש והיה שלג, לסירוגין, ואז ביחד.

שלג. אולי אחרון העונה. לך תדע

קפה וקרואסון וטרטן ומיץ תפוזים. בוקר על השולחן היחיד שתפס שמש בכיכר

השבוע נפל דבר: שבעתי. אכלתי עם חבר לעבודה בקיטשן גלרי בי, מסעדה חדשה ואופנתית בגדה השמאלית. הקגב, כפי שהיא מכונה לפי ראשי התיבות של שמה, היא אחותה הקטנה והמצליחה של זה קיטשן גלרי המפורסמת. גם במסעדת האחות האוכל היה עדין מסקרן ומצוין, משלב, כמקובל בימינו, את קפדנות הבישול הצרפתי המדויק עם התיבול האסייאתי ותוצרת השוק היומית. הראשונות היו מפלרטטות ומקסימות, העיקריות, כדרכן, היו בסדר, ומרק השוקולד הלבן בוואסאבי עם נשיקות מרנג קטנות, היה סיום מוחץ לארוחה. היה אופנתי, היה עדכני, היה ממש טעים. וממש מספיק.

לא האמנתי שאגיע לרגע, אבל כרגע לא מתחשקות לי יותר ארוחות מצוייצות, לא רוצה יותר רטבים מוקצפים ועננות הדרים, קוביות זעירות וזהות בגודלן של ירקות חתוכים, ואין לי צורך, לעת עתה, בשילובי הלמון גראס, קארי ירוק, דבש הדרים, סויה וג'ינג'ר ויין פורט או מה שלא יהיה. בינתיים, אני מנסה להתרפק על ההסתפקות.
אני מוכרחה ללמוד משהו מהעם שבקרבו אני חיה. למשל לומר לא. "לא" כמו ב"לא, תודה". "לא" כמו ב"לא תודה, כבר אכלתי בננה בבית", משפט ששמעתי בוקר אחד מחברה שקפצה לבקר, והגשתי לה יחד עם התה, קווין אמאן שעדיין היה חמים מהאפייה וההשחמה שלו בתנור המאפיה המעולה שבכיכר הסמוכה. קווין אמאן, תבינו, הוא מאפה שמקורו בברטאן, שכמויות הסוכר והחמאה הפליליות שבו מקרמלות את בצק העלים ככה שאין כל אפשרות להתנגד להם. אז זהו, מתברר שאפשר. כל מה שצריך הוא חינוך ראוי, כלומר צרפתי.

קווין אמאן. אמאן היא פשוט "חמאה" בברטונית

במסגרת ההכפשות הפראיות שלהן זוכה המדינה המארחת שלנו, והניסיון לטעון שצרפת היא לא המקום הנפלא שאתם חושבים, עכשיו גם מיתוס הנשים-הצרפתיות-לא-משמינות נמצא תחת מתקפה. אלא שההשמצה הנוכחית מגובה במחקר שנערך בקרב עשרים וחמישה אלף משתתפים.
מדי שלוש שנים סוקרים בצרפת את מצב ההשמנה, והתמונות קשות, גם אם צבעוניות. הגרפים בדו"ח המחקר יפים כל כך, שלו הייתי מיסוני הייתי הופכת אותם למעיל גשם (אבל הייתי מקפידה שהעמודות ירוצו רק לאורך, כדי שיהיו מרזות). אבל הנתונים מחרידים. בשתים עשרה השנים האחרונות הוכפל כמעט שיעור השמנים באוכלוסיה, הצרפתיה הממוצעת עלתה בשלושה קילו ומתניה התעבו בכמעט חמישה סנטימטרים.
כיום, טוענים הממצאים, 14.5 מהצרפתים הם שמנים מאוד, וכמעט 32 אחוזים נוספים סובלים מעודף משקל. מדו"ח המחקר, שערכה האפידמיולוגית ד"ר מארי אלין שארל ומימנה חברת התרופות רוש, עולה שהחקלאים, הפועלים והפנסיונרים סובלים מההשמנה החריפה ביותר. העניים, כנהוג בעולם המערבי, השמינו יותר מכולם, בעוד בעלי המקצועות החופשיים משמינים במתינות יחסית ואילו העשירים ממש הצליחו לא רק לעצור את הגידול בהשמנה, אלא אפילו לרזות.

שחור מרזה. קלישאה מדוייקת ורווחת במקומותינו

הכי משמין לגור בעיר קטנה, שיש בה עד עשרים אלף תושבים, ולמרות שהטבעת שמקיפה את פריז מסמנת את האזור המשמין ביותר במדינה, הפריזאים עצמם השמינו פחות משאר עמיתיהם למדינה, ואפילו בינינו, מתברר, יש 13 אחוז שהם שמנים ממש.
אבל אף גרף לא מודה בהשערתי הבלתי תקינה-פוליטית: הסיבה לתוצאות המחקר המפחידות, הן הדגימה הסטטיסטית, שמתעקשת שהנשאלים ייצגו את כל חלקי האוכלוסיה. וכך, בעוד הכותרות שמחות לאידן של הצרפתיות המשמינות, נדמה לי שאלה אנחנו, הזרים, שדופקים להן את הסטטיסטיקה.
האפריקאיות מגדלות ישבן לתפארת, שהוא בטח לא רק תורשתי, אלא גם חיוני כשהן משעינות עליו ילד בן שנתיים שאותו הן כורכות על גבן במטפחת בד דקה צבעונית ומודפסת. האמריקאים כאן ממילא משוכנעים שהם מתו והגיעו לגן עדן ולכן הם יכולים לחוקי הביולוגיה (ולא, הם לא). והישראליות? מכירה לפחות אחת, שגם אם תשנן כל חייה "לא תודה, אכלתי בננה", או "טעמתי קרואסון אחד, טעמתי את כולם", לא יחצו מילות האיפוק וההגיון האלה את סף פיה.

אל"ף, מפני שמדובר בשקר כלשהו. הקרואסונים שונים זה מזה, אני עדיין מחפשת את הטוב מכולם. בי"ת, בגלל שברגע שטעמת אחד טוב ממש, אי אפשר שלא לחשוב שחיים טובים הם כאלה שנפתחים מדי בוקר בחמש מאות הקלוריות האלה, הפריכות, העשויות מעלעלים דקיקים זהובים, עם השיזפון החמאתי שלהן, והקולות שהן משמיעות במהלך המעבר המהיר מדי שלהן מהדלפק במאפיה היישר לאזור המתניים. גימ"ל, בגלל הידיעה שיום אחד אאלץ להסתפק ברוגלעך.
גם הצרפתים מאמינים בקרואסון. אוכל, כידוע, הוא עניין מרכזי בחיים כאן, וברחובות רואים אנשים שהולכים בנחת יחסי עם עגלות שוק, גברים ממהרים בחליפות כשתחת זרועותיהם בגטים עטופים בנייר, ונשים הנוהרות לבית הספר לאסוף את ילדיהם עם קרואסונים טריים של שוקולד.

גבינה, מישהו?

אבל בואו לא ניתן לשפע הפחמימות המתהלכות ברחובות להטעות אותנו. אם נייקי הצליחה לתפוס את הרוח האמריקאית כשהציעה לנו פשוט לעשות את זה, הצרפתים מצידם דוגלים ב"פשוט לא". האומה הזאת מתגרה בעצמה ללא הרף, מייצרת עוד ועוד אוכל טעים, פותחת שווקים חדשים, מגדלת ירקות, גבינות וחזרזירים יוצאי דופן באיכותם, מציעה עוד ועוד מסעדות מעולות ומפתחת טכניקות בישול קפדניות וחדשניות. ובמקביל היא מסתגרת בין גדרות, חוקים וכללים, מתגאה בעמידתה המבוצרת בפיתויים שהציגה בפני עצמה.

והם פשוט אומרים לא: לא מתחילים לאכול לפני שכולם מתיישבים לשולחן, לא מסכימים לקבל תוספת, לא אוכלים בין הארוחות, לעולם לא אוכלים ברחוב ובטח שלא בעמידה. ואם אתה לא יכול לעמוד בזה, צא לעשן סיגריה, או תעלה לישראל.
זאת לא סגפנות, זה משחק אינסופי של שידול והימנעות. בחודש אוקטובר מתקיים בבתי הספר שבוע הטעם, בו הם חוקרים בהנחיית המורה שלל טעמים, ובהשראתו החליטו הילדות לאכול את ארוחת הערב בעיניים עצומות, והבדילו בקלות בין סנט מור לקממבר לקונטה.
מפתה לקשור את העובדה שהצרפתיות הן רזות ועשויות היטב, ולמרות כל אלה אינן סקסיות, עם האופן בו הן מודדות כל דבר שהן מכניסות לפה. ואי אפשר להתעלם מההיבטים הדכאניים באומה כזאת, שעוצרת רעב ספונטני, שבה על הנשים בהריון נאסר להעלות גרם אחד יותר מאשר משקל העובר וכל הציוד ההיקפי שבא איתו, שנמנעת גם מחוסר נימוס, ועל הדרך גם מנמיכה את חומה האנושי, שהוא מסוכן באותה מידה, כי גם הוא עלול להמס את הגבולות הידועים.

שוקולד, מישהו? חלון הראווה של מישל קלוזיאל ברחוב סנט הונורה

ומה רע בקצת אנאליות, בעצם? המסגרות הברורות של מתי אוכלים ואיך, מייצרת סדר פנימי, הגיון, ובעיקר איזו הסתפקות במועט בכל תחומי החיים. הארונות של הצרפתיה המצויה לא מתפקעים מבגדים, והדירה הפריזאית קטנה וצנועה לאין שיעור ממקבילתה התל אביבית, למשל. אפילו הרזון כאן הוא לא הישגי, מתריס, מנקר עיניים, כמו זה שאני מכירה מתל אביב או מניו יורק. הצרפתיות אינן רזות נורא; הן פשוט לא שמנות. אף אחת מהן.
כי מעבר לרשת האיסורים והמגבלות שיש בה משהו חושני כשלעצמה, הריקוד הקבוע בין הפיתויים העזים וכוח הרצון הנחוש, אפשר להרגיש כאן בקיומה של הידיעה המוחלטת שכל הטוב הזה יהיה קיים גם מחר. הם אפילו לא יודעים כמה הרעיון הזה אופטימי.
אין כאן תחושת סכנה, או רעב עז, או מאבקים נחושים במשקל. אוכלים כדי ליהנות, וכשנהנים – נהנים במידה. נכון, ההסתפקות במועט הזאת הולכת יד ביד עם העדר שאפתנות ברמות בארט סימפסוניות כמעט. אבל כמה שלווה טמונה בקבלה של הנחת היסוד, שהקווין אמאן הזה יהיה כאן גם מחר, ולא תודה, כבר אכלתי בננה.

0
* גילוי נאות: במהלך כתיבת טור זה נאכלו מעדן חלב, עוגיות גאבוט נפלאות של קרפ דקיק, תחרתי וחמאתי, שוקולד מריר, ירקות בתנור מיום אמש ודי הרבה דיאט קולה. ואף לא בננה אחת.

0

* פורסם במוסף 24 של ידיעות

homeless, sans abri, SDF. זה בשביל יונתן, שאמר לי: תמונות כאלה תשימי באתר

כמה פניות שהצטברו על שולחני העמוס, למקומיים ולמקומיים במקומות אחרים.

קהילה: נועה פרחי, עולה חדשה יחסית לעיר הגדולה ומנוסה במגורים במרחקים, פתחה קבוצה לישראלים בפריז, שבאמצעותה יהיה אפשר לחפש עבודה, דיור, למצוא אנשי מקצוע דוברי עברית, לעדכן וליזום פעילויות חברתיות ותרבותיות. להצטרפות, כאן:

http://groups.yahoo.com/group/Israelim_Paris/

אגב, אם כבר באנשי מקצוע דוברי עברית עסקינן, נועה עצמה היא מטפלת בגישה פסיכואנליטית. הקליניקה שלה נמצאת ברובע הרביעי, והיא מטפלת בעברית ובאנגלית. ניתן ליצור איתה קשר בכתובת noa.farchi בג'ימייל, כמובן.

דירות בתל אביב: שלוש משפחות תל אביביות מציעות את דירתן להחלפה עם דירות פריזאיות, סביב חופשת הפסח בישראל (סוף מרץ תחילת אפריל). הדירות ממוקמות במרכז תל אביב, ואני יכולה להעיד על איכותן של לפחות שתיים מהן. אפשר ליצור קשר דרכי.

בתים מחוץ לתל אביב: הי כנרת,

קסם ישן-חדש. בית ברמת השרון להחלפה עם דירה פריזאית

המטבח. האשה ארוכת הרגליים לא כלולה

בייביסיטר: עומר, בעלת ניסיון בטיפול בילדים, גרה באזור הרפובליק, פנויה להצעות לבייביסיטינג. אפשר ליצור קשר במייל omerika3 בג'ימייל.

אם שכחתי לקיים הבטחת לוח מודעות כלשהי, או שבדיוק נזכרתם באחת חשובה, אתם מוזמנים לכתוב לי.

שבוע טוב.

מה זה הדבר הזה? מתוך מיצב בגלריה בגדה השמאלית

בעיות בדיקדוק הן לגמרי פאסה קומפוזה. הקושי האמיתי הוא להחליט בין גוף שני רבים המכבד והמרוחק ובין גוף שני יחיד, העממיקו, בין "הירצה מכובדי לשתות קפה?", לבין "רוצה קפה, אחי?". מאדאם רוזנבלום מתלבטת

סילחו לי על הצרפתית, אבל לכי תכתבי על סוגיית הפניה ברבים, כשאין שום דרך בעולם לתעתק את שם הפועל vousvoyer לעברית.
תנאי ידוע מראש בחיים בצרפת, היה שחלק מהמפגשים שלנו יתנהלו בגוף שני רבים, אותו vous מפורסם, גם כשהאדם שממולנו יהיה באופן ברור אחד ויחיד. השאלה למי פונים איך היא היסוס זעיר וקבוע, שמרים את ראשו לפני תחילתה של כל שיחה.

בצרפת, יותר מאשר בכל מקום אחר, אי ידיעת הכללים איננה פוטרת מעונש. כשאך הגענו לכאן, החלטתי ללכת על האפשרות הזהירה יותר, ולפנות לכל מאן דהוא כאתם. ממילא, מכיוון שלא הכרנו כאן איש, דיברו אלינו רק זרים מוחלטים. בכל פעם שנפגשתי עם עובדי הציבור, אנשי השירות והמכירות, הם פנו אלי ב-vous, כאילו לא רק אני כאן מולם, מתחננת לטופס המתאים למרות שלא הגעתי בשעות הקבלה, אלא אני והחבר'ה. כך קרה שגוף שני רבים היתה ההטיה המרכזית ששמעתי ולמדתי. וממילא, כל הדיבור בגוף שני רבים נשמע כמו לקוח מעולם אחר, שמתנהל בזמנים אחרים, בבועה שהוא ניפח ואטם למען עצמו, ולשם הרי נסענו, בעצם.

בהתחלה תרגמתי לעצמי את הפניות ב-vous לגוף שלישי עברי ארכאי, מוצאת את עצמי שואלת: "היידע אדוני היכן היא תחנת המטרו הקרובה?". זה היה די מפואר, להסתדר ככה ברחובות, אבל הקרינולינה שלי לא חזרה מניקוי יבש, ככה שלא יכולתי להמשיך עם התרגיל הזה לאורך זמן, בלי להרגיש את החול בפה.

זה פיל. פשוט עור. אותו מיצב מעבר לקיר הגבס

ניסיתי למצוא שלל תרגומים ופרשנויות שיניחו את דעתי ואת שפתי, שלא יגרמו לי להרגיש כאילו אני מתנהלת בחיינו הצרפתיים, לא עם ספריי בשיער ולא עם בוץ על הנעליים. בסופו של דבר, החלטתי להתייחס לגוף שני רבים כאל ברירת המחדל התקנית, ואת tu, מכווץ השפתיים אבל המעט יותר משוחרר, בכל זאת, בחרתי לתרגם כאילו הוספתי לכל פניה את הסיומת "אחי". כגון: "מה המצב, אחותי, הכל בסדר?". התרגום החדש פישט את התנהלות ה-vous וה-tu שלי. פתאום נעשה ברור וטבעי שרק לחברים פונים ביחיד, כפי שנעשה ברור שאין לפנות למורות בבית הספר ב"אחותי", וכל הזרים המיידיים השתבצו ל-vous שלהם.

כל ה-vous הזה גם עזר לי – בת למעמד הפועלים, צאצאית לקופאית ולעצמאי בתחום מכירת הגזוז – לקבל בהכנעה את תואר המאדאם שהוענק לי. בפעם הראשונה בחיי שהייתי בבית מלון עם המשפחה – מלון שלושה כוכבים בנתניה, כן? לא בדיוק הריץ – רציתי לקבור את עצמי ממבוכה כשמלצר פתח לי את הדלת. ופתאום אני נוחתת בפריז, אחרונת המהגרות, נטולת דירה, חסרת אישור שהייה, ולמרות זאת פותחים לי דלתות, ואף מסכימים שאני מאדאם. אני? מאדאם היא לא הגברת הזאת עם הפאה הבלונדינית הגבוהה, הלחיים הסמוקות מדי, נקודת החן המלאכותית ובית הבושת המפואר? אכן, יחד עם הניסוח מחדש של גבולות ה-vous, הפך עולמי, עולם של ברנשים וחתיכות, להיות מורכב מגבירות ומאדונים.
אלא שביום בהיר אחד, בדרך חזרה מהגן, הציעה אמא ידידותית אחת שנעבור ל-tu. לקח לי עד קצה הרחוב להבין מה זה הסה-טטווא הזה שהיא מציעה לי, ואז עוד כמה רמזורים להשלים עם העובדה, שהנה, שוב זה נעשה מורכב.

הפניה ברבים אמורה להיות עניין של כבוד, אבל למעשה, כל הסיפור הוא עניין של שמירת דיסטנס. מתברר, שגם לצרפתים מלידה ההבחנה בין ה-vous ל-tu היא עיסוק בלתי פוסק בהגדרה השוואתית של סטטוס, של יחסים ושל קרבה.

זה עניין של בחירה. בסרטים צרפתיים, למשל, כשהגיבורים מתחילים לדבר האחד אל השניה ב-tu, זה הסקס של ליל אמש שהעביר אותם מה-vous למשהו מעט אישי יותר. אבל אפשר להחליט, שכל ה-vous הזה נפוח מדי, ולדבר מלכתחילה בגוף יחיד לכל מי שאיננו בתפקיד. אפשר להיות אמיץ ולשאול בשיחת vous אם אפשר לעבור ל-tu, אבל זה כמו להציע למישהו חברות או לשחרר קצת את העניבה. מעטים הצרפתיים שיעיזו, מהגרים – לעולם לא.

מהגרים, סיפרה לי ז'אן, כשניסינו לנתח את דפוסי ה-vous/tu שלה, תמיד פונים לכולם ב-vous. היא, מקומית ותיקה, פונה אל חלק מהאנשים ככה ואל חלק אחרת. מתברר, שאתה פונה בגוף יחיד, בגובה העיניים, רק למי שאתה מזהה כבן המעמד שלך, בהנחה שהוא מוכן לחלוק איתך את אותה קטגוריה חברתית.

הבייביסיטר שלנו, נערה מתוקה בת תשע עשרה שדגתי במועדונית העירונית, מתעקשת להמשיך ולפנות אליי בגוף שני רבים. התחלנו ב-vous, כי אני לא מפלה את בנות השירות הציבורי על רקע גיל. אבל מרגע שהצטרפה לעובדי הקונצרן הזעיר שלנו, קפצתי על ההזדמנות לדבר אליה ב-tu. הייתי בטוחה, שהיא מחכה שאשחרר אותה כבר מעול הריחוק של ה-vous, וגם חשבתי שמי שרוחצת את הילדות שלי, שמנשקת ומחבקת אותן, ומביאה להן מתנות ליומולדת, היא קרובה מספיק בשביל tu ביתי ואוהד.

אבל היא התעקשה על vous. ככה היא רגילה, הסבירה, לדבר אל מבוגרים (איה!), עם מעבידים (אאוץ'!), עם הורים (נו, טוב). חשבתי לנסות טיפול בהלם ולחזור לדבר אליה ב-vous, אולי ככה היא תראה כמה זה מגוחך, אבל התברר שמבחינתה, בסך הכל השבתי את הסדר על כנו.

לקח לי זמן להבין את עוצמת הטעות. הנחתי שהגרעין האנושי שואף לקשר יותר מכל דבר אחר, ואת הקליפות שעוטפות אותו יש להסיר לאט מאוד, או לחילופין בקצב צברי אורי-זוהרי של "יבוא לך". אבל יש גרעינים אנושיים ששמירה על האוטונומיה חיונית עבורם יותר. חבר שעובד בעסקי הטלויזיה, סיפר לנו שסביבו נוקטים בלשון tu, אבל הוא מקפיד על ה-vous. "כשאתה מדבר לאנשים ב-tu", הוא הסביר לנו, "הם חושבים שהם חברים שלך, והגבולות המקובלים נרמסים. הבוס שלנו מרגיש חופשי עם העמיתים שלי, שמדברים איתו ב-tu. הוא גם מרגיש חופשי לבקש מהם טובות, למשל, להעיר אותם באמצע הלילה שיבואו להחליף מישהו. לי", אמר בגאווה, "זה לא יקרה".

תסבוכת Vous/tu המשונה ביותר, היא אצל רופא השיניים. הרופא והאסיסטנטית שלו עובדים אף אל אף כל היום, כבר שנים. שניהם צעירים ונחמדים, ומסיבות של נימוס מקצועי, שניהם מדברים אחד לשני ב-vous. באופן עקרוני, גם אני, הפציינטית, הייתי אמורה להשתמש ב-וו, אלא שהרופא הוא חבר של חברה ואבא של ילד מהגן, על כן יחסינו המהוססים התקבעו על tu. וכך, אני מדברת אליו ב-tu ואליה ב-vous, הוא מדבר אלי ב-tu ואליה ב-vous, ורק היא, שיש לה גישה חופשית אל הפה שלי, שעובדת מצח אל מצח עם הבוס שלה, מדברת אל שנינו ב-vous.

זה משונה מעט פחות מהמנהג הרווח במסיבות, למשל, לנשק זרים שזה עתה הוצגת בפניהם, ואז לדבר אליהם ברשמיות של עובד ציבור. המצאתי לי כלל: אפשר לדבר ב-tu עם מי שכרגע נשקת לו. לא הצליח. ניסיתי, במקום לחיים, להגיש יד ללחיצה. לא הלך. אז עברתי לתכנית של הערכת-בזק ותרגולת ייחודית: לאבחן מראש עם מי צפויה שיחת vous ולהעניק לו נשיקות אוויר, סמוכות ללחייו. וכך הפכו בשבילי, נשיקות האוויר, מהמחווה המזוייפת ביותר האפשרית, לביטוי של מעט כנות בקשר.

* פורסם לראשונה ב"מפריזה", הטור שלי במוסף 24 של ידיעות אחרונות.

צבעי העונה: אדום, לבן, שחור. עם נשר. מכונית בחגיגות הניצחון בשאנז אליזה

(לא כל תמונה שווה אלף מילים. לא אם המצטלמים מקפידים לדהור מול המצלמה. כנראה שנצטרך להוסיף לדימויים המטושטשים כמה מילות הסבר, בכל זאת).

כבר בדרך לקולנוע ראיתי ארבע משאיות משטרתיות חונות בשורה באחד הרחובות שנשפכים לשאנז אליזה. היו גם שוטרים משועממים שעצרו מכוניות קטנות שלא נשפו את אוויר האגזוזים שלהם במועד, אבל חשבתי שאולי ככה זה בשאנז אליזה, ליתר בטחון.

הסרט "זה מסובך" היה בדיוק כמו שרצינו שיהיה: מצחיק, פוטוגני לתפארת ובעיקר מעורר תקווה. הגיבורים  היו מלאי פגמים חינניים והסטיילינג, כפי שהוזהרתי מראש, היה מושלם ואף פדגוגי: כזאת ראה ויישם. על השניה הראשונה מריל הכריחה אותי למחות דמעה בחשיכה, אחריה, צחקנו המון ואפילו הזלנו (מה אני מדברת בשמו, אני הזלתי) עוד כמה, ואפילו הרהבנו עוז ותפסנו את המתרגם לצרפתית נוטל לעצמו חירות אמנותית משעשעת. אז מה עוד אפשר לבקש מערב חורפי ומהנה שכזה.

חגיגה ים תיכונית, זה מה שאפשר. כשיצאנו מהקולנוע, מתכננים שוב לקפוא (לא פר כזה קור בלי קצת שלג), נפלנו לתוך מהומת אלוהים. שוטרים, קודם כל, בטונות. השוטרים הצרפתים הם עם משעשע, שכדאי להקדיש להם פוסט נפרד, אם לא ספר (צילומים). הם היו יכולים להיות חתיכים, באופן גורף, לולא היו מחליטים לעטות מבט קבוע של נעשה ונשמע, כלומר של לואי דה פינס, כלומר של אהבלים מוחלטים.

אבל מאחורי השוטרים היו כל המכוניות הצופרות בקצב הידוע. הבחור, שנהנה מאוד מהסרט בזכות ג'ון קראסינסקי מ"המשרד", שאותה הוא ראה כל יום ברכבת בדרכו למשרד שלו, נזכר שהיום התקיים גמר אליפות אפריקה בכדורגל, ולפי הדגלים נראה, שמצרים ניצחה.

ילדה קטנה ודגל מצרים. נגיד שזה היה לכבוד השלום, לא יותר נחמד?

אחד מהחלון ואחד על מכסה המנוע. וגם המכונית בצבע מתאים

איך בכלל מארגנים דבר כזה? מאות מכוניות מצריות, כולל מרצדסים, בשביל לשמור על הסטריאוטיפ, עומדות ליד הקונקורד ולפי אות מתניעות ומתחילות לחרוש את השאנז למעלה-למטה? אם נשאיר את השאלות הלוגיסטיות לאחרים, השאנז אליזה נכבש כולו במכוניות שנהגיהם צופרים בקצב אחיד, שהנוסעים בהן מאתרים את כל הפתחים האפשריים (חלונות, סאן רוף, הדלת האחורית של הבגאז', שהקפידה להיטרק ללא הרף על הבחור שהגיח ממנה) יוצאים, חצי גוף ויותר מזה על שמי השאנז הקפואים, מנופפים בדגלי מצרים, משמחים את עצמם ואת חבריהם למכוניות ליד ואת כל קהל הצופים שעומדים ומצלמים, חוץ מהשוטרים כמובן, ששומרים על פנים חתומים (ובכל זאת קצת מצחיקים).

מחלונות המכוניות בוקעים גם תופי מרים, וצהלולים ונשים בכיסויי ראש שחורים שפניהם מאופרים בצבעי הנבחרת, כלומר בצבעי הדגל, ובאופן כללי, הרבה יותר מדי גפיים, יותר מכפי שחוקי להכיל במכונית פרטית אחת. הפליא עשות ג'יפ אדום אחד, שמחלון הגג שלו יצא בחורה, ועל מכסה המנוע עמד בחור שנפנף דגל גדול על רקע שער הניצחון, ומהצד של הכביש עמד בחור שלישי וטילטל את כל הקומפלקס הזה בעליצות כזאת, שעלה במוחי שאולי אנחנו מפרשים לא נכון התקהלויות שמגיעות לשיאן בטלטולים מסיביים של רכבים.

אובדן הפוקוס באדיבות הבחור שמנענע את הג'יפ. תודה

טוב, זה הגיוני. אתם יודעים כמה קר לקפוץ לבריכות הקטנות שבצידי השאנז?

כמו בכל סרט אמריקאי שמכבד את עצמו, ובטח כשהגיבורה שלו עוסקת בבישול, פריז הבהבה גם ברקע של "זה מסובך". אולי זה מופיע אצל מריל סטריפ בחוזה. בכל אופן, בלילה במאפיה שלה, בזמן גלגול קרואסונים עם שוקולד (ולא ייאמן שהם לא קראו לזה pain au chocolat) סיפרה ג'יין, כלומר סטריפ, לסטיב מרטין, המחזר האדיב שלה, שבצעירותה היא באה לפריז לסדנת אפייה של כמה ימים ונשארה שנה לעבוד במאפייה.

קשה להאמין שעל פריז הזאת היא סיפרה לו במבט מצועף כשאמרה לו "מרסי מיסייה" במבטא די מושלם. אבל הנה היא, פריז, רב לאומית וקונפליקטואלית וחיה ובועטת וצופרת בקצב אחיד. ונכון, זה מסובך. אבל מה לא.