הקדמה
(כנרת)
העולם, בשנים האחרונות, הוא לא מה שידענו עליו. הוא מבעבע וכבר לא יודע להכיל את עצמו. אולי זה התחיל עם סיני, כשגן העדן אבד. המקום שאליו הגוף עורג מאליו, חלקה תמה שבה אפשר לנמנם קצת, להוריד מגננות, הפך להיות מלכודת מסוכנת. בפועל או לא בפועל; בתאונות דרכים תמיד נהרגים יותר וכולנו ממילא נמות מסרטן ומהתקפי לב. כך או כך, לסיני אנחנו כבר לא נוסעים.
ליד איזו בריכה יפה השבוע, מעבר לכתף המרוחה היטב בקרם הגנה, קלטתי שבריר שיחה: אני לא הולך לההרג במחנה יודה, הודיע הבעל לאשתו, לא אכפת לי כמה טעים שם. בשום פנים ואופן, אני לא הולך לההרג שם! זה היה חמש דקות אחרי שהילדים הופתעו על ידי סבתם בנסיעה לאיזה קלאב טורקי הכל כלול. והילדה שוטטה במדשאה הרחבה, ולחשה, מאושרת, לתוך הטלפון: אני לא מאמינה שאני נוסעת עוד פעם לחו"ל! (כן, יש לי שתי כתפיים מרוחות היטב לקלוט מעבר להן שברירי שיחות).
זאת לא בהכרח תכנית גרועה, להישאר איתו במלון, כשהילדים נשלחים לאי שם. שבע דקות בגן עדן יכולות, מבחינתי, להפוך בקלות ל-22 שעות בגן עדן (ולא, אני גם לא עיוורת לאפשרות שהן יהפכו ל-22 שעות בגיהנום). ואיזה מזל (ושכל. וחרדות), שהשנה, בילינו בדרום צרפת דווקא את ערב ה-14 ביולי (לא בלי פחד), וביום העצמאות עצמו היינו עייפות מכדי להצטופף בין ההמונים לראות זיקוקים?
אבל מה קורה כשהארץ שאליה תכננת לעבור, חודשים של הכנות, אולי שנים של חלומות, הופכת פתאום למחוז-חפץ-חשוד? יש לי חברה שמחשבת את מסלולה מחדש בטורקיה. חברים אחרים עשו בדיוק הקיץ רילוקיישן לדאלאס. לא הספקנו לדבר על זה. אולי עדיף שלא. אולי הם, אולי כולנו, בונים על זה שהברק לא יכה פעמיים באותו מקום. בפריז הוא היכה פעמיים. עד כה. יש לי חברים שעברו הקיץ לפריז.
מיטל שרון, חברה לעט, כבר אורזת. בעוד כמה ימים היא עוברת, על משפחתה הישראלית הקטנה, לניס.
רשות הכתיבה למיטל:
השנה היתה 2003 כשידעתי לראשונה שמתישהו אני אגור באירופה. בדיוק חזרתי מטיול של חודשיים בדרום אמריקה ועצרתי לביקור בברלין, ביחד עם חברה שגרה בדנמרק. היינו בנות עשרים וכמה, היה ינואר וקר נורא, לא התראינו המון זמן, ועשינו את מה שמצופה מאיתנו לעשות: טיילנו בעיר, נכנסו לבתי קפה ולחנויות בכל פעם שהיה קר מדי בחוץ, והלכנו הרבה למסיבות.
שלושה דברים הדהימו אותי במיוחד בביקור הזה. הראשון היה כמות חנויות עיצוב הבית שראיתי. נדמה שבכל רחוב הייתה איזו חנות עם התמחות מיוחדת; כאן חנות עם פריטים מעץ, שם חנות שבה פריטים שנאספו ממזרח גרמניה ומוחזרו מאז, אחר כך חנות עם קישוטים של אורות, תיכף חנות עם כוסות וצלחות קרמיקה מיוחדות עשויות ביד, ואחרי הפינה חנות עם הדפסים מיוחדים על בדים, שאפשר לעשות מהם וילונות וכריות נוי. אף פעם לא ראיתי שפע כזה של אפשרויות לעיצוב הבית, והדהים אותי שיש אנשים שהבחירה שניצבת בפניהם היא כל כך מרובה, ויש להם כל כך הרבה אנרגיה וכסף כדי להשקיע בדבר הפעוט בזה, שאצלי בבית נפתר בפוסטרים מהסנטר, גלויות ממוזיאונים ושאריות מאימא. היי, הייתי בת 22, אי אפשר לשפוט אותי!
הדבר השני שהדהים אותי היה שקפה הפוך עלה בדיוק כמו בירה: אירו וחצי. לא ידעתי אז שאפשר לבקש קפה שחור, שעולה אפילו פחות, אבל הבורות שלי גרמה לי לחשוב שיש מקום שבו לשתות קפה הוא שווה ערך ללשתות בירה. הקפה הפוך היה די מגעיל עם חלב שמן נורא שהיה לו טעם של שמנת, והוגש בכוסות גדולות שגרמו לו להתקרר הרבה יותר מדי מהר, אבל הוא עלה כמו בירה. הבירה עצמה הייתה לגמרי רגילה – אף פעם לא הייתי מהאנשים שידעו להבדיל בין גולדסטאר לברלינר – והוגשה בכוסות רגילות והייתה צוננת ומוקצפת, והיא עלתה כמו קפה. לא יכולתי להפסיק לחשוב איך זה לגור במקום שבו ללכת להשתכר כדי לוותר על חדות המחשבה וליהנות עולה כמו פעילות מהוגנת של לשתות קפה לקראת יצרנות.
הדבר השלישי שהדהים אותי בברלין היו החצרות. אחת הולכת ברחוב בלילה, הרחוב שקט ונעים, אין בו צלילי בס מתפקעים ולא שיכורים מסוכנים, אנשים ישנים בו בבתים, נוסעים באופניים וצועדים כרוכים במעילים לרכבת התחתית, אבל אם אחת יודעת להיכנס לחצר הנכונה בזמן הנכון ולפתוח את הדלת הנכונה היא יכולה להיכנס לתוך מסיבה על פי כל כללי הטקס: בגדים יפים, מוזיקה, אלכוהול, חרמנות, גישושים, בדידות, ופחד מהחמצת המסיבה השווה באמת. הפער הזה בין החוץ לפנים היה לא מוכר לי, ושיווה לכל העסק של המסיבות חזות רצינית, של אנשים שמקדישים מחשבה לזמן הפנאי שלהם, שהוא חלק עמוק ומהותי מהחיים שלהם.
השנים עברו, וביקרתי באירופה עוד הרבה פעמים, וגם קראתי ספרים שנכתבו בה ועליה, וראיתי חדשות, וגדלתי בעצמי, והבנתי ששלושת הדברים שהדהימו אותי בביקור ההוא בברלין נגעו כולם בחיים מוגנים. אם אתה לא פוחד על קיומך, אם אתה לא צריך לחשוב מה יקרה בזמן האסון הבא, אם אתה לא צריך להקדיש את משאבי המדינה שלך להתחמשות, אם אתה לא חושש ללכת ברחוב, ובקיצור אם הבית שלך – גם הבית הפרטי שמוגן בחוקים אנושיים, וגם המדינה כולה – הוא שלך לגמרי, בלי אף אחד שמאיים לקחת לך אותו, אז אתה יכול להרפות רגע, ולהתעסק בדברים אחרים, שהם בבירור פחות חשובים: לעצב את הבית בפתיתי שלג מאירים, לחזור מהעבודה ולשתות בירה זולה ובסופי שבוע ללכת למסיבות שלא מפריעות את מנוחת השכנים, כי גם על הבית שלהם אתה לא רוצה לאיים.
במדינה שלי, לעומת זאת, הדברים אחרים לגמרי. הטרור מגיע לכל מקום, וכולם היו בצבא, וכולם בעצם מפחדים. הם מפחדים בצדק, כמובן, אבל הפחד הוא שקט יותר ועמוק יותר ממה שאפשר להודות בו בקול, והוא משפיע על כל החיים האזרחיים: מותר לעלות לאוטובוס עכשיו? צריך להתרחק מאוטובוסים כשנוהגים במכונית? איך אפשר להתמודד עם האיש שישנתי איתו ופתאום התחיל לצעוק צעקות מלחמה? איך אפשר להפסיק את הרגע הזה שבו אופנוע שעובר נשמע כמו אזעקה ואת מחפשת את הדלת הקרובה אליך? איך אפשר לדבר על ספרות ועל קולנוע ועל אמנות במקום שבו החיים עצמם מוטלים בספק? זה הרי כל כך הרבה פחות חשוב. איך מדינה יכולה להכיל בתוכה כל כך הרבה פגועי מלחמה בלי לקיים דיון ציבורי על ההשלכות בחיים של כולנו? איך אפשר לייצר חברה אזרחית, שדואגת לכל אנשיה, כשכולנו כל כך בצבא כל הזמן? איך אפשר לרצות מסיבות לוהטות, כשאנשים נהרגים סביבך? למה את כל כך מפוזרת ולא מתמקדת בעיקר: להמשיך לחיות.
וידעתי שאני רוצה, לפחות לרגע, לחיות במקום שבו החיים מוגנים. כשהחיים מוגנים אפשר לדבר על שנות היישון של גבינה באזור מסויים, כשהחיים מוגנים אפשר לנסות לברר מה המחיר שאנחנו משלמים על הפחד שאנחנו חיים בו. כשהחיים מוגנים, אפשר ליצור שגרה אחרת, מרווחת, שהיא לא שונה מהותית מהשגרה שלי היום – כמו שאומר הביטוי הצרפתי המצטלל היטב: Métro, boulot, dodo – גם שם נוסעים לעבודה, עובדים וישנים, אבל מתחת לפני השטח אין פחד קיומי. להיפך. מתחת לפני השטח ישנה הידיעה כי הייתה פה מדינה לפני מאות שנים, ותהיה פה מדינה עוד מאות שנים, ומלחמות איומות ונוראיות קורות, אבל הן פסק הזמן בתוך השגרה הקסומה ולא ההיפך.
ועברו השנים והגיע תורי באמת לעבור לגור באירופה לרגע. בסוף אוגוסט אני והמשפחה הקטנה שלי עוברים לגור בניס, עיר ואיזור שכל מטרתם היא לנקות את הראש מדאגות, ולהתרכז בנופים יפים, אנשים יפים, חנויות יפות, מכוניות יפות וצרכנות נהנתנית. והנה, בחגיגות יום העצמאות של צרפת, הטרור מגיע גם לשם. והמחשבה הראשונה שלי היא: אוי ואבוי. אוי ואבוי על כל האנשים שמתו ונפצעו וחוו את האימה. אוי ואבוי על המשפחות והחברים שלהם. אוי ואבוי על העיר הזאת, שפתאום תצטרך להכניס את שיקולי הביטחון גבוה יותר בסדר העדיפויות שלה, אוי ואבוי. מחלת הפחד הקיומי הגיעה גם לשם והיא הולכת להדביק את כל האזור ולהרוס את הפנטזיה שלי.
– מיטל שרון היא סופרת, בלוגרית, אחראית דיגיטל ב"אנקורי", אוצרת רשת, ההוגה והמבצעת של ערבי "12 דקות".
