ככה זה. רגע זכרונות ממסעדה נהדרת מפריז הקפואה, ובמשנהו, תל אביב בפלח הזמן הכי טוב שלה.
זה לא היה השבוע, אולי בזה שלפניו ואולי לפני שבועיים, אבל עד שהקיץ יגיע ויהפוך אותנו להעתקים מנצנצים מזיעה של מי שהיינו רוצים להיות, צריך לנצור את ימי השישי האלה, שיש בהם קצת זמן, וקצת ילדים, וקצת שמש וקצת קרירות והרבה עיר ורחובות ודברים.
זה היה יום המשפחה, והיום, לידיעת מי שעוד לא נקלט במוסדות חינוך, משפחה היא סבים-סבתות. מה שאומר שבשבוע קודם הם אלה שהוזמנו לראות את ילדי הגן שרים (ואנחנו אלה שמרחנו רבעי פיתות בטחינה) ובשבוע שלאחריו הם אלה שהוזמנו לראות את ילדי כיתה א' שרים, מנגנים, רוקדים, מתרפקים (ואנחנו אלה שהכנו עוגת שיש חתוכה לריבועים בתוך מנז'טים, לפי ההוראות המפורשות מאוד שקיבלנו). אז בהוא שלאחריו, הסבים והסבתות קיבלו את נכדתם המופיעה להמשך היום, ואנחנו לקחנו את אחותה הקטנה, וחברה, לגן מאיר.
אני לקחתי לעצמי, חמש דקות משם, את זה:
מה שלא כתבתי על חופשת הכתיבה האחרונה, זה שזה היה הפסקול שלה. זאת הפעם הראשונה שהתחלתי לשמוע מוזיקה באזניות, ומה שהיה בעיני עד כה טרנד אוטיסטי ומנותק, התברר בשבילי כבדיוק כזה: בועה שכולה שלי, מיקרו אקלים שאני מנסחת והולך איתי באשר ארצה. איתמר ציגלר עושה מוזיקה עדינה, מלטפת ועוקצנית. אני מכירה אותו ואת משפחתו המרתקת מנעוריי, אבל לא די בחסד נעורים כדי לאפשר למישהו להתיישב לי באוזן הפנימית.
לא הצלחתי להגיע להופעות של דה בנדה, ההרכב החד פעמי שאיתמר ציגלר חבר בו, אבל להופעונת הזאת, בחנות האוזן השלישית, הגעתי מעט אחרי שהחלה. ההופעה היתה כה מתוקה, קרובה, צהריימית ולילית גם יחד, שהיא עוררה שאלות על הטעם בהופעות רציניות ומכוונות, כאלה שקונים להן כרטיסים מראש, שצריך להקדיש להן שעה וחצי-שעתיים ותכנית מלאה, כשאלה שעל הדרך עושות בדיוק מה שמוסיקה צריכה לעשות: לתפוס אותך לרגע באמצע החיים וללוות אותך עוד קצת לתוכם.
היו שם חברים, זיהיתי גם כמה פרצופים מהתיכון, היתה אמא של איתמר ואשתו ובתם, ואחיו ובת זוגו ובתה, ששיחקה בכסאות מוזיקליים עם בת דודתה על הברכיים של סבתה. היו גם אוהדים שלא זיהיתי מהשכונה. אנשים נכנסו לקחת סרט לערב שישי ונעצרו להקשיב, אחת המשיכה שיחה בסלולרי ודיווחה לבן שיחה ש"איזה קטע, מישהו מנגן כאן, אין לי מושג מי", ואחר כך תפסה מקום על המעקה לשמוע; לא משנה מי, משנה המה. מי שעבר ברחוב, ממשיך את מסעו מדיזנגוף אל שינקין, תחב ראש פנימה, ואם נכבש על ידי הצלילים, מירפק את דרכו לתוך החנות.
ומאחורי הדלפק –
איש בחליפה שחורה וראסטות נוצצות יוצא מהשיר של יהונתן גפן היישר אל מאחורי הקלעים של החנות, ואני חוזרת אליהם, שבדיוק מיצו את כל המשחקים בגן מאיר, ועוד כמה. בדרך הביתה –
שבת שלום, או ליתר דיוק, שבוע טוב.
עמיר
6 מרץ 2011איזה יופי! וכשאת אומרת "אוטיסטי ומנותק" ו"בועה" ו"מיקרו אקלים" אני מהנהן נמרצות, ומוסיף: כן, ככה בדיוק אני אוהב להאזין למוסיקה.
ליאת זנד
7 מרץ 2011מוקצבים לנו חודשיים של חסד
זה שמצייר באוזן הוא יורם והוא גם אמן
כנרת
7 מרץ 2011חודשיים, ליאת? זה המון.
יורם מה, אם כבר תרמת קצה חוט?
דני ססלר
7 מרץ 2011שבוע מצוין גם לך
דני ססלר
7 מרץ 2011
הנה אחד מחיפה
http://wp.me/pVUrw-81
רונית
7 מרץ 2011יורם הבר, והבת שלו לומדת בבצפר של הבת שלך.
בתיה אטינגר-מבורך
10 מרץ 2011הילדות שלי הן כבר נשים צעירות, והחוויות שלכן זכורות לי היטב. כאילו קרו רק אתמול.
נעים לי להיזכר לרגע, אבל אני לא מתגעגעת. מפתיע!
.