0

בדרך לבאר שבע. ארבע נערות בדואיות הגיעו במיוחד לשבוע הספר עם עותק של "שלומצי" לחתימה # צילום: דקלה קידר

‏דיאנה

עם הלחי בשמשה,

בדרך לסבתא רות,

מחכה תמיד לשלט:

"דיאנה, בית ספר לספרות"

בית ספר לספרות, לסופים והתחלות,

למסתורין ואהבה, והתפתלות של עלילות,

לבגידה וללידה, למלחמה ולויתור, ולנוף, וארצות,

למלים שגם אסור

לרצח ולמתח, ללא ללכת לישון,

לכתיבה ולקריאה עד אור השמש הראשון,

לחרטה ולחמלה, לסליחה ולצער,

והקדשה לאהוּב,

בשתי מילים

בשער.

לא אפריע לה, בעליית הגג האפלולית,

לדיאנה המתקתקת, עם כוס יין מילולית,

בחטף אמצא זווית,

ומעבר לכתפה אביט.

אתפעל מהבריאה, אתפעם מהדמיון,

ואם יהיה לי אומץ,

אולי אציע רעיון.

הלחי נפרדת הפעם מהשמשה,

עומדת בפתח, עט ביד ומחברת חדשה,

ולבי מהבהב כמעט כמו השילוט -

הבית ספר של דיאנה

בית ספר לספרות.

"שבי שם חמודה", היא קוראת לי בקול רם,

"אני מדגימה פן וגוונים, או או – או גם וגם!"

מספריים בידי,

תלתלים על הרצפה,

עד שלא תגיד היא די,

אני גוזרת עוד טיפה.

מרוצה הלקוחה,

אני עושה לה הנחה.

את השיר הזה כתבתי לפני עשרים שנה בערך, בסוף התיכון.

כלומר, לא בדיוק אותו. מפאת כבודם של קוראי הבלוג של כנרת קיצרתי כשני שליש מאורכו המייגע, ותיקנתי את רוב החרוזים המביכים. אבל אז הייתי בטוחה שהשיר מושלם, שאני חורזת בחסד, ושכנראה אהיה יהודה אטלס של דורנו. לדבר אחד בטוח לא הייתי מודעת: לכך שאני למעשה מתארת את המצב הקיומי שמולו אעמוד, מרגע שאבחר לעסוק בכתיבה כמקצוע. שכל עוד ארצה לכתוב סיפורים, תמיד אצטרך גם לעשות קצוות בהנחה, וכנראה שגם אם לא אהיה חייבת, בכל זאת אבחר לעשות זאת.

כתיבת ספרים מעולם לא נראתה לי מקצוע של ממש, כמו ביטוי של צורך עמוק ופרטי שלי. איני יכולה שלא לכתוב. ההתבוננות, הניסיון העיקש לפענח את נפש האדם, למצוא משמעות ולנסות לעשות סדר בתוך עולם אפור ואלים, ואולי יותר מכל לדבר עם העולם בשפה שלי – הם תכלית הקיום שלי. ימים שבהם אני לא כותבת הם ימים דהים. ומשום שהכתיבה מזינה צורך כל כך אישי, כפייתי, שבכל ביטוי אחר כנראה היה זוכה לשם של מחלה – מעולם לא היו לי ציפיות שתפרנס אותי ואת בני ביתי, לפחות לא כזו שאוכל להסתמך עליה.

כשאני מרוויחה כסף מספריי, אני יודעת שעשיתי זאת בכבוד (ואני אף מגיבה במסע שופינג מיידי) אבל גם חשה פליאה עצומה.

מבלי לדון בסופרים ובמשוררים של דור החלוצים בארץ, שעבודת הכפיים היתה גם אג'נדה פוליטית עבורם, אריך קסטנר היה פקיד, לואיס קרול היה מתמטיקאי, לאה גולדברג הרצתה באוניברסיטה, ויהושע קנז הנערץ, עבד במשך שנים – ואולי עדיין, בדסק של "הארץ". אולי גם דיאנה, הספרית מהשיר, כותבת ספרים בלילות. מבלי להעמיד את עצמי בשורה אחת עם כל אלה (כולל דיאנה!), כך גם אני מתייחסת גם לכתיבת ספרים. בבוקר אני יוצאת לעבודה במספרה, גם אם המספרה שלי כל כולה עוסקת במילים. אני מתפרנסת מעבודתי כתסריטאית ועורכת תסריטים לטלוויזיה ולקולנוע, ממפגשים על ספריי בבתי ספר, עבדתי שנים ארוכות בדסק של "דה מרקר", שימשתי כקופירייטרית במשרדי פרסום, ערכתי עד היום לפחות שלושים טקסי חתונה אזרחיים, וגם היום, לקראת סיום כתיבת ספרי החמישי, אני כמעט ולא אומרת לא לעבודה – גם אם היא לא הולמת בדיוק את דמותי הספרותית המדומיינת, כמו עבודות עריכה לשונית או כמו בימים אלה, כתיבת תסריטים קומיים. ובלילה, בשעות גנובות במשך היום, או במעברים בין פרויקטים, אני כותבת סיפורים.

גם לו יכולתי לזכות בפטור מעול פרנסה, כנראה שלא הייתי עושה זאת באופן מלא. מפעל ההזנה הרגשי שלי פועל במיטבו כשיש לו כמה מפלסי חיים לשאוב מהם. עבודה, משפחה, כתיבה, עולמות תוכן ועולמות רגשיים מנהלים בחיי שיחה ערה. וכשיש לי מה לומר, תמיד יימצא לי הזמן לכתוב אותו, גם אם התהליך איטי יותר. כשאין לי מה לומר, שום זמן או שכר לא יסייעו, לצערי.

בעבודה אליה אני קמה בבוקר, המספרה שלי, אני יודעת לעמוד על זכויותי, על תגמול הולם לזמני ולהשקעתי. בכתיבת ספרים, השכר שלי הוא הידיעה שאין דבר חשוב ממה שאני עושה כעת. ואחרי פרסום הספר, שכרי הוא השיחה המתמשכת והעמוקה עם הקוראים שלי. המקדמה הכספית שאני מקבלת על ספר שיראה אור, היא לא התשלום לגן של בתי, כמו סמל לכך שמישהו מחכה לי בזרועות פתוחות אי שם בסוף הדרך.

זו גם כנראה הסיבה לכך שאיני עומדת בחזית המלחמה במבצעים של ספרים על המשקל, ואולי אפילו להיפך. אם עלי לבחור בין רווח גבוה לספר מול קהל קוראים רחב – אני בוחרת בקוראים, ולכן 25 שקלים נשמעים לי כמו עסקה הוגנת בין כותב נלהב לקורא חשדן.

גם אני, כשאני חוזרת מיום ארוך במספרה, רק רוצה להיכנס למיטה עם ספר חדש, שלא העליתי בדעתי שאקרא, ולשקוע בו. ואחר כך לכתוב עד אור שמש ראשון.

0

- דקלה קידר היא סופרת ותסריטאית. השנה יצאו ספריה "משהו פשוט מסובך" ו"אמא נשארת בגן".

0

פרילנסר בשדרות רוטשילד

1

"העבודה מחסלת את שלוש הרעות הגדולות: שעמום, פשיעה ועוני."

וולטר

בגיל 15 סירבתי לשחק את התפקיד הראשי בהצגת סוף שנה בבית הספר והחלטתי להיות סופר, ממש כמו כל החברים הכי טובים שלי דאז – כאשר אפילו הצעירים שבהם מתו בשלהי המאה ה-19.

בשנה לאחר מכן נשרתי מהלימודים בהמלצת מנהלת בית הספר שמאסה בי לא פחות מאשר מאסתי בה. פצחתי בכתיבת רומן היסטורי (שנשרף כהלכה כעבור 70 עמודים) ולא ידעתי מה עלי לעשות. אודיסאוס קרא לי לצאת למסעות בעולם, אבל הולדן קולדפילד הזכיר לי שבדיוק את אותו המסע אפשר לעשות עם ספר באמבטיה. התפלשתי בחירותי הפתאומית בנחירות עזות אבל הקץ היה שעמום, פשיעה ועוני.

על כן יצאתי לעבוד.

2

"אם תהא עושה תהא מוצא."

רבי יהודה אלחריזי

מוכר בקיוסק. סיבת הפיטורים: העלמות ארטיקים חוזרת ונשנית ותלונה מקונה שקיבל עיתון עם תשחץ פתור.

מחלק מגבות בברכת מלון. סיבת הפיטורים: אדישות לצרכי הנופשים, זיפים.

מורה לעברית לרעיית אוליגרך. כשהשתעממה מ"דנה קמה", פצחנו בקריאה יחד בקוהלת שהיה אפילו יותר עשיר מבעלה אבל ידע שאין חדש תחת השמש. סיבת הפיטורים: לדידו של בעלה – יש חדש תחת השמש.

שומר לילה בבנק ברחוב לילינבלום. סיבת הפיטורים: שינה עמוקה (מנהל הבנק העיר אותי בבוקר).

היו גם עבודות שמהן לא פוטרתי, אך הן היו חד פעמיות:

תרגום משפות שאיני יודע. ספרו המונומנטלי של נשיא קזחסטן. נכתב בקזחית. שולם בדולרים.

משלחת לבתי קברות יהודיים באוקראינה. תפקידי היה לבדר את החבורה ולהמציא סיפורים מפחידים.

כושר ההמצאה והמקריות הובילו אותי לעסוק במיני מלאכות נוספות, משונות לא פחות, חלקן רציניות (מורה לעברית בתיאטרון גשר, עורך ספרותי בספרית מעריב ועוד). לא נתעכב יותר. תמיד חשבתי שאני עצלן. כך זה גם היום, לאחר שתרגמתי 6 ספרים, מעל 30 מחזות, וכתבתי שני ספרים בעצמי. לצערי תרגום פרוזה או כתיבה הם לא תחומים המאפשרים לעוסק בהם להתפרנס בכבוד בארצנו. גם לטובים שבכותבים ובמתרגמים, אלה שהיו לי מורים ומדריכים רוחניים, גם לאלה שעובדים בחריצות שאין כמוה.

אם כן, כעצת הרבי עשיתי, ואף מצאתי, אך לא יצאתי נשכר. כספית הכוונה.

3

"אנחנו נחיה, דוד וניה… אנחנו נעבוד…. וכשתבוא שעתנו נמות בהכנעה, ושם, בעולם הבא, נספר כמה סבלנו, כמה בכינו והאל יחמול עלינו."

סוניה, מתוך "הדוד וניה" מאת צ'כוב.

הגיעו שנים אחרות, התמתנתי, לפחות למראית עין, ומצאתי עבודה. במשך חמש השנים האחרונות אני משמש כדרמטורג תיאטרון גשר לפרנסתי. במקביל אני כותב פרוזה. לפעמים מתרגם פרוזה. זה אושר גדול. מזדמן לי לשלב בין שתי האהבות: ספרות ותיאטרון. כשאני מתייאש מהכתיבה, מאבד אמון בעצמי ובאותיות, שוקע בבדידות, מתחרש מהדממה – אני מוצא מזור בתיאטרון. וכשהתיאטרון מתיש אותי בקבוצתיות הרועשת, במלחמות האגו, ברצון לספק את הקהל – אני חוזר מיד הביתה ומודה לאל שהדמויות שכתבתי ממתינות לי באותה מיזנסצנה בה השארתי אותן והן רק שלי. רק שלי.

אני יודע, זה חטא להתלונן על מצבי ועדיין – כמעט מדי בוקר, כשצריך לקום לתחייה מעולם החלומות ולצאת מהבית לחזרה או להתיישב לכתוב, אני נתקף יאוש. אני חולם על דוד בלתי קיים שמוריש לי את הונו ומרשה לי להישאר לשכב במיטה ולא לעשות כלום. שום דבר. ממש כלום. אולי לקרוא. או לכתוב משהו. אולי פרוזה. אולי קובץ סיפורים קצרים. אולי אפילו רומן. אולי לתרגם משהו. אולי לכתוב עיבוד לתיאטרון. ואז אני מבין שהעבודה זורמת בדם שלי, בדם העצלן שלי! ואני אעבוד, אני אעבוד, כמו סוניה ודוד וניה, ואולי גם עלי יחמול האל בעולם הבא.

- רועי חן הוא מתרגם והדרמטורג של תיאטרון גשר. ספרו החדש "תל של אביב – אגדות עירוניות על אנשים, חיות ואבנים" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

~ פרויקט מיוחד לחג המולד 2011: לחם, עבודה וכתיבה ~

0

האדום האדום הזה / מערב פתיחת התערוכה של אריאלה שביד וריבי ברגר

"אני שונאת כסף," צעקה אֵלְבָּה על הפקידה בבנק. "אני שונאת בנקים וכסף עושה לי בחילה."

"את יכולה לחיות בלעדיו?" שאלה אותה הפקידה ותלתליה החלודים זקופים מעל ראשה כאנטנות שיגעון שקלטו את הטרוף שלה.

"למה את זורקת עליי את הכספומט שלך?" נבהלה הפקידה.

"כי אני שונאת כסף."

"לכי מכאן, עלי למעלה לקומה העליונה, דברי עם לוציפר."

לוציפר חיכה בשירותים למנקה שתבוא ותאסוף את שטרות המאה שרוקן ממעיו. אחר כך באו המאבטחים וניקו מהרצפות שלוש מאות מטבעות כסופים בנוסף לחבילת שטרות סגולה.

"זה הכול להיום אדון לוציפר?" שאלה המנקה.

לוציפר ניקה את אחוריו במגבת לבנה ושטר ירוק אחרון נשר על הרצפה. הוא שב למשרדו וקיפל את זנבו על כורסת עור חומה. על השולחן עמדה תמונת אביו, מפיסטו, שחור השיניים ואדום האישונים לצד נכדיו מסולסלי השפם ואשתו מחודדת הגבות.

"לוציפר מחרבן שטרות ירוקים," צחקו הילדים בגן, "לוציפר מחרבן מטבעות, תראו מה יוצא לו מהתחת," צחקו הילדות. רק הגננת הייתה מרוצה מלוציפר והפקידה את צואתו בארנקה. לוציפר התנדנד על סוס העץ, נשך לו את האוזן וירק לערוגת העגבניות. הוא ידע שנקמתו תבוא.

"מי הילד שחתך לארנבת את הבטן?" רתחה הגננת.

"לוציפר," צעקו הילדים.

עכשיו הוא יושב במשרדו שבראש מגדל דיסקונט וכל הילדים מבקשים ממנו הלוואות.

לוציפר יושב וסופר את שטרות צואתו הכתומה, מריח את הצואה הסגולה, החומה, האפורה, המצלצלת. ומתמוגג. אלבה ישבה מעבר לחלון הדלפק וחשבה לעצמה שרק שטר אחד היה מסדר אותה. שטר כתום אחד. לצד הפקידה של לוציפר ישב גבר אפור שיער עם ידיים שעירות מאוד ופרק ידו כמעט נשבר מדפדוף בחבילות הצואה, האיש העביר בידו ערמות של חרא רענן וריחני וליקק את אצבעו ושוב ספר וליקק את האצבע.

אלבה הרגישה כל כך ענייה ובנוסף לכך מסונוורת מעוצמת הפלואורסצנט. היא חשבה לעצמה כמה חשמל הם מבזבזים. "לא חבל?" רצתה לשאול את הפקיד, "לא חבל לך על כל החשמל שמתבזבז?"

הפקיד שישב מולה היה העבד הראשי של לוציפר. קודקוד ראשו הצעיר מקריח ובמצחו אלפי קמטי לחץ. חוטמו כבר היה רגיל בריח הצואה. למעשה זה היה הריח האהוב עליו ביותר. הפקיד רחרח את קצה אצבעותיו, אחז בטלפון הפתוח ורחרח.

אלבה שאלה אותו: "כמה חרא יש בחשבון החיסכון שלי?" הפקיד הקיש במקלדת את מספר החשבון ואמר שהוד רוממותו לוציפר חרבן לחשבון שלה ארבעת אלפים שקלים חדשים וכל זאת במשך שלוש

שנים וחודשיים בדיוק.

אלבה רצתה לבקש ממנו להגדיל את סכום החרא לחודש אבל הפקיד נשאב לתוך שפופרת הטלפון. אלבה יצאה מהבנק ועלתה על האופניים שלה. היא הרגישה כל כך ענייה. היא חשבה שזה חייב להפסק ושהחרא הזה לא מעניין אותה.

ואז הגיע יום כיפור והיא נסעה לבית של אמא שלה. ברגע שנכנס יום כיפור, בשעה חמש ועשרים בדיוק, אימה צרחה עליה שלא תבוא שוב להתארח אצלה.

זה היה לאחר שבתה לא הפסיקה ליילל אמא אמא אמא ואלבה רצתה לנוח והילדה המשיכה אמא אמא אמא ואלבה צעקה על הקטנה: "די, אין אמא יותר!" ואז איבדה את אמה.

היא צעדה עם אחותה הגדולה בכבישים הריקים.

"תשמעי," אמרה לה אחותה, עורכת הדין, "המשפחה שלנו, ואני לא מחשיבה את עצמי ככזאת, עצלנית מאוד. במשפחה שלנו אין אנשים חרוצים, כל אחד רוצה לנוח. אם תפנימי את זה, זה יעזור לך ולאמא, ולא יהיו ביניכן עוד פיצוצים."

יומיים לאחר יום כיפור חזרה אלבה למשכנו של לוציפר כדי לאסוף את פנקסי הצ'קים שהזמינה. משכנו הממוזג בשמונה מזגנים המה מצלצולי המתחננים לתשומת לב כספו. הפקיד לבש חולצת אסירים מפוספסת בפסים לבנים על רקע צבע תכלת ובקצה השרוולים שני אזיקים לבנים חפותים בחפתי זהב. אלבה המתינה לו מעבר לשולחנו המרובע וצלצולי הטלפון לא פסקו מליילל, אף אחד לא הרים את הטלפון. הראייה של אלבה הלכה והיטשטשה ככל שהתעצמו הצלצולים. היא ראתה על הדלפק קנקן צהוב מלא בנוזל ירקרק שהגביר את היובש בגרונה. הפקיד הופיע ונתן לאלבה את שני פנקסי הצ'קים. אלבה אמרה לו שקיבלה בדואר את המספר הסודי שלה אך ללא הכרטיס.

"המספר הוא 666," אלבה אמרה והפקיד חייך ואמר שזה מספר המזל של לוציפר ושהכרטיס יגיע בדואר בעוד שלושה ימים.

על דופן הדלפק הייתה מודבקת תמונה של שני קומיקאים שכרתו ברית עם לוציפר ואחזו בידם את המפתח לבנק שלו ומתחת לחיוכם המפוברק היו חרוטות המילים: "גם לחסוך וגם ליהנות." באותו רגע אמרה אלבה לפקיד שהיא רוצה להגדיל את סכום החרבון של לוציפר לתוך החשבון שלה ולעלות אותו ממאה ועשרים לחודש, למאתיים.

"זה בשביל ההשכלה של הבת שלי," אלבה אמרה והפקיד הקיש במחשב. אלבה ישבה מולו מטושטשת מהאור המסנוור. היא נאנחה וחיכתה לאישור ההגדלה והפקיד ענה בינתיים לטלפון הסלולארי שלו והפקידה הראשית בשמלת אסירות כחולה וחגורה מוזהבת עברה לידו ושאלה: "כמה קילו נולד הילד?" והפקיד אמר: "חמישה קילוגרם" והיא אמרה: "אפשר כבר לקבל אותו לעבודה בבנק של לוציפר." והפקיד צחק ואמר: "כן."

לאחר שהלכה הפקידה, הפקיד אישר שכעת הוגדל סכום החרבון למאתיים.

"תודה" אמרה אלבה ועמדה ללכת.

"תגידי ומה קורה איתך?" שאל אותה הפקיד.

"ומה איתי?" אלבה נבהלה. "מה קורה איתי?"

"את סופרת, לא?"

"כן, איך אתה יודע?"

"אני יודע."

"איך אתה יודע? אני לא סיפרתי לך."

"נכון, את לא סיפרת לי," הפקיד חייך.

"אז איך אתה יודע?"

"אני קורא עיתון. קראתי את כל הביקורות על הספרים שלך."

"הפתעת אותי מאוד."

"כל הביקורות היו טובות."

"הפתעת אותי. אני רגילה לאנונימיות."

"הלקוחות שלי לא אנונימיים. ראיתי אותך בעיתון, את עוקבת אחרי הביקורות, לא?"

"כן, אני עוקבת אבל אני לא רגילה שמזהים אותי."

"אני ראיתי אותך וזיהיתי אותך, ראיתי מיד שאת לקוחה שלי. אם את צריכה אותי אז אני תמיד פה בשבילך."

"תודה," אלבה השיבה ויצאה החוצה, עלתה על האופניים וחישבה את סכום החרא השנתי שיצטבר בחשבונה לאחר הגדלתו. מולה נעמד איש מלוכלך ורזה במכנסיים מופשלים. הוא הרים אותן בשתי ידיו המטונפות ואז שוב הפשיל אותן עד מתחת לברכיו, עמד בדופן הבנק והשתין שתן צהוב על הקיר, ואז כרע וחרבן חרא חום ומסריח. לא היה לו הקסם של לוציפר. לא היה לו אפילו חשבון בנק אצל לוציפר. גם הרבה חרא לא היה לו. הקיר הצהיב והוא ניגב את אחוריו בקרעי עיתון.

כבר שבע שנים שהיא הולכת ברחוב הזה, יורדת לפינת הרחוב לקנות סיגריות ועולה בחזרה לחדר החשוך לכתוב. היא הולכת ברחוב עוטה משקפי שמש חומים שמזהיבים את האור המעוור. היא הולכת ברחוב הזה כבר שבע שנים שחמש מתוכן היא אישה נשואה. אבל תמיד הייתה נשואה למילים. כל כך איטית המלאכה הזאת.

כבר שבע שנים היא אוספת את המטבעות של לוציפר, משליכה אותן על הדלפק בחנות ושבה הביתה עם מקלות הרעל. מציתה אותן אחת אחת, לוגמת קפה, חושבת: "איזו עצלנית אני." שונאת את עצמה שאין לה עבודה שלוציפר מכיר בה ומעניק עבורה תלוש משכורת.

היא לא מאמינה בלוציפר. היא מאמינה שהאהבה קדושה. היא מאמינה באלוהים. אותו היא פוגשת לפעמים בחדרה ואז נולדת שירה. כולם רצים אחרי החרא של לוציפר. מוצאים את סדר היום שמתאים לו, מתעוררים בשעות שהוא מכתיב להם. משכירים את הקול שלהם, את הנשמה והגוף. קוראים לעצמם חרוצים ונהנים מהערכה עצמית על פי גודל הסכום שניתן להם בסוף החודש.

משוררים הם בטלנים רק בגלל שלוציפר לא אוהב שירה. לוציפר מעדיף גיטרות חשמליות ומוסיקאים רכים, נגני בלוז כמו רוברט ג'ונסון שמכר לו את נשמתו. להם הוא מעניק הרואין. להם הוא נותן הרבה חרא בשביל להזריק את החומר לוורידים ולמות צעירים. וזה גורם ללוציפר לשלשל. לוציפר אוהב את הוליווד. הוא טס לשם כל שבוע לחרבן מיליונים.

האמת היא שלפעמים לוציפר מתפנה גם לשירה. לעתים רחוקות מאוד, אבל מתפנה. היום לדוגמא הוא עומד לחרבן עבור אלבה מאתיים ושלושים שקלים חדשים לקריאת שירים מתוך ספרה האחרון, בספריה של כפר סבא.

*

איזו מסכנה את אלבה, עד שהצלחת למכור שלושה ספרים, השטר חמק מכיסך וחזרת הביתה בלי פרוטה. היית כל כך עייפה ורצית לחסוך, אז לא לקחת מונית. ובסוף השטר צנח החוצה מהכיס. בטח זה קרה כשקנית שקית שוקו לילדה. איזו מסכנה את אלבה, אף פעם לא תהיה לך פרוטה. את עייפה, רוצה לישון, הולכת ברחוב עם עשרים קילו ספרים על הגב. תפסי מונית, זה רק שתי מטבעות. ככה תצילי את החמישים הנותרים. איזו מסכנה את אלבה, חזרת הביתה עם שלושה מטבעות במקום שמונים. זה לא נורא אלבה, את בסך הכול חיית רוח קלילה, הגעת לכאן לבשר את הבשורה. יש חיים אחרי המוות. פגשת באלוהים. השירה היא האמנות הגבוהה ביותר. אל תעשני הרבה, שמרי על הראות. אסור לך ליפול באמצע הסלון ולמות. את חייבת להישאר בחיים אלבה. את חייבת לחיות. לפחות עוד ארבעים שנים. את חיה רק למען אהבה. שפת אמך אומנותך. נזקקת שאביך יעזוב כדי להשתמש בשפתה. היא ביתך תמיד. אביך הוא המאבק. היית חייבת להיאבק בו כדי לכתוב. בזכות עזיבתו הצלחת לכתוב שירה. אחרת היית חייבת להיות מישהי אחרת, אולי אשת מחשבים. את נקשרת לדפים, לא מעזה לזרוק אף נייר. היו משוררים ששרפו את שיריהם. הם היו משוגעים. יום עמוס אהבה היה לך היום. מלא שירה. את מרגישה שלמה ומפחדת רק מכמות הסיגריות שאת מעשנת ומהלב שהחסיר פעימה בבוקר כי גופך הערום נחבט בקור הזריחה.

- חגית גרוסמן היא משוררת, סופרת ומלמדת שירה וכתיבה. ספרי השירה "תשעה שירים לשמואל" (הוצאת פלונית) ו"לווייתני האפר" (הוצאת קשב) זכו לשבחי הביקורת. הרומן "היכן שאינם" ייצא בקרוב בהוצאת "ידיעות אחרונות". הסיפור שמובא כאן הוא אחד מתוך אחד עשר פרקים של הסיפור "התעללות העלילה".

0

טרוף טורף. מתוך "חנות קטנה ומטריפה"

0

הַמִּשְׂרָד מְחַכֶּה לִי. הַמִּשְׂרָד

פּוֹקֵחַ אֶת עַפְעַפַּי וְשָׂמֵחַ

לְגַלּוֹת שֶׁאֲנִי עֲדַיִן.

הַמִּשְׁרָד כּוֹסֵס אֶת צִפָּרְנַי

בְּתִקְוָה דְּרוּכָה שֶׁאֶתְאוֹשֵׁשׁ.

הַמִּשְׁרָד בּוֹדֵק בְּמַדְחֹם זוֹל

אֶת טֶמְפֶּרָטוּרַת הַפוֹרְמָלִין

בּוֹ אֲנִי שָׁרוּי.

הַמִּשְׁרָד סָבוּר

שֶׁבְּהִתְחַשֵּׁב בַּנְּתוּנִים שֶׁלִּי

גּוּפָנִיִּים וַאֲחֵרִים

אֲנִי מְסֻגָּל לְיוֹתֵר.

הַמִּשְׁרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי

הַרְבֵּה יוֹתֵר.

הַמִּשְׁרָד מַנִּיחַ

אֶת הַיַּשְׁבָן שֶׁלִּי

עַל רִפּוּד כִּסֵּא קָרוּעַ.

הַמִּשְׁרָד מְפַשֵּׂק רָחָב

אֶת הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלִּי

עַל הַמִּקְלֶדֶת.

הַמִּשְׁרָד מְגַלְגֵּל

אֶת הָעַיִן שֶׁלִּי

עַל מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב.

הַמִּשְׁרָד מְסַמֵּן מַטָּרָה עַל הַלּוּחַ

וּמֵטִיחַ בָּהּ אֶת רֹאשִׁי.

הַמִּשְׁרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר.

הַמִּשְׁרָד מַצְמִיד לְצַוָּארִי קוֹלָר

לְזַהוֹת אוֹתִי.

מְכַדְרֵר שְׁטָרוֹת כֶּסֶף

לְתוֹךְ הַפֶּה שֶׁלִּי.

הַמִּשְׁרָד מַדְבִּיק לִי זָנָב

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְכַשְׁכֵּשׁ בְּעֹנֶג.

הַמִּשְׂרָד שׁוֹלֵחַ אוֹתִי הַבַּיְתָה.

הַמִּשְׁרָד תּוֹבֵעַ מִמֶּנִּי הַרְבֵּה יוֹתֵר.

- עדי עסיס עובד כאיש מחשבים בבנק. ספר שיריו "הנשק החם" ראה אור בהוצאת "הליקון" ב 2009.

משתרגים. פסיפלורה צומחת על עץ אלמוני, בעורפו של בניין המטה של בנק הפועלים

לא מזמן התקשר אלי מנהל משאבי אנוש שלא הכרתי, ועוד לפני שסיפר על המנהל בחטיבה באחריותו שזקוק לייעוץ, הוא פתח ואמר שהוא אהב את הטורים שלי, אוהב את הבלוג, קרא אפילו את מדור ביקורת בתי הקפה ב"עכבר". התרגשתי, כי כיף לקבל מחמאות וגם טיפה נבהלתי, כי לרגע קצר שני העולמות שלי התנגשו. נפגשו, התכוונתי.

בימים כתיקונם נדמה שאין שום חיתוך בין קבוצת הייעוץ שלי (לקוחות, קולגות, מנהלי משאבי אנוש או אנשי פיתוח ארגוני, אלה שא.ב טרם כתב על שליחותם) ובין קבוצת הקוראים שלי (או הבריכה המילולית, העיתונאית, הבלוגרית או הספרותית, שבה אני טובלת רגליים).

עבדתי בבית הספר לפיתוח מנהיגות בצה"ל, כשיצא לאור ספרי הראשון. במוסף "7 ימים" התפרסמה, אפרופו יציאתו לאור של ספרי, כתבה של גפי אמיר על ספרי הדרכה למתבגרות. ובשבוע שלאחרי אותו סוף שבוע הנחיתי, כרגיל באותם ימים, סדנת מנהיגות לצוערים בקורס קצינים.

חוץ מריח של דשא קצוץ וים (בית הספר לפיתוח מנהיגות יושב על צוק נתנייתי מול הים) מסדנאות המנהיגות של הימים ההם, זכורים לי בעיקר ריח הזיעה ושמן הרובים. ולא בכדי: סדנת המנהיגות סוגרת בחדר אחד לשלושה ימים, חמישה עשר בחורים רגע לפני קבלת דרגת הקצונה, אוקיינוסים של שאיפות מנהיגות והשפעה, מוטיבציות, קנאה ותחרות של אריות צעירים, חרדת כישלון ופחד מהצלחה כשל מתמודדים במקצה אולימפי, וכל אלה מבוצרים היטב, בהגנות של גדוד שיריון פלוס גיבוי של כוחות נ.מ. מיומנים. על אלו נוספת ההיסטוריה המשותפת, הקצרה אך העשירה במטענים ובדוגמאות, שהספיק הצוות לצבור במהלך הקורס.

כל מה שנותר למנחה לעשות הוא להשתמש בכל החומרים האלה כדי לעזור למשתתפים לפתח את מה שבאותה תקופה הוא כנראה המימד החשוב ביותר של חייהם – כישורי המנהיגות שלהם; בסך הכל לקחת את הפקעת הצוותית הזאת, של רגשות, הרגלים והנחות יסוד, ולפתוח את הקשרים שבה עד שנבין מה מניע את מי, מי מניע את מה, ולמה בעצם. ואז, לעזור לצוות לשזור את החוטים אלה באלה, כדי שיחד ייצרו – במקרה של סדנת מנהיגות למשל – קבוצה של יחידים, שכל אחד מהם מצליח לשמור על הייחוד שלו, ועדיין נרתם לטובת העמיתים שלו ולטובת ההתפתחות האישית והמקצועית שלהם.

היינו קוראים לסדנאות "עבודה מתחת לניאונים", להבדיל מההתפתחות הטבעית שבשטח, בחיים האמיתיים. אבל הרגשתי שאנחנו עובדים דווקא בתוך קופסה שחורה או קמרה אובסקורה: סגורים מן העולם, עוצרים לכמה ימים כדי להתבונן בכל החומרים שהחיים מגישים, ושהתוצר הסופי שיופק בסופו של דבר – תכנית עבודה, או סיכום קצר שכל אחד מהמשתתפים ירשום לעצמו על פתק שייכנס, במקרה הטוב, לכיס ליד התחבושת האישית וחסם העורקים – יוכל לתפוס רק את קצה קצהו של מה שהתחולל שם בפנים.

מדי שעה וחצי יצאנו מהחדר הדחוס להפסקה, וכמו היינו דוחפים ברגליים לכיוון פני המים, עולים לשאוף אוויר צלול וריח דשא וים, כדי לחזור בעוד חצי שעה ולצלול מחדש למעמקים. באחת ההפסקות האלה, כשהלכתי לבדוק מה מצב החדרים למחר אצל האדם החשוב ביותר ביחידה – הפקידה שמחזיקה את המפתחות, כמובן – תפסתי אותה באמצע קריאת הכתבה על הספר שלי, במוסף המקומט של סוף השבוע שעבר, שהתגלגל כנראה בלשכה. היא הרימה את ראשה ממנו, הודיעה לי שמחר אאלץ להסתפק בחדר קטן יותר, ואמרה בקול מהורהר: "מוזר, כתוב כאן על איזו כנרת רוזנבלום אחת שכתבה ספר לנערות בגיל ההתבגרות". "באמת מוזר", הסכמתי, ופניתי לשנות את רוע הגזרה, הרי ממש לא לעניין לעבור חדר באמצע סדנה.

*

כבר תקופה ארוכה, ארוכה מדי, שאני רוצה לכתוב על הייעוץ הארגוני, שהוא חלק חשוב בחיי המקצועיים ובחיי באופן כללי, ומשום מה, מתקשה לעשות את זה. יש התחלות של פוסטים בלתי גמורים, יש סקיצה לאתר, יש עלון שאותו ניסחתי במשך כמיליון שנה פלוס מינוס, ועדיין אני לא שלמה איתו (אבל העיצוב מהמם, תודו). אבל טקסט-טקסט – אין.

וזה משונה, כי אני אדם של מילים, כי בייעוץ המילים והדימויים הם כלי עבודה ממדרגה ראשונה, וכי העבודה הזאת, המרתקת, מייצרת הררי סיפורים מדי פגישה. ובכל זאת – אני מתקשה.

כי שנים רציתי להפריד. בכלל, שנים חשבתי שצריך לבחור. את מדור ביקורת בתי הקפה ב"עכבר העיר" כתבתי במשך שנתיים וחצי בלי אישור של ממש מהמפקדים שלי. הייתי אזרחית עובדת צה"ל בימים, וכותבת בלילות ומפרסמת בסופי השבוע. ואמנם פעם התקשר אלי אחד מתתי האלופים שאיתם עבדתי וביקש עצה מקצועית חשובה, המלצה למסעדה ליום הנישואים שלו ושל רעייתו, אבל בדרך כלל ההפרדה נשמרה באדיקות.

אולי כי סברתי אז, בטעות, שזה לא מאוד רציני להיות גם וגם. שרציתי כל כך להיות יועצת ארגונית רצינית ומקצועית לעילא, שחששתי שהכתיבה שלי, שהיא במידה מסויימת אישית, חושפת את טעמיי ודעותיי ורצונותיי ולבטיי וקשיי, עלולה לקרוע חורים בארשת המקצועית שלי. אולי כי הייתי גם שבויה בפנטזיה להיות לוח חלק, מסך לבן להשלכות של הנועצים, ואילו הכתיבה מגלה עלי טפח וטפחיים. רק שכחתי אולי שהייעוץ גם הוא חושף אותי, במידה רבה, בפני הנועצים שלי. ושכחתי שמי שאני מביאה לייעוץ זו לא רק ההיא עם התארים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה ארגונית וההכשרה בהנחיית קבוצות ובייעוץ תהליכי ומערכתי, אלא גם ההיא שכותבת. ושאנחנו, אני והיא, הן אותה אחת בדיוק.

ואולי קשה לי לכתוב על הייעוץ, כי אני נבוכה לדבר עליו במונחי ההשפעה שלו. אני קושרת כתרים לפריז בלי בושה, גם לתל אביב או לערים אחרות, מסוגלת לתאר מסעדות עד לאחרונת מנותיה והנידחת שבפינותיה, וצוללת בלי קושי רב לפנים רבות של החיים, שלי ושל אחרים. אבל לכתוב על הייעוץ, על עצמי כיועצת, על המקום של הייעוץ בחיי, אני בעיקר מתחילה.

כי זה אף פעם לא מספיק מדוייק. או מכיל הכל. ואם אמשיך להתעקש שהפסקאות שמתארות כאן את המתרחש בסדנת המנהיגות יהיו מדוייקות, הפוסט הזה לעולם לא ייכתב.

כי הסודיות המקצועיות היא רק אחת המסגרות ששומרות על הייעוץ, שהופכות אותו למקום המוגן שבו כל כך הרבה דברים יכולים לקרות.

ובעיקר, כי אלו הם החומרים שלהם. של הנועצים. הם חומרים מעניינים, לפעמים מרתקים. ובאופן משונה, למרות שאני מלקטת סיפורים, מבטים, מחוות גוף, מצלמת (במצלמת האייפון או במילים או בזיכרון) סצנות קטנות שמתביימות להן מאליהן סביבי, אני אף פעם לא עושה את זה במהלך העבודה. אלו הם הסיפורים שלהם. אולי הם מצויינים, אבל אני, אני אוהבת לעשות בעצמי, ושונאת לקנות מוכן.

יש לי שתי מחברות בתיק. אחת של הייעוץ, אחת של הרעיונות שקשורים לכתיבה. למרות שיש לי (ראו הוזהרתם) קובץ שנקרא "שוד בתי הקפה הגדול", אליו אני אוספת משפטים או שברי שיחות שמרחפים מסביבי כשאני יושבת לעבוד בבתי קפה על המחשב, כשאני בתפקיד היועצת, אני כמו מקפידה שכל החומרים יחזרו תמיד לתוך הייעוץ עצמו. מעולם – רק עכשיו אני מבחינה בזה – מעולם לא יצאתי מפגישת ייעוץ ופתחתי את המחברת ההיא, כדי לרשום בה הערה, תזכורת, רעיון, ציטוט, באותו כתב יד נחפז שממילא אף פעם לא אצליח לפענח ממרחק הזמן.

לא מזמן אמר לי מישהו חכם (וזה רק אחד התענוגות בעבודת הייעוץ. יש במקצוע הזה לא מעט אנשים חכמים), אפרופו משהו שכתבתי, שגם ייעוץ הוא פרשנות של המציאות מהקומה השמינית. ואני מסכימה, וחושבת שכמה חשוב שיש אנשים שזה תפקידם, וכמה כיף שזאת העבודה שלי. אבל עדיין, כשיש משהו שחשוב שאזכור, תמיד אוציא את המחברת המסוימת הזאת בצאתי מבנייני המשרדים.

אני מביטה בכל, במושאי הייעוץ שלי ובעולם סביבי, באותן עיניים, אלה שאינן יכולות להימנע מלראות בכל דבר את הפוטנציאלי ואת הסדקים בכל מה שנראה מושלם, אלה שרואות את התשתיות המבניות, המשפחתיות, המעמדיות, הארגוניות, האישיותיות, התפקידיות ואת האופן שבו הצורה משפיעה על הפעולה, האופן שבו השפה משפיעה על התודעה. אותן עיניים.

מלתחות כבר איחדתי. פעם הייתי מנסה ללבוש את הבגדים הייעוציים-מספיק לעבודה. היום אני משתדלת להדחיק את השאלה הזאת מדי בוקר וללבוש מה שבאמת מתחשק לי. ובכל זאת, שתי מחברות.

אצל חולי אפילפסיה קשים, מנתקים בניתוח את הקורפוס קולוסום, החלק שמחבר בין החלק הימני של המוח ובין זה השמאלי. כשאני חושבת על זה (כשאני כותבת על זה, כלומר), אולי זה בגלל המעורבות העמוקה שלי בכל מה שקשור לעבודה. אצלי הקורפוס קולוסום כנראה עדיין מנותק, אולי כדי שהסערה החשמלית המתחוללת באונה אחת של המוח לא תתפשט לחלקים האחרים. אז בכל זאת, שתי מחברות.

0

מתוך "כיוון קריאה", סיפור גרפי של ענת עינהר שפורסם ב"מסמרים"

שיהיה הלב קטמנדו, אבל ככל שנוגע הדבר בענייני, הכתיבה היא שמורה אינדיאנית בנבאדה: אזור מגודר ברעיעות שהעולם הישן עוד שורר בו, ורק מדי פעם מבקר שם עובר אורח סקרן, מציץ ומיד מתחפף. מה יש לו לחפש שם? הרי אין בשמורת הטבע האומללה הזאת חזיונות ראווה מהממים כמו בטקסי הגראמי ואין שם ריח של כסף כמו בפרסומות למכוניות ואפילו לא פטמה פוטוגנית אחת של סקרלט ג'והנסן. המלים מסתובבות שם פרא, שתויות ומחרחרות ריב ועניות, וידפקו לכם אגרוף אם תכוונו אליהן מצלמה.

בגלל זה מדגדגת אותי אשמה תדירה על שנטשתי יום אחד את עמדת המחשב שלי במשרד לטובת כתיבה טהורה, שאינה מועילה לאיש בעולם מלבדי. הרי כלום לא יקרה אם לא אפרסם עוד ספר – כסף ילבש ת'מכנסיים, דיוות פופ ילבשו שמלות של אלכסנדר וונג וחשבון הבנק שלי יפשוט את עורו. אף אחד לא מצפה לו, לספר שלי, בפה פתוח, וגרוע מזה – איש אינו מחכה לו עם פנקס צ'קים פתוח. בקושי טמון בו ערך תרבותי, בספרי המתהווה, וערכו הכלכלי שווה לאפס מאופס. אני לא מתבכיינת – להפך, אני מצחקקת: מצבי כל-כך מצוין, עד שאפשר לכנות אותו "מושחת". מדהימה אותי העובדה שעוברים ימיי בהגשמת מאוויי השוליים בלבד, ושישמנו אחרים את צירי העולם.

אמנם כן, פחדי היחיד הוא מפני כל ענייני העולם הזה, שמתגלמים בעיני ככרישי נדל"ן משוחי ג'ל: עפעפיהם מכווצים ושיניהם זבות דם כשהם אומדים את שמורת האינדיאנים שלי, תוהים איזה מתחם יוקרה משגשג יבנו על חורבותיה העשנות. בדין, אין הם מוצאים הצדקה לכל הניוון המופקר הזה. ואין לי אלא לרדת על ברכי ולבקש את רחמיהם.

עד לא מזמן עבדתי גם אני בייצור שוטף של דימויים ויזואליים – מה שנקרא הלחם והחמאה של תחום העיצוב: לוגואים, כרזות, אריזות מוצרים וקטלוגי אמנות משובחים של נייר מיובא. ויש ועיצוב גרפי נוגע בגאונות של ממש. לא רק הראש מגיב לפיצוח גרפי מבריק לאיזה עניין, אלא גם הלב נלהב לקראתו כמו כלב מלחית. החיכוך המתמיד עם לקוחות תובעניים מגביר את המתח שנוצר סביב העבודה, פוקע את העצבים ומחדד את החושים. בסופו של חשבון מתוגמלת העבודה בכסף. ויש בכל זה משהו כל כך נכון וטבעי – איש עושה משהו למען איש אחר, ומקבל בתמורה את גמולו. הרי על בסיס זה קמה החברה האנושית.

אז למה תמיד סוחב אותי לבי אל הנידח, האנוכי, העקלקל, השחוח, הפרישותי?

אולי זאת שמרנות מדאיגה שצומחת עם הגיל, ואולי להפך – דחף טינאייג'רי לא מרפה גורם לי לחתור נגד הסחף הוויזואלי שמטביע את העולם – גם אם בין ארבעת קירות שמורתי הקלושה אני עושה כן.

ואולי, בהשאלה מגאגא, מסתכם הכל בשרירותו של מין טבע אכזרי: Baby, I was born this way.

- ענת עינהר היא מעצבת, מאיירת וקומיקסאית וזוכת פרס ספיר לספר הביכורים שלה, "טורפים של קיץ". בשיתוף עם נועה ידלין ("חיי מדף") היא מנחה את "סיפור משלך" – סדנת כתיבה לאימהות.

חלון. אפשרות של

את עומדת בפתח. רואה, כמו בכל בוקר, את השטיח מקיר לקיר, שמספר כתמי קפה מפוזרים עליו כמו איים בודדים, כאילו להזכיר לך מחדש בכל בוקר, שמישהו כבר היה פה לפנייך, היה מישהו שעבר את ערבות השטיח, מישהו חי, ככל הנראה, ובאופן כללי היו פה חיים קודמים, הרבה לפנייך, שהיה בהם קפה ונשפך, והמישהו אולי התרגז וקפא, היה צורך להסתיר, לכסות ולנקות, בלי שאפשר וכך נותר, כפי שנותרו עוד מאז הכיסא, המחשב, השולחן. מכל הזמנים את נכנסת אחת עכשיו לתוך השעות. ולעומק החדר.

אין לך חלון.

אבל יש לך שלל דמיונות. וימים, ימים, שנים, מול המחשב את מתרגמת מזכרים לשירים, מספרים לחרוזים, מילים רשמיות לרכויות. את מדמיינת שבסתיו כל נורת ניאון היא קרן שמש, שהשטיח המשובץ אפור – אפור כתמים – יותר אפור, הופך באביב אדמה רטובה, רחבה וטובה, שמצמיחה פקעות של נרקיסים, עצי תפוחים ואגסים. סיגליות. שאם תצאי עכשיו מהחדר, וקיץ, תראי איך ים כחול נפרש מכאן ממש עד אופק. ואפילו אוקיינוס. כשחם, את מדמיינת שתכף כולם ייצאו מהחדרים בבגדי ים שלמים, מפוספסים בשחור ולבן, ויחד, מנהלות החשבונות עם העובדים הזמניים, השכירים והמזכירות, השותפים המנהלים עם המנקות, יקפצו להשתכשך פנימה. ואת תשבי על החול החם, תרשמי אותם.

לא תמיד יש זמן לדמיין או לרשום. כי צריך לצלם, לכרוך, לתייק, לאפסן, לשכתב, לטלפן, להנהן, להחתים, לסכם, לארגן, לסדר, לתייג, להפיק, להמתין.

את צריכה ללמוד להוריד את הראש. לוקח לך זמן להבין שבהיררכיה הפטריאכלית הנוקשה, הגברים בחליפות, הנשים ממש יפות, וכאן במסדרונות אתן דגיגות אפורות ששטות מהירות בעקבות מנועי הספינות הגדולות.

אחרי חמש או שש שנים, מודיעים לך שאת עוברת. את חושבת שטוב, תיפטרי מהכתמים, תעלי למרומים של קומה ארבעים, אולי תקבלי אשנב או אפילו חלון, אבל לא, מסבירים לך יפה שאת מיועדת למטה,  החדר יותר קטן, אותו כיסא, אותו מחשב, אותו שולחן, על הקיר תמונה ישנה – חבצלות מים לבנות בנהר. אין חלון. את אומרת לעצמך, החדר נעים. החבצלות. מסדרת קלסרים על מדפים קצרים, תיקיות בארונות. תולה על לוח שעם שירים של רוברט בליי, אלמוג בהר, ישראל אלירז, של לסקר-שילר. תמונות של נשים מצולמות קרובות, מצוירות רחוקות, של תינוקות.

בשיחות הערכה אומרים שאת נעימה כאילו את עשויה קטיפה ותכף תופרים ממך שמלה.

אחרי חצי שנה נעמד בדלת גבר גבוה, ולפני שהוא נכנס, הוא אומר, כאן זה חדר ארבעים ותשע? וכשאת מהנהנת, הוא שואל, אז זה החדר? ואת אומרת, כן. זה זה. עכשיו אתם במשותף. הוא שותף איתך, אתם מדברים על הילדים שלו, על הקטן הגאון, הבכור המוצלח, ואין מה לדבר יותר על חדר משלך, עכשיו יש לך משלך לגמרי מגרה בה את שומרת פתקים חמודים מאנשים שהכרת פה. באחד מהם נכתב, "הייתי כאן ולא היית". מי שכתב אותו כבר מזמן אינו כאן וגם את ישנך אינך. ככה שנים. בסוף, את יודעת, כי כך זה תמיד, הם יביאו אישה צעירה ממך, גבוהה ושקולה ורצינית, שתיקח בקלות את מקומך.

את לא שונאת את העבודה. את תלויה בה. היא מביאה את הבית, את הלחם, את הבגד, את הספרים. וישנם האנשים.

יש לעיתים שהימים מקושטים בשרשראות של התקרבויות, של סיפורים ומחוות, שיחות פתוחות בפינות הקפה. בצהריים יושבות המזכירות, השכירים הזוטרים בחדר אטום עם הדלת סגורה. סביב שולחנות עגולים אוכלים אורז עם שניצל או פסטה או סלט עם המון פטריות, נבטים. צוחקים ומדברים על המצב ומה יהיה, מעבירים את המלח, את הזיתים, על האח הגדול.

את באה משרשרת עובדים מפוארת – אבא שלך היה נהג משאית, אבא שלו היה תופר כובעים, אבא שלו היה נגר, שלו היה רפד, היה חקלאי, איכר. כולם אנשים נבוכים עם כפות ידיים קשות. את נזכרת שכשהיית ילדה אימא שלך הייתה מניחה על המכתבה בחדר הילדים, לפעמים, בחורפים, כשעשית שיעורים, כוס של שוקו חם וצלוחית מזכוכית כתומה עם חמישה חצאי ירחים מסוכרים. צהוב וכתום ואדום וירוק וכחול. והיית בולעת מהר את החצי הראשון, מחברת את הנותרים, כדי שיהיו לך משלך שני ירחים שלמים. שותה את השוקו. עכשיו בצהריים כבר לא מביאים צלחות של ירחים. עכשיו גם הכפות שלך קשות אבל העיניים עוד רכות כמו עיניי לאה שלה, וכמוה, את בוכה בקלות.

לפעמים את בוכה במשרד אבל זה קורה לעיתים נדירות, למשל, כשאת שומעת את הגר שרה בערב שיר ערש בטלפון או כשלילי אומרת ששוב החברת ניקיון מעכבים לה את המשכורת. כשמפטרים או מתפטרים. כשנפטרים חברים וזרים.

ולפעמים העבודה סתם-כך פוצעת אותך. זה קורה בעיקר בשעות של הקרבות העקובים של עבודת הידיים, שאנשים חושבים אותה נעשית בידיהם של אחרים קטנטנים כמו גמדים, בשוליים של שדות המקצועות החופשיים, בחורף הארוך של הידיים העובדות, כשהשטיח מנוקד בשלג נייר עגול שנושר מתוך מחורר, במהדקי שדכן, בשברי אטבים. בתוך השעות האלו של הידיים, השעון זז מאות לאות, ולפעמים, חרב נייר חדה חותכת עור, וטיפה של דם אדום נושרת על השלג, כלומר, יש לך הרבה עבודה. האור הבהיר אוזל אז מהשמיים הכחולים, עובר לחלונות הבתים. זו שעה בה אחרים במנוחה מדליקים תנורים וסירים ואורות. כוכב כסף מקועקע. ואחר כך עוד אחד. עוד.

ובבוקר את קמה ושוב באה ובאה לחדר. שמונה מנורות הניאון דולקות, את מייחלת בליבך שלפחות אחת במהלך היום תישרף, המזגן מקפיא כאילו מוסקבה ותכף שלג אמיתי ישקיט את המסדרונות, בלילה שוב לא באו בנאים נמוכים לפקוח חלון. נשארו לך שבע או שמונה או תשע שעות, חמישים דקות וארבעים ושלוש שניות. את מזקיפה את הראש, מניחה את האצבעות על המקלדת.

כששואלים אותך מה את עושה, את אומרת שאת פקידה. וזו האמת, אבל לא כולה.

כשאת יוצאת, את שוב מגלה שמישהו כבר כיבה את השמש בפוּ והדליק כוכבים נמוכים כמנורות. מסביב אפלולית והמיה. עם כל האנשים שעובדים את חוזרת בערב הביתה. בדרך, בפנקסים או על פתקים, את בונה לעצמך ממילים קטנות, משירים, הרהורים, למחר, אפשרות של חלון. קלים במרחב אתם נוסעים, אתם הנוסעים. לרגעים, בגלל שלדרך יצאתם, כולכם חופשיים, וכשיש לך חלון ממש, את פותחת אותו, ורוח באה כמו כפות ידיים, לתת או להכיל, ללטף או להסעיר, והירחים, וכל הדברים זזים זזים, ואז את ממש מאושרת.

- ענת לוין זכתה בפרס למשוררים בראשית דרכם (2002), במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" מטעם עיריית תל-אביב (2006). בשנת 2008 זיכה קובץ השירים "אנה מסתובבת לאט" את לוין בפרס שר המדע, התרבות והספורט לספר ביכורים. שיריה פורסמו בכתבי עת שונים, ובהם "הליקון" ו"קשת החדשה".

משחקת באש 1

סתם, שתדעו.

ובקרוב עוד כותבים יספרו כאן מה הם עוד, חוץ מכותבים. כן, זאת ההקדמה לפרויקט חג המולד הקרוב של "פריזאית". בשנה שעברה, תבענו את זכות השיבה לפריז, לונדון, שטוקהולם, ניו יורק, בוסטון, אמסטרדם, ציריך, לתל אביב ושוב לניו יורק ולפריז.

לא, לא גמרתי להתגעגע לפריז. אם תכריחו אותי, אני מוכנה להודות שהגעגועים הפכו כלליים יותר: אני כבר פחות מתגעגעת לפריז, אלא יותר לחיים במקום אחר. והשנה, אני מודה, מעסיקות אותי שאלות אחרות. עכשיו, אולי יותר מתמיד, אני עסוקה בקשר שבין הכתיבה לעבודה.

בפסח, אולי בפסח שעבר אפילו, התפרסמה האנתולוגיה ה"הארץ"-ית הזאת, מקבץ חגיגי של משוררים ילידי שנות השבעים (כלומר בני דורי), שנועד לשקף עשור של כתיבת שירה. יש בה שירים נפלאים ומשוררים מרתקים. הם מצטלמים קבוצתית ובשורה ארוכה, ולכל אחד מהם מוקדש תיאור קצר של פועלו, הישגיו וסגנונו השירי. והבטתי בהם, במשוררים העומדים בשורה, שנבחרו מבין רבים שמשוררים בחדרי חדרים ועל פתקים ובתוך מחברות ואולי גם על דפי אינטרנט או על במות בערבי שירה, ותהיתי: במה הם עובדים? איך הם משלמים את חשבון החשמל? האם הם קמים בבוקר אל מסך מהבהב של מחשב שממתין למילותיהם היפות, או שאולי הם צריכים לדפוק שעון בעבודה אחרת, ואת השירים הם כותבים על מפיות נייר מדי יום בדרכם הביתה, כשהם מוצאים מקום ישיבה במטרו?

ואם כתוב באיזו שנה נולדו ובאיזו עיר, הרי שרוצים לספר לנו עליהם. ואם כתוב גם בכמה הפגנות הוקראו השירים שלהם (שיריו של אלמוג בהר הוקראו בשתיים לפחות) ועל אמצעי ההבעה הייחודיים לכל אחד מהם ('האפיפורה ההימהומית של אנה הרמן'. סליחה, לא יכולתי להתאפק; משפטון יפה כשלעצמו, כמעט כמו האפיפורה המדוברת), הלא מן הראוי לכתוב במה הם עובדים?

ואולי לא. אולי השירה, הספרות, האמנות, הן שכבות חיים נפרדות, בדולחיות, שאין ביניהן ובין החיים קרומים חדירים. אולי אסור לה, לאמנות, להתלכלך בשאלות פרקטיות של חשבונות חשמל, של מטלות משרדיות, של רשימות מכולת ופרעון חובות? אלא ששירי הנבחרת, כמו גם חלקה המכריע של הספרות והשירה בנות ימינו, עוסקים בדיוק באלו: בעוולות חברתיות ופוליטיות, בתלאות הגוף והנפש, בבעיות של עובדים זרים, בקשיי פיריון, ואיך לא – גם בדאגות פרנסה: "קום, קום", משוררת אורית גידלי, "עבודת העולם על הדלת מכה וחמה, אם תחזור במזודה מלאה נתחבק, הילה אחוזה בהילה, אם לא מלאה נתחבק, שני אנשים אחוזים זה בזה, אחוזה ביניהם בהלה." (מתוך "הילה אחוזה בהילה").

אורלי קסטל בלום, אחת הסופרות המבריקות, המקוריות והמצליחות בישראל, מבכה את עוניה (היחסי, בואו נעזוב את זה רגע). בראיון העצוב/שערורייתי/אורלי קסטל בלומי שנתנה לשי גולדן (וכדאי לקרוא גם את מה שמנחם פרי כתב על הראיון הזה), היא מספרת שהיא למעשה לא מצליחה להתפרנס. "ההידרדרות הכלכלית של קסטל-בלום", כותב גולדן, "החלה לאחר הגירושים מגדי בלום בשנת 1998. מאז, כדי לחיות, היא נעזרת באימה, לוקחת משכנתאות, מקוששת מענקים מקרנות לסופרים, עושה מעט מאוד הרצאות ("אני לא יכולה. זה חוסם אותך. לשבת שמה, לדבר… אני סופרת. איך אפשר ככה לכתוב? זה חוסם לך את הכתיבה") וסדנאות (כרגע היא מלמדת בבצלאל), אבל גם בכך אינה מצליחה להתמיד ("אוניברסיטת תל אביב. הם מלמדים את הספרים שלי, אבל פיטרו אותי משם. הסטודנטים עשו עצומה, טענו נגדי שאני לא קוהרנטית. אתה מבין את זה? לספרים יש שם מקום ולסופרת אין")".

האם סופרת מוכשרת כקסטל בלום צריכה להיות פטורה מחובת הפרנסה? בהנחה ששוק הספרים ושלוחותיו (סדנאות כתיבה והרצאות) לא מצליחים לספק לסופרים – גם למצליחים שבהם – פרנסה מספקת, כזאת שתאפשר להם להתרכז בכתיבה, האם על האמן לשנס את מותניו ולצאת להתפרנס, גם אם העבודה לא מסבה לו עונג, גם אם הזמן שמוקדש לפרנסה יחסר ליצירתו ואולי יפגע בה? זאת שאלה אישית וגם חברתית. והיא הולכת ומסתעפת: ומה עם החומרים של החיים, שהולכים ומצטברים ונערמים ככל שאתה מתחכך בהם, בחיים? זה חלום, הפטור מעול הפרנסה, אבל יש מי שעבורו הוא עלול להתברר כסיוט.

במציאות רוב הכותבים צריכים לעבוד; לפרנסתם, או משלל סיבות אחרות. בימים הקרובים יפורסמו כאן טורים, מכתמים ושירים של כותבות וכותבים מוכשרים, רבי זכויות, שיעסקו בקשר שבין עבודתם לכתיבתם. וגם אם הפעם השי לחג של קוראי "פריזאית" מגיע עטוף בנייר עיתון ובלי פוטפורי וסרטי סאטן, אני מקווה שעבודה ויצירה, מציאותיות ויומרה ייכרכו בו ביושר שיהיה גם הוא מעורר השראה.

סיפור אהבות, פתק צהוב וטיוטה שלישית. אבל מי סופר

לכתוב את הספר**.

הבוקר.

בדרך מפגישה אחת לאחרת, שבוטלה ברגע האחרון, קיבלתי טלפון מהעורך. כמעט קפצתי בשדרה. אולי חבל שלא. מזל שבוטלה הפגישה. רצתי הביתה, סידרתי את הקובץ, גיליתי איך מורידים את מספר העמוד מהשער ושלחתי. דקה, אולי פחות, לוקח להעביר ממקום למקום קובץ של כמעט שלוש מאות עמודים, ארבע שנות עבודה, שבוע של מסע בין תל אביב, רומא, אורבייטו וסיינה וחיים, חיימים ליתר דיוק.

רונלד פרברן, פסיכואנליטיקאי, אמר פעם שאולי לא נעים לומר, אבל כדי שתתרחש לידה לא מספיק שהעובר יהיה בשל, אלא הכרחי גם שגוף האם ידחה את העובר, יכיר בו כגוף זר, גוף כשלעצמו. פרברן, אני מרשה לעצמי להניח, מעולם לא סחב בטן של שבוע ארבעים.

זה כבד, מקשה על הנשימה. ובאותה נשימה, שננשמת בקושי, נמצאת גם הסקרנות העצומה לפגוש את הדבר הזה שנדמה לך שאת מכירה אותו, שבראת אותו אבל את יודעת שתגלי שאת לא יודעת עליו כלום, וגם האינסטינקט לשמור על הדבר הזה מכל משמר. אחד מהם בכל זאת מנצח. אולי שניהם. זה שנולד וזאת שיולדת.

היום גמרתי את הספר. גמרתי ושלחתי.

זה רגע גדול ורב הוד, והוא פרטי לגמרי. אם יש נקודת שיא שממחישה את בדידותו של הכותב למרחקים ארוכים וכל הבלהבלהבלה הזה, זאת היא.

בפעם הראשונה שגמרתי את הספר, לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. יצאתי מהחדר השכור שבו עבדתי יומם וליל, רצתי בין עצי האקליפטוס התמירים שבחצר הגדולה שקיסוסים מטפסים עליהם, עד שבסוף נקשתי על דלת המטבח של המארחים הקבועים שלי, בעלי הצימר שבין ורנון לז'יברני. הפרעתי להם באמצע ארוחת הצהריים – שש צלחות של סטייקים וצ'יפס ובקבוק יין לשני הורים וארבעה בנים – והם, כהרגלם חייכו ושאלו איך אפשר לעזור לי. גמרתי את הרומן, אמרתי להם. זאת בטח הפניה הכי משונה שהם קיבלו אי פעם מהאורחים שלהם. אבל המארחים המתורגלים ידעו מיד מה לעשות, הניחו את הסכינים והמזלגות הכסופים לצידי הצלחות המאויירות ומחאו לי כפיים. הלכתי לארוז את המזוודה שלי ולחכות לרכבת לפריז.

בפעם השניה גמרתי את הספר באקס אן פרובנס. ישבתי בכורסה בקומה השלישית של חנות ספרים בריטית באחת הסמטאות של העיר העתיקה, כזאת עם בית קפה קטן, מועדון קריאה שהתנהל בקומה הראשונה, קיר גדול שעליו מודעות קטנות למורים לאנגלית ולצרפתית ודירות שחיפשו שותפים ושותפים שחיפשו דירות. גמרתי את הספר, רציתי לומר לסטודנטים שישבו מסביבי על דיאט קולה ומאפין ושיננו הטיות של פעלים בלטינית. אבל לא ידעתי איך אומרים את זה בלטינית.

בפעם השלישית שגמרתי את הספר, הייתי במנזר האחיות ציון.

נגיד. למעשה, בעין כרם כמעט גמרתי את הספר. היתה שם פיסקה אחת לא פתורה. וכל הסיבובים בבית הקברות הקטן של האחים והאחיות שנפטרו בוודאי ממחלות כמו צפדינה וסקרלטינה, כל הפסקות התה וסיגריה שלקחתי מול הרי ירושלים ומאגר המים של בית זית, כל הפעמים שהחלטתי לעזוב את זה רגע ולחזור אחר כך טריה – דבר לא הפך את הפיסקה הזאת לפתירה.

בבית, בלילה, ילדה אחת קטנה ומתגעגעת השתחלה לי מתחת לשמיכה. בדרך כלל אני יודעת להחזיר אותה למיטה ואחר כך גם אותי. הפעם לא הצלחתי. קראתי, ראיתי קצת טלויזיה, עדיין לא נרדמתי. ואז נכנעתי. לקחתי את המחשב לסלון, ועד הבוקר נפתרה הבעיה. זאת כמובן לא היתה הפיסקה שבה נאבקתי, אבל מה זה משנה עכשיו. גמרתי לכתוב את הספר.

שמיים כחולים וקצת עננים. לארוז לכם?

0

*סיימתי הסטרילי לא מתאים כאן. עמכם הסליחה.

**ובוודאי יהיו עוד הערות מהעורך. ומהקורא המסור והאוהב וחד ההבחנה שעוד יש לו כוח לבדוק שלא קילקלתי. ואחר כך עריכה לשונית. אבל ברגע זה – גמרתי.

אם מתחשק לך לפעמים, לפתוח לרגע את דלת הקסמים. צילום: רינת צל סלע

הביקור ב-Hidden Kitchen היה אחד (ממיליוני) הדברים שלא הספקתי לעשות בשהותנו בפריז, למרות שלל ביקורות מצוינות ומסקרנות שקראתי על חוויית הארוחה שם. רשות הדיבור לרינת צל סלע, שהספיקה, ועוד איך.

- – -
יום הולדת, חגיגה.
דב מארגן הכל.
הילדים הולכים עם חברה לאסוף שלל ממתקים לכבוד הלואין, ואחר כך נשארים לישון אצלה. אנחנו מתלבשים יפה, מעילי צמר, צעיפים ויוצאים. לאן? מסעדה, אחר כך אולי סרט, אומר דב. בילוי יום הולדת. אחלה, מתאים לי.

אוטו לפאתי פריז, משם מטרו למרכז. קצת הולכים, מגיעים לכתובת האמורה.
מסעדה? כאן? לא רואה כלום. אבל הנה פסל יפה של מולייר. מצלמת אותו בשביל בתי, לתת פנים לבחור ההוא שהוזכר בשיעור היסטוריה כאחד מאמני החצר של לואי ה-14.

ובכל זאת, מה עם המסעדה?

דב אומר שאולי טעה בכתובת. זאת לא תהיה הפעם הראשונה, אומר הוא. אני לא השמעתי, ואף לא הרגשתי, קצה קצהו של חשש. אחרי רגע מגיע עוד זוג, נעמד לצידנו מול דלת הכניסה היפה למספר 28. הם מקישים קוד, ואנחנו נכנסים איתם.

אני מבינה, ולא לראשונה, שדברים הם לא בדיוק כפי שנראים מלכתחילה. לא מסעדות, גם לא ימי הולדת.
בניין פריזאי טיפוסי, מדרגות עץ ששטיח יפה מטפס עליהן לכל אורכן. דב אומר שביקשו (מי? מי ביקשו?) להקפיד על שקט במדרגות, לא להפריע לשכנים. עוד רגע ואנחנו בקומה השלישית. מצלצלים בדלת, פותחת בחורה נחמדה בסינור טבחים. בפנים כבר קבוצה של ארבעה תיירים מאמריקה ועוד שני זוגות, ואנחנו מצטרפים אליהם.

השף הביישן ובת זוגו: בריידן ולורה, השפים והמארחים * Photos: Heather Eng

כולנו מקבלים כוסות של אפריטיף – גביע שמפניה שבתחתיתו נח ליצ'י שהושרה בוודקה. טעים. אני מציצה פנימה, לסלון הדירה, רואה שם שולחן ארוך ערוך באופן מרהיב, כוסות קריסטל, מפיות רקומות. נברשת יפהפיה מלמעלה.
מסתבר שבדירה גר זוג בשלנים, שכבר תקופה ארוכה מארחים לסעודות מופלאות בביתם בסופי השבוע. בדרך כלל צריך להזמין חודשים מראש, כיוון שמקום מכיל רק 8 זוגות בכל ארוחה, אבל לנו התמזל המזל – דב הזמין רק חודש לפני המועד (אז שמע על כל הענין מחבר מהעבודה), ויומיים לפני הארוחה התקשרו להודיע שמישהו ביטל ואנחנו בפנים. שכן לשולחן סיפר שהזמין כבר במאי!
שני הזוגות האחרונים מגיעים גם הם, וכולם מוזמנים לשולחן. רגע של התלבטות אם לשבת זה מול זה או זה לצד זה, זוג הבחורות שמולנו בוחרות לצד, וכולם עושים כמותן. לפני כל אחד מונח תפריט הארוחה של הערב – מיליון מנות קטנטנות ולצידן מיליון כוסות יין.
מתחילים במשעשע חיך – כפית חרסינה קטנה ובתוכה משהו טעים וניחוחי ונהדר. אין לי מושג מה. וזה לגמרי לא חשוב. מתחילות שיחות הכרות קטנות בין יושבי השולחן. הבחורות שמולנו הגיעו מסינגפור – אחת מהן עובדת כאן בפריז, והשניה הצטרפה על תקן בת זוג. מימיננו שני חמודים, היא אנגליה והוא צרפתי. מולם זוג אמריקאי. היא מאד בהריון, נסעו לשבוע חופשה בפריז לפני שיוותרו על נסיעות לזמן ארוך. השאירו בן שלוש בבית עם סבתא. הרחוקים יותר כבר מעבר לטווח שיחה איתנו, אין לי מושג מי ומה הם.

שולחן ערוך. יש משיחין בשעת הסעודה

עם כל מנה חדשה שמגיעה יוצא הטבח ממטבחו, עומד בראש השולחן, חיוך נבוך על פניו, ומסביר מה נאכל. המלצרית (שסיפרה לנו שהכירה את המקום כשסעדה בו ומאז התאהבה ונדבקה אליהם עד שקיבלו אותה לעבודה) מציגה את היין. כיוון שהטבח מציג בצד הרחוק מאיתנו, והוא כזה ביישן, קשה לשמוע מה אומר. ביקשנו מהמלצרית שידור חוזר וכשהטבח לא הבחין, עשתה חיקוי מצחיק להפליא שלו, כולל המבוכה והשפלת המבט. החיקוי שלה, יחד עם העליה באחוזי האלכוהול בדם, המסו את המחיצות האחרונות שבין הסועדים, ומאותו רגע הכל חברותי מאד, טעים מאד ואפוף מאד באדי יין כזה ואחר (לבן בעל גוף, אדום מעמק היורה – יש כזה בצרפת, ועוד רבים). עם הסינגפוריות העמקנו בדיונים על אמנות, על החיים, על הדמיון בין המשפחה הסינגפורית ליהודית. הצרפתי שמימין מתגלה כמנהל מסעדה בעצמו, ועוד בוורסאי – ליד הבית! – ובאותה נשימה גם כיהודי גאה ש'עשה שנתיים צבא בישראל כשהיה בן 16′ וכל המשפחה של אבא שלו בארץ (ולא. לא בנתניה ולא באשדוד, בירושלים). לא יודעת אם היין בלבל שם קצת עניינים או שצה"ל לצרפתים שונה מאד ממה שאנחנו מכירים, בכל מקרה הוא חמוד מאד ואנחנו לא עומדים איתו על קוצו של יוד בעניין גיל הגיוס לצבא. בתמורה, הוא משתף אותנו בגילויים מהמטבח של המסעדה השווה של גורדון רמזי שהוא מנהל: איך ז'אק שיראק לא פותח את הבוקר בלי אלכוהול, איך הבן של ג'וני דפ אלרגי לכל דבר בעולם ואיזה בלגן היה כשביקש שיכינו לו צ'ילי קון קרנה בלי זה ובלי זה ובלי זה, והטבח סירב לשתף פעולה, ובסוף המנהל ביקש מזוגתו האנגליה שתבשל לו צ'ילי-נטול-הכל, ויצא מעולה, והודו לה כל כך, ועוד ועוד סיפורים כאלו.
ואחרי אפריטיף, שלוש כוסות יין לבן, ג'לי אלכוהולי באמצע, שלוש כוסות של אדום ועוד אחת לקינוח כל הסיפורים נשמעים נורא נורא מצחיקים). וכשהסינגפורית מבררת מתי האִRקְשֶן הבא בצרפת, הצהלה הכללית גדולה (ברור שהיא מתכוונת לבחירות, אבל במבטא שלה זה נשמע כמו משהו אחר לגמרי).

שלל מנות (1), נראה כמו ראשונות

שלל מנות (2). השאר

אחת המנות האחרונות – היו שלוש – מגיעה עם נר קטן ודולק, ופתאום כולם שרים יום הולדת שמח, ואני באמת מרגישה יום הולדת ומוצפת שמחה גדולה. דב לוקח את התפריט שלי למטבח, וזוג הבשלנים והמלצרית החמודה כותבים יום הולדת שמח וחותמים, ואחר כך גם כל הסועדים מוסיפים משהו, כולל ברכה בסינית ונשיקה אדומה אחת מהבריטית.

התחלנו בשמונה, ובינתיים השעה כבר אחרי חצות, ובאמת כבר תאריך יום ההולדת שלי. מחליפים אימיילים כדי לקבל את התמונות אחר כך (הת'ר הסינגפורית צילמה כל מנה לבלוג שלה, וגם אותנו), אומרים בחום שלום ותודה, ויוצאים לרחוב הפריזאי. מחליטים ללכת במקום מטרו, כדי לתת ליין הזדמנות לפוג קצת לפני הנסיעה חזרה הביתה. החוץ קריר ומעורר, תענוג. פה ושם עוד כמה מחופשים לכבוד הלואין – יותר בסגנון הגלימה השחורה ולא מומיות עטופות תחבושות קרועות. הכניסה למטרו ליד הקומדי פרנסז יפה כתמיד, כאילו קושטה לכבוד החג.

הטרייר של בריידן ולורה, שבא לומר שלום בסוף הארוחה

לאט לאט מצטלל הראש, וכשאנחנו מגיעים לאוטו דב כבר במצב שמאפשר נהיגה (הכל יחסי). עוד 20 דקות ואנחנו בבית. אחת וחצי בלילה. לפני חצי שעה מלאו לי 44 שנים.
מה אני אגיד, לא רע.

- רינת סלע צל, חיה עם משפחתה באזור פריז, עורכת עבודות אקדמיות, כותבת מדי פעם בבלוג ומתאמנת בלשמוח במה שיש.

הצילומים באדיבות Heather Eng, שגם לה יש בלוג.

0

באותו עניין:

- רשימת המסעדות השוות של "פריזאית".

- Art Home, המבוטא כמו Arome, עוד מסעדה שלא הספקנו, וככל הנראה אחת המסעדות עם הנוף היפה בעולם. אבל אולי אתם, מספיק זמן מראש ועם די נחישות, תספיקו (ותספרו לנו על זה).

0

ולהלן העדכון החשוב:

בריידן ולורה, מפעילי המטבח החבוי, יוצאים לאור, פעמיים בעצם: בסתיו, כלומר ממש תיכף, הם יפתחו בר יין ברחוב מונפנסייה, ממש ליד הפאלה רויאל. וכנראה, אם אני מבינה נכון מאתר האינטרנט שלהם ומגוגל מפס, מהכניסה האחרת, אותו מקום בדיוק יתפקד כמסעדה. הבאז כבר בעיצומו, והסקרנות הדביקה גם אותי.