אז אני כאן כבר כמעט יומיים ועוד לא נגעתי בקרואסון. או באקלר שוקולד. אקלר שוקולד גם לא בטוח שאטעם, אקלר זה משהו שעושים עם הילדות. ואיכשהו לא דחוף לי. כלומר אולי עכשיו כשאני כותבת על זה קצת כן.
גם בגט טרם קניתי, לשבת איתו בחוץ עם חריץ גבינה. עד עכשיו היה קר מדי ורוחות גחמניות נגשו במי שחשב לרגע ליהנות לו מהחוץ.
פגשתי חברה חדשה, וההזדמנות להראות לה את פריז שלי הנחיתה אותי מיד בפוזיציה הידועה, והאהובה למדי, יש להודות, ואני אוהבת שיש לי עם מי לפלוש לחצרות פנימיות בעקבות קצה קצהו של משהו מסקרן. התכנון להתחיל את הבוקר בתערוכה של איי ויי ויי בז'ה דה פום (רק בשביל המשפט הזה שווה ללכת לתערוכה) נפל על הצורך הדחוף בקפה קצר שנתמשך לשיחה ארוכה עד שהמלצר גירש אותנו והלכנו לחפש משהו לאכול. ובכן, ככה זה הולך: לא הזמנתי לשום מקום לצהרים, גם בחירת המסעדות לערב והזמנתן היתה פרויקט, אבל כן הכנתי לי רשימו של מסעדות וכתובותיהן, שיהיה. מעבר מהיר הראה שאנחנו לא רחוקות מהגיוזה בר, המקום החדש והמדובר של Passage 53 המעולה ועכשיו גם המכוכבת. מיד סיכמנו שזה מה שמתחשק לנו.
לא היינו רחוקות, אבל שבע דקות ההליכה הפכו לשעה וחצי של שוטטות, כניסה לחנויות וגלריות ויציאה מהן, עיקופים קטנים בעקבות פינות מעניינות, התעכבויות מול התרחשויות שקרו לנגד עינינו. אפילו השמש יצאה פעם פעמיים שלוש, בראשונה לעשר שניות, בשניה לעשרים ובשלישית לדקה שלמה. ספרתי.
עברנו בפסאז' שבו אפשר למצוא את כל הצעצועים שאי פעם נוצרו (והתאפקנו. למדי) ובסוף הגענו לפסאז דה פנורמה.
הגיזה בר חצוף בגאוניותו (וכבר כתב מישהו שלולא הוא היה שייך לבעלים של פסאז' 53 הוא לא היה זוכה להייפ הזה): רק גיוזה, רק סוג של אחד של גיוזה, מעולה, עשויה מבשר חזיר שנקנה אצל Desnoyer, הקצב הכי טוב בפריז, ויש בה משהו למון גראסי, עדין ומפתיע (בקטנה, זאת גיוזה אחרי הכל). גם הרוטב מצוין, וזאת שנשברה ועברה מהצ'ופסטיקס לאצבעות שנראית לעיל, חילצה מהפועלות הסיניות שהמרכיב הסודי שלו הוא אשכוליות. שישה יורו לשמונה גיוזות, שמונה יורו לשתים עשרה, יש אפילו טייק אוואיי, והשירותים, סליחה שאנחנו מרחיקים עד למחוזות האלה, מציעים כנראה משהו מהחוויה שמציעים השירותים היפניים.
כל הבוקר דיברנו על האוכל בפריז. הרי הביסטרונומיק, שהם התפתחות חשובה בגסטרונומיה הפריזאית, הולכים ונעשים דומים זה לזה ואגב כך גם הולכים ומתייקרים, לא עוד 30 יורו לארוחת ערב, אלא לכיוון ה-40. והיורו כל כך יקר, ובישראל יש מסעדות כל כך טובות. והאמת, לך תתרגש אחרי שראית כבר כל כך הרבה מסעדות, טעמת כבר כל כך הרבה מנות, ראית כבר את כל החצילים מוקצפים ואת כל הסלקים קלויים, ואת כל הדגים משומרים ואת כל עלי הפרא שלוקטו ביער רחוצים ומוגשים על צלחת ענקית שצוירה ביד אמן.
Septime, שבה אכלנו אתמול בערב, מצליחה לעשות מה שרבות אחרות לא. היא מצליחה להיות מעולה, מיוחדת ועדינה, להכין ביד אמן, ידענית ומוכשרת אוכל שהוא גם מעניין וגם טעים מאוד, מבלי להעמיד את הכישרון שלה בינך ובין תענוגות האכילה.
אני ממש מצטערת שלא הצלחתי לצלם אותה טוב יותר, כי ספטים היא מסעדה ממש יפה, וגם המנות היו יפות, ולמען האמת – אפילו הצוות היה די חתיך, באופן נגיש שכזה.
זה לא ביסטרונומיק, לא ברמת המחירים שלו, בכל אופן. קארט בלאנש עולה 55 יורו לאדם, והוא כולל שתי ראשונות, דג, בשר וקינוח. לשלושה, כולל יין מוצלח (Morgon Pur, בשלושים ושניים יורו), עלתה הארוחה 211 יורו. למרות שניקולא חזר בשבילי על ההרכב המדויק של כל מנה ומנה, הרשו לי לחסוך את זה מכם. כל המנות היו עשויות מחומרים מצוינים, הדג למשל, לא יודעת אם אפשר לראות את זה בתמונה, היה כל כך נקי ויפה, כאילו מישהו שרטט את הבשר שלו בעיפרון מחודד, ועליהם נוספו תמיד איזה רסק ועוד כמה עלים ולפעמים איזה גרגר או שניים וכמעט תמיד רסס של ים. טוב, לא של ים, אבל של שמן או חומץ כלשהו, והכלשהו הזה היה עדין והולם.
כאן למשל, הדג היה עדין וטוב, ואנחנו סולחים על מניירת הקצף, כי חוץ מהרסק, לא חשוב מאיזו עדה, שמתחבא מתחת לקונסטרוקציה, עלה הכרוב ועלה המנגולד חטפו איזו מכת גריל מדוייקת שהפכה אותם מגחמה קישוטית לבני לוויה נכונים לדג הלבנבן הזה. זה מה שהיה שם, מין הפתעות קטנות של בנות טעם שצצות פתאום ונעלמות כלעומת שבאו.
הקינוח היה סתם. וחבל. אני מבינה שהמטבח לא נעים לו לקנות קינוחים אצל אחרים, גאווה מקצועית וכל זה, אבל במקום שבו לפחות בעשרים מקומות שונים אפשר להשיג שוקולדים פנטסטיים ופטיסרי שלא מהעולם הזה, אני מעדיפה שמישהו ירוץ לקנות איזו פארי ברסט טובה מאשר לקבל עוד משהו מוקצף ולא נורא מעניין.
אני מאוד נהניתי מהארוחה, מהמסעדה, מהאוכל, מהיין, מהצוות הנעים, מהערב כולו, אפילו מהויכוחים הפוליטיים שנמתחו מהקצה שלנו של שולחן העץ המחוספס ועד לקצה השני שלו. יונתן מעדיף דברים קצת פחות מצוייצים, וניקולא פסק: החומרים מעולים, הבישול יצירתי ומקצועי, היה מאוד מאוד טעים, אבל המנות קטנות מדי ולא מאפשרות להתענג עוד קצת על הטעמים, להרגיש אותם יותר.
רמי פיכמן
27 אפר 2012"…. ובישראל יש מסעדות כל כך טובות."
לכן, בפריז צריך לאכול את מה שאין בישראל:
דגים טריים מדהימים, פירות ים, ארנבות, חזירי בר ועוד שרצים ושיקוצים….
ואז כבר אין מה להשוות, לא במחיר ולא בטעם.
irit halter
27 אפר 2012זה פשוט מושלם,שבוע לפנינו – אנחנו אחריך בעינים עצומות פקוחות!!!!!! כולל המיטה:)))))))
שרון
27 אפר 2012עונג צרוף להתעדכן
אלכס
27 אפר 2012איך בא לי גיוזה, והכי קרוב זה ג'ירף באבן גבירול שנראה כל כך רחוק ממה שיש בתמונות שלך.
אורית
27 אפר 2012אוי….מתגעגעת, שוב….
רונית
27 אפר 2012הריח חופשי הגיע עד לכאן. את נהדרת עם פחות עריכה. כמו מייל אישי ממך
ארלה
28 אפר 2012אוח התמונות, עשיתי לעצמי תחרות ניחושים איפה התמונות צולמו.
ותיאורי האוכל, נחמדים, ומה לעשות, תמיד דגים, ומאכלים בפריז יותר מזילים ריר ממקומות אחרים
אבל לוותר על אקלר שוקולה ועוד לכתוב על זה? ?
לא זוכר שביקור אחד בפריס וויתרתי, תמיד מוצא את המקום לאכול ופאול הוא מקום לא רע לאקלר
נהנתי
עירית
28 אפר 2012מקום נחמד מאד – לי האוכל היה טעים ביותר. יש קשר משפחתי לבעלי מרסי וכמו כן יש להם גם פיצריה מעולה…..שכרגע לא זוכרת את שמה – לא רחוק ממרסי. אני אמשיך לפקוד אותם
גלי
28 אפר 2012זה שהסיבוב צהריים לא כלל שום קינוח היה מחדל שלי, אבל השמלה מ cos מתבררת אחרי מדידה נוספת בבית כאחת הקניות החכמות שעשיתי בחיי ואת פשוט בת לוויה מושלמת לחטאים כאלה.
septime נראית נפלאה ואני מחכה בקוצר רוח לשמוע מה תהיה דעתך על טרואר פריזיאן.
אביטל בר-און איזקוב
1 מאי 2012למרות הטענות על מגבלת הצילום הצילום של place de la concorde בהחלט מרשים !
נהניתי מהביקור …שלך…בפריז. מקווה שבביקור הבא שלי …בפריס אבקר ולו בחלק מהמסעדות. תעשי חיים
ציפי
8 מאי 2012מוזר אני גרה בפריז ואף אחד מהיהודים הפריזאים והכונה לאלה שרחוקים מאוד מתורה ומצוות לא אוכלים בשר במסעדות של גויים או קונים באטליזים שלהם …ורק הישראלים חייבים לנסות… מוזר לא…
אורה
26 אוג 2013הישראלים חייבים לנסות הכל… היהודים בפריז מרגישים יותר יהודים מאיתנו ולכן הם קונים רק באיטליזים כשרים ושם עולה יותר ביוקר. מנסיון.