התור. אחת וחצי בלילה. אפס מעלות. או פחות.
התור. אחת וחצי בלילה. אפס מעלות. או פחות


המבקרים עוטים חגיגיות מתונה וארשת של סקרנות, שביעות רצון וחשיבות, כאילו תופסים את צריכת התרבות שלהם כזכות יסוד שהיא גם חובה אזרחית, משהו כמו ההצבעה בבחירות. ביקור בלילות האחרונים של Picasso et les Maitres בגראנד פאלה


המסיבה הכי שווה בפריז התקיימה בסוף השבוע הזה – וממשיכה להתקיים גם ברגעים אלה ממש – בגראנד פאלה. ולא רק שהצלחנו להכנס אליה, בזכותה גם קיבלנו חיזוק חיובי על הדחיינות הבלתי מטופלת שלנו.

דווקא ניסיתי לקפוץ מבעוד מועד, ככה בספונטניות, לתערוכה של פיקאסו והמאסטרים שלו בגראנד פאלה, הפקת ענק שבחסותה יובאו מארבע קצוות תבל ציורים של פיקאסו כדי להעמיד אותם לצד הציורים שבהשראתם צוירו, עבודות של רמברנדט, מאנה, רנואר, אל גרקו, גויה ואחרים. אבל עם כל ההנאה שבמחשבה על היכולת לבקר בגראנד פאלה בספונטניות, רצוי היה להתעדכן בשעות הפתיחה, ולהיזכר שרוב המוזיאונים בפריז סגורים בימי שלישי ושהגראנד פאלה לא מתעורר עד שתיים עשרה בצהריים.

מרגע שנפתחה ברעש גדול, התערוכה היקרה והיוקרתית הזאת, גולת הכותרת של משולש תערוכות של פיקאסו (האחרות בלובר ובמוזיאון ד'אורסיי), היא משכה אליה המוני מבקרים, תורים מתפתלים וביקורות אכזריות למדי. ההצגה של העבודות גרנדיוזית ומניפולטיבית, הבחירה בפיקאסו פופוליסטית, מותגית ומסחרית, ומייקל קימלמן, המבקר של הניו יורק טיימס, אף כתב שההשוואה בין העבודות של פיקאסו ובין אלה שנתנו לו השראה, איך לומר, לא מי יודע מה מחמיאה לו.

מסתירים. אבל גם הקהל הוא חתיכת יצירת אמנות
מסתירים. אבל גם הקהל הוא חתיכת יצירת אמנות

שבע מאות אלף איש לא קראו את הביקורות, או שהצביעו נגדן ברגליים, המשיכו לצבוא על הדלתות ולהמתין שעות בקור האימתני של החורף הפריזאי הקשה בעשור האחרון. הלומי הצלחה וביקוש ונטולי אפשרות להאריך את התערוכה היקרה הזאת, החליטו בגלריות הלאומיות לעשות את המעשה המתבקש והבלתי צרפתי לחלוטין: להקשיב לרחשי הקהל, להרחיב את שעות העבודה של המוזיאון ובשלושת הימים האחרונים של התערוכה לפתוח אותה למבקרים למשך 83 שעות רצופות.

מוזר ומרגש הוא אמצע הלילה במוזיאון; מוזר ומרגש עוד יותר, הוא התור הקבוע של מאות האנשים שהשתרך מול הכניסה הצדדית של הגראנד פאלה, בכל שעה, באפס מעלות. הנה לכם פרק ב"הישרדות" פריז. אנשים לא מוותרים על מקומם בתור, גם כשאנשי האבטחה, מוסרים להם את הערכתם, במבט מלא אהדה, כאילו היו סניטרים שעובדים בקרבת חדר לידה: "שלוש שעות, פחות או יותר". הקור מחשל ומגבש, מעטים בלבד עוזבים באמצע, ומישהו, שסוף סוף נפתח בפניו חבל הקטיפה, וזכה לטפס במעלה המדרגות הספירליות, צעק מהמרפסת לקהל הממתינים: "יס, ווי קאן!", ונענה בנהמה קולקטיבית של הזדהות, תקווה וגורל אחד, של מי שכנראה סבורים ששעתיים באפס מעלות הן מס לגיטימי לשלם כדי להכנס לתערוכה שהתרשלת ללכת אליה בזמן.

באחת עשרה בלילה, הצפיפות באולם הראשון של התערוכה כל כך גדולה, שאת התמונות אפשר לראות בהבזקים, כשהאנשים שמולן זזים לתמונה הבאה, ובטרם אלה שאחריהם הספיקו לקלוט שהם יכולים להתקדם הלאה. האולם שלאחריו כבר מרווח יותר, ואפשר להשתהות מול התמונות, אבל הקהל שהתקבץ בחדרים האלה, למרות אמצע הלילה וקור הכלבים, הוא זה שמושך את תשומת הלב. קשה להעלות על הדעת מיצוי מדויק מזה של פריזאיות טהורה, נטולת חריגים. כל כך הרבה משקפיים מעוצבים במקום אחד. האנשים מסביבנו עוטים חגיגיות מתונה וארשת של סקרנות, שביעות רצון וחשיבות, כאילו תופסים את צריכת התרבות שלהם כזכות יסוד שהיא גם חובה אזרחית, משהו כמו ההצבעה בבחירות. ילדים במכנסיים טובים ושמוטים, עם שיערות בעיניים ואמא עייפה, מרכיבים בצייתנות את האוזניות של האודיוגייד, מעל התסרוקת, כאילו היה אייפוד עדכני, ילדה בבלונד-תותי מצביעה על לוחית המידע שליד אחד הציורים, ואומרת לאמא שלה, כמו מאושרת מפגישתה עם מכר רחוק: תראי, אמא, פוסן! ככל שהזמן עובר, והשעון מצלצל חצות, מצטרפות גם חבורות קטנות של בני שמונה עשרה בערך, בשיער בורק מתוספים, מיטב מלבושי המועדונים שלהם והתלהבות מהעבודות של פיקאסו, מהדימיון והשוני בין המקור וההתיחסות המאוחרת אליו.

כמה יפה. פיקאסו ברגע של מרחב יחסי
כמה יפה. פיקאסו ברגע של מרחב יחסי

חלק מהעבודות של פיקאסו מפעימות. דווקא העבודות המוקדמות שלו, הריאליסטיות, שבהן הוא מצייר את עצמו, צעיר, מפתיע ושונה מאוד מהאייקון שלו המוכר היטב; דמיינו, למשל, פיקאסו עם שיער שחור ועבה. גם בציורי הילדים והנערים שלו יש איזה תום, שעבודותיו המאוחרות איבדו לטובת אירוניה חריפה. באופן אחר, מרתקת גם סדרה של פורטרטים, קטנים, שמנוניים ובוהקים, שיש בהם איזה זיק ון גוכי מטורף. והביקורת לא תמיד טועה; עבודות אחדות מקוממות כשהן ניצבות, מופשטות ופשטניות, או מתחכמות מדי, ליד המקור המפואר שבהשפעתו צוירו.

אז מה. הצפיה באמנות בחצות הליל, ההמתנה הארוכה, הסבל הפיזי והצפיפות האנושית, יוצרות איזה מין רטט, כמו זה של תחנת רדיו שמכוונת כמעט בדיוק, שהמחט שלה החליקה מרחק מילימטר ממקומה המדויק על הסקאלה, רטט של אנשים שהוצאו מהקשרם.

כמו יום הפוך בצופים, כמו סיור לילה במאפיה, בתחנת משטרה ובמערכת עיתון, כמו מרתון סרטי סטודנטים בסינמטק שמסתיים בביצה מקושקשת צבאית כמעט בשש בבוקר, גם בלראות את פיקאסו באמצע הלילה, יש משהו מערבל. זה לא רק שאנחנו נכנסנו לממלכת הלילה, להפריע לה עם עניינים מובהקים של יום, זאת היא שהעיזה לחדור אלינו.

ככל שהתערוכה נמשכת ומעמיקה, הוא שתמיד מעדיף תכניות מלל, על פני כל דבר, מרגיש בחסרונה של מוזיקה; פס הקול הסמיך של "דבר אליה" היה מתאים כאן יופי. הילדים המתוקים כבר קורסים על הרצפה בחדר המדרגות בין הקומות, הילדה התותית כבר מתרפקת על אמא שלה, וכל הקהל הזה איבד את הנחישות שעמדה לו בדרכו פנימה לתוך המוזיאון, לטובת איזו עייפות וגודש רגשי. הציורים מסביבנו שופכים לתוך האולמות מוות, מין, אוכל, צבע, והתחרות העזה שמתקיימת בין הציורים הממוסגרים בזהב על האפור המחמיא של הקירות, מוסיפה רובד של חיים, מגבירה את העוצמות. בעייפות הגדולה שמסביב הכל נמהל למשהו שיכול היה להפוך לחלום מענג ומטריד, לו רק היו מחכות לנו באולם האחרון מיטות מוצעות. כבר אחת וחצי בלילה, ולוקח לי די הרבה זמן לחשב, שזאת השעה התשע עשרה ברציפות שאני על הרגליים.

ביום שישי, המטרו האחרון מאוחר הרבה יותר. מהרכבת הנגדית נפלטים עשרות צעירים טריים ומלאי עזוז. התחזית עבורם הולכת ומשתפרת ככל שמתקדם הלילה; באחת וחצי בלילה היא עומדת על שעה וחצי. כשאנחנו יוצאים מהמטרו מול הבית, המדרכות , כמו תמיד כאן בחורף, שחורות מאוד, מבריקות וחלקות, מראות מפתיעות בחדותן של מה שמתרחש עליהן. גם אנחנו בלילה קצת ככה, השתקפויות שחורות, מבריקות ומחליקות של עצמנו.

תיכף ניכנס הביתה ונשלם לבייביסיטר, מין טכס קטן ובלתי נמנע שמצליח תמיד לכבות את הברק הלילי הזה. השבוע, אומרים, יירד פה שלג.

– פורסם השבוע ב"מפריזה", הטור שלי במוסף "24" של ידיעות אחרונות

שתפו

לפוסט הזה יש 7 תגובות

  1. אני כל כך מקנאה.

    לראות אומנות בשעה מאוחרת כשהכל נראה מעט הזוי מסביב, נשמע כואב ומרגש גם יחד…

    אויש (אנחה עמוקה), אני מקנאה.

  2. גם אני בקנאה ובאנחה העמוקה. כיף כיף

  3. ולא רק זה, גם אלה שעות בחינם, לא על חשבון שום דבר, רק על חשבון שעות שינה. סטרט אפ.

  4. חקוק כל כך עמוק בנוף האומנותי פה שאת מעלה בי נשכחות. קצת נטשנו את הגרנד פאלה אחרי שבכמה תערוכות צלחנו אמנם את התורים אבל בעיקר התוודאנו למעילי הפרווה של הגברות החסודות שהסתירו את הציורים. אחרי כמה חדרים כאלה של גבים אנושיים שהרסו כל הנאה מהתמונות פשוט נשברנו. אני מבינה שהפרווה כבר לא באופנה ועכשיו אבן הבוחן זה המשקפיים…
    בכל מקרה, מה שאני לא מצליחה להבין, זה איך השומרים שם נתנו לך בכלל לצלם?
    יופי של כתבה ואם אפשר טיפ: הכי מומלץ לראות פה תערוכות בשעת האוכל (בין 12 ל-2) כי אז הקיבה מכריעה אפילו את השוחרים הכי גדולים

  5. פשוט קלאסי! מה שאת מתארת

  6. Veni, Vidi, Vici
    היה שווה 🙂

  7. הדירבון שלך עשה את שלו. תודה.

התגובות נעולות.

סגירת תפריט